לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ז - חלק א

00:00 דובר 1 פרק חדש. פרק קצר. הרבה בחורים יודעים את זה מכמה פעמים. אז בואו בפנים. הפרק הזה הוא המשך בעצם לפרק הקודם. אף על פי שהפרק הזה קובע ברכה לעצמו, האלטער רבי מסביר פה עניין שאפשר ללמוד את זה גם בפני עצמו. מסביר את העניין של יציאת מצרים, איך שזה בנפש. למדנו את זה בישיבה כמה פעמים פה גם כן בשנים הקודמות בקשר לפסח, כי זה פרק שהאלטער רבי מסביר את העניין של יציאת מצרים, איך זה בעבודה בנפש האדם. אבל אנחנו אוחזים בפרק הזה עכשיו בהמשך הפרקים הקודמים. אז כמובן שיש לזה את העיקר שזה האלטער רבי פה באמצע העניין, וזה פרק שבא בהמשך לפרק הקודם. פרק מ"ו, והאלטער רבי התחיל להסביר באופן מיוחד איך בן אדם יכול לעורר אהבת השם. באופן כזה שהאלטער רבי כתב על זה מילים מאוד מיוחדות. האלטער רבי כתב שזו דרך ישרה לפני איש, וזה קרוב הדבר מאוד מאוד. יש דרך לעורר אהבת השם. האלטער רבי היה מחפש דרכים איך אפשר לעבוד את השם באופן של בפיך ובלבבך לעשותו, באופן שזה קרוב הדבר מאוד. זה כל היסוד של התניא. האלטער רבי כותב על האהבה הזאת שהוא מסביר בפרקים האלו שזה קרוב הדבר לא סתם מאוד אלא מאוד מאוד. כבר הסברנו בפרק הקודם למה האהבה הזאת זה קרוב מאוד מאוד. לא משנה, לא נחזור על זה עכשיו. אבל מה שכן, העניין הזה האלטער רבי התחיל בפרק מ"ו. מה כאן העניין? זו האהבה שהאלטער רבי קורא לזה האהבה כמים הפנים לפנים. זאת אומרת, זו אהבה שמיוסדת על ההסברה והעניין של כמים הפנים לפנים, כלומר אהבה מול אהבה.

02:12 דובר 1 והאלטער רבי התחיל להסביר את האהבה הזאת בפרק מ"ו, וכמו שאמרנו זה נמשך עד סוף פרק מ"ט. ארבעה פרקים. האלטער רבי מסביר את האהבה הזאת. מה הנקודה של האהבה הזאת? האלטער רבי הסביר את זה עם המשל שהוא התחיל בפרק מ"ו. המשל שאפילו שני חברים ששניהם נמצאים באותה כיתה, באותה דרגה, באותו שלב, אף על פי כן אם אחד מראה אהבה לשני, אז בדרך הטבע וממילא זה מחזיר אהבה. על אחת כמה וכמה כשמדובר על שני אנשים שהם לא שווים במעלה, אלא אחד נמצא במעלה גדולה ביותר והשני נמצא במעלה נמוכה ביותר. ואף על פי כן, הבן אדם שנמצא במעלה גדולה ביותר, מלך גדול ורב, מראה אהבה, ולא סתם אהבה, אלא אהבה גדולה ועצומה. ולמי הוא מראה את זה? לבן אדם שהוא במעלה הכי נמוכה ושפל, עם כל הפרטים שהאלטער רבי מסביר את המשל. על אחת כמה וכמה שיתעורר בדרך הטבע, תתעורר אהבה גדולה ביותר אצל האיש הפשוט למלך הגדול. ועל דרך זה בנוגע לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, על ידי זה שאנחנו מתבוננים באהבה הגדולה והעצומה של הקדוש ברוך הוא, שהוא מלך גדול ורב, ומלכא קלא וניסא קלא, וכל העניינים שהאלטער רבי הסביר בנוגע לגדלות ורוממות הקדוש ברוך הוא, ירד למצרים ארבע מאות שנה בתכלית השפלות ורוממנו. הוא הוציא אותנו משם. הוא הוציא אותנו ממצרים, הביא אותנו למתן תורה, ושם היה הייחוד והחיבור והנישואין וכל העניינים של תורה ומצוות שהאלטער רבי מסביר. העניין של יציאת מצרים ומתן תורה. שם רואים את גודל האהבה של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. אז כמים הפנים לפנים מתעוררת אצל יהודי אהבה לקדוש ברוך הוא. אותו דבר, באותו אופן, האלטער רבי הסביר שבעצם ככה

04:05 דובר 1 זה העניין בנוגע לתורה ומצוות בכלל. זו הייתה הנקודה של פרק מ"ו. מה כאן האלטער רבי בא להסביר עכשיו בפרק מ"ז? כי רבות סברו והביאו של האהבה כמים הפנים לפנים. אז הפשט הוא שהסברנו שפרק מ"ו היה מדובר על משהו כללי, משהו כללי שקרה לעם ישראל בכלל. יציאת מצרים הכללית. ועל דרך זה מתן תורה, מדובר על מתן תורה באופן כללי. ובמילא כשאדם מתבונן בזה, לפעמים יכול להיות שמצד זה שמדובר על משהו כללי שהיה לכלל ישראל, אז זה לא כל כך מגיע אליו. עוד יותר, לא רק שזה עניין כללי, זה גם כן היה משהו שקרה בהיסטוריה כבר לפני שלושת אלפים שלוש מאות וכך וכך שנים. זה לא סיפור חדש. יציאת מצרים זה דבר שקרה בעבר לפני אלפי שנים, ואז היה העניין שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים. ואז אחרי זה כל הסיפור. אז במילא זה עניין שכבר היה פעם. אז יכול להיות קשה לבן אדם אם הוא יתבונן בעניין של יציאת מצרים ומתן תורה כפי שהיה בפעם הראשונה. אז נכון שזה גם כן מראה על גודל העוצמה של הקדוש ברוך הוא, אבל לאו דווקא שתתעורר אצלו האהבה כמים הפנים לפנים. לכן מגיע האלטער רבי ומסביר עכשיו בפרק מ"ז שיש את העניין הזה אצל כל אחד ואחד באופן פרטי. זה לא רק עניין כללי. יש את העניין של יציאת מצרים אצל כל אחד ואחד בפרט. יש את העניין של מתן תורה אצל כל יהודי בפרט, ולא רק כמו משהו שהיה בעבר, אלא זה משהו שקורה היום. בכל יום ויום יש את העניין הזה של כמים הפנים לפנים. אפשר לראות את זה בכל יום ויום, את העניין הזה.

06:04 דובר 1 של כמה עם הפנים לפנים, איך שהקדוש ברוך הוא מלך גדול ונורא, מה הוא עושה כדי לו בעצמו. להמחיש את זה בשופר. רואים את זה בכל יום ויום, כי כל יום ובכל נפש יש את העניין של יציאת מצרים ומתן תורה. זה היסוד של פרק מ"ז. ועכשיו נתחיל ללמוד בפנים. והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. אומר האלטער רבי שהעניין הזה שדיברנו בפרק הקודם, הרי רק די לו בעצמו שהקדוש ברוך הוא גאל את עם ישראל ביציאת מצרים. אומר על זה, אומר על זה המשנה במסכת פסחים, שכל דור ודור וכל יום ויום, אז בן אדם חייב לראות את עצמו כאילו יצא היום ממצרים. הלשון הזה נמצא במסכת פסחים. בחורים למדו את זה כאן שנה שעברה, אז יודעים את זה. הבעיה היא שמכיוון שלמדו את זה אז יודעים שבגמרא פסחים לא כתוב ככה. במסכת פסחים כתוב בכל דור ודור, לא כתוב בכל יום ויום. זה האלטער רבי הוסיף. על דרך זה, במסכת פסחים לא כתוב הלשון כאילו יצא היום. כתוב כאילו יצא ממצרים. אלו שלא יודעים את זה ממסכת פסחים יודעים את זה מהי"ב פסוקים. הי"ב פסוקים שאומרים הילדים, גם בחורים מותר להם להגיד את זה. אז בי"ב פסוקים, אמרו חז"ל, כתוב שמה הלשון כפי שזה במשנה, שם לא כתוב בכל יום ויום וגם לא כתוב היום. איפה האלטער רבי לקח את זה? אז אני אגיע לעניין הראשון: בכל דור ודור וכל יום ויום. אז מאיפה הרבי לקח את זה? אז הוא לקח את זה משתי משניות ביחד. ככה הרבי מסביר. האלטער רבי כאן בתניא לא

08:05 דובר 1 כותב ״אמרו חז"ל״, כי האלטער רבי משנה את דברי חז"ל. האלטער רבי כותב לשון שהלשון הוא כמו חז"ל בפסחים, אבל הוא לא אומר ממש לשון חז"ל. כי למה? כי באמת האלטער רבי לקח כאן שני עניינים וחיבר אותם ביחד. כי חוץ מהמשנה בפסחים של ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים״, יש עוד משנה במסכת ברכות. המשנה בברכות גם כן כתוב בהקשר של פסח. מה זה? רבי אלעזר בן עזריה? איך כתוב שמה? אומר רבי אלעזר בן עזריה: ״הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות״. ״למען תזכור את יציאת מצרים כל ימי חייך״, ימי חייך, ימי חייך, ליל. מה כתוב שמה? יש משנה בפסחים, שהמשנה בפסחים אומרת שיש מצווה ויש ציווי. סליחה, המשנה בברכות, שהמשנה בברכות אומרת שיש ציווי לזכור יציאת מצרים כל יום ויום. לא רק ביום אלא גם בלילה. זה היה מחלוקת של חכמים וזה אם רק ביום וגם בלילה. אבל על כל פנים למעשה ככה זה הלכה, שיש מצווה להזכיר יציאת מצרים פעמיים ביום, ולומדים את זה מהפסוק ״למען תזכור את יציאת מצרים כל ימי חייך״. זה המשנה בברכות. זה מדובר על יציאת מצרים בכל יום. ויש משנה בפסחים שאומרת ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים״. האלטער רבי לקח את שתי המשניות ועשה מזה משנה אחת. מה זאת אומרת? זה לא סתם שהאלטער רבי ציטט שלמה אמרו חז"ל. זאת אומרת שהאלטער רבי כאן יש לו חידוש באופן איך מקיימים יציאת מצרים בכל יום. כשאתה לומד את המשנה בברכות, על דרך זה אתה לומד את זה בהלכה בשולחן ערוך, שיש חיוב כל יום

10:02 דובר 1 להזכיר את יציאת מצרים. איך אנחנו חושבים על זה פשט? שלפי הלכה יש חיוב כל יום להזכיר את יציאת מצרים. כשאתה אומר קריאת שמע, אתה אומר בסוף קריאת שמע ״אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״, ואז אני מקיים מצווה. למדו פה כבר את הסימן הזה. כבר למדו הלכות קריאת שמע. אז עשו דילוג. תראה, שם כתוב העניין הזה, זה הלכה בשולחן ערוך שהאלטער רבי כותב שיש חיוב להזכיר את העניין של יציאת מצרים בכל יום וגם בלילה, וכל העניין שלכן אומרים פרשת ציצית גם בלילה, כל העניין הזה. אבל כשאתה לומד את המשנה בברכות, אז יכולים לחשוב שהמצווה זה רק להזכיר. זיכרון. על זה האלטער רבי בא ואומר: לא. המצווה של יציאת מצרים בכל יום זה באותו אופן. איך מקיימים יציאת מצרים בפסח, בחג הפסח? כמו בליל חג הפסח אומרים ״חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. לא מספיק להזכיר. הגיע פסח. מהי הלכה? מהו הגדר של מצוות יציאת מצרים? מצוות זכירת מצרים בפסח? חג הפסח. אז זה המשנה אומרת, וכולם יודעים את זה, שבפסח לא מספיק שאתה מזכיר. בפסח בן אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא עכשיו יוצא ממצרים. לכן בליל הסדר עושים את כל המנהגים עם המצה ועם הסדר ועם היין ועם כל הדברים שעושים בליל הסדר, כי בן אדם צריך לראות את עצמו, לשבת עם שולחנות, עם כל מיני דברים, כלי כסף, כל מה שכתוב כדי להראות מלוכה, כי בן אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זאת אומרת, בליל פסח דורשים מבן אדם שהוא צריך להרגיש כאילו עכשיו הוא יוצא ממצרים. עד כדי כך שהרבי מסביר. יש הלכה פסוקה, הרבי מסביר למה בליל

11:56 דובר 1 בפסח עושים גם זכר של מרור וגם זכר של מצה. שני הדברים ביחד, כדי שבן אדם יהיה לו את ההרגש גם של המרירות וגם של כאילו שעכשיו ממש הוא יוצא ממצב של מרירות ומצב של חירות. הרבי מסביר את זה באריכות בכמה שיחות וכמה ביאורים. אבל כל פעם. אז מה כאן הנקודה? אז זה החידוש של האלטער רבי בעניין, ב-ב-בנקודה הזאת בהלכה של זכירת יציאת מצרים בכל יום. עכשיו, מה שהמשנה בברכות אומרת שכל יום צריך להיות זכירת יציאת מצרים, הכוונה זה כמו, כמו בפסח, כאילו הוא יוצא ממצרים. הוא צריך לראות את עצמו, לקבל את ההרגש כאילו שהוא עכשיו יצא ממצרים. זה נקודה אחת. הרבי אומר, מאיפה האלטער רבי לקח את זה? כי זה חידוש גדול. המשנה, זה משנה בפסחים כתוב ככה, זה הלכה בפסחים. בברכות כתוב רק בלשון זכירה. איפה האלטער רבי לקח את החידוש הגדול שהחיוב של זכירת יציאת מצרים זה לראות את עצמו כאילו יוצא ממצרים? על זה הרבי כותב שהרעיון של האלטער רבי זה שמכיוון שיש כמה מדרשים וכמה מקומות בש"ס, שהגמרא וגם כן במפרשים, כמה מקומות שונים שמדברים על כל מיני חילוקים שיש בהלכה בין פסח של חג הפסח, זכירת יציאת מצרים בפסח, זכירת מצרים בכל יום. פה שמדברים, למשל אומרים בהגדה של פסח, כן, "בעבור זה אמרתי לו, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", שיש עם מצה ומרור, בלי מצה ומרור. מדברים על כל מיני חילוקים שצריך להיות בזכירת יציאת מצרים של כל יום לגבי פסח, ולא ראינו בשום מקום בש"ס שכתוב שהחילוק הוא שכאן זה רק זכירה וכאן זה בראייה. מכיוון שלא כתוב בשום מקום שיש. אז אומרים מה?

13:54 דובר 1 זה גוף הרעיון של האלטער רבי. אם היה כזה עניין בהלכה שבכל יום מספיק רק זכירה ובחג הפסח צריך להרגיש כאילו הוא יוצא ממצרים, היה צריך להיות כתוב באיזשהו מקום שזה אחד החילוקים. כתוב כמה חילוקים והחילוק הזה לא כתוב. אז זה גוף הרעיון של האלטער רבי שפרט הזה, איזה פרט? הפרט שאדם צריך להרגיש כאילו הוא יוצא ממצרים, זה אותו דבר. לא רק לזכור אלא גם כאילו יוצא. העניין הזה זה בחג הפסח וכל השנה אותו דבר. זה בדיוק הלשון שהאלטער רבי מוסיף פה: בכל יום ויום. מה האלטער רבי מוסיף את העניין כאילו יוצא היום ממצרים? המילה היום. במשנה בפסחים לא כתוב היום. האלטער רבי מוסיף את המילה היום. אז אומר הרבי כאן גם כן ביאור מאוד מעניין. בעצם זה לא ביאור, זה לא שיחה של הרבי על התניא. זה בשיחה של הרבי שנמצאת בהגדה של פסח. אבל דרך אגב, ממילא זה נותן לנו הבנה איך הרבי מתייחס לתניא. זה הרבי מדבר בשיחה של פסח. כבר הביאורים האלה. הרבי אומר ככה: האלטער רבי לומד פשט חדש ב-ב-גם בעניין של פסח. זה שאנחנו אומרים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים, שאדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מהו הטעם לזה? מה פתאום? אני לא יצאתי ממצרים. ממצרים יצא סבא שלי. ממצרים יצאו, שלושת אלפים שנה כבר שיצאו ממצרים. מה הסיבה שאני צריך להרגיש כאילו אני יצאתי ממצרים? מה כתוב בהגדה של פסח? כתוב בהגדה טעם אחר. בהגדה כתוב: "אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים למצרים". שאם הקדוש ברוך הוא לא היה מוציא את

16:01 דובר 1 אבותינו ממצרים אז, והיינו נשארים במצרים, אז גם אנחנו ובנינו ובני בנינו. וממילא אז זה היציאה של הסבא ממצרים. בעצם זו יציאה שלי גם כן. זה כתוב בהגדה. זאת אומרת, למה אני צריך להרגיש כאילו אני יצאתי ממצרים? מצד זה שאם, אם, אם הקדוש ברוך הוא לא היה מוציא בשעתו באותו זמן את אבותינו, היינו נשארים תקועים במצרים עד היום. עם כל הביאורים שיש בזה שהיו בשער המ"ט וכמעט שהיו בשער הנו"ן, ואם כבר היו מגיעים לשער הנו"ן, כל כל כל התיאורים שכתוב על זה במדרשים וסיפורים וביאורים. למה? אילו יציאת... אז לכן זה מתייחס אליי גם כן. זה לא רק היציאה של הסבא, זה גם יציאה שלנו. זה הביאור בפשטות. אז מה יוצא? יוצא מזה שבעצם יציאת מצרים מתי היה? לא היום. יציאת מצרים היה לפני שלושת אלפים שנה. אלא מה? אני מרגיש כאילו אני יצאתי ממצרים מצד, מצד הסיבה הזאת, אילו לא יצאתי. אז לכן אני מרגיש שגם אני יצאתי. אבל זה לא. זה לא אפשרי שהיום אני אצא ממצרים. אז הרבי בא ומוסיף את העניין שכאילו יצא היום ממצרים, שבאמת היום יש עניין של יציאת מצרים. לא, לא רק מצד מה שכתוב בהגדה מצד אבותינו, אלא יש באמת בפועל ממש כל יום ויום, יש מציאות של יציאת מצרים כפשוטה גם כן. כמובן שהעניין הזה אפשר להבין רק על פי חסידות. מה פירוש יציאת מצרים? היה אז בפשט ועל פי נגלה. מצרים זה מדינה, זה מקום, זה שטח בעולם שבני ישראל היו שם ויצאו משם. אבל לפי מה שהסברתי, כמו שהרבי הסביר עכשיו, שיש עניין של מצרים ברוחניות, ממילא מובן שזה לא רק מצד שסבא שלי

17:51 דובר 1 יצא ממצרים, לכן אני כאילו יצאתי, אני אילו לא יצאתי. אלא זה גם כן עניין פרטי שלי. העניין שהיום אני במצרים והיום אני יוצא ממצרים. אז זה שני החידושים שהרבי מחדש פה בעבודה של יציאת מצרים בכל יום. שני עניינים. עניין אחד, שגם בכל יום צריך להיות באופן שכאילו הוא יוצא ממצרים. ועניין שני, מה הגדר של כאילו הוא יוצא? לא שהוא יוצא בגלל שאבותינו, אלא בגלל שהוא ממש היום יוצא ממצרים. כי עכשיו יש מצרים ועכשיו הוא יוצא ממצרים. דרך אגב, סתם הבחורים האחרונים למדו את זה עכשיו. זה היה ממש עכשיו, בשבוע שעבר, פרשת מסעי. יש הרי את הביאור שהרבי מביא בליקוטי שיחות, ביאור של האלטער רבי, שכתוב מסעי, לשון רבים. כן, אז באמת כתוב גם כן אותו ביאור: למה כתוב ״אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים״? ושואלים למה כתוב מסעי, לשון רבים? הרי מארץ מצרים היה רק מסע אחד. כל שאר המסעות כבר היו במקומות אחרים, וכל השמות שמה, רפידים וכולי וכולי. ממצרים הייתה רק היציאה הראשונה. ואף על פי כן כתוב ״אלה מסעי״, לשון רבים, ״אשר יצאו מארץ מצרים״. אז מסבירים אותו ביאור, שמצרים זה לא רק מקום גשמי, אלא כל בחינה, שכל מקום שהיו, בחינת מצרים לגבי המצב שאחרי זה. כל פעם עמדו בתנועה של יציאה ממצרים. מעוד מצב גבול לעוד מצב גבול, עוד מצב גבול, עד העניין של ירדן יריחו, שזה תכל'ס הבלי גבול, שזה יש אז, שזה היה אז בארץ ישראל. וזה יהיה גם כן ברוחניות העניינים, העניין של משיח, שזה העניין של היציאה מכל מצב גבול. אז ממילא גם מכאן אנחנו

19:37 דובר 1 רואים שיש את העניין של יציאת מצרים כל יום ויום. ודרך זה יש גם כן עוד פסוק שהרבי מביא הרבה, מהאמור. מאמר של פסח, הוא מכניס במפורש הפסוק הידוע ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״. גם שמה שואלים אותה שאלה: כתוב ״כימי״, לשון רבים, ומתרצים למה כתוב ״כימי״, לשון רבים. כי כל הימים מאז יציאת מצרים עד שמשיח יבוא, זה המשך אחד של ימי צאתך. כי כל יום ויום יציאת מצרים. אז ממילא מובן גם בעבודה, יש אומרים שיש מצווה לזכור את יציאת מצרים כל יום. הכוונה היא שצריך לראות את עצמו. בן אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים, כאילו שהוא עכשיו צריך להרגיש את זה, ולהרגיש כאילו עכשיו יוצא, והיום לא רק בגלל שהיה, אלא שהוא עכשיו ממש יוצא ממצרים. יש עוד שני דיוקים בשינוי הלשון. יש עוד שני דיוקים קטנים שיש פה בשינוי הלשון של האלטער רבי. אחד זה הלשון ״לראות״. ואיך אומרים ב-ב-בנוסח של הגמרא ב-בפסח? ב-י"ב פסוקים. מישהו זוכר? אה? כתוב לראות. בסדר, גם כתוב לראות. אבל האלטער רבי בשולחן ערוך כותב ״להראות״. יש שיחה של הרבי, נמצאת בספר הזה. אני לא זוכר איזה חלק, נראה לי חלק י"ב. אז הוא מביא שיש שינוי הלשון בין לשון השולחן ערוך של האלטער רבי, איך שכותב בשולחן ערוך, למה שכותב בתניא. האלטער רבי בשולחן ערוך כותב ״להראות״. כאן כותב ״לראות״. טוב, נכון שזה יותר, לראות זה מתאים ללשון המשנה. אבל למה בשולחן ערוך ככה? האלטער רבי שינה מלשון המשנה, כותב ״להראות״. כי יש ביאור מאוד מעניין של הרבי. איזה ביאור של הרבי אומר? הרבי אומר ככה: יש הבדל. זה לא מתרץ את המשנה.

21:49 דובר 1 זה מתרץ את האלטער רבי רק. למה האלטער רבי בתניא כותב ״לראות״, ובמשנה הוא כותב ״להראות״, ובשולחן ערוך כותב ״להראות״. אז הרבי אומר, יש חילוק מאוד גדול בין הלכה. פשוט יש חילוק מאוד גדול איך בן אדם צריך לראות את עצמו בפסח ואיך זה בכל יום. נכון שמצד ההרגש, מצד זה, זה אותו דבר. חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים. אותו הרגש, אותו עניין. אבל בפועל, בהלכה למעשה, יש חילוק מאוד גדול. החילוק הוא שבפסח צריכים לעשות את זה בפרהסיה, בגדול, בעשייה ועם שולחן ערוך, עם כל מיני דברים שעושים בגדול, שאדם עושה את זה בעין בשר. מצות ומרורים מונחים לפניך. מה שאין כן כל יום זה בבדידות. לא עושים פעולה בגדול כדי להראות את החירות. אתה מתפלל, אתה מתפלל בכוונה ואתה אומר את קריאת שמע ואתה מתבונן בעניין של יציאת מצרים. אז זה בבדידות. אז זה ההבדל בין לראות ללהראות. לראות זה משהו פנימי. חייב אדם לראות את עצמו. להראות זה לזולת. אז זה הדיוק הלשון של האלטער רבי בשולחן ערוך. כן, האלטער רבי שינה את הלשון בהלכות פסח. הוא הוסיף את המילה, את האות ה', ״להראות״. כי בפסח הציווי זה לא רק לראות עצמו, עניין פנימי, אלא גם להראות, להראות גם כלפי חוץ. זה אחד החילוקים. לכן בתניא האלטער רבי מדבר בעבודה של כל יום, הוא כותב ״לראות״. היי, למה במשנה פסחים כתוב ״לראות״? אַ גוטע קשיא. לא זוכר אם הרבי מתייחס לזה בשיחה שמה. לא, אני לא זוכר. צריך לבדוק. עוד שינוי הלשון יש. ה-י'. לא, ה-י' כבר אמרנו. איזה שינוי יש? נו, תגידו אתם. אה? לא רואים.

24:00 דובר 2 אז.

24:00 דובר 1 את. לראות את עצמו. כאן לא כתוב את. אז מהרבי לא ראיתי שיש על זה ביאור. אבל יש מאחד המפרשים על התניא, ר' כבלי בובא[?], אז הוא כותב עוד. אני חוזר בשם אומרו. הוא כותב שאת, את גופא, את זה לריבוי. לא יודע מאיפה מקום העניינים. זאת אומרת ככה: מה שהוא רוצה להגיד זה שכתוב ״את עצמו״, זה כאילו הוא בתוך כל כלל ישראל, שהרי אם כן בלי את זה עניין פרטי רק. אז הוא מסביר שכיוון שבפסח זה הזמן של יציאת מצרים, אז צריכים לחשוב על יציאת מצרים גם כן בהתמקדות שכלל ישראל יצא ממצרים. זה הרי הזמן של יציאת מצרים, ולכן אז זה ״לראות את עצמו״, כאילו שהוא חלק מכלל. מה שאין כן ביציאת מצרים של כל יום, מכיוון שזאת רק יציאת מצרים פרטית בנפש, לכן לא כתוב את. אגב, אם אנחנו רואים בתניא שכל מילה והרבה זה מדויק, וזה בתכלס זה עניין של טעם וכתב, ולכן תניא צריכים ללמוד כמו שהרש"ב אמר, שהתניא אפילו קטן שבקטנים לומד ומבין משהו, ואפילו גדול שבגדולים, כמה שהוא ילמד, תמיד הוא יראה שיש עוד עומק ועוד עומק ועוד עומק. ולכן זה גם התניא. אפילו שאדם למד ואומר אני כבר יודע מה כתוב בתניא, אז זה סתם. כמובן שכל מה שלומדים יותר, תמיד מגלים עד כמה יש בתניא עומק לפנים מעומק. וכמו שהרש"ב אמר, שהעיקר בתניא זה לא רק ההשכלה של התניא, אלא שצריך להבין את זה, להוריד את זה בפועל. כמו שאמר שלא צריכים להיזהר להגיד חידושים בתניא, אבל אם זה מגיע להבייבי אז מותר. אז ממילא זה העניין פה. הנה.