תניא אגרת התשובה - פרק ב - חלק ב

00:00 אז אנחנו אוחזים פה באמצע פרק ב' באיגרת התשובה. האלטער רבי מדבר פה, ונגיע לעניין התעניות. האלטער רבי אומר שאף על פי שדיברנו בפרק הראשון שהתעניות והסיגופים וכל העניין הזה לא מוזכר ברמב"ם ובסמ"ג ובספרי ההלכה, זה בגלל שבשביל עניין התשובה, גם לא רק תשובה, עצם התשובה, אלא גם בשביל שלימות התשובה לא צריכים את כל העניינים האלה. העניין של תשובה ותשובה בשלימותו זה על ידי העניין של עזיבת החטא, שזה עניין של קבלת עול מלכות שמיים, והעניין של, אה, של וידוי ובקשת מחילה, מה שאין כן תעניות וסיגופים לא קשור עם זה. אבל לאידך גיסא, אז זהו התחיל בפרק ב', כדי להיות מרוצה וחביב, לא רק כדי שלא יישאר רושם מהחטא ושלא יקבל עונש ושיהיה לבטל את הפגם, אלא כדי שהבן אדם יהיה עוד יותר מרוצה וחביב כמו לפני החטא. על זה יש את העניין של קורבן העולה בזמן שבית המקדש היה קיים, ועכשיו שאין בית המקדש, זה עכשיו האלטער רבי בא לבאר בהמשך הפרק. אומר האלטער רבי: "ועכשיו שאין לנו קורבן להפיק רצון מה', עכשיו שנחרב בית המקדש ואין לנו קורבנות, אז התענית הוא במקום קורבן." אז יש כאן, כן, יש מעלה ועניין מיוחד בעניין התענית, כי כאן התענית הוא במקום קורבן, כמו שכתוב בגמרא. הגמרא אומרת בברכות ש"יהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך" וכולי. גמרא ברכות אומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים, כשבן אדם היה רוצה לעורר נחת רוח אצל הקדוש ברוך הוא ושיהיה מצב כזה שכקודם החטא, כמו שאמרנו, זה היה על ידי קורבן. הקורבן שהיה מקריב חלב ודם על המזבח, אז על ידי זה היה הקדוש ברוך הוא מעורר נחת רוח

02:22 ועל ידי זה נהיה מרוצה וחביב. עכשיו כשאין יותר קורבנות, אז החלב והדם צריך להיות מהבן אדם עצמו. יהא מיעוט חלבי ודמי, לקחת מהחלב והדם של הבן אדם עצמו, "כאילו הקרבתי לפניך" וכולי. ומוסבר בכמה מהשיחות, שמיוסד על הרמב"ן, שהרי בזמן בית המקדש כשבן אדם היה מביא קורבן אז הוא היה מתבונן על ידי הקורבן וחושב בנוגע לעצמו. כל פרט שנעשה עם הקורבן היה חושב שבאמת זה ראוי לעשות איתי. אז גם כשבן אדם היה מסתכל על המזבח והוא רואה ששורפים את החלב והדם, אז היה מתבונן שהחלב זה השומן והתענוג שבענייני עולם הזה והדם זה העניין של החמימות, שצריכים לשרוף את זה. צריכים להקריב את זה לקדוש ברוך הוא, שכל התענוג וכל החמימות יהיה רק באלוקות, וזה היה פועל אצל הבן אדם את העניין הקרבה רוחנית, ועל ידי זה הוא היה גורם את הנחת רוח. עכשיו, בזמן החורבן, אחרי החורבן, בזמן הגלות, אז, אז, אז הגמרא אומרת שאז בפועל המיעוט חלבי ודמי של הגוף של הבן אדם זה פועל אותה פעולה בעבודה רוחנית של קורבנות. ובמילא כאן יש כן עכשיו, בגלל הפרט הזה, יש כן מעלה בעניין הקורבנות. "ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאוד." אומר האלטער רבי שעל פי מה שהסברנו עכשיו, שהעניין של התעניות זה לא קשור עם עזיבת החטא, אלא זה קשור עם העניין של מרוצה וחביב. לכן מובן למה עכשיו מוצאים בגמרא ריבוי תעניות ש"על דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאוד". אה, כמו ר' אלעזר בן עזריה. עכשיו הוא יביא שלוש דוגמאות. דוגמה אחת הוא אומר, זאת אומרת במילים אחרות, מה הוא רוצה להגיד? הדיוק זה דבר קל. אה,

04:27 זאת אומרת אם העניין של תעניות היה קשור עם תשובה אז זה תלוי איזה חטא. אה, אז, אז, אז חטאים גדולים צריכים תעניות פחות? לא. זה שרואים אצל התנאים ואמוראים, הסיפורים שהולך להביא שגם על דברים קלים מאוד, אה, אפילו איסורים, דברים מאוד מאוד קלים, עשו ריבוי תעניות, מראה שהתעניות לא קשור עם הכפרה. זה לא קשור עם-- זה קשור עם להיות מרוצה וחביב, ומכיוון שמה שהתנאים חיפשו זה את המרוצה וחביב, אה, ובזה יכול להיות שגם בדבר הכי קל אז אדרבה, כמו שכתוב שעל צדיקים מדקדקים כחוט השערה וכולי. אז לכן גם על דברים קלים הם עשו ריבוי תעניות, כי הם חיפשו את ה... להיות מרוצה וחביב. זה היה המטרה שלהם. אז איפה אנחנו מוצאים את זה? הוא מביא כמה דוגמאות. כמו ר' אלעזר בן עזריה שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת. אז סיפור אחד הגמרא מספרת במסכת שבת על ר' אלעזר בן עזריה. מה היה מחלוקת בנוגע לתכשיטים? הרי יש הלכות בנוגע לבהמה. במה בהמה יוצאת? פרק שלם במסכת שבת. בהמה עם איזה תכשיטים? עם איזה כלים מותר לה לצאת ברשות הרבים? אה, אז ר' אלעזר בן עזריה הוא טען שהדבר הזה, רצועה שבין קרניה, הוא טען שזה לא גדר תכשיט. היא יכולה להסת-- הבהמה יכולה להסתובב עם זה ברשות הרבים בשבת. חכמים אוסרים. חכמים טענו שלא, לא צריכים את זה. אפשר זה, זה, זה, זה דבר שלא, שזה לא חלק מהבהמה כאילו, וצריכים להוציא את זה, ולכן אסור לה לטלטל את זה בשבת. פעם אחת יצאה פרה של שכנתו. אז הגמרא מספרת, אה, בפשטות ר' אלעזר בן עזריה וחכמים. אז הלכה כחכמים. אה,

06:22 יחיד ורבים. אז היה פעם סיפור שהוא ראה שהשכנה שלו יצאה עם פרה ולא מיחה בה. היה עם, עם ה... עם הרצועה בין הקרניים, והוא לא אמר לה ולא עשה מחאה. אומרת הגמרא: הושחרו שיניו מפני הצומות. הוא עשה כל כך הרבה תעניות כשהוא אחרי זה התחרט על משהו. למה הוא לא? למה הוא לא עשה? למה הוא לא אמר לה שום דבר? אז הוא עשה כל כך הרבה תעניות על שלא קיים דברי חבירו. אומר האלטער רבי: על מה היו התעניות שלו, על מה הוא הצטער? על זה שהוא לא קיים דברי חבירו. כאן אפשר לראות דבר נפלא, עד כמה צריכים לדייק בלשון התניא. יש פה משהו עצום. קוראים את זה מהר, לא שמים לב, אבל יש פה הערה מאוד נפלאה. האלטער רבי הרי, מה הוא מביא פה את כל העניין? האלטער רבי רוצה להביא דוגמה, אה, של עבירות קלות, אה, ושר' אלעזר בן עזריה, אחד מהתנאים, עשה ריבוי תעניות בגלל דבר קל. מה האלטער רבי מאריך פה כל כך? אז יש פה הערה מאוד נפלאה. בפשטות, וככה כתוב במפרשים גם כן, מה היה החטא? מה היה החטא? על מה הוא עשה תעניות? התעניות שהוא עשה בפשטות היו על זה שהוא לא קיים מצוות מחאה, מכיוון שהיה פה מחלוקת, והמחלוקת הייתה בינו לחכמים. החכמים פסקו שזה אסור. אה, אז עכשיו שהוא רואה את השכנה שלו יוצאת עם הפרה עם החוט, היה לו מצוות מחאה. היה צריך למחות ולהגיד לה שאסור, ועל זה שהוא לא מיחה, הוא לא קיים מצוות מחאה. זה אחת מהמצוות. זה... לא עשה את זה. אז על זה, על זה הוא קיבל, על זה הוא עשה

08:11 את התעניות. אבל האלטער רבי מדייק שזה לא זה. האלטער רבי אומר: על מה הוא עשה תעניות? על שלא קיים דברי חבירו. אז מעניין. זאת אומרת, לאלטער רבי יש לו חידוש פה. על מה היה העניין? על שלא קיים דברי חבירו? למה האלטער רבי מביא דווקא ביאור כזה? זאת אומרת, מה הצטער, ממה הוא הרגיש רע ולמה הוא עשה את התעניות? לא על זה שהוא לא מיחה בה, אלא על זה שלא קיים דברי חבירו. שהייתה לו הזדמנות להראות שהלכה כחכמים, לקיים דברי חכמים, והוא לא קיים דברי חבירו. עניין שלילי. אז הרבי אומר פה וורט. עוד מעט נראה עוד עניין, אבל קודם כול על פי נגלה. הרבי אומר פה, זאת אומרת, כאן הדיוק הוא: האלטער רבי רוצה להגיד שזה דבר קל. אם אנחנו אומרים שזה מצד זה שהוא לא קיים מצוות מחאה, אה, אז, אה, אז, אה, זה לא דבר קל. זה הרבי נכנס לזה בפלפול על פי נגלה. מה בדיוק הגדר? כשבן אדם יכול למחות והוא לא מוחה, על מה הוא עובר? האם הוא עובר על מצוות מחאה או הוא עובר על החטא הקשור עם העבירה הפרטית? היה פה חטא של חילול שבת, אז כאילו שלר' אלעזר יש לו חלק בחילול שבת, ואז זה לא דבר קל. אז זה דבר חמור. אה, האלטער רבי סובר שזה לא היה העניין פה. למה הרבי לא מסביר? לא יודע. צריכים לבדוק, הרבי שמה לא, לא, לא מאריך, לא מסביר מה, מה ההוכחה של האלטער רבי. אבל הכול פה, האלטער רבי מדייק: יש החטא, על מה הוא עשה תשובה? על שלא קיים דברי חבירו. לא קיים דברי חבירו. זה לא איסור דאורייתא,

09:56 זה לא חילול שבת, זה רק לא קיים. יש מצווה לקיים דברי חכמים. זה לא מצוות עשה, זה מצוות לא תסור, וזה רק, וזה שלא קיים. הייתה לו את ההזדמנות להראות שדברי חכמים, הוא לא עשה. זה דבר קל. אז מכיוון שהאלטער רבי רוצה להדגיש פה שהיה מדובר על דברים קלים, ואף על פי כן הם עשו תעניות, לכן הוא מדגיש שכאן הייתה הבעיה, לא העניין הזה שהוא לא קיים, לא עשה מחאה, אלא על זה שלא קיים דברי חבירו. חסר קצת ביאור בעניין, אבל הרבי לא מסביר יותר מזה. אבל, אבל זה רואים איך שבתניא הפרטים מדויקים. אחרי זה ממשיך הלאה ואומר: וכן ר' יהושע שאמר ״בושני מדבריכם בית שמאי״. היה סיפור עם ר' יהושע, שר' יהושע אמר ״בושני מדבריכם בית שמאי״, כן, והושחרו שיניו מפני הצומות. היה ויכוח בין החכמים, ואז בית שמאי אמרו משהו שר' יהושע לא, לא, לא החזיק מזה. לא, לא אהב את זה. אז ר' יהושע, זה התנא ר' יהושע בן חנניה, והוא אמר להם ״בושני מדבריכם״, אני מתבייש מכם, כאילו. אז אחרי זה הוא הצטער. למה הוא זלזל? למה הוא דיבר בצורה לא יפה? אז הושחרו שיניו מפני הצומות, אז גם. ורב הונא, פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין וישב עליה ארבעים תעניות. סיפור אחר. רב הונא, מה קרה עם רב הונא? שהיה לו פעם סיפור שהרצועה התהפכה לו. הלך עם הרצועה הפוך, אז הוא עשה הרבה תעניות וכו' וכו'. אז יש פה שלוש דוגמאות. אז יש מהרבי שיחה מאוד מעניינת, שהרבי מדייק מה העניין שהוא מביא שלוש דוגמאות ולמה בסדר הזה? לכאורה זה לא בסדר הזמן של התנאים. לכאורה ר' יהושע

11:54 בן חנניה היה יותר מבוגר, הוא היה קודם בזמן. כן, ר' יהושע בן חנניה הרי היה מהלויים בזמן בית המקדש, אפילו. הוא היה, הוא היה, ר' יהושע היה חבר של ר' אליעזר בן הורקנוס. שניהם היו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. בזמן החורבן. ר' אלעזר בן עזריה הרי היה הנשיא אחרי החורבן. זה הסיפור עם ר... עם ה... עם אה... ״הרי אני כבן שבעים שנה״, זה היה דור אחרי זה. יש בהגדה של פסח, מעשה בר' אליעזר, ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה. הוא השלישי בה... בה... בהיסטוריה, וכאן הוא כתב הפוך. כתב קודם על אלעזר בן עזריה, אחרי זה ר' יהושע ואחרי זה רב הונא. מה כאן השלושה... למה... בכלל למה הוא מביא שלוש דוגמאות ולמה הוא מביא את זה בסדר הזה? אז הרבי אומר פה מאוד מעניין שיש פה, יש פה, יש פה, יש פה, יש פה סדר מסוים. הסדר הוא שני דברים. דבר ראשון הוא מביא עניין של מחשבה, דיבור ומעשה. אה, הוא רוצה להביא דבר קל בשלושת הלבושים. אז המשל הראשון זה ממחשבה. לא מיחה, לא עשה שום דבר, לא דיבר שום דבר. אבל זה שלא מיחה, אה, זה שלא קיים, חוסר הקיום, זה היה זלזול במחשבה. כאילו לא, לא נתן לזה חשיבות. אז זה חטא במחשבה. ״בושני״ זה היה בדיבור. אה, הוא אמר להם מילה לא יפה, ואחרי זה נתהפכה, זה מעשה. דברים קלים אבל בשלושת הלבושים. זה הסדר, אה. אחרי זה הרבי אומר עוד ביאור, אה, שר' אלעזר בן עזריה היה כהן. כידוע, אלעזר בן עזריה היה נכד של עזרא הסופר, הוא היה מהכוהנים. ור' יהושע היה לוי. גם כן, הגמרא אומרת שיהושע בן--

13:43 רבי יהושע בן חנניה היה מהשומרים בבית המקדש, הוא היה לוי. ורב הונא היה ישראל. הרבי מביא גם כן ראיה מהגמרא שרב הונא היה ישראל. אז במילא זה הסדר של כהן, לוי, ישראל. גם על פי קבלה יש קשר שכהנים קשורים עם עניין המחשבה, ולויים קשורים עם עניין הדיבור, וישראל קשורים עם מעשה. יש איזה קשר רוחני לעניינים גם כן. אז רואים איך שמדויק שהאלטער רבי רצה להביא שלוש דוגמאות. הוא רוצה להגיד שבכל האופנים, הן בעניינים שקשורים עם מחשבה והן בעניינים שקשורים עם דיבור, הן כשאני אומר מעשה, שיש-- כל אחד יש בו איזשהו עניין מיוחד שאי אפשר, כן. כאילו מצד אחד מעשה זה יותר, יותר בולט, יותר חזק. מצד שני אדרבה, במחשבה זה לבוש יותר דק, אז במילא זה שמה החטא יותר. על כל פנים, הרבי מביא בשלושת העניינים, גם מחשבה, גם דיבור, גם מעשה, שהיה אצלם עניין של ריבוי תעניות כדי לתקן את העניינים. זה עוד עניין שיש מהרבי. מאוד מעניין. גם כן, עוד דיוק יש. מה העניין של ארבעים תעניות? הרבי מדייק, מה הדיוק דווקא ארבעים תעניות? טוב. מה העניין של מ'? דווקא מ' צומות, המספר הזה של ארבעים. אז יש מהרבי שיחה נפלאה, שיחה ארוכה, שיחה עמוקה, שיחה וזה, אבל אני אגיד רק את האות. זה היה בשנת ארבעים, בתשל"ט. אז הרי הרבי התחיל הרי כל השטורעם של אגרת התשובה. כן, כולם יודעים, תשל"ט היה השנה שהרבי התחיל כל פעם מאגרת התשובה. כל התוועדות הרבי הסביר קטע מאגרת התשובה. אז היה ארבעים שנה מהחתונה של הרבי גם כן, ואז הרבי דיבר, כן, אריכות שלמה על העניין הזה של ארבעים מיוסד על המילה הזאת.

15:25 רב הונא צם מ' תעניות. מה העניין של מ' תעניות? הרבי מביא שכתוב בספרים, כן, שמ' תעניות זה בעיקרון כאילו על כלל ישראל. עוד מעט נראה שיש כל מיני מספרים לכל מיני חטאים, אבל המ' מארבעים זה, זה המספר הקבוע, זה הכלל, זה המספר הכללי. מה העניין דווקא במ' תעניות? אז האות שהרבי מביא, מאוד זה-- אות, ואות יסודי שזה קשור עם כל אגרת התשובה. העניין של תשובה זה שהבן אדם נהיה מהות חדשה. זה בעצם המהות של תשובה. תשובה זה שהבן אדם על ידי התשובה הופך להיות למציאות חדשה. זה הגדר של תשובה. כמו שבלשון הרמב"ם, כמו שלומדים בהלכות תשובה הרמב"ם אומר, אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים-- בן אדם אחר לגמרי. שינה שם, הוא נהיה, נהיה בן אדם אחר. זה כל העבודה של תשובה. עכשיו, כידוע, בנוגע לעניין של מציאות חדשה, או ולד, יש עניין של ארבעים ימים. העניין של ארבעים ימים, כן, יצירת הוולד, יש את הארבעים ימים שאחרי יצירת הוולד, יש בהלכה שאפשר להחליף מזכר לנקבה, יש תפילה, עד ארבעים ימים יכולים עדיין להחליף. זאת אומרת, יש את המושג שבארבעים ימים יש את היצירה. זה הזמן שנעשה המהות, נהיה הנקודה. אחרי זה יש תשעה חודשים שצריך להיבנות עם כל השערות וציפורניים ואיברים, אבל המהות של הוולד מצטייר בארבעים ימים. שזה גם כן ביאור למה משה רבינו היה בהר ארבעים ימים, למה אומרים שיש מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, יש ארבעים ימים של תשובה, למה מקווה צריך שיהיה לזה ארבעים סאה. רואים שהמספר של ארבעים זה מספר שיש את זה בריבוי עניינים. תורה, בתפילה, משה רבינו התפלל ארבעים ימים. על דרך זה גם פה בעניין

17:15 של תעניות, מכיוון שתעניות קשור עם העניין של תשובה, אז גם כן לכן יש עניין דווקא במספר של מ', כי זה המספר שקשור עם להיות מציאות חדשה. זה הרי ב... הוא מביא גם כן, הרי מביא שכתוב בספרי קבלה שיש עניין של צום של שלושה ימים שזה שווה כנגד ארבעים ימים. שלכן אסתר ביקשה שיצומו שלושה ימים. זה סתם רואים איך שבתניא כמה דברים שנכתב בדרך אגב יש בזה עומק. ממשיך האלטער רבי ואומר, וזהו שלימד האר"י ז"ל לתלמידיו. אומר האלטער רבי, שעל פי זה גם כן אפשר להבין למה האר"י ז"ל לימד לתלמידיו על פי חכמת האמת מספר הצומות לכמה עוונות וחטאים אף שאין בהם כרת ומיתה בידי שמים. שאפשר להבין למה האר"י ז"ל, כשהוא לימד על פי קבלה עניין הצומות, אז רואים שהוא לימד אותם כל מיני סוגים של תעניות אפילו על עבירות שאין בהם כרת בידי שמים, כמו שאמרנו קודם. כרת בידי שמים, יש עניין של פלגא דחיי בשבטא, יש עניין של ייסורים, אף על פי שאמרנו שהבן אדם לא צריך לחפש את הייסורים. אז זה שהאר"י ז"ל אמר לעשות תעניות גם לעניינים שהם לא כרת, מובן שזה עניין אחר לגמרי. העניין של ה... זה עניין שמגיע ממילא אליו, כמו שאמרנו, ייסורים שקשור עם כרת ומיתות בית דין. כאן מדובר בנוגע לעניין אחר, להיות מרוצה וחביב, שלימות התשובה, לאחר שלימות התשובה, שהוא רוצה להתעלות לדרגה גבוהה יותר, להיות מרוצה וחביב. על זה האר"י ז"ל, הרי מדייק, לכן האלטער רבי כותב שזה האר"י ז"ל לתלמידיו, חכמת האמת, שזה עניין מיוחד, זה לא דבר השווה לכל נפש. האר"י ז"ל, שהוא לימד את התלמידים שלו והוא לימד אותם חכמת

19:09 אמת, אז הוא נתן להם הדרכה בעניין התשובה בדרגה גבוהה יותר, כשהתשובה זה כדי להיות מרוצה וחביב בדרגה יותר גבוהה של התקשרות לקדוש ברוך הוא. כמו על הכעס קנ"א תעניות וכולי. אז גם פה האלטער רבי מביא שלוש דוגמאות. דוגמה אחת הוא מביא מעניין של כעס. אז כתוב בספרי קבלה שכשבן אדם כועס הוא צריך לעשות קנ"א תעניות. למה קנ"א? אז כתוב שכעס זה בגימטריה ק"נ, ויש את הכולל, שזה קנ"א. מה העבודה של הכולל? הכולל זה זאת אומרת הוא לא רק צריך לתקן את הפרטים, הוא צריך לתקן גם את הנקודה הכללית פה. אז זה מאה חמישים ואחת תעניות. זה הדבר הכי גרוע. כעס זה מספר התעניות יותר אפילו מעבירות אחרות. למה? כי על פי קבלה כעס זה חטא חמור ביותר. יש לזה גם על פי נגלה, הרי רואים ברמב"ם שהרמב"ם כותב שהעניין של כעס לא ימינה ולא שמאלה. יש כעס, צריכים להיזהר. אפילו אחרי זה מעמיד שהרמב"ם כותב שצריכים ללכת לקצה השני, אבל בקבלה זה עוד יותר. בזוהר כתוב דברים חמורים ביותר. זה אומר שכשבן אדם כועס אז הנשמה שלו הולכת ממנו, הוא שורף את הנשמה שלו. מילים מאוד מאוד קשות שכתוב בנוגע לכעס. זה מידה ששורפת את הגוף. זה חודר במקום הכי עמוק, לכן יש בזה תיקונים מאוד מאוד חזקים. אז הוא אמר קנ"א על כעס, ואפילו על איסור דרבנן כמו סתם יינם. סתם יינם זה לא יין נסך, זה סתם יינם, זה דרבנן. אז אם הוא שתה כזה יין אז אומרים ע"ג תעניות. מה העניין של ע"ג תעניות? אז גם כתוב שיין בגימטריה שבעים, ועם הכולל של השלוש אותיות אז זה נהיה ע"ג.

21:06 כל הדברים האלה יש לזה הסבר על פי קבלה. למה כאן זה רק כולל של המילה, למה כאן הכולל זה גם של אותיות. יש הסברים על העניינים האלה וכולי. וכן על ביטול מצוות עשה דרבנן, כותב האריז"ל, כמו תפילה, זה רק מצוות עשה דרבנן, יש ס"א תעניות וכולי. למה ס"א תעניות? אז כתוב שעל פי קבלה תפילה קשור עם אני. אני תפילה. אנחנו אומרים אני תפילה, שלוחא השם עז רוצה, או אני תפילה. בתהילים ק"ט כתוב הלשון ״ואני תפילה״. על תפילה כתוב המילה אני. אני בגימטריה ס"א, זה הולך על ספירת המלכות, ששם זה המקור של התפילה. ולכן כשבן אדם מבטל תפילה צריך להתענות ס"א תעניות, בגימטריה אני. סתם זה שהאלטער רבי אומר פה שתפילה זה דרבנן. אז הרבי מדייק שאי אפשר ללמוד מפה שהאלטער רבי מתכוון לשיטה נגד הרמב"ם, כאילו שתפילה זה דרבנן. הוא מתכוון לשיטת הרמב"ן או לשיטת הר"ן והרא"ש. הם סוברים שתפילה זה דרבנן. הרבי אומר שלאו דווקא שאפשר לדייק מפה שהאלטער רבי רוצה לשלול את הרמב"ם. הוא מתכוון, הרי פה הוא מתכוון לתפילה פרטית. לא מדבר על תפילה בכלל. מדבר שהוא איבד מנחה או איבד ערבית. אז על כל פנים גם הרמב"ם סובר שאם אחד לא התפלל תפילה אחת, אז מה עם התפילה? להלכה התפילה זה דרבנן. מצוות תפילה בכלל זה דאורייתא. אבל כאן מדובר שהוא איבד תפילה אחת. אז זה הרמב"ם. זאת אומרת בעצם בהלכה האלטער רבי פוסק שתפילה דרבנן, אבל בתניא רואים שבליקוטי אמרים האלטער רבי אומר תפילה דאורייתא. בליקוטי אמרים בפרק נ"ג האלטער רבי אומר מפורש תפילה דאורייתא. זאת אומרת בש"ס משתמשים עם השיטה על זה. הרבי רוצה להגיד אל תיקח

23:02 מפה ראיה שהאלטער רבי רוצה להדגיש שתפילה זה דרבנן ולא דאורייתא. הוא מתכוון לעניין הזה של נוסח התפילה. התפילה הפרטית הזאת זה מדרבנן. גם לפי הרמב"ם זה מדרבנן. והאלטער רבי מסיים: בדרך כלל סוד התענית היא סגולה נפלאה לעורר רצון העליון ברוך הוא, כמו קרבן שנאמר בו ריח ניחוח לה'. זה עוד עניין שהאלטער רבי בא להוסיף פה עוד נקודה, שיש עוד עניין בתענית, שסגולה נפלאה היא לעורר רצון העליון. זה עוד עניין. עד עכשיו האלטער רבי דיבר על עניין של תענית מצד לנחת רוח, כדי להיות מרוצה וחביב כמו לפני החטא. זה עניין, עניין בעבודה של תשובה, אלא מה, זה בתשובה יותר גבוהה. אחרי שהוא גמר עם השלמה של תשובה הוא רוצה להגיע למקום יותר נעלה. עכשיו האלטער רבי מסיים את הפרק, אומר שבכלל תדע לך, יש עוד עניין בתענית. תענית זה סגולה נפלאה לעורר רצון עליון, כמו שכתוב בישעיה: ״הלזה תקרא צום ויום רצון לה'״, מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון על כל פנים. אז עד כאן מה שלמדנו בשני הפרקים האלה: למדנו מצד אחד האלטער רבי שולל את העניין של תעניות מצד עניין של תשובה בעצם, כן, ובפרט גם לא, בפרט גם לא בשביל העניין של כפרה ומירוק עוונות. זאת אומרת, זה לא חלק ממהות התשובה. מצד שני יש כן עניין בתעניות מצד שלושה עניינים. בסוף פרק א' הוא דיבר על תעניות כמו תפילה, לבקש מהקדוש ברוך הוא שלושה דברים שהוא אמר בסוף פרק א', כן, תעניות כמו תפילה. בפרק ב' הוא דיבר על עוד סוג של תעניות, שזה להיות מרוצה וחביב אחרי התשובה, ובסוף פרק ב' הוא מוסיף: יש גם כן עניין בתענית מצד סגולה נפלאה,

24:50 כן, שאז בימי התענית יש עת רצון עליון, כן, שהתענית זה יום סגולה ויום רצון לה', שאז על ידי התענית אפשר לפעול גדולות ונצורות מצד זה שזה יום רצון לה'.