לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ז - חלק ו

00:00 ד'. שורה מתחילת העמוד, בסוף השורה "ולכן". אז מה הנקודה של הפרק הזה? האלטער רבי מסביר את מאמר חז"ל "בכל דור ודור", הוא מוסיף את המילים "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". שבן אדם צריך, בעבודת השם, צריך לדעת שיציאת מצרים זה לא רק משהו שהיה פעם, אלא שבכל יום ויום יש את העניין של יציאת מצרים. שזה העניין של יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף ונפש הבהמית בכלל, על ידי תורה ומצוות, ובפרט בעבודה של קריאת שמע, שזה עיקר העניין של יציאת מצרים, בגלל שבקריאת שמע הבן אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים. עניין הקבלה, קבלת עול מלכות שמיים, בפירוש כשאומר "ה' אלוקינו ה' אחד", אז הוא רוצה ומקבל וממשיך עליו יחודו יתברך, אז ממילא הוא נהיה דבר אחד עם הקב"ה באופן גלוי גם כן. לכן האדמו"ר אמר שאין שום דבר שמונע, זאת אומרת בפרט אחרי מתן תורה. ההבדל בין לפני מתן תורה ואחרי מתן תורה, שלפני מתן תורה זה היה על ידי עבודה. אבל מה שאין כן עכשיו, ירושה ומתנה היא לנו, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את מהותו ועצמותו, ולכן אין שום דבר שמונע יהודי להתחבר עם הקב"ה אלא הרצון. ומיד שהוא מעורר את הרצון, אז מיד שרוצה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש. אז על ידי זה הוא נהיה דבר אחד עם הקב"ה. זה מה שלמדנו עד כאן. לפני שממשיכים הלאה, רק נקודה אחת שאנחנו רואים פה חידוש, אם אפשר להגיד את המילה חידוש, או הוספה, שהאלטער רבי מדגיש פה בעניין של קבלת עול מלכות שמיים לגבי מה שמסבירים בדרך כלל הנקודה של קבלת עול מלכות שמיים. כאן האלטער רבי מדגיש

02:16 שצריך להיות עניין של קבלה, שצריך להיות עניין של קבלת עול מלכות שמיים. כל המעלה שהאלטער רבי מסביר פה בעניין של עבודה של קריאת שמע. למה אנחנו אומרים שיציאת מצרים בעיקר זה בעבודה של קריאת שמע? בגלל שבקריאת שמע זה הזמן שאדם מקבל על עצמו את העניין של עול מלכות שמיים. הוא אומר "ה' אלוקינו" ומקבל על עצמו את העניין של מלכותו יתברך, שזה אחד מהעניינים שהרבה אנשים עושים טעות בזה ולא שמים לב. תמיד כששומעים את המילה קבלת עול, אז זה נשמע כמו משהו כזה שלא אוהבים לעשות את זה ולא רוצים לעשות את זה ואין חשק לעשות את זה. אלא מה? בגלל שהמשגיח או המשפיע או פלוני אלמוני לפעמים גם כן, התחשק לו להגיד את זה, צריכים לעשות את זה. קבל על עצמך קבלת עול. אצל בחורים לפעמים זה נשמע כמו משהו כזה, בסדר, משהו כבד, משהו שזה לא, לא נעים, זה לא טוב. קבלת עול, אתה לא מבין, קבלת עול וקבלת עול. ובחורים בדרך כלל לא אוהבים קבלת עול. זה דבר קשה, זה דבר לא, לא, לא, לא מושך, כמו שאומרים. אבל האמת היא שעושים טעות בכלל במילה. המילה קבלת עול מלכות שמיים, אז מדגישים במילה עצמה. וזה האלטער רבי מדגיש פה בפרק: קבלת עול. לא כתוב שימה של עול, הנחה של עול, כתוב דווקא קבלת עול. זאת אומרת שצריך להיות באופן של קבלה. הוא מקבל את זה. את העול צריך לקבל. לא מספיק ששמים בבהמה, שמים עליה את העול. הבהמה, כן רוצה, לא רוצה, היא צועקת וזה, אבל שמים עליה את העול מלמעלה למטה, מניחים עליה את העול ולוקחים אותה. כאן ההדגשה בעבודת

04:14 השם, אומרים קבלת עול מלכות שמיים. וזה כל הנקודה שהאלטער רבי מדגיש פה, שהמעלה של קריאת שמע זה, זה לא עניין שבכוח, בדרך כפייה, ששמים עליך העול, אלא להיפך. כל החידוש של קריאת שמע זה העניין של קבלת עול מלכות שמיים, שהאדם מקבל על עצמו. רוצה ומקבל וממשיך. שצריך להיות קבלה מצד האדם, שהוא ירצה את העול. אפילו בזה נגיע למשל של בהמה. אז כפי שמוסבר בכמה מקומות, אז גם אצל בהמה זה לא הפשט שהבהמה לא רוצה את העול. גם אצל בהמה, הטבע של בהמה זה שבהמה מרגילים אותה בעול מאז שהיא נולדה, ואז הבהמה מקבלת את העול גם כן. זאת אומרת שהעול זה חלק מהחיים שלה, ועד כדי כך שלהיפך, כשהבהמה אין לה עול אז היא מתחילה להשתולל, בגלל שהיא רוצה את זה, היא צריכה את זה. זה עושה לה. היא צריכה את העול. העול עוזר לה כדי לדעת איך להתנהג, וכשחסר לה את העול אז היא משתוללת והיא מתבלבלת לגמרי, כי זה, זה כבר נהיה טבע. וזה הפשט שהרבי הרש"ב כותב, שהעבודה, עבד, עבד פשוט, זה באופן של כשור לעול וכחמור למשא. אז עבודה של כשור לעול וכחמור למשא זה לא הפשט שהוא לא רוצה, הוא צועק "אני לא רוצה", ולוקחים אותו בכוח ושמים עליו את המשא. זה לא הגדר של כשור לעול. הגדר של כשור לעול וכחמור למשא זה באופן שהוא מקבל את זה. זאת אומרת שהקבלה זה באופן שהוא כלי לקבלה. הוא רוצה את העול כי הוא יודע שהעול הזה זה לטובתו. על כל פנים, אז כשמדברים פה ונגיע לעניין שהרב מסביר פה בעניין של

06:03 קריאת שמע, למה קריאת שמע זה יותר עניין של יציאת מצרים מאשר כל תורה ומצוות? כי בכל העניין של תורה ומצוות לא מודגש כל כך הקבלת עול, שהוא מקבל את העול, כמו בקריאת שמע, שאז הבן אדם אומר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בפרט אם הוא מתבונן במה שהוא אומר, אז הוא אומר "אלוקינו", מקבל על עצמו עול מלכות שמיים. ודווקא הקבלה זה מה שעושה אותו כלי, שהוא נהיה מיד בלי שום שיעור זמן. כמו שהרב כותב כאן, ממילא אז הוא נכלל באלוקות ונהיה דבר אחד עם אלוקות, וזה הפעולה של יציאת מצרים ברוחניות. עכשיו אנחנו נמשיך הלאה בפנים הפרק. כמו שאמרנו קודם, בשורות המסומנות, זו המילה האחרונה. אומר האלטער רבי: "ולכן תיקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא". על פי מה שהסבירו כאן בפרק הזה, אומר האלטער רבי, לפי זה מובן למה מצוות פרשת יציאת מצרים, מצוות יציאת מצרים, מקיימים בשעת קריאת שמע. המצווה הזאת, שאנחנו דיברנו על זה כאן, שצריך להיות חיוב. יש חיוב להזכיר את יציאת מצרים כל יום. כתוב בשולחן ערוך מתי מקיימים את זה? מקיימים את זה כשאומרים בפרשת קריאת שמע את הפסוק "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". אז מקיימים מצוות זכירת יציאת מצרים. אז מקיימים את העניין של זכירת יציאת מצרים. זה כתוב בשולחן ערוך בהלכות קריאת שמע. הבחורים הרי למדו כאן עכשיו בשביל המבחן. מסתמא הם עוד לא יודעים את ההלכה הזאת: עכשיו, בשעה שאומרים פרשת ציצית. לכן עד כדי כך שעל פי ההלכה, למה אומרים פרשת ציצית בלילות? הרי בעיקר אומרים פרשת ציצית, כי הרי לילה לאו זמן ציצית. ועל זה היה מחלוקת בגמרא אם אומרים פרשת ציצית בלילה

07:56 או לא אומרים. ולמה למסקנה אומרים פרשת ציצית בלילה? זה בגלל שצריכים להזכיר את העניין של יציאת מצרים גם בלילות, ולכן אומרים פרשת ציצית, כי שם מוזכר העניין של יציאת מצרים. על כל פנים, מה אנחנו רואים? שהחכמים הסמיכו את שתי המצוות וחיברו אותן ביחד, המצווה של זכירת יציאת מצרים עם המצווה של קריאת שמע. שדרך אגב, זה לומדים את זה מפסוק בפרשת השבוע. פרשת ראה, זה הפסוק שכתוב בפרשת ראה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". זה פסוק בפרשה ששם לומדים שצריכים להזכיר יציאת מצרים בימים וגם בלילות. אז ממילא אומר האלטער רבי, לכאורה, מה הקשר? כי הרי זה שתי מצוות, שהיא מצווה בפני עצמה ולא ממצוות קריאת שמע. כי העניין של זכירת יציאת מצרים זה מצווה בפני עצמה, וזה לא, וזה לא, זה שתי מצוות שונות. אין שום קשר. מצוות קריאת שמע זה "שמע ישראל". מצוות יציאת מצרים זה "למען תזכור". זה שני פסוקים ושתי מצוות. למה חיברו אותם ביחד, באופן שהם מקיימים את המצווה האחת, בפרט כשמגיע הלילה? כל הטעם שהכניסו פרשת ציצית זה כדי להגיד פרשת יציאת מצרים. כי היו יכולים לעשות בפני עצמו, להגיד פסוק של יציאת מצרים בלי להגיד כל הפרשה. אז רואים שיש איזושהי סיבה פנימית שרצו לחבר את העניין של פרשת יציאת מצרים עם פרשת קריאת שמע. כדאיתא בגמרא ופוסקים. זה מה שמוסבר בגמרא ופוסקים, שהגמרא שואלת, לכאורה, לא היו צריכים להזכיר בפרשת ציצית כבר העניין הזה. אלא למה בכל זאת למסקנה הכניסו את כל העניין וחיברו פרשת יציאת מצרים עם פרשת קריאת שמע? אלא מפני שהן דבר אחד ממש. לפי מה שהסברנו כאן בכל

09:41 הפרק, מובן שזאת הסיבה למה חיברו אותם ביחד, כי באמת זה אותה נקודה במהות, והנקודה של עניין, הנקודה של קריאת שמע זה הנקודה של יציאת מצרים. מה זה הנקודה של קריאת שמע? זה העניין של הבן אדם מוסר את עצמו לאלוקות, מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, "אלוקינו", שהוא יוצא מהמיצר של גוף ונפש הבהמית ומוסר את עצמו לאלוקות. זה גוף העניין של יציאת מצרים. יציאת מצרים זה היציאה, כמו שאמרנו קודם, ממיצר הגוף להתאחד עם הקדוש ברוך הוא. "וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן אני ה' אלוקיכם", והיינו גם כן כמו שכתוב לעיל. לפי זה מובן גם כן עוד עניין שאנחנו מוצאים שבפרשת יציאת מצרים, שזה הפסוק האחרון של פרשת קריאת שמע, "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים", שם כתוב גם כן ההמשך "אני ה' אלוקיכם". עוד פעם מסיימים פרשת קריאת שמע עם המילים "אני ה' אלוקיכם". יציאת מצרים. מה מוסיפים עוד פעם "אני ה' אלוקיכם"? כי הרי זה מיותר. כבר אמרת "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים". מה מוסיף עוד פעם "אני ה' אלוקיכם"? אז גם זה מתורץ לפי מה שהסברנו קודם, כי זה הנקודה של יציאת מצרים. מהי הנקודה של יציאת מצרים? "אלוקינו", שהוא נהיה מקושר לאלוקות כמו "אלוקי אברהם", שיהודי כשאומר קריאת שמע ומקבל על עצמו בקריאת שמע עול מלכות שמיים, אז נהיה "אלוקינו", שהקדוש ברוך הוא נהיה לחיינו וחיותנו. ולכן מסיימים עוד פעם "אני ה' אלוקיכם", להדגיש שזה כל הנקודה של יציאת מצרים. אותה נקודה של קריאת שמע, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". והיינו גם כמו שכתוב לעיל. זה מה שאמרנו קודם.

11:30 בפרק מ"ו, ששם האלטער רבי אמר, בפרק מ"ו האלטער רבי כתב שזה העניין של מצוות, של מצווה. זה העניין של קידשנו, של העלנו לקדש את אלוקינו. האלטער רבי הביא גם את הפסוק הזה, "והייתם קדושים לאלוקיכם, אני ה' אלוקיכם", שזה הפסוק של קריאת שמע גם כן, שהעניין של "אני ה' אלוקיכם" זה העניין שיהודי נהיה דבר אחד עם אלוקות, וזה בעיקר העניין של קריאת שמע, שזה אותו עניין כמו יציאת מצרים. לכן מחברים את שתי המצוות ביחד. כל זה, הנקודה של פרק מ"ז, זה ביאור על העניין שדיברנו קודם, כמים הפנים לפנים. כי כל הכוונה, כל הקטע של פרק מ"ז, כל העניין של פרק מ"ז פה, זה הכל טעימה לסיפור של הכמים הפנים לפנים. שכשבן אדם מתבונן שכל יום ויום הקב"ה, שהוא המלך הגדול והנורא, הוא בעצמו יורד למקום האשפה, שזה הגוף, שזה ארץ, שזה העניין של חומריות הגוף. העניין של מה שהרבי כתב, ממש חד בחד. והקב"ה נותן לנו את האפשרות בדרך מתנה ובדרך ירושה, מגיד לעבוסי ותיתן לנו ה' אלוקינו באהבה. הוא נותן לנו את עצמו ונותן לנו את האפשרות, על ידי קריאת שמע, להתאחד עם הקב"ה בעצמו. אז כמובן שההתבוננות הזאת תעורר אצל הבן אדם את "ואהבת את ה' אלוקיך בכל מאודך", אהבה כמים הפנים לפנים באופן הכי חזק. זה הקשר של עבודה של קריאת שמע בכל יום ויום עם העניין של כמים הפנים לפנים שהרבי הזכיר בפרק הקודם. ונגיע לכל העניין שלמדנו פה בפרק מ"ז, העניין של יציאת מצרים בכל יום. אז כידוע יש לרבי כמה וכמה מאמרים על העניין הזה. בדרך כלל המאמרים של י"א ניסן היו, רו-- חלק גדול של המאמר של י"א

13:28 ניסן מדובר על העניין הזה. מאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". המאמר "בכל דור ודור", יש כמה וכמה מאמרים של הרבי, והרבי מדבר על אותה סוגיה. העניין של יציאת מצרים בכל דור, זה יש גם בשיחות, ריבוי שיחות. על דרך זה יש מכתבים. זה אחד מהנקודות שהרבי, בפרט בתקופה ששייך לפסח, סמיכות לפסח, פסח עצמו, אחרון של פסח, לרבי היה קאך בעניין הזה באופן מאוד מאוד מיוחד, בפרט בקשר למשיח, שזה היה אצל הרבי עיקר העניין. כל הקאך של משיח, שזה לומדים מהפסוקים "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהגילוי של יציאת מצרים גם "כל ימי חייך להביא לימות המשיח". שגם בימי המשיח יזכירו את העניין של יציאת מצרים. אז הרבי דיבר על זה המון פעמים, אבל שרואים דבר מעניין בתורה של הרבי בהסתכל מה שכתוב פה בתניא. בביאור של יציאת מצרים, איך שמוסבר בתורה של הרבי, זה לא כמו מה שמוסבר פה בתניא. שונה. מה הרבי מחדש? מה הרבי מוסיף? גם בתניא הרבי מסביר את העניין של יציאת מצרים. אז מה העניין של מצרים? מצרים זה המצר של הגוף ונפש הבהמית. המצר של מה שחד בחד, המצר של העניין של הגוף, נפש הבהמית, עניין חומרי. ומזה צריכים לצאת ולעלות ולהתקרב לאלוקות על ידי קריאת שמע, זה תיקון המידות, כל מה שדיבר פה בפרק. הרבי מדבר על יציאת מצרים, אז הרבי מדגיש על מצרים אחרים לגמרי. הרבי מדבר על מצרים של הנפש האלוקית. גם הנפש האלוקית, אפילו אם בן אדם יצא מהמצרים של נפש הבהמית והוא יקיים את כל המצוות ויגיד קריאת שמע ויעבוד את השם, עדיין יכול להיות שהוא נמצא במצרים. מצרים דקדושה. זה אחד מהדברים

15:23 שהרבי עשה מזה שטורעם. זה לא חידוש של הרבי, זה כבר כתוב גם במאמרים קודמים, אבל אצל הרבי ראו שזה היה עיקר הקאך אצלו. שלא מספיק שבן אדם יוצא מהמצרים של נפש הבהמית, אלא צריכים לצאת גם כן מהמצרים של נפש אלוקית. עכשיו למדו פה בשיעור, וגם כן הרבה בחורים הביאו את המאמר של אבינו יעקב, פרשת חוקת, שם הוא גם כן מדבר על דרך זה. העניין של מעשינו ועבודתנו שיגיע לא רק נגד טבע נפש הבהמית, אלא יגיע גם נגד טבע נפש אלוקית. אולי הביאור שם זה מבחינה אחרת. הרבי נותן ביאור קצת יותר שונה, אבל איך שמוסבר בסוגיה במאמרים של פסח, אז העבודה שצריך להיות יציאה מהמצרים וגבולים של נפש אלוקית. ומה הפירוש יציאה מהמצרים וגבולים של נפש אלוקית? אז בדרך כלל הרבי דיבר כמה דוגמאות. עניין אחד הרבי דיבר זה העניין של אהבה שבכל מאודך. שלא מספיק בכל לבבך ובכל נפשך, אלא צריך להיות העניין של אהבתו בכל מאודך. אהבה בכל מאודך זה יציאת מצרים גם של נפש אלוקית, כי הנפש אלוקית מטבע יש לו אהבה בכל לבבך ובכל נפשך. בכל מאודך זה מאוד, גם לגבי נפש אלוקית. זה אהבה כזאת שבמסירות נפש, אהבה שמוציאה אותך מהגבולות, גם של נפש אלוקית. במאמרים מסוימים הרבי מסביר שזה העניין של, בעבודה בפועל, זה לצאת מהמדידות והגבולות של השולחן ערוך. לקיים תורה ומצוות לא רק על פי ההלכה, אלא באופן של לפנים משורת הדין. ולימוד התורה זה העניין של לימוד יתר על רגילותו, מאה פעמים ואחד. בכלל ללמוד שיעורי תורה בלי מדידות והגבלות של זמן. לצאת מהגבולות של הסדר. על דרך זה בעבודת התפילה. להתפלל יותר ממה

17:21 שמחויב על פי השולחן ערוך. יותר באריכות, יותר בעומק, יותר בכבוד. על דרך זה בצדקה, יותר ממעשר, יותר מחומש. שזה כל מיני עניינים שהרבי היה מסביר בפרוטרוט איך זה מתבטא, העניין של יציאת מצרים גם של נפש אלוקית. אז יש אחד המאמרים של הרבי. זה המאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, זה מוגה, מאמר של אחרון של פסח. שם הרבי מסביר דבר מעניין, שהרבי מסביר שזה ההבדל בין שני פסוקים שיש בקשר ליציאת מצרים. הפסוק ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״ — זה פסוק אחד. הפסוק השני זה הפסוק ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״. בפסוק ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״ כתוב ״יום״, לשון יחיד. בפסוק ״כימי צאתך מארץ מצרים״ כתוב ״ימים״, לשון רבים. אז הרבי מסביר שזה שני עניינים בעבודה של יציאת מצרים. היציאה מהמצרים של קליפה היה יום אחד בפשטות. בגשמיות, בזמן שזה קרה, היציאה ממצרים בפשטות לארץ היה יום אחד. אז היה יציאה ממצב של מ"ט שערי הטומאה, מעומק הטומאה לקדושה. המעבר מהרע גופא היה ביום אחד. אחר כך המשיכו לצאת כל הזמן. היו למעשה ימים רבים שכל הזמן היה יציאת מצרים עד שהגיעו להר סיני. אבל זה כבר לא היה יציאה ממצרים בפשטות. זה כבר היה מיום ליום, מדרגה לדרגה. על דרך זה בעבודה זה שני העניינים. יום צאת ישראל מארץ מצרים זה היציאה ממיצרי הגוף ונפש הבהמית, יום לשון יחיד. זה היה יום אחד. ובוודאי גם כן זה התנועה של יציאה ממיצרי הגוף. זה מה שהרבי מדבר פה בתניא פרק מ"ז. כימי צאת ישראל, לשון רבים, זה העבודה של יציאה גם מקדושה, מהמיצרים

19:15 והגבולות של קדושה. ללכת מחיל אל חיל בקדושה גופא, לצאת מהמיצרים והגבולות גם של נפש אלוקית. ושם הרבי מסביר נקודה שזה נותן לנו הבנה למה בתניא בעיקר מדובר על הנפש הבהמית, יציאה מהבהמית, ולמה הרבי שם כוח מיוחד ביציאה מנפש אלוקית. כי שם הרבי מסביר שבעבודה כדי להגיע לגילוי של משיח אז נגיע דווקא בעיקר העניין של יציאה מהמיצרים וגבולות של נפש אלוקית. לא מספיק העניין של נפש הבהמית. כאן בתניא אדמו"ר הזקן אבל מדבר על העבודה של בינונים. העבודה של ה' של בינונים זה כל העניין של התניא. ספר של בינונים. העבודה של בינונים. אז עיקר הדגש של בינונים זה היציאה מהמיצרים והגבולות של גוף ונפש הבהמית. הרי אפילו הבינוני יש לו נפש הבהמית, יש לו מידות, יש לו תאווה וכל זה. אז בעבודת ה' של הבינונים מה שדורשים ממנו זה לצאת מהמיצרים וגבולות של נפש הבהמית. אבל בתניא אדמו"ר הזקן לא דורש את העניין של יציאה מהמיצרים וגבולות של נפש אלוקית. זה לא העניין של התניא. תניא זה ספר של עבודה, וקרי לאחד הראמי. עבודה בסדר והדרגה. כל העניין של התניא זה עבודה על פי טעם ודעת. ולכן בתניא לא מוזכר העניין של, של ״בכל מאודך״, או אפילו בעבודה, הנקודה הזאת בעבודה. בתניא לא מוזכר הנקודה של העבודה של אה, בתנועה של יחידה. כל העניינים האלה שמוזכר בכמה וכמה מאמרים, הרי הרש"ב וכל ה... למעלה מטעם ודעת. עניינים כאלה בעבודה בתניא זה לא מוזכר בהלכות האמורים, כי כל העניין של התניא זה עבודה על פי סדר והדרגה. לכן גם כן ביציאת מצרים עיקר הדגש זה היציאה ממצרים של נפש הבהמית, לא ממצרים של אלוקית. אבל הרבי מדבר איתנו לחוד

21:02 על המשיח. כדי להגיע לגאולה של משיח אז לא מספיק העניין של עבודה עם נפש הבהמית, אלא צריך להיות גם כן היציאה המפורצת ולפרוץ את המידות והגבולות גם של נפש האלוקית, כי דרך זה הכלי להשגת זה, רב ליוס, זה ההשגה של משיח. לכן אצל הרבי ראינו כוח מיוחד בעניין הזה. יש סיפור שהרבי הריי"צ מספר בקשר לאחד מהחסידים. לא זוכר אם היה חסיד של אדמו"ר הזקן או של הצמח צדק. הוא היה מהחסידים הראשונים. הוא כותב אפילו את השם שלו, נראה לי קראו לו הרב צדיק[?], צדיק רמלך[?], משהו כזה. אחד מהחסידים, גדולי החסידים הראשונים. מספר שהחסיד הזה, הוא היה עובד מאוד גדול. הוא היה כל יום, עבודת התפילה שלו היה לוקח כמה וכמה שעות. היה מתפלל כמעט כל היום עד השקיעה, מתפלל שעות, שעות ארוכות, מתפלל חסידות ומתבונן ומתפלל, והיה מתפלל שעות ארוכות. אז הוא מספר שפעם שאלו אותו למה הוא מתפלל כל כך הרבה זמן, מה הוא, מה הוא עושה כל כך הרבה שעות. אז הוא אמר ששמע מהאלטער רבי, אם אני לא טועה הוא אומר ששמע מהאלטער רבי, שהאלטער רבי אמר שהעניין של עבודת התפילה זה לספר את יציאת מצרים. העניין של עבודת התפילה זה לספר את יציאת מצרים. יציאת מצרים זה היציאה מהמיצרים והגבולות של הגוף ושל נפש הבהמית. כל מה שלמדנו פה. מה פירוש לספר את יציאת מצרים? לספר זה לספר סיפור, ולספר זה גם מלשון ספיר. צריכים לעשות את היציאת מצרים באופן של ספיר. ספירות ובהירות זה בהירות וזיכוך. מחליטים שצריך להאיר. יציאת מצרים זה, זה יציאת מצרים. וממילא זה לוקח הרבה זמן. העניין שעבודת התפילה זה לספר את יציאת מצרים. כתוב בנוסח ההגדה,

23:12 ציוו עלינו לספר, כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. מרבה לספר, שצריכים לעשות את זה בריבוי. אז ממילא לכן לוקח לו הרבה זמן העניין של עבודת התפילה שלו. זה סיפור שהרבי מספר על אחד מהחסידים. זה קשור גם כן עם וורט שנמצא בהיום יום, שהרבי מביא בהיום יום. ההבדל בין היציאת מצרים של חסידות ויציאת מצרים בנגלה. אז הוא כותב שיציאת מצרים בתורת הנגלה, הכוונה היא שהיה בפשט, אז היה בדרך בריחה, בדרך שבירה. היו צריכים מכות לשבור מצרים ולברוח מהרע. מה שאין כן היציאת מצרים של חסידות, אז אדרבה, יציאת מצרים של חסידות זה לא בדרך שבירה, לא בדרך בריחה, אלא זה בדרך בהירות וזיכוך, שזה עבודה של בתוך העולם. מצרים היה לברוח ממצרים, בריחה מהעולם. חסידות דורשת שיציאת מצרים, העולם גופא, שזה העולם, לא לברוח מהגוף, נפש הבהמית, הגוף, אלא אדרבה, כמו שמבואר בשיטת תורת הבעל שם טוב, של ״עזוב תעזוב עמו״, אלא אדרבה, להתלבש עם הגוף, נפש הבהמית, ולפעול בו בירור וזיכוך שיהיה כלי לאלוקות.