לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ו - חלק י"ג

00:01 הייתה הפסקה קצת של כמה זמן, אבל העניינים שלמדנו מסתמא כולם זוכרים. שהאלטער רבי הסביר פה את העניין של אהבה כמים הפנים לפנים. זו הנקודה של פרק מ"ו, שמתחילה בפרק מ"ו ונמשכת עד פרק מ"ט. האלטער רבי הסביר ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". כמו שאצל בן אדם מסתכל על הפנים במים, אז אתה רואה את הפנים שלך משתקפים שם במים. אותו דבר גם כן לב האדם לאדם. בן אדם אחד מראה את האהבה שלו לבן אדם אחר, אז זה מעורר אהבה גם כן בדומה לו, וזה אפילו בשני אנשים שהם שווים. אבל בכל מקרה כשמדובר באנשים שהם לא שווים. האלטער רבי דיבר על מלך גדול ורב, וגם איש נבזה ושפל המוטל באשפה. אז כשהמלך הגדול והרב מראה את האהבה שלו, ולא סתם אהבה, אלא אהבה גדולה ועצומה בלי שום פשוט, אז כמים הפנים לפנים מתעוררת בו אהבה אל המלך גם כן. אז האלטער רבי הסביר שאותו דבר זה גם כן בנמשל, בנוגע לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. האלטער רבי הסביר בהתחלה את העניין של מלך גדול ורב בנמשל, שזה הולך על העניין של הקדוש ברוך הוא, שהוא מלך כל העולמים, סובב כל העולמים וריבונו של עולם, וזה הנברא עם כל העניינים שהקדוש ברוך הוא יש לו ושהכול בטל אליו. כל הגדלות של המלך. מצד שני הוא הסביר את השפלות של כנסת ישראל שהיו במצרים, ערוות הארץ, וכך הוא הסביר שהקדוש ברוך הוא ירד לערוות הארץ, והוא בכבודו ובעצמו, בלי שום שליח, בלי שום מלאך, אלא הוא בעצמו בכבודו. הוא ירד והוציא אותנו משמה, ולא רק הוציא אותנו, והראה לנו את האוצר הגדול והעצום על ידי מתן

01:50 תורה, שאז היה העניין של הנישואין, הקידושין והנישואין, שהקדוש ברוך הוא קידש את כנסת ישראל. אחרי זה האלטער רבי התחיל להמשיך להסביר שבאמת העניין הזה זה נפעל בכל מצווה ומצווה. במתן תורה קיבלנו את העניין של תורה ומצוות, וממתן תורה יש את העניין שבכל מצווה ומצווה שיהודי עושה, אז זה עניין של ייחוד נפלא שנעשה בין היהודי והקדוש ברוך הוא. האלטער רבי הסביר את לשון הפסוק, אה, לשון הברכה. אנחנו אומרים "אשר קידשנו במצוותיו", שהפשט של "קידשנו במצוותיו" זה שהקדוש ברוך הוא נתן שני פירושים: קידשנו בלשון קידושין, שזה העניין של עושה לו כלה להיות מיוחדת לו בזמנה. ואחר כך הוא נתן את הפירוש של קידשנו בלשון קדוש העליון, שהקדוש ברוך הוא, על ידי שיהודי עושה מצווה, אז היהודי מתעלה לבחינת קדוש העליון, לבחינת סובב כל העולמים. הוא נהיה דבר אחד ממש עם הסובב כל העולמים, עם הקדוש ברוך הוא בעצמו, עד כדי כך שאומרים על זה הלשון "אלוקינו", "אלוקיכם", כמו שאומרים על האבות: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב, שהאבות היו עם אלוקות דבר אחד, שהיו מיוחדים ממש. על דרך זה בשעה שיהודי מקיים מצווה אז הוא נהיה מיוחד ממש לקדוש ברוך הוא. כמו שאומרים בנוסח של קריאת שמע, "ועשיתם את כל מצוותיי והייתם קדושים לאלוקיכם". שעל ידי שיהודי מקיים מצווה אז הוא מתעלה לבחינה של קדושים, לבחינה של סובב כל העולמים, לאלוקיכם, שזה נהיה כחך וכיוספא שהוא נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. ואיזה קדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא, כפי שהוא, באיפה שסובב כל עלמין. מה החילוק בין האבות אל, אל, אל יהודי פשוט שמקיים מצווה? הרי אי אפשר להגיד שזה אותו דבר. אז החילוק

03:48 הראשון זה לא כתוב פה בתניא. זה מה שדיברנו, מה שכתוב במקום אחר זה בנוגע לזמן והמקום. זאת אומרת שאצל האבות זה היה בכל האיברים שלהם וכל הזמן, עשרים וארבע שעות, הם היו מיוחדים. לכן אומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב. הם היו אחד עם אלוקות, מיוחדים אל הקדוש ברוך הוא כל הזמן בלי הפסק. מה שאין כן בנוגע לעניינים של, של כל יהודי, זה רק בשעה שעוסקים במצווה. אחרי זה האלטער רבי התחיל להסביר עוד נקודה. כן, שההבדל בין האבות וכל אחד זה מצד חומר הגוף. שאצל האבות זה היה בגילוי, שהרגישו את הייחוד הזה. אצל האבות היה להם גילוי, הם הרגישו בגילוי ממש את ההתאחדות שהם התאחדו עם הקב"ה על ידי עבודת ה' שלהם. כמו שאומרים, "ואולם חי ה' אשר עמדתי לפניו". היה להם את ההשגה באלוקות במוחש בעבודת ה' שלהם. מה שאין כן בן אדם פשוט, עם הארץ, איש פשוט, מקיים תורה ומצוות, אז הוא לא מרגיש. אבל זה שהוא לא מרגיש את הגילוי זה בגלל חומר הגוף שמסתיר. אבל זה לא משנה את המציאות שבאמת בשעה שאני מקיים מצווה, בשעה שאני לומד מילה של תורה, אז בשעה זו נהיית התאחדות של היהודי עם הקב"ה באופן נפלא, ממש כמו האבות. שלכן על פי ההלכה צריכים לקום כשיהודי עוסק במצווה, צריכים לקום לפניו. למה? בגלל שהשכינה נמצאת בו. עד כאן זה מה שלמדנו בפרק הזה בשיעורים הקודמים. עכשיו אנחנו נמשיך הלאה. בסיום הפרק, אנחנו אוחזים ארבע שורות מלמטה בדף ס"ג, "וזהו שאמר אסף ברוח הקודש". כאן האלטער רבי, בסיום הפרק, בחלק האחרון של הפרק, האלטער רבי יסביר כמה פסוקים ומאמר חז"ל וכמה עניינים שהאלטער רבי יסביר על יסוד

05:56 הנקודה הזאת. זאת אומרת, על יסוד מה שהאלטער רבי הסביר עכשיו. שמצד אחד האלטער רבי הסביר פה על הדבר הנפלא, איך שכל יהודי בשעה שהוא מקיים מצווה נהיה אחד עם הקב"ה. מצד שני, אבל אנחנו לא מרגישים את זה. אבל זה שאנחנו לא מרגישים את זה, זה לא משנה את המציאות. כמו שסיפרנו את הסיפור בשיעור הקודם ודיברנו כאן על הפרק בתניא, שזה שהסוס חושב על תבן, החכמה נשארת חכמה. זה לא, זה לא מבטל את המציאות של החכמה. אומר האלטער רבי גם כן כאן: זה שאנחנו סוסים, יש לנו חמור, חומריות גוף ונפש בהמית, שלא מרגיש את הייחוד, זה לא משנה את המציאות שהייחוד שנהיה כשעוסקים במצוות זה ייחוד נפלא באופן הכי עמוק, והתאחדות הכי עמוקה שיכול להיות. אז בוא נראה בפנים בהמשך התניא. זהו שאמר אסף ברוח הקודש בעד כל כנסת ישראל שבגולה. לפי זה אפשר להבין מה שאסף, אסף היה מהנכדים של קורח. כן, זה אחד מבני קורח שמוזכר בתהילים, כמה וכמה קפיטלעך תהילים שמובא מאסף, שהוא היה מבני קורח, והיה שכתוב שהם נבלעו ועשו תשובה והם יצאו מהבור, ואחרי זה נהיה כל, כל המשפחה שמקיים. אז אומרים על זה שאסף אמר ברוח הקודש. אסף חי בזמן בית המקדש הראשון. זה היה משוררים שהיה בבית המקדש, למנצח לאסף. אז אסף אמר ברוח הקודש בעד כל כנסת ישראל שבגולה. הוא עצמו הרי לא היה בגולה. הוא היה עצמו היה בזמן הבית. אבל תהילים כתוב לא רק על עניינים של זמן הבית, בתהילים יש הרבה קפיטלעך שמדובר על עניינים שקשורים עם הזמן שאחרי זה, זמן אחר. אז גם כן בפרק הזה, זה קפיטל, זה פה הפסוקים האלטער

07:53 רבי הולך להביא פה, זה פסוקים בפרק ע"ד בתהילים. כן, אז שמה מזמור לאסף, פרק ע"ד. זה כבר אחרי כל תפילות דוד ונישאי, זה הספר תהילים. אחרי העניין של הקפיטלעך שקשורים כבר עם בני קורח. אז שם כתוב, והקפיטל ההוא אומר אסף מה שהאלטער רבי הולך להגיד עכשיו. זהו שאמר אסף ברוח הקודש בעד כל כנסת ישראל שבגולה. הרבי מדייק פה הלשון. הרבי מדייק מאוד שהלשון כאן ברוח הקודש, כי הגמרא אומרת ודאי כמו שאסף לא היה נביא, הוא לא היה מהנביאים. אז לכן הרב מדייק שזה עניין של רוח הקודש. יש נבואה ויש רוח הקודש. המדרגה של אסף היה רוח הקודש. רוח הקודש זה לא ממש נבואה, אבל אף על פי כן, גם בעצם רוח הקודש בן אדם יכול לראות עניינים של עתידות. ואני בער. מה אמר אסף? הוא אמר את זה בשביל זמן הגלות. ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך, אומר אסף. אני בער, אני שוטה ולא אדע. אין לי שום הרגש, אין לי ידיעה. בהמות הייתי עמך, אני כמו בהמה כשאני נמצא איתך, ואני תמיד עמך, אני תמיד נמצא איתך. מה הוא מתכוון להגיד? מה? מה אסף, מה הוא אומר פה? מה הנקודה שהוא אומר פה בפסוק הזה? אז האדמו"ר נותן כאן ביאור. כלומר, הפשט בפסוק הזה זה ככה. זה הפשט קשור למה שדיברנו פה קודם. שאף על פי שאני כבהמה בהיותי עמך, אף על פי, אומר אסף, שאני כמו בהמה כשאני נמצא איתך. מה פירוש אני כמו בהמה? ולא אדע ולא ארגיש בנפשי ייחוד זה. זאת אומרת, במה מתבטא שאני בהמה? הבהמה, זאת אומרת, אני לא מרגיש שום דבר. אני

09:53 מקיים מצוות ואני לא מרגיש. אני מקיים מצווה, קורה משהו. אני לא מרגיש את הייחוד ולא מרגיש שקורה משהו עם זה שאני עושה מצווה. אז אני כמו בהמה. תתאר לעצמך בהמה נמצאת ב... תכניס בהמה לתוך בית הכנסת באמצע שמחת תורה, רוקדים שם. יודעים מה? קופץ. הבהמה תישאר אותה בהמה. אולי יתחיל לקפוץ גם כן בגלל שרואים אנשים קופצים, זה יעשה אצלה התפעלות, אבל הוא לא ירגיש מה קורה כאן. שמחת תורה, שמחה, לא שייך לכל העניין הזה. על דרך זה אני מרגיש כמו בהמה כשאני מקיים מצווה. אני לא מרגיש שום דבר, מה שקורה לי בנפש כשאני מקיים מצווה. ולא אדע ולא ארגיש בנפשי ייחוד זה. לא אדע ולא ארגיש. זאת אומרת, המילה לא ארגיש זה פירוש של לא אדע. האלטער רבי מסביר את הפסוק. ואני בער ולא אדע. מה פירוש לא אדע? אז האדמו"ר מסביר את הפירוש. לא אדע, הכוונה לא ארגיש. זה לא לא אדע ידיעה. פירוש, בפשט אתה אומר ואני בער ולא אדע, אין לי ידיעה בכלל. אבל כאן זו לא הבעיה, כי יכול להיות שיש לי ידיעה. בן אדם יכול להיות שהוא יודע שכשעושה מצווה נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. יודע כי כך כתוב בתניא. כך כתוב בגמרא. כך כתוב בחסידות. הוא למד ויודע את זה. הבעיה שלי אבל אני בהמה, שאני לא מרגיש. דעת זה הרגש, עוד מעט האדמו"ר יסביר לי. אז ממילא לא אדע ולא ארגיש. אין לי הרגש בעניין הזה של הייחוד שנהיה במצווה. של טיפ לא לאו עם אסף פחד חיל. שזה יפעל. אם הייתי יודע והייתי מרגיש מה שקורה על ידי קיום המצווה, אז מה זה היה פועל

11:28 בבן אדם בנפש? אז זה היה פועל דבר ראשון אימה ופחד. התנועה הראשונה שנהיה בנפש מצד התגלות של הקדוש ברוך הוא, זה היה צריך לפעול אצל אדם תנועה של אימה, אימה ופחד, ואחר כך אהבה בתענוגים. השלב השני שצריך לפעול אצל הנפש זה עניין של אהבה. איזה אהבה? אהבה בתענוגים, שהתעורר אצלו תענוג עצום מהייחוד. או כרשפי אש, או באופן אחר. לא אהבה בתענוגים, אלא איזה סוג אהבה? כרשפי אש. זה שני סוגים של אהבה שלמדנו על זה בתניא קודם, בפרקים הקודמים. אהבה בתענוגים, יש אהבה כרשפי אש, כמידת הצדיקים שנזדכך חומרם. הדבר הזה זה מה שקורה לצדיק. צדיק, איזה צדיק? יש לו חומר מזוכך. יש לו גוף זך, גוף מזוכך. אז הצדיק, כשהצדיק מקיים מצווה, אז נהיה אצלו ייחוד נפלא. בשעה שהוא מקיים מצווה נהיה אצלו ייחוד נפלא עם הקדוש ברוך הוא, והוא מרגיש את הייחוד. ולכן מה זה פועל עליו? זה פועל עליו קודם כול אימה ויראה, ואחר כך נהיה אצלו היסוד של אהבה. אהבה בתענוגים ואהבה כרשפי אש. וכנודע שדעת. אז כאן האלטער רבי חוזר למה שאמר קודם, שהפירוש בפסוק ״ואני בער ולא אדע״, מה פשט ״לא אדע״ או ״לא ארגיש״? שהכוונה זה שאין לי הרגש לזה. אז זה האלטער רבי עכשיו מסביר. וכנודע שדעת הוא לשון הרגשה בנפש. הפירוש של המילה דעת זה הפירוש של הרגשה בנפש, שהבן אדם מרגיש את העניין. דעת זה לא רק עניין של ידיעה שכלית, אלא דעת פירושו עניין של התקשרות והרגשה, שהבן אדם מקבל הרגש לעניין הזה. האלטער רבי הרי כתב את זה כמה פעמים קודם. גם כן העניין

13:26 הזה באופן, בפרק ג', כשהגענו לפרק מ"ב כשדיבר על עניין של דעת. כאן האלטער רבי מוסיף ביטוי יותר חזק שלא אמר את זה קודם. כל פעם, אני עוד מעט נדבר על זה, שדעת הוא לשון הרגשה בנפש והוא כולל חסד וגבורה. דעת כולל את העניין של חסד וגבורה בגלל שדעת זה לשון הרגשה. אז דעת כולל בתוכו את העניין של חסד וגבורה, שזה שתי המידות, מידת האהבה ומידת היראה. ולכן אם היה כמו צדיק, שהוא מרגיש את הייחוד שנעשה על ידי קיום מצווה, אז היה פועל אצלו תנועה של חסד, תנועה של גבורה, עניין של אהבה ועניין של יראה. אבל אצלי זה לא קורה בגלל שאני כמו בהמה. אז לכן אני לא מרגיש את כל הדברים האלה. אף על פי כן אני תמיד עמך. אז אומר האלטער רבי, הפירוש זה מה שאסף אומר: ״ואני בער ולא אדע״, לא ירגיש. ״בהמות הייתי עמך״. בהמה זה אישיות נמוכה. אני מרגיש כמו בהמה. ואף על פי כן אומר, אף על פי כן אומר ״ואני תמיד עמך״. מה הפשט ״ואני תמיד עמך״? כי אין החומר מונע ייחוד הנפש באור אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין. וכמו שכתוב ״גם חושך לא יחשיך ממך״. זה שיש חומר הגוף והחומר מסתיר וכל הדברים האלה, זה לא מונע את המציאות שהנפש בשעה שמקיים מצווה נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, באור אין סוף הממלא כל עלמין. וזה מה שכתוב ״גם חושך לא יחשיך ממך״. ממך. מצד הקדוש ברוך הוא החושך לא מסתיר. זה שיש חושך זה מצידי, אז אני לא מרגיש. אבל על פי האמת אז, אז, אז ההתקשרות עם הקדוש ברוך הוא, התקשרות בשלימות. ממילא מה האלטער

15:11 רבי אומר פה? אם ככה יוצא שכל החילוק שיש בין הצדיק, בין יהודי צדיק ויהודי פשוט שמקיים מצווה, אז כל החילוק זה רק מצד ההרגשה של הנפש, אם הוא מרגיש את זה או לא מרגיש. אבל מצד האמת מה? הרי לגבי מה האמת לאמיתה, מצד העניין באמת, אז בשעה שיהודי מקיים מצווה הוא נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, ונהיה אצלו הסדר הזה של ייחוד. וזה הפירוש ״ואני תמיד עמך״, שזה הייחוד של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. עד כאן לתרגום של המילים של התניא. מה הסברתי כאן קצת יותר בעומק? מה שהאלטער רבי אומר פה. אז בואו כך. האלטער רבי מדבר פה איך צריך להיות ואיך שזה בפועל. זאת אומרת, איך זה אצל צדיקים. אז אומר האלטער רבי שאצל צדיק יש לו את העניין של דעת. אצל צדיק יש את העניין של דעת, ודעת זה עניין של הרגשה. האלטער רבי מביא פה. זאת אומרת, האמת היא שכאן בתניא כבר כמה פעמים האלטער רבי דיבר על דעת. בפרק ג' האלטער רבי דיבר על דעת גם כן. האלטער רבי אמר שם את הלשון של דעת זה מלשון התקשרות והתחברות. כאן האלטער רבי מוסיף מילה, מילה, העניין של הרגשה, שזה יותר, יותר, יותר עניין של מידות, יותר רגש. זאת אומרת ככה, כשמדברים להגיע לדעת, בחסידות אנחנו מוצאים בחסידות כמה וכמה לשונות בקשר לעניין של דעת. עד כדי כך שיש מאמר של הרבי הריי"צ תש"ד, ויש כמה מקומות שהרבי הריי"צ כותב תשע מילים, תשע ביטויים שיש על עניין של דעת, שכנראה כל ביטוי זה עניין אחר. הוא כותב שמה דעת זה התקשרות, זה התחברות, זה השפעה, זה, זה, זה בקירוב ובהרגשה.

17:07 מביאים תשע לשונות שזה כל מיני לשונות, שזה כל מיני דרגות ובחינות בעניין של דעת. הצד השותף שבכל השמות האלה זה נקודה אחת, שזה הנקודה של דעת. מה שחסידות אומרת, שדעת זה לא רק עוד הבנה, זה לא רק אפשר פארשטיין להבין את העניין יותר טוב, אלא דעת זה איזשהו קשר פנימי שהבן אדם מוליד, שהבן אדם עושה כלפי העניין שהוא מתבונן בזה. כאן האלטער רבי מדגיש את הנקודה של הרגשה. העניין של הרגשה פירושו שאתה לא רק מבין את העניין, אלא אתה מרגיש את זה. אתה חי את זה. זה, זה. יש לך רגש כלפי העניין. הרבה פעמים יכול להיות שבן אדם מבין משהו, מבין את זה מאה אחוז. הוא מבין את זה טוב, יכול להסביר את זה גם כן, אבל אין לו. הדבר לא אכפת לו, לא נוגע לו. לא, זה לא. הוא לא מרגיש את זה. אחת מהדוגמאות שמובאת זה בחסידות: הרבי הרש"ב מביא בקונטרס התפילה, אם אני לא טועה, הוא מביא על זה משל מילד לפני בר מצווה. לא ילד קטן ביותר, אלא ילד גדול. אבל הוא ילד עדיין שמגיע לכסף. הוא אומר שילד יש לו, יכול להיות מגיל מסוים הוא מתחיל כבר להבין מה זה כסף. הוא מבין מה זה כסף, הוא מבין מה עושים עם כסף. הוא אפילו יש מבצע עם כסף, אז, אז הוא יעשה את זה. יש לו, הוא רוצה, הוא רוצה להרוויח. יש לו, כבר מתחיל לקבל, הוא כבר מתחיל להבין את העניין של כסף ואת היוקר של כסף וכל הדברים האלה. ואף על פי כן הוא אומר שהילד הזה אין לו הרגשה של כסף. במה מתבטא שאין לו הרגשה

18:52 של כסף? זה מתבטא שאם הילד הזה יפסיד כסף הוא לא ירגיש צער כל כך מזה. בן אדם מבוגר, אם הוא מפסיד כסף אז יש לו צער. הוא מרגיש, אתה מרגיש את החסר. אתה מפסיד. מה שאין כן ילד, כל אחד הוא ילד. עד איזה גיל? לא יודע. בר מצווה. אולי יש כאלה שנשארים ילדים גם אחרי זה. על כל פנים, הנקודה היא שאין לו הרגש של צער כשחסר לו את העניין, כשהוא מפסיד את העניין, וזה מתבטא כשעדיין אין לו הרגש כלפי כסף. אז בהבנה הוא מבין את העניין, אבל בהרגשה, ההרגש לעניין, אין לו את זה. ואיפה רואים את זה? כשאתה מוציא את זה ממנו, כשהוא מפסיד את זה, כשהוא... קודם כול, זה הרבי הרש"ב מביא בתור דוגמה מקונטרס התפילה. זאת אומרת שכאן הנקודה של דעת, זה האלטער רבי מדגיש העניין של הרגשה. ולמה הרגשה מביא פה דווקא? כי ההרגשה זה כבר עניין שייך לעולם. זה הדבר שהכי קרוב לעניין של מידות. הרי בפשטות מידה זה שאתה מקבל על זה הרגש. אז ממילא יש בזה מידה. יכול להיות אהבה לדבר, גועל לדבר. זה מה שהרב כותב פה, שדעת כולל חסד וגבורה. זה האלטער רבי מביא את זה גם כן בפרק מ"א. הוא מביא את זה גם כן שם לגבי תפילין של ראש וד' תפילין, שזה העניין של דעת שכולל חסד וגבורה. מכיוון שדעת זה הרגשה, אז בהרגשה חייב להיות שני ביטויים, שני סוגים של הרגשה. בהרגשה יש שני סוגים של הרגשה. יש הרגשה בתנועה של קירוב ויש הרגשה של תנועה של ריחוק. רגש, להרגיש, לקבל הרגשה למשהו, לקבל איזשהו סוג של חיבור למשהו. אז החיבור

20:32 יכול להיות בשתי תנועות: או חיבור בתנועה שזה גורם לך ללכת אחורה, ריחוק, תנועה כזאת, או תנועה שזה נקרא קו הגבורה, או הפוך, תנועה של חסד, תנועה של אהבה, של התקרבות לדבר. טוב, זה שני התנועות האלו. וכאן האלטער רבי מביא את שני הדברים האלה ביחד. כמו שהאלטער רבי אומר פה, שקודם נופל עליו אימה ויראה ואחר כך נופל עליו אהבה. זאת אומרת ככה. זאת אומרת ככה, אם בן אדם, רואים את זה במוחש, זה דבר שאפשר להבין את זה גם במוחש. כשבן אדם עומד לפני מלך, כשבן אדם עומד לפני מלך או לפני צדיק גדול, לפני בן אדם מאוד מיוחד וקדוש, אז כשהוא נפגש עם בן אדם, עם אישיות מאוד מאוד חשובה, מאוד מיוחדת, אז בסדר העניינים יש שתי תנועות. התנועה הראשונה, כשמתגלה לך, יש לך הסתכלות על משהו מאוד גבוה, מאוד מרומם, מאוד נעלה. אז התנועה הראשונה זה תנועה של אימה ויראה מצד ההרגשה הראשונה. התנועה הראשונה בנפש זה המרחק. מי אני? מי הוא? עד כמה אני כלום לגביו. התנועה הראשונה זה תנועה של כיווץ, בושה, ולכן זה העניין שהאלטער רבי אומר פה, אימה ויראה, שקודם כול נופל עליו אימה ופחד. אבל כשאתה ממשיך הלאה במחשבה שלך ואתה אומר, רגע, זה רק התנועה הראשונה, אבל באמת הרי הוא אוהב אותי. אני אוהב אותו, אני קשור אליו, ואתה מתחיל לחשוב על הצד השני. ואז גם מהיראה אתה מגיע לתנועה השנייה, שזה העניין של ה... האלטער רבי, וגם כן ראינו את זה גם כן בתחילת התניא. גם בפרק ג' האלטער רבי גם כן משתמש עם שתי... עם הסדר הזה. כשהאלטער רבי דיבר בפרק ג' בעניין

22:22 של התבוננות, אז האלטער רבי גם כן אמר ככה, שאדם מתבונן בגודלו של הוי', אז קודם כול מתעורר אצלו העניין של אימה ויראה, ואחרי זה מגיע ״ואחר כך יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה״. אז גם שם רואים את העניין הזה. התנועה הראשונה זה תנועה של יראה, ואחר כך התנועה השנייה זה עניין של אהבה. אז באהבה גופא, אז האלטער רבי מביא כאן גם כן שתי דרגות. הוא מביא אהבה בתענוגים, ואחר כך הוא מביא אהבה כרשפי אש. מה ההבדל בין אהבה בתענוגים לאהבה כרשפי אש? אהבה בתענוגים זה סוג של אהבה ש... ש... שגורם הסתגלות. אהבה בתענוגים זה אהבה כזאת שהבן אדם, תענוג. תענוג זה שהדבר נהיה ממש דבר אחד איתך. תענוג זה התאחדות הנפש עם הדבר שהוא מתענג בו. זה הגדר של תענוג. זאת אומרת, אין... הוא והדבר נהיה דבר אחד ממש. רשפי אש זה הפוך. רשפי אש זה שריפה. רשפי אש זה תנועה של צימאון, תנועה של רוץ. זאת אומרת שרשפי אש זה הרגשה שאתה עדיין לא אחד עם זה. אתה רץ, אתה מחפש, יש לך צימאון, אתה רוצה להתחבר לזה. זאת אומרת שהאהבה בתענוגים זה דרגה יותר גבוהה מאהבה כרשפי אש. אהבה בתענוגים זה כשכבר הריגוש נהיה כל כך אחד עם הנפש שלו, שזה נהיה התענוג שלו. זה נהיה המהות שלו. זאת אומרת, אין... כזה. מה שאין כן אהבה כרשפי אש זה כשהוא עדיין מרגיש רחוק מהריגוש ומחפש את הריגוש. כן, אז אהבה כרש... ולכן כאן האלטער רבי לא הולך כאן בסדר, מה קודם ומה אחרי זה. להפך, הוא מביא אהבה בתענוגים, שזה הדרגה היותר גבוהה, או כרשפי אש. על כל פנים, כאילו

24:09 אם אתה לא מגיע לאהבה בתענוגים, על כל פנים מתעוררת לו אהבה כרשפי אש, שזה בחינה, דרגה קצת יותר נמוכה מאהבה בתענוגים. אבל איך שיהיה, כל זה שייך כשיש הרגשה בנפש. כשיש הרגשה בנפש, אז יכול להיות שתתעורר אצלך תנועה של יראה ופחד או תנועה של אהבה בתענוגים. מה שאין כן בן אדם שאין אצלו את העניין של דעת, אז הוא בהמה. אז הוא בהמה, לא מרגיש. אז לכן לא מתעורר אצלו רגש של אהבה ויראה כשהוא מקיים מצווה. אבל כן צריך לדעת מה שאתה רואה. אין הכי נמי. המציאות האמיתית היא שבשעה שאני מקיים מצווה אז נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. וממילא זה צריך לעורר אצלי. וממילא זה. אז יש את היסוד. עוד מעט נראה מה יוצא. העניין של כמה המקומות לפני. על כל פנים, בנקודה הזאת אנחנו יכולים להבין כמה וכמה סיפורים שמספרים. סיפורי צדיקים. סיפורים הידועים שמספרים על, איך קוראים לו, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שמספרים עליו כמה וכמה סיפורים איך שהוא היה כל הלילה לא יכל לישון. איך הוא חיכה לבוקר כדי לקיים את המצווה של אתרוג. הסיפור הידוע שהוא כל כך היה בהתלהבות מהאתרוג שהוא שבר את הזכוכית והיה לו דם והכל, והוא לא שם לב. הוא רצה להגיע לאתרוג, אבל היה כל כך מנותק מעולם וכל כך בהתלהבות, והוא היה שם כל הלילה. הוא חיכה לרגע שיגיע, ואז בבוקר הוא תפס את הז-- היה זכוכית, אז הוא שבר את הזכוכית ונשבר לו היד. היה לו דם והוא היה כל כך עסוק עם העניין. הוא לא הרגיש בכלל את כל הזה. ואני יודע כמה סיפורים יש על

26:05 ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, על גדלות ההתלהבות והחשק שהיה לו בשעה שהיה מקיים מצווה. על דרך זה מספרים על כל מיני צדיקים. יש צדיקים שמספרים עליהם שהיה אצלם תנועה של יראה, תנועה של אהבה. מספרים גם על צדדים החילוק מרבי לוי יצחק מברדיצ'ב ורבי ישראל מרוז'ין, שמספרים שהיו עושים. שהיו לא כל כך באותה תקופה, אבל מספרים על ההבדל ביניהם, שלרבי לוי יצחק מברדיצ'ב היו צריכים להחליף לו את הלולב כמה פעמים באמצע, באמצע, באמצע הנענועים. הוא היה כל כך... הנענועים והלולב, היה עושה כאלה נענועים שפשוט היה נפסל הלולב והיו צריכים להחליף את הלולב. מה שאין כן אצל רבי ישראל מרוז'ין מספרים שהוא היה עומד בהלל, הוא היה עומד כמו בול עץ, היה עומד כמו טרונקו, כמו זה, לא היה זז, והלולב היה ככה ועושה תנועות, תנועות. היה נראה כאילו בתכל'ס הקריב לו. אז היה שתי אופ-- היו אומרים שהחילוק ביניהם שאצלו נרגש יותר התנועה של יראה, אצלו נרגש יותר התנועה של אהבה. אצל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה נרגש אצלו יותר תנועה של אהבה בעבודת השם. ככה ידוע, אצלו היה כל העבודה באופן של רשפי אש, התלהבות, אז לכן אצלו זה התבטא בריקודים, בקפיצות וכו'. מה שאין כן אצל רבי ישראל מרוז'ין היה אצלו יותר תנועה של יראה, לכן הוא עמד, יראה זה הרגשה של ביטול. הוא עמד כמו בול עץ. הוא לא זז כי היה אצלו יותר בכיוון היראה. יש אומרים שזה החילוק באהבה גופא, אהבה בתענוגים, אהבה כרשפי אש, שאהבה כרשפי אש זה בא מהתפעלות. לכן אצל הברדיצ'בר היה אצלו הרבה תנועה של התפעלות. מה שאין כן אצל הרוז'ינר. על דרך זה מספרים גם

27:57 כן הסיפור עם המיטעלער רבי. כבר פעם דיברנו על זה, אם אני לא טועה. ההבדל בין המיטעלער רבי לברדיצ'בר, שגם היה על דרך זה שאצלו היה תנועה של אהבה בתענוגים. או לא, המיטעלער רבי והאלטער רבי, סליחה. האלטער רבי היה אצלו העניין של אהבה בתענוגים, אהבה כרשפי אש. לכן האלטער רבי היה בשעה שהיה אומר תורה, והשני, דאצל המיטעלער רבי היה עניין של אהבה בתענוגים ולכן הוא היה עומד במקום אחד. לא היה זז. יש בזה כמה סיפורים. על כל פנים, הנקודה היא שאף על פי שאתה לא מרגיש את העניינים, אז צריך לדעת אבל שזה האמת וזה המציאות שבשעה שמקיימים מצווה אז יש התאחדות של הנפש עם ריבונו של עולם.