תניא אגרת התשובה - פרק ה - סיכום

00:02 דובר 1 אוקיי, נדבר היום על פרק ה' באגרת התשובה. בשיעור הקודם דיברנו בעיקר על פרק ד', עניינים על הנקודה. ועכשיו על הנקודה של פרק ה'. אז יש פה דבר מעניין. אדמו"ר הזקן בפרקים האלה, פרק ד' עד ו', בא להסביר את השייכות של תשובה. מה הגמרא אומרת על תשובה? להבין את השייכות של תשובה. אז הוא מסביר מה זה נשמה. להסביר כי הזוהר אומר שתשובה זה להחזיר את הה"א, הה"א של שם הוי"ה, ה' תתאה. הרי לא מובן שמה שהבן אדם עושה זה לא רק עניין של הבן אדם. יש פה משהו באלוקות. קורה פה משהו בקדושה. על ידי זה שאתה עושה תשובה, ה' תתאה, אתה עושה איזה שהוא תיקון, איזה שהוא, אה, בזוהר, ב-ב-בצד הקדוש ברוך הוא. תשובה, ה' תתאה, זה ה' תתאה. תשובה זה ה"א. כדי להבין את זה, אדמו"ר הזקן מסביר מה השייכות של הנשמה. זה בדף ר"ח. את העניין של נשמה קשור עם ד' אותיות של שם הוי"ה, "כי חלק הוי"ה עמו". ואז הוא מסביר מה העניין של חטא. אחרי שמבינים מה זה נשמה, אפשר להבין מה קורה כשאדם עושה חטא. זהו, נעשה פירוד בנשמה וממילא נעשה פירוד באלוקות. כי הנשמה ואלוקות זה דבר אחד. ואז העניין של תשובה זה להחזיר, להשיב. הפירוד הזה ש-ש-שפעלת באלוקות, שנהיה פירוד באלוקות, בד' אותיות של שם הוי"ה. לא רק שנהיה פירוד, אלא גם כן נהיה העניין של גלות השכינה. בגלל שאתה בעבירה שלך נכנסת לקליפות, קיבלת חיים מהקליפות, אז פעלת שגם בשם הוי"ה נהיה השפעה בעולם הזה, נהיה ענייני קליפות החיצונים, וזה נקרא גלות השכינה. ולכן צריך להיות תשובה, שזה

03:08 דובר 1 להחזיר את הה"א, שעל דרך זה מחזירים את השכינה מהגלות. זה כל העניין של פרק ד' ו' שאדמו"ר הזקן מסביר את המהות של תשובה בפנים, סודות, להבין מה קורה, מה זה המהות של יהודי, מה זה המהות של עבירה וממילא מה זה המהות של תשובה. עכשיו רואים פה דבר מאוד מעניין. בפרק ד' הרי אדמו"ר הזקן בא להסביר בעיקר את המהות של יהודי. רואים שפרק ד', אדמו"ר הזקן, כשמתחיל להסביר את זה בדף מאה שמונים ושש, דף ס"ג עמוד ב' למטה, אדמו"ר הזקן מביא שני פסוקים. פסוק אחד הוא מביא "כי חלק הוי"ה עמו", שמזה לומדים שהנשמה היא חלק משם הוי"ה. אחרי זה מביא פסוק שני, "ויפח באפיו נשמת חיים", שזה עוד פסוק, כן, שמשמה לומדים את העניין של "מאן דנפח מתוכיה נפח", כן, שהנשמה, לעומת כל הנבראים שמגיעים מהדיבור, שזה בחינת חיצוניות, הנשמה מגיעה מהנפיחה, שזה בחינת פנימיות. אז זה בפרק ד'. שני פסוקים כדי להסביר את המהות של הנשמה. פסוק אחד "כי חלק הוי"ה עמו", פסוק שני, כן, "ויפח באפיו נשמת חיים". כאן דבר מעניין, אני אומר בתור מאמר מוסגר: מעניין שבליקוטי אמרים פרק ב', אדמו"ר הזקן מדבר על אותו עניין. גם שם הוא מדבר על הנשמה, הנפש האלוקית. ושם אדמו"ר הזקן לא מביא את הפסוק "כי חלק הוי"ה עמו". הוא כן מביא את הפסוק "ויפח באפיו", אבל הוא לא מביא את הפסוק "כי חלק הוי"ה עמו". ויש על זה שיחה של הרבי גם כן. אדמו"ר הזקן מסביר, הרבי מסביר ההבדל בין ליקוטי אמרים לאגרת התשובה. ליקוטי אמרים, אדמו"ר הזקן בעיקר רוצה להסביר את המהות של הנשמה. הנשמה היא כמו בן

05:09 דובר 1 שמגיע ממוח האב. אבל בליקוטי אמרים אדמו"ר הזקן לא רוצה לדבר על שם הוי"ה. אדמו"ר הזקן לא מדבר שם על שם הוי"ה, לא מדבר על שמה, אבל מדבר על עצם העניין שהנשמה היא חלק מהקדוש ברוך הוא, ולכן אדמו"ר הזקן שם לא מביא את הפסוק "כי חלק הוי"ה עמו". הוא מביא פסוק אחר, "חלק אלוקה ממעל". שבפסוק הזה לא מודגש העניין של שם הוי"ה. כן, שם מודגש המהות של הנשמה, מאיפה זה מגיע. אבל פה באגרת התשובה הוא רוצה לברר את האותיות של ד' אותיות. זה המטרה שלו, כי כאן באגרת התשובה נוגע האותיות של תשוב ה'. היינו, נוגע העניין של ד' אותיות. לכן אדמו"ר הזקן מביא את הפסוק "כי חלק הוי"ה עמו". על כל פנים. אז יש פה שני פסוקים, "כי חלק הוי"ה עמו" ו"ויפח באפיו נשמת חיים". ועל זה אדמו"ר הזקן מסביר כל פרק ד', כל הד' אותיות, כל הפרטים וכולי וכולי. מגיע פרק ה', רואים דבר מעניין. בפרק ה' אדמו"ר הזקן עוד פעם מביא את שני הפסוקים האלה. יכולים להסתכל בפרק ה', אדמו"ר הזקן מביא שוב את שני הפסוקים האלה, אבל הוא מביא את כל הפסוק. הוא מביא אותם פסוקים, אבל הוא מביא את זה עם כל הפרטים. אתם רואים, בפרק ה' הוא מתחיל, הוא אומר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". פסוק הזה הוא מביא קודם, אבל קודם מביא רק חצי פסוק, וכאן בפרק ה' הוא מביא עוד פעם את הפסוק ומביא את כל הפסוק. לא רק חצי, גם ההמשך. מה? מה זה אפשר? אם היה צריך להביא את זה, למה הוא לא הביא את זה בהתחלה? שהוא

06:52 דובר 1 מביא את הפסוק פעם ראשונה, שיביא את כל הפסוק. רק עכשיו הוא נזכר להביא את כל הפסוק? זו שאלה ראשונה. שאלה שנייה על הפסוק השני גם כן. על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" אותו דבר. אדמו"ר הזקן פה בהמשך מביא את הפסוק, "כי הנה..." איפה זה? לא, סליחה. "כי חלק הוי"ה", איפה זה הפסוק השני? "כי חלק הוי"ה עמו".

07:28 דובר 2 היי, פה, אפשר ללכת.

07:32 דובר 1 איפה הפסוק?

07:34 דובר 2 הוא פה ליד הפסוק.

07:35 דובר 1 אה כן, כן. כן, בשורה החמישית, כן, שישית. ״וזהו שכתוב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״. כן, אז גם כאן אותו סיפור. אותו פסוק שהביא קודם, קודם הוא הביא חצי פסוק וכאן הוא מביא את כל הפסוק. זה הפוך. אפילו בפעם הראשונה הוא מביא רק חצי פסוק, עכשיו פעם שנייה מביא את כל הפסוק. וחוץ מזה הוא כבר אמר את הפסוקים. מה הוא חוזר על הפסוקים עוד פעם? מה העניין פה? אז כאן אנחנו צריכים להבין שפרק ה׳ האלטער רבי בא להוסיף חידוש מאוד גדול בכללות העניין, לגבי מה שדיבר בפרק ד׳. פרק ה׳ האלטער רבי בא להגיד משהו חדש שהוא לא אמר בפרק, בפרק, בפרק ד׳. וזה רואים מיד בתחילת פרק ה׳. פרק ה׳ האלטער רבי מתחיל: ״והנה המשכת וירידת הנפש האלוקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחינת פנימיות ומקור הדיבור, הוא רוח פיו יתברך כביכול״. הרבי מתחיל את פרק ה׳ ואומר שהנפש, כשהיא תתלבש בגוף, זה מאיפה זה מגיע? זה מגיע מבפנים, מאיזה מקור הדיבור, שזה רוח פיו יתברך. מה קורה פה, חבר׳ה? לא מבינים. האלטער רבי עכשיו גמר להגיד בפרק ד׳ שיש ד׳ אותיות של שם הוי״ה, הנשמה היא חלק הוי״ה. אז הנשמה מגיעה מכל הד׳ אותיות. ואז האלטער רבי הסביר שיש י׳ ו-ה׳ ו-ו׳ ו-ה׳, וכל הארבע דברים האלה נמצאים בנשמה. ובחוכמה, והבינה, והתורה, והמצוות, כל מה שהוא אמר בסוף פרק ד׳. אז הנשמה יש לה את כל הד׳ אותיות, לא רק ה׳ תתאה. פתאום האלטער רבי מגיע פה בפרק ה׳ ואומר רק ה׳ תתאה. מה פתאום ה׳ תתאה? הרי יש את כל הד׳ אותיות.

09:50 דובר 1 אז מה קורה פה? מה, מה, מה, מה? יש פה חילוק בין פרק ה׳ לפרק ד׳. אז מה ה-- מה הביאור? מה הסברה? הפשט הוא, פרק ד׳, פרק ה׳, האלטער רבי מדבר על שני עניינים שונים לגמרי. בפרק ד׳ האלטער רבי מדבר על המהות של הנשמה בשורשה. פרק ד׳ האלטער רבי מדבר על המהות של הנשמה בשורשה. שורש הנשמה זה שם הוי״ה, זה המעלה של הנשמה בעצם מהותה, שהנשמה היא לא כמו כל הנבראות. כל הנבראות מגיעים משם אלוקים, הנשמה מגיעה משם הוי״ה. שם אלוקים זה חיצוניות, הוי״ה זה פנימיות. עוד עניין, ״ויפח״. ההבדל בין כל הנבראות והנשמה: כל הנבראות מגיעים מדיבור, הנשמה מגיעה מ-- נפיחה. ההבדל מדיבור לנפיחה זה הבדל במהות. דיבור זה חיצוניות, נפיחה זה פנימיות, תוכנו פנימיות. אז בפרק ד׳ האלטער רבי הסביר את המעלה של יהודי מצד העצם שלו, מצד הנשמה. מהי הנשמה? שהיא חלק הוי״ה, נשמה ויפח. על זה מסבירים שיש את כל הד׳ אותיות בנשמה, של שם הוי״ה. זה הפשט של פרק ד׳. אבל זה הנשמה למעלה. מה קורה אבל כשהנשמה יורדת למטה? הנשמה יורדת למטה והנשמה למטה מתלבשת בגוף. אז האלטער רבי אמר קודם שהנשמה, כשהיא יורדת למטה, מתלבשת בגוף, היא צריכה להתלבש בדיבור. נכון? בפרק ד׳ האלטער רבי אומר שגם הנשמה צריכה להתלבש בדיבור, ה״ויאמר אלוקים״, כדי שהנשמה תוכל להתלבש בגוף. אז ״ויאמר אלוקים נעשה אדם״, שזה הדיבור. אז הנשמה גם כן יש עניין של דיבור, שזה כדי שהנשמה תתלבש בגוף למטה בגשמיות. אז ככה יוצא שהנשמה יש לה שני חלקים. הנשמה בעצם בשורשה, כמו שהיא במהותה למעלה, אז הנשמה שם הוי״ה, ויפח, ד׳ אותיות, כל המעלות. זה הנשמה בעצם

12:11 דובר 1 מהותה. אבל כשהנשמה יורדת למטה כדי להתלבש בגוף, אז היא נהיית חיצונית לגמרי, דיבור. ואז לכאורה בחלק הזה אז הנשמה כמו כל הנבראים, כל הנבראים מגיעים מדיבור וגם זה מגיע מדיבור. גם הנשמה, ״נעשה אדם״, ״ויהי אור״, מגיע מדיבור. מגיע האלטער רבי בפרק ה׳, האלטער רבי בא להוסיף את החידוש הנפלא שנוגע לנו בעבודת השם. לנו, לכל אחד מאיתנו, שזה בעצם כל היסוד של אגרת התשובה, שגם כשהנשמה ירדה למטה ומתלבשת בגוף וצריכה להתלבש בדיבור, שזה ה׳ מלכות, גם במקום הזה הנשמה נשארת במדרגה של פנימיות. זה לא הפשט, כמו שאתה יכול להבין בטעות, שהנשמה בשורש קשורה עם ״ויפח״, עם הוי״ה, אבל על ידי שהיא מתלבשת בגוף ויורדת בדיבור אז היא נהיית חיצונית. לא. גם כשהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף, וזה צריך לעבור דרך עולם הדיבור, או אותיותיו, גם שמה היא פנימיות. העניין הוא פנימיות הדיבור, פנימיות ומקור הדיבור. זה לא דיבור חיצוני כמו המלאכים והנבראים. והדיבור גם כן נמצא פנימיות. זאת אומרת, זה נוגע לנשמה, שגם דרגת הנשמה מתלבשת בגוף ומתלבשת בעניין של דבר ה׳ ״נעשה אדם״. זה הכל מצד החיצוניות והקשר של הגוף. באותה מדרגה, באותו מקום, הנשמה בעצם נשארת חלק הוי״ה. באותו מקום היא נשארת קשורה עם ״ויפח״, עם עצמות הקדוש ברוך הוא, גם במדרגה של דיבור. מאיפה אנחנו לומדים את זה? אז על זה האלטער רבי מביא עוד פעם את שני הפסוקים עם כל האריכות. עכשיו מובן למה האלטער רבי עכשיו מביא את שני הפסוקים ומביא את זה לא רק החצי הראשון, גם החצי השני. מה אומר הפסוק? ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״. מהפסוק ״ויפח באפיו נשמת חיים״, החלק הראשון של

14:21 דובר 1 הפסוק "ויפח" לבד בלי ההמשך. אז מזה אתה לומד שהנשמה מגיעה מהפנימיות של עצמיות. מהמדרגות מתייחס למדרגה. כמו שה"ויפח" זה מהפנימיות, אותו דבר הנשמה מגיעה מהפנימיות. אז זה אתה לומד מהמילים "ויפח באפיו נשמת חיים". אנחנו רק יודעים מה המקור של הנשמה, שהנשמה מגיעה ממקור יותר גבוה מכל הנבראים, מ"ויפח", מפנימיות. מה קורה אבל פה למטה? בחצי השני של הפסוק מה הוא אומר? "ויהי האדם לנפש חיה". על מה מדבר החצי השני של הפסוק? על הנשמה פה למטה. "ויהי האדם לנפש חיה", בפשטות. על מה מדבר? על הנשמה כפי שירדה פה למטה, מתלבשת בגוף, וכאן היא נהיית "ויהי האדם לנפש חיה", וזה נמצא באותו פסוק. אז מהפסוק הזה אנחנו לומדים שגם כאשר "ויפח", כאשר "ויהי האדם לנפש חיה", גם כשהנשמה ירדה למטה והתלבשה בגוף, גם אז היא נשארת חלק הוי'. אז זה כל ההוספה של פרק ה' על פרק ד'. ולכן בפרק ד' הוא מביא רק את החצי הראשון של הפסוק. בפרק ה' הוא מביא את החצי השני של הפסוק. בפרק ד' שמה האלטער רבי רוצה להסביר את שורש הנשמה. מה היא הנשמה? לגבי המלאכים שורש הנשמה יותר גבוה מהמלאכים. אז הוא מביא רק החצי הראשון של הפסוק, "ויפח". בפרק ה' הוא רוצה להסביר שגם למטה הוא קשור. גם כשהוא התלבש בגוף הוא נשאר בעצם חלק אלוקה קדישא. וזה אנחנו לומדים מהחצי השני. "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". שלפי זה גם כן מובן הלשון של האלטער רבי. האלטער רבי אומר: "כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב ויפח הוא..." היינו, יש לנו יש פה לשון מאוד מעניין. לשון... אריכות הלשון

16:18 דובר 1 שלכאורה זה לגמרי מיותר. כשאתה קורא את הלשון בתניא, אומר: מה קרה פה? הוא כבר הסביר לפני זה בפרק ד' את, את ה"ויפח", כן? וכאן האלטער רבי עוד פעם, והוא מוסיף ביאור: "כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב ויפח הוא להורות לנו כי כמו על דרך משל כשהאדם נופח לאיזה מקום, אם יש איזה דבר חוצץ". מה, מה, מה רוצה להגיד פה? מה הלשון "להורות לנו"? מה "פשט הכתוב"? מה כאן אריכות הלשון הזאת? לגמרי מיותר. האלטער רבי מוסיף פה עוד ועוד בנוגע ל"ויפח", כן? לפני זה הוא דיבר על "ויפח" בפרק ד', שעכשיו "ויפח" מפנימיותו. עכשיו רוצה להוסיף עוד עניין, ש"ויפח" גם כן זה שלא יכול להיות הפסק, כן? כשאדם נופח, אז אם אתה נופח פה ו-ו-ויש פה הפסק, אז פה לא יגיע לפיך. הדיבור אפשר לשמוע מאחורי המחיצה, ולפיך אי אפשר, כי ככה זה לפיך, צריך להיות קשר. אז הוא רוצה להגיד שאותו דבר הנשמה קשורה. אבל למה הוא צריך להגיד את המילים "כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב ויפח להורות לנו"? מה הוא מוסיף פה כל הלשון? אבל זה כל הנקודה פה. אם אתה מסתכל בפשט הכתוב, פשוט לשון מקרא, על מה הפסוק מדבר? פשוט לשון מקרא. "ויפח באפיו נשמת חיים", על מה הפסוק מדבר? רוצה להסביר לנו את שורש הנשמה או רוצה לדבר איך הנשמה התלבשה בגוף? על מה מדובר בפסוק? פשוט לשון מקרא. תיקח את הפסוק. ילד קטן לומד "ויפח באפיו נשמת חיים". מה הוא לומד מהפסוק? על מהות הנשמה ושורשה? בכלל לא מדובר פה בפסוק. הפסוק מדבר על איך הקדוש ברוך הוא ברא את הבן אדם, נשמה בגוף. פשט הכתוב, "ויפח באפיו

18:03 דובר 1 נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". הפסוק בא להגיד מה קורה פה למטה, איך הנשמה הגיעה לפה למטה. ועל זה מחדשים שהנשמה, כשהגיעה לפה למטה, אף על פי שהנשמה כדי לרדת בגוף היה צריך ללכת על ידי עשייה, "ויאמר אלוקים נעשה אדם", דיבור, כדי שתתלבש בגוף, אף על פי כן, התניא קורא לזה "ויפח". כדי להדגיש שגם כשהנשמה מתלבשת בגוף היא קשורה, "ויפח". הקשר של הנשמה עם הקדוש ברוך הוא זה קשר של לפיך. ומה זה אומר קשר של לפיך? שאם יש מחיצה, אם יש חוצץ, אז הנפח לא מגיע. שאם יש עוונות, אם יש לו חטאים, אז זה גורם הפסק בין הנשמה לקדוש ברוך הוא. אז ממילא זה היסוד של פרק ה', זה מה שהאלטער רבי מוסיף בפרק ה' על פרק ד'. אז עוד פעם, פרק ד' האלטער רבי בא להסביר את מעלת הנשמה בשורשה. זה כל הנקודה בפרק ד'. ולכן בפרק ד' לא מגיע פשט הכתוב. מגיע הדרש של הפסוק, הזוהר, שהזוהר אומר ש"ויפח" זה "מאן דנפח מתוכיה נפח". זה המעלה של הנשמה, כאן אנו רואים שהיא קשורה עם פנימיות של הקדוש ברוך הוא. אבל פשט הכתוב, כשעוברים לפרק ה', האלטער רבי רוצה להסביר מהי ההשפעה של העניין הזה פה למטה, שגם בירידת הנשמה למטה הקשר שלה הוא קשר של "ויפח". אז על זה הוא מביא את כל הפסוק והוא מוסיף את המילים האלה. זה בקשר לפסוק הזה. אותו דבר גם בנוגע לפסוק השני. מה כתוב בפסוק השני? "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". מה מוסיף "יעקב חבל נחלתו" על "חלק ה' עמו"? אותו דבר. "חלק ה' עמו" מדבר איך שהנשמה היא קשורה עם שם הוי'.

19:59 דובר 1 מדבר על מה הנשמה בשורש, בחלק הוי'. "יעקב חבל נחלתו" זה מדבר על הירידה של הנשמה בגוף. שם יש את העניין של חבל וכל המעלות של חבל. שהנשמה יורדת למטה ומתלבשת, אז זה המשך העניינים פה. ה-- מה האדמו"ר אומר? כן, הטעם הוא בגלל שהם נגד רצונו. העבירה זה נגד רצונו. מה עוד? מה ההסברה פה? נו, בגלל זה אז מה? אז הפירוד ככה. לפי, לפי המשך העניינים שאנחנו לומדים פה, אז הפירוד מאוד פשוט. כל הנבראים זה חיצוניות, דיבור. כל הנבראים באים מחיצוניות, מגיעים לדיבור. לדיבור אין חציצה. דיבר הקב"ה ומהווה את העולם, לא משנה איך המציאות, הקב"ה נמצא בכל מקום. "אין עוד מלבדו", "לית אתר פנוי מיניה", "את השמים ואת הארץ אני מלא", הקב"ה נמצא בכל מקום. מה הטב-- מה המציאות של הבריאה? אם הבריאה היא בטלה או לא בטלה? זה לא נוגע. כי ככה זה האמת. האמת היא שהכול בטל. איי, הנברא מרגיש שהוא, הוא צועק "אני" אין איטסעלף. הנברא מרגיש שהוא, אומר "אני יש". לא אכפת לי. למה? כי הקב"ה נמצא בכל מקום, הכול בטל. זה האמת. אבל יהודי קשור עם פנימיות העצם. היהודי גם כשהוא פה למטה, "ויפח באפיו נשמת חיים", הרי היהודי גם כשהוא נברא וגם כשהוא ירד פה למטה. אז המציאות של יהודי זה קשור עם חלק הוי', עם פנימיות הרצון. בפנימיות הרצון שמה מגיע תורה ומצוות. בפנימיות הרצון, רצון העליון, יהיה דבר כזה שהיהודי יעשה מה שהשם רוצה. ואם אתה לא עושה מה שהשם רוצה, אתה מנגד את פנימיות הרצון. אז שמה יש פירוד. ולכן כל העולם לא נפרד מהקדוש ברוך הוא, כי העולם קשור רק עם חיצוניות הרצון.

24:56 דובר 1 וחיצוניות הרצון אין פירוד. כי הנה בוודאי הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום. וחיצוניות הרצון הכול בטל מ-- זהו. אבל בפנימיות הרצון שמה הקדוש ברוך הוא בחר שהרצון שלו מתגלה על ידי תורה ומצוות. רמ"ח מצוות עשה, שס"ה לא תעשה. ברגע שיהודי עושה עבירה אז זה נגד רצון העליון. זאת אומרת זה נגד פנימיות הרצון. ואתה יהודי, אתה הרי קשור עם פנימיות הרצון. אז אתה כשאתה עושה עבירה אתה מתנתק, אתה נפרד. לכן רק אצל יהודי יש מציאות של עבירות. יש מציאות של פירוד רחמנא ליצלן מהקדוש ברוך הוא. זה השורש של העניין של המציאות של העבירה, שיהודי נפרד מהקדוש ברוך הוא, וזה מביא את המשל מהחבל. החבל זה הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. אבל ברגע שיהודי עושה חטא אז הוא פוגם בחבל. נהיה כל-- הוא פוגם ברצון העליון, וממילא הוא פוגם בחבל ההתקשרות וזה עושה פגם בכללות החבל. וזה, יש את ההבדל אם זה עבירת כרת, עבירות חמורות, כל מיני סוגים של עבירות. יש איזה דרגות שונות בפירוד והניתוק רחמנא ליצלן שיש מיהודי לקדוש ברוך הוא, וזה גורם לכללות העניין של גלות השכינה, שעל ידי העבירה שאדם נפרד מרצון העליון. אז על ידי זה הוא לוקח את הה' של שם הוי', שזה מה שנותן לו חיים, והוא מוריד את זה לקליפות. ואז נהיה גלות השכינה רחמנא ליצלן בין הקליפות. לכן צריך אחרי זה עניין של תשוב ה', שעל ידי זה שהוא עוד פעם עושה תשובה אז הוא מוציא את ההשפעה שנפלה לתוך הקליפות, מחזיר אותה למקומה, שזה הפירוש תשוב ה', ה' תתאה. הבנתם קצת יותר טוב את הפירוש? אה, מקווה ש... יש מהביאורים של הרבי

27:05 דובר 1 פה על אגרת התשובה. לומדים רק חלק מהביאורים. יש פה חלק ל"ט. כמה וכמה ספרים. פשוט ה-ה-הגאונות של הרבי. איך הרבי מסביר את התניא? איך הרבי לומד פשט? כל מילה מדויקת. פשוט אני לא יודע איך הבינו את אגרת התשובה לפני הרבי. לא, לא מצליח להבין. פשוט לא הבינו. חשבו שהבינו. שהרבי לקח כל, כל מילה, כל פרט, הכול, הכול מאיר באופן נפלא ביותר. יש כל, כל דיוק. להבין פשוט את המשך העניינים, מה קורה פה? מה אמר הרבי? כל מיני פסוקים, כל מיני דברים. הכול והכול והכול מדויק. הכול פשוט מגיע לאיזושהי חיות עם כל פרט. יש פה אריכות, יש פה הסבר, יש פה. יש הרבה דברים. דיברנו רק נקודה אחת על זה. הרי יש כל מיני עניין. למה הוא מביא ארבעה פסוקים למשל? מה העניין של הארבעה פסוקים? למה הרבי צריך בדיוק ארבעה פסוקים? שבעה עשר בני מולה, 13 גזע וכו'. מה העניין שהוא צריך בדיוק ארבעה פסוקים? בכלל כל כך הרבה ראיות? לאן זה מגיע? כבר דיברנו קודם. כל השאר זה מדבר על הכבוד של השם. מה זה כאן ראיות ופסוקים? תביא פסוק אחד. למה צריכים שני משלים? משל של נפיחה, משל של חבל. למה לא מספיק משל אחד? מה מוסיף כל משל על השני? לכאורה יש סתירה בין שני משלים. אתה חושב, המשלים הם בכלל לא דומים. המשל של ויפח אומר שכל הזמן צריך להיות קשר בין הנפיחה וזה, וברגע שיש איזה משהו זה כאילו שאין פה שום המשך. לפיכך, כפי שאמרנו, ברגע שאתה, אתה עושה פה מחיצה אז זה בכלל לא עובד לך. המשל של חבל זה לא ככה. המשל של חבל

29:06 דובר 1 זה שיש חבל. החבל קשור ואתה חותך. זה משל אחר לגמרי. מה זה שני המשלים? כל זה רק כדי שיהיה לכם חשק להסתכל. חפש את התשובה. הרבי בהערות ותיקונים מסביר את הכול, אבל פה נקודת העניין הזה עבור פרק ה' ו-ו', שהוא בא להסביר איך שהקשר של הנשמה עם האלוקות הפנימית זה גם פה למטה, ולכן כשיש חטא ועוון נפגע גם הקשר, ואז צריך להיות העניין של תשובה כדי להחזיר את השכינה למקומה, את אותו עיקרון הזה.