לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ז - חלק ב

00:01 אני אתחיל עוד פעם פרק מ"ז. והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. הרבי אומר פה שהעניין של יציאת מצרים זה דבר שכל דור ודור. ההגדה אומרת את זה כל שנה. אבל הרבי מוסיף שגם כן כל יום ויום יש את הציווי, שבן אדם צריך לראות את עצמו. זאת אומרת, צריך להרגיש כאילו הוא יצא היום ממצרים. אגב, ממה הרבי אומר את זה? כמו שהסברנו בשיעור הקודם, אז הרבי אומר את זה בהמשך למה שאמר בפרק הקודם, שאיך בן אדם מגיע לאהבה כמים הפנים לפנים. על ידי זה שהוא מתבונן באהבה הגדולה והעצומה שהקדוש ברוך הוא הראה לעם ישראל בעת יציאת מצרים, שהוא הוציא אותם ממקום הזוהמה והטומאה, מארץ מצרים, והוא הרים אותם. הוא הביא אותם אליו במתן תורה, חדר לפנים מחדר, וקירוב ונישוק, שזה העניין של תורה ומצוות. אז אדמו"ר הזקן בא להסביר פה בפרק הזה איך שהעניין הזה זה לא רק דבר שהיה בעבר. גם זה מעורר אהבה כשמתבוננים איך שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו, את אבותינו, ממצרים ונתן לנו את התורה, אף על פי שלא היינו ראויים לזה, שגם זה מראה את גדלות אהבתו. אבל כמו שהסברנו בשיעור הקודם, זה עניין כללי וגם זה עניין שהיה בעבר. אז אדמו"ר הזקן בא להסביר פה עכשיו איך יש את זה אצל כל אחד ואחד בפרט, ובהווה כל יום ויום. אז אדמו"ר הזקן יסביר עכשיו בפרק הזה מהו העניין של יציאת מצרים, ולכן העניין של מתן תורה כל יום. מסביר אדמו"ר הזקן: והיא, מה העניין של כאילו יצא היום ממצרים? איפה יש את היציאת מצרים כל יום בנפש אדם? והיא יציאת נפש האלוקית

02:11 ממאסר הגוף, משכא דחויא. העניין של יציאת מצרים בנפש זה מה שהנפש האלוקית יוצאת ממאסר הגוף, משכא דחויא. הגוף נקרא משכא דחויא. מה פשט משכא דחויא? משכא דחויא זה העור של הנחש. עור עם עין. כן, למדנו את זה גם כן בפרק מ"ה. שם אדמו"ר הזקן גם הביא את זה שהגוף נקרא משכא דחויא, עור של נחש. מה פשט עור של נחש? אז העניין הוא, כמו שהסברנו אז, אנחנו נחזור על זה עוד פעם עכשיו, שהנחש זה הולך על נחש הקדמוני. הנחש נקרא נחש הקדמוני. נחש הקדמוני זה הישות ושורש הישות והקליפה, והעור של הנחש זה העור של נחש הקדמוני. מה העניין של עור של נחש הקדמוני? זאת אומרת שכמו בנחש, אז העור שלו מצד אחד זה לא חלק מהנחש ממש, אבל אף על פי כן זה העור של הנחש. זאת אומרת, מצד הדין הסברנו אז, אז העור של הנחש אין לו אותו דין כמו הנחש עצמו. הנחש עצמו אז מקבל טומאה, והבשר של הנחש. יש שיעור כמה זה הנחש מקבל טומאה וכל מיני דינים של טומאה שיש, ובשר של בעל חיים טמא. העור של הנחש לא נחשב לטומאה. יש בעלי חיים שגם העור זה כמו הבשר, אבל הנחש, אז העור זה לא כמו הבשר. יש חילוק בין העור של הנחש לבשר של הנחש. על כל פנים, לפי הביאור הפנימי זה ההבדל בין קליפות הטומאה לקליפת נוגה. יש עניינים של קליפת הטומאה ממש, שזה כמו הבשר של הנחש. יש עניינים של קליפת נוגה, זה כמו העור של הנחש. זה ביאור אחד.

04:08 למה הגוף נקרא עור של הנחש? בגלל שגוף של יהודי זה לא של קליפת הטומאה. גוף של יהודי זה קליפת נוגה. כמו שאדמו"ר הזקן אמר בתניא קודם בפרק ז', ולכן זה נחשב כמו עור של הנחש. אבל אף על פי כן, אפילו אם זה קליפת נוגה, אבל קליפת נוגה זה גם כן לא קדושה. זה גם במצרים. סוף כל סוף קליפת נוגה זה גם קליפה, זה גם ישות. זה ביאור אחד שאמרנו. ביאור שני למה הגוף נקרא עור של הנחש, שכתוב בפשט: כמו שהגוף הוא, כמו שהעור הוא לבוש לבשר. עור. מה העניין של העור? אל קוארו, סקין. זה הלבוש של הבשר. אותו דבר הגוף הוא הלבוש של הנפש. אז לכן מדמים את הגוף של בן אדם כמו העור של הנחש בפשטות. לא מתכוונים פה דווקא להדגיש העניין של קליפת נוגה, לא של קליפת עץ. מתכוונים לכללות העניין. הדמיון זה בגישה לכללות העניין, שהגוף נקרא עור של נחש, כמו שהעור לבוש. הגדר של עור זה לבוש. על פי זה הגוף הוא גם כן לבוש. אז לכן מדמים אותו לעור. אבל הנקודה פה להדגיש איזה עור הוא. הוא עור של נחש. זאת אומרת הוא שייך לעניין של קליפה. ובמילא יוצא מזה שהנפש האלוקית נמצאת בתוך הגוף. בתוך מיצר הגוף והנפש הבהמית, אז זה נקרא שהנפש האלוקית נמצאת במקום של קליפה, מקום של נחש הקדמוני. אז ממילא זה מה שאדמו"ר הזקן אמר קודם. מה אדמו"ר הזקן אמר קודם על מצרים? מה הגדר של מצרים? מה למדנו בפרק מ"ו? מה הגדר של מצרים? מקום הזוהמה והטומאה. אז הגוף אותו עניין. גם הגוף הוא מקום הזוהמה והטומאה. מכיוון שהגוף הוא משכא דחויא, הוא עור

06:09 של נחש הקדמוני. אז הגוף מצד ענייני הגוף, אז הוא במצב של משכא דחויא. אז הוא עניין של זוהמה וטומאה. בפרט כמו שידוע מה שמובא הרבה בחז"ל. מובא בחסידות גם כן שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמה. כל העניין של זוהמה, זה כתוב בנוגע לנחש הקדמוני, שהוא הכניס את הזוהמה בחוה ואחרי זה באדם הראשון, כל העניין של הטומאה והרע. היה אז כתוב באמת הלשון הזה, הלשון של זוהמה. הלשון של האלטער רבי שהביא כאן קודם, אז הלשון הזה כתוב בנוגע לנחש הקדמוני. אז ממילא יוצא שהעניין של מצרים, איך זה אצל כל אחד ואחד? זה הגוף, גוף ונפש הבהמית, זה העניין של מצרים, מקום הזוהמה והטומאה. אז הנפש האלוקית יוצאת ממיצר הגוף, משכא דחויא, ליכלל בייחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה ומצוות בכלל. אז כשיהודי מקיים תורה ומצוות, אז באותו זמן הנפש האלוקית יוצאת מהחומר, הגוף ונפש הבהמית, מהזוהמה והטומאה, והוא מתחבר עם הקדוש ברוך הוא על ידי תורה ומצוות. ובפרט בקבלת מלכות שמיים בקריאת שמע. בפרט, אומר האלטער רבי, בכלל תורה ומצוות. אבל בעניין פרטי יש מצווה מיוחדת ששם מרגישים את העניין של יציאת מצרים יותר בגלוי. זה בזמן של קבלת מלכות שמיים בקריאת שמע, שבו מקבל עליו עול מלכות שמיים כולו, בייחוד הזה, בפירוש באמרו ה' אלוקינו ה' אחד. וקריאת שמע, אז בין כל המצוות יש עניין מיוחד דווקא בקריאת שמע. שבקריאת שמע יש את העניין של יציאת מצרים יותר משאר העניינים. למה? מכיוון שבקריאת שמע זה זמן של קבלת מלכות שמיים בפועל גם כן. בכל המצוות אז הבן אדם עסוק עם עניין פרטי. הוא מניח תפילין, אז הוא עסוק עם הנחת תפילין. הוא שם ציצית, הוא

08:08 עסוק עם עניין פרטי. אלא מה? יש את הכוונה הכללית שלפני המצוות, אבל עצם המצווה זה עניין פרטי, וממילא לא רואים בגלוי את התנועה של יציאת מצרים בכל מצווה. בן אדם עסוק בעניין פרטי. אז כמובן, הרי בכל מצווה אתה מתקשר עם הקדוש ברוך הוא, וממילא אתה יוצא מהמיצר של הנפש הבהמית. אבל במצוות התפילה שמה זה בגלוי, במצוות קריאת שמע, שמה זה בגלוי. מכיוון שבקריאת שמע הבן אדם אומר בפירוש, "ה' אלוקינו ה' אחד". ומה? מה הוא מתבונן? מה הכוונה של מצוות הקריאת שמע? להתבונן שה' אלוקינו ה' אחד, שהקדוש ברוך הוא, הוא המציאות, הוא אלוקינו, הוא האלוקים שלי, ואני מקבל וממשיך את הקדושה של הקדוש ברוך הוא על הנפש שלי, ובמילא זה העניין של יציאת מצרים בגלוי. ולכן בפרט בקריאת שמע זה בעיקר העניין של יציאת מצרים. ה' אלוקינו ה' אחד. אז מה האלטער רבי אומר פה בעצם? האלטער רבי אומר פה שבעצם יש אצל כל יהודי כל יום ויום שני העניינים, גם יציאת מצרים וגם מתן תורה. בפרק הקודם האלטער רבי דיבר על יציאת מצרים ומתן תורה כמו שני עניינים, ובפשט כך היה הסדר. יציאת מצרים היה דבר אחד, היה בחודש ניסן, ומתן תורה היה בחודש סיון. מה ההבדל בין יציאת מצרים למתן תורה? ביציאת מצרים היה בעיקר העניין של היציאה מהרע. זה העניין של יציאת מצרים. שהיהודים ברחו מהזוהמה והטומאה, ממצרים, היה יציאה מהרע. אחר כך, אחרי ארבעים ותשעה ימים, אז היה הרגע של מתן תורה, שאז היה החיבור, האיחוד, ההתקשרות עם הקדוש ברוך הוא. שבמשל של המלך זה שני החלקים של המשל, שהוא מוציא אותו ממקום האשפה, איש מנוול ונבזה ושפל המוטל

10:03 באשפה. שהמלך מוציא אותו מהאשפה, זה העניין של יציאת מצרים, ואחרי זה הוא מכניס אותו חדר לפנים מחדר בייחוד וחיבוק. אז זה שני עניינים, אחד זה יציאת מצרים ואחד מתן תורה. אבל בעבודה של כל יום ויום, בעבודת התפילה, בכלל בקיום המצוות, בפרט בעבודת התפילה בקריאת שמע, אז שני הדברים האלה קורים ביחד. יש בעבודת, עבודת השם, כשיהודי מקיים מצווה, אז יש בו את העניין הזה שהוא באותו רגע הוא יוצא מהמיצר של הגוף, הנפש הבהמית שלו, מהשפלות החומרית, יציאת מצרים, ובאותו רגע שהוא מקיים את המצווה הוא גם כן מתקשר עם הקדוש ברוך הוא. בפרט בקריאת שמע, כמו שאומר. אז יש כאן גם יציאת מצרים וגם מתן תורה. גם היציאה ממקום הזוהמה והטומאה וגם האיחוד וההתקשרות עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. כמו שכתוב לעיל, כי אלוקינו הוא כמו אלוקי אברהם וכולי. זה האלטער רבי גם כן אמר קודם בפרק מ"ו. שלכן אומרים אלוקינו. האלטער רבי הביא כמה פסוקים. אנחנו אומרים אלוקינו. מה העניין של אלוקינו? אני ה' אלוקיכם, אלוקינו, כל הלשונות האלה, שזה כמו אלוקי אברהם וכולי. זאת אומרת, מה הסברנו בפרק הקודם? שכתוב על אברהם אבינו, כתוב על אברהם אבינו אלוקי אברהם. מה פירוש אלוקי אברהם? הרי הקדוש ברוך הוא האלוקים של כל העולם. אלא מה פשט אלוקי אברהם? שאצלו היה ייחוד בגלוי. שאצל אברהם אבינו היה באופן שהאלוקים ואברהם היה דבר אחד. הייחוד של הקדוש ברוך הוא עם אברהם אבינו. דרך זה הפוך, הייחוד של אברהם אבינו עם הקדוש ברוך הוא היה באופן גלוי, שאברהם היה מרכבה של הקדוש ברוך הוא, ולכן הסתכלת על אברהם, ראית אלוקי אברהם. שאברהם ואלוקות היה דבר אחד, וזה

11:55 הגדר של אלוקי אברהם באופן פנימי, שהקדוש ברוך הוא מתייחס באופן פנימי, באופן מיוחד לאברהם אבינו. על דרך זה גם כן אצל כל יהודי. כשאני אומר קריאת שמע, אני אומר שמע ישראל ה' אלוקינו. מה בדיוק אלוקינו? כי הוא חי איתנו, שזה האלוקים שלי ואני מוסר את עצמי אליו. אז זה העניין של יציאת מצרים, זה עניינו של אברהם, שהוא נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, שזה העניין של יציאת מצרים ומתן תורה. שהיציאה מהזוהמה והטומאה וההתקשרות שלו עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נהיה דבר אחד ממש. מה היה אצל אברהם אבינו? אומר האדמו"ר: ולמה אצל אברהם כתוב אלוקי אברהם? לפי שהוא היה בטל ונכלל בייחוד הקדוש ברוך הוא. אברהם אבינו היה בטל ונכלל בייחוד הקדוש ברוך הוא. זה היה המעלה של אברהם אבינו, שבגלל שאברהם אבינו ביטל את עצמו, מסר את עצמו לגמרי לאלוקות ונכלל בייחוד הקדוש ברוך הוא. לכן אומרים אלוקי אברהם, שהוא נהיה דבר אחד עם אלוקות, אלוקי אברהם, האלוקות של אברהם. אז גם כך אותו דבר אצל כל יהודי בשעה שהוא אומר קריאת שמע, ה' אלוקינו, שהוא נהיה דבר אחד. מוסיף האדמו"ר ואומר שיש הבדל. יש הבדל בין איך שאברהם אבינו היה ובין איך שזה אצל כל אחד. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה. אברהם אבינו הגיע לכל הדרגות שהוא הגיע, הגיע לבחינה הזאת. הוא הגיע לזה על ידי מעשיו והילוכו בקודש. אברהם אבינו היה צריך ללכת ולעבוד על ידי המעשים שהוא עשה, כל המצוות שאברהם אבינו עשה, על ידי ההילוך שהוא הלך. על ידי זה הלך ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". אברהם אבינו

14:01 היה צריך להתייגע ולעבוד על עצמו במעשיו, בהילוכו בקודש, עד שהוא הגיע לדרגה שהוא הגיע לייחוד אלוקות. אבל אנחנו, ירושה ומתנה היא לנו. אצלנו קיבלנו את זה בירושה ומתנה. מה האדמו"ר בא להגיד פה? אצל אברהם אבינו, אז אנחנו יודעים שאברהם אבינו היה לפני מתן תורה, ובמילא אצל אברהם אבינו הכל הוא עשה בדרך עבודה בכוח עצמו. אברהם אבינו, לכל מה שהוא הגיע, הוא הגיע על ידי עבודה. כמו שכתוב בכל השיחות וכל המאמרים, שמכיוון שאברהם אבינו היה לפני ביטול הגזירה, לפני שהיה "וירד ה' על הר סיני", אז ממילא היה עובד מלמטה. היה צריך להתייגע לבד, להגיע למה שהוא הגיע. אז תראה, בא ואומר פה כמה דברים: במעשיו. אברהם אבינו, כל העניינים שהוא הגיע, על ידי מעשיו. מעשיו הכוונה בפשטות מעשי החסד, שאברהם אבינו היה לו בית פתוח לנזקקים, וכל המעשים הטובים שאברהם אבינו עשה. אחרי זה האדמו"ר מוסיף: הילוכו בקודש. מה זה פשט הילוכו בקודש? ממדרגה למדרגה. אז הוא מביא על זה את הפסוק, כמו שכתוב "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". אם מסתכלים בחומש, אז בחומש כתוב, בנוגע לאברהם אבינו כתוב כמה פעמים העניין של נסיעות. אז לך לך מתחיל "לך לך מארצך", ואחרי זה כתוב "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'". אחרי זה כתוב "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". ואחרי זה כתוב "וילך למסעיו". כתוב כמה וכמה פעמים אצל אברהם אבינו העניין של נסיעות. הרבי הביא את זה כמה פעמים בנוגע לבעל שם טוב, שהבעל שם טוב היה אברהם אבינו של חסידות. וכמו שאצל אברהם אבינו ראו את העניין של נסיעות, ראו גם אצל הבעל שם טוב. הבעל שם טוב היה עניין שהוא היה נוסע הרבה. כל פעם, כל

16:01 הסיפורים של הבעל שם טוב כמעט מתחילים שהבעל שם טוב נסע, מוצ"ש וכו' וכו'. גם כן זה עניין של נסיעות. אברהם אבינו היה אצלו עניין של נסיעות. אז מה הפירוש זה ברגש? זה עניין עם הנשמה. ומה העניין ברוחניות? התורה מספרת סתם ככה סיפורים? אצל התורה כל דבר זה מדויק. אז העניין שכתוב "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", זה לא רק בגשמיות עניינים, אלא הכוונה זה ברוחניות. שאצל אברהם אבינו היה עניין של נסיעה, ברוחניות. מה פשט נסיעה ברוחניות? נסיעה הכוונה עניין של רצוא. אדם נוסע, אז זה לא רק משהו בגשמיות, נוסע ממקום למקום, אלא נסיעה הכוונה היא שהוא הולך והוא עולה והולך מדרגה לדרגה. עניין של נסיעה מבטא עניין של הילוך, הילוך בנפש. כמו שלומדים עכשיו במאמר פה של הלילה, יהיה עניין של ... הלוך. עניין ההילוך. הנסיעה של אברהם אבינו הייתה הנגבה. מה פירוש הנגבה? הנגב זה דרום. בסוד ... העניין של דרום זה צד ימין. מדברים על הד' רוחות העולם, אז מזרח זה, זה פנים. מערב זה עורף. כן, כי בן אדם עומד אז הפנים שלו כלפי מזרח. מזרח זה הפנים של העולם. מערב זה האחוריים של העולם, שם השמש שוקעת. ושני הצדדים, צד ימין זה הדרום וצד שמאל זה הצפון. מה ההבדל בין ימין ושמאל? ימין זה אהבה ושמאל זה יראה. אז ממילא מה שכתוב אצל אברהם אבינו "הלוך ונסוע הנגבה", נגב זה לדרום. יפה, שזה צד ימין, עניין האהבה. זאת אומרת שאצל אברהם אבינו היה אצלו עבודה, ההילוך, הנסיעה שהלך מחיל אל חיל היה בקו האהבה, שזה שני העניינים שהאלטער רבי מזכיר פה. היה אצלו עניינים של עשייה, עשיית החסד,

18:13 שזה גם כן קו ימין, אבל בפועל עשיית החסד. ומצד שני היה אצלו גם העבודה הרוחנית שלו באופן של "נסוע הנגבה", קו אהבה, שזה שני עניינים: חסד ואהבה. אחד זה, ואחד זה עניין של רגש הלב. אז אברהם אבינו, אצלו הייתה עבודה, וכל זה, גם המעשה וגם ההילוך, הכל היה עבודה בכוח עצמו. ואז הוא הגיע על ידי עבודות שהוא עבד על עצמו, שנהיה מרכבה למידת החסד של הקדוש ברוך הוא. עד כדי כך שיכולים להגיד "אלוקי אברהם". שנהיה מרכבה לאלוקות, למידת החסד שלמעלה. לכן אומרים אלוקי אברהם. זה מגיע לאברהם אבינו. אז לכן אומרים אלוקי אברהם. אצלנו, אומר האלטער רבי, זה ירושה ומתנה לנו. אצלנו זה הולך בדרך ירושה ומתנה, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את זה במתן תורה ונתן לנו את העניין של תורה ומצוות. עכשיו, לכאורה כשלומדים בהשקפה ראשונה מה שכתוב פה, אז מה, לכאורה, שהאלטער רבי רוצה להדגיש פה את המעלה של אברהם אבינו? שאברהם אבינו, אברהם אבינו הגיע לייחוד שלו עם אלוקות על ידי עבודה. אנחנו אין לנו את הזכות הזאת, את המדרגה הזאת של אברהם אבינו. אז אצלנו זה הולך בדרך מתנה וירושה. כאילו לכאורה להדגיש מה יש אצל אברהם אבינו. אז מה זה שייך לפה? למה האלטער רבי פה צריך להביא, לספר לנו מה זה נוגע לפה לעניין הזה בתניא בכלל? מה נוגע כאן בתניא להסביר את החילוק בין אנחנו לאברהם אבינו? זה עניין צדדי. אז האמת היא, כשמתבוננים בזה, אז אדרבה, זה שהאלטער רבי מביא פה את העניין הזה, זה להדגיש עוד יותר את המעלה שלנו. להפך, לא להדגיש את המעלה של אברהם. האלטער רבי רוצה להדגיש פה

20:19 בקטע הזה את המעלה שלנו, את הכמים הפנים לפנים. זה הכל המשך לכל הנקודה של הפרק הקודם. עוד פעם. פרק מ"ז, אמרנו, זה המשך לפרק מ"ו. בפרק מ"ו האלטער רבי בא להסביר איך בן אדם יכול להתעורר באהבת השם על צד ההסבר של כמים הפנים לפנים כליל עולם ולעולמו. שמה שהקדוש ברוך הוא מראה את האהבה הגדולה ליהודי, אז ממילא יתעורר אצל יהודי אהבה גדולה לקדוש ברוך הוא. אוקיי, אז בזה שהאלטער רבי מסביר פה את החילוק בין אברהם אבינו לאלינו, זה להוסיף עוד יותר בהסבר של כמים הפנים לפנים. זאת אומרת שזה שאנחנו קיבלנו את העניין הזה של אלוקינו בדרך מתנה וירושה, שאנחנו קיבלנו את הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא, קיבלנו את זה מתנה וירושה, אז אדרבה, בעניין של כמים הפנים לפנים זה מראה משהו הרבה יותר גדול. ובזה גופא ישנם שלושה עניינים. ישנם שלושה פרטים. מהי המעלה שיש לנו עכשיו לגבי מה שהיה אצל אברהם אבינו? ישנם שלושה פרטים מהכמים הפנים לפנים. מה בדיוק השלושה עניינים? אז אני רוצה להזכיר לכם מה שלמדנו בשיעור הקודם, שדיברנו על עניין כמים הפנים לפנים. דיברנו שלושה עניינים. בהסבר של כמים הפנים לפנים ישנם שלושה דברים. יש את הכלל של אהבה, מה שאחד מראה אהבה גדולה ועצומה לשני, וזה עושה שגם השני יאהב אותו. זה נקודה אחת. אחרי זה האלטער רבי הוסיף בפרק הקודם שיש בזה גופא, אם מדובר על מלך, על אדם שפל ונבזה, לא סתם בן אדם, אז זה הכמים הפנים לפנים הרבה יותר. כן. כשמדובר על אדם נבזה ושפל. אז כל מה שהוא יותר נבזה ושפל, אז עוד יותר מתבטא שהוא כמים הפנים לפנים. שאפילו אדם נבזה

22:47 ושפל, אז כל זה מעורר עוד יותר את הכמים הפנים. אחרי זה יש נקודה שלישית, שזה הגדלות של המלך. כל מה שזה גדלות של המלך יותר, אז עוד יותר מראה על הפלא של הכמים הפנים לפנים. שמלך לא סתם מלך אלא מלך גדול ורב. אז זה שלוש נקודות שהאלטער רבי דיבר בפרק הקודם בעניין כמים הפנים לפנים. אם אנחנו נתבונן בזה, אנחנו נראה שבכל שלושת העניינים יש מעלה אחרי מתן תורה לגבי אבות. למה? דבר ראשון, בנוגע לעצם האהבה. בנוגע לעצם האהבה. אברהם אבינו היה יהודי טוב. הוא עבד, הוא התייגע, הוא עשה הרבה מעשים טובים. היה לו אהבת השם, הולך עם הנסיעה. כן, היה יהודי טוב. זה כנראה, זה חוכמה. זה לא מראה על אהבה מיוחדת לאהוב מישהו שהוא עובד, שהוא עושה את כל הדברים הטובים. כן. איפה מתבטאת אהבה גדולה ועצומה? דווקא אצל בן אדם שהוא לא, לא עשה, לא כי לא עשה את זה. אף על פי כן אוהב אותו. כן, אנחנו לא עבדנו על זה, לא עשינו שום דבר, ואף על פי כן אוהב אותנו. אז זה מבטא אהבה אמיתית, אהבה, אהבה בלתי מוגבלת. אפילו שאנחנו לא היו לנו את כל הזכויות האלה, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא נתן לנו את זה דרך מתנות וירושות. זה נקודה ראשונה. בעצם בעניין עד איפה מתבטאת אהבה גדולה ועצומה, זה מתבטא יותר אחרי מתן תורה מאשר אצל האבות. אצל האבות אתה יכול לחשוב שזה בגלל המעלות שלהם וכולי. זה ב', ונגיע לעניין של נבזה ושפל. שזה מדגיש עוד יותר את העניין של נבזה ושפל. אברהם אבינו לא היה נבזה ושפל. אנחנו, זה שאומרים לנו שבעצם זה

24:49 לא מגיע לנו. זאת אומרת, מדגיש את העניין של נבזה ושפל. לא עשית שום דבר, זה לא מגיע לך. כן, נבזה ושפל, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא נתן לנו ירושה, מתנה. אז זה הדגש בעניין של הקצה של הנבזה ושפל, שאחרי מתן תורה יהודי נמצא במצב נבזה ושפל הרבה יותר ממה שהיה אצל האבות, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא מקרב אותנו. ואחרי זה יש גם את הנקודה השלישית, העניין של איזה דרגה של המלך מתקרב אלינו. וזה חידוש הרבי מסביר בשיחות שלו. איזה דרגה של המלך היה אצל אברהם אבינו ואיזה דרגה של המלך אנחנו מקבלים בתורה ומצוות שלנו. אברהם אבינו היה לפני מתן תורה. כן, ולכן אברהם אבינו קיבל, הקדוש ברוך הוא נתן לו, אלוקות, הקדוש ברוך הוא התחבר אליו. אבל איזה דרגה התחבר אליו? הדרגה של הקדוש ברוך הוא שנברא יכול להגיע בכוחות עצמו. נכון? הרי ידוע מה שכתוב בחסידות, שכל מה שבן אדם עושה על ידי עבודתו ויגיעתו, אז כמה שבן אדם יתייגע ויעבוד, הוא לא יכול להגיע יותר מהגבולות שבן אדם יכול להגיע. בן אדם הוא מדוד ומוגבל. אז המקסימום שיכול להגיע זה לשורש הנבראים ולא יותר מזה. על דרך זה היה אצל האבות. אפילו שהאבות עשו כל העבודה שעשו והם היו בדרגות הכי גבוהות, אבות קיימו תורה ומצוות, חסדים, כל מה שהם עשו. אבל איפה הוא הגיע? הוא הגיע רק עד כמה שנברא יכול להגיע, שזה בדרגא מוגבלת. כי האלוקות שמתגלה על ידי עבודה זה כמה שהעבודה יכולה להגיע. אתערותא דלתתא יכול להגיע רק להגבלה, רק לאתערותא דלעילא שבערך לאתערותא

26:43 דלתתא. זאת אומרת, לדרגה כזאת באלוקות שבערך לנברא. מה שאין כן אחרי מתן תורה. מכיוון שזה היה בדרך מתנה, מתנה אין לזה הגבלה. מתנה זה לפי ערך הנותן, לא לפי ערך המקבל. ובמילא במתן תורה היה המשכה של אלוקות שהרבה יותר שלא לפי ערך עבודה של הנפש. ובמילא יוצא שאיזה דרגה באלוקות מתגלה לנו דווקא בגלל שאצלנו זה דרך ירושה, מתנה. הדרגה הזאת של המלך שהוא באין ערך לגמרי. אז ממילא יוצא שגם בפרט הזה יש מעלה דווקא אחרי מתן תורה לגבי לפני מתן תורה. מה קורה? גם בפרט הזה של דרגת המלך. איזה דרגה של המלך מתגלה לאיש הפשוט? אז דווקא אחרי מתן תורה זה הרבה יותר. אז ממילא זה שלושת העניינים שנגיע לכאן להבין מה שהאלטער רבי אומר פה. הבנתי את הרמז. בסדר, תגיד לו. כן. אז זה שלושת העניינים שהאלטער רבי אומר פה. כן, זה נגיע. זה שלושת הנקודות. לכן האלטער רבי מביא. זה לא סתם ככה האלטער רבי רוצה להסביר חילוק בין האבות למתן תורה, אלא זה נוגע להבנה, להתבוננות, עד כמה זה כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. וכשאדם מתבונן שאחרי מתן תורה, אפילו שאני לא מגיע לשום דבר, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא נותן לי בדרך מתנה וירושה, ומה הוא נותן לי? הוא נותן לי דרגה אפילו שאברהם אבינו לא יכול להגיע לזה. הוא נותן לי את מהות ועצמות, כמו שהאדמו"ר יסביר בהמשך. אז זה עוד יותר מעורר את הכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם.