לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק ז

00:01 אנחנו נקרא עוד פעם את הכמה שורות פה שקראנו מהר בשיעור הקודם. בדף ס"ג עמוד ב', בשורה החמישית, אה, השישית, ה-חמישית מהנקודה. האלטער רבי כאן שואל על העניין של האהבה, שהאלטער רבי דיבר פה על האהבה של כבן לאביו. שאדם צריך לעבוד את השם ולהרגיש את ההרגש שהקדוש ברוך הוא אבא שלנו. אף על פי כן, כמו בן שעובד בשביל אבא שלו, כבודו של שטן ובוצעו לו אימה. אף על פי שלכאורה זה דרגה מאוד גבוהה, זה דרגה של משה רבנו. אבל אף על פי כן, כל יהודי יש לו את זה בטבע הנשמה. קיבלנו את זה בירושה. מצד שני, על ידי שהבן אדם מרגיל את עצמו לדבר על זה, לחשוב על זה, לעורר את זה במחשבה, וכל זה, על ידי זה מתעוררת אצלו האהבה הזאת כאהבה של בן לאב. אז הרבי שואל על זה עכשיו, לכאורה ההרגשה הזאת לא תהיה הרגשה אמיתית, זה יהיה דמיון. אז בוא נקרא בפנים. אומר האלטער רבי פה: ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני. אף על פי שלכאורה זה נדמה לבן אדם שהכוח הזה שהוא מעורר בעצמו, ההתעוררות, ההרגש שהקדוש ברוך הוא האבא שלי, זה נרגש אצלו כמו דמיון. הוא לא, הוא לא באמת מאמין בזה ולא באמת מרגיש את זה. הוא רק בגלל שהוא אמר את זה הרבה פעמים אז ככה הוא מדמה לעצמו. אבל זה הרגש של דמיון. זה לא הרגש אמיתי שבאמת הוא מרגיש את ההרגש: הקדוש ברוך הוא באמת אבא. אין לו את ההרגש הזה. אז לכאורה, איך אפשר שבן אדם יעבוד את השם על ידי דמיון? זה היפך כל העניין שלמדנו בתניא

02:07 שצריך להיות שלא יהיה דמיוני שווא. הרבי בפרק ג' שהעבודת השם צריך להיות שלא יהיה, שלא יהיה דמיוני שווא, שיהיה אמיתי. ולכאורה ההרגש של כבן לאביו נדמה לבן אדם שזה דמיון. אומר האלטער רבי: לא יחוש. האלטער רבי בא להסביר פה שבן אדם לא צריך לחשוש ולפחד מזה שנדמה לו שהרגש הזה זה אצלו לא אמיתי. למה? אז הרבי מסביר: מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו בבחינת אהבה מסותרת. העניין שהקדוש ברוך הוא אבא שלי זה עניין אמיתי בעצם. כן, זה הרי העניין הזה שהקדוש ברוך הוא האבא. זה עניין אמיתי. לא רק שבאמת זה ככה, כי על פי תורה זה ככה, כי אבינו זה האמת. הקדוש ברוך הוא אבא שלנו ואנחנו הבנים, כמו שכתוב בחומש: בנים אתם לה' אלוקיכם, בני בכורי ישראל, שבני ישראל נחשבים לקדוש ברוך הוא כמו בן ואב. אז לא רק מצד העניין הזה, אלא גם כן ההרגש של כבן לאביו גם זה אמיתי. זאת אומרת, לא רק המציאות היא שהקדוש ברוך הוא האבא ואנחנו בנים. גם ההרגש שהיהודי מרגיש אהבה לקדוש ברוך הוא כמו אהבה של בן לאבא, אז גם זה, זה מציאות אמיתית באהבה מסותרת. זאת אומרת, מצד השם ומצד הרגש הנפש, אצל יהודי בעצם הנפש נמצא אצלו ההרגש של אהבה לקדוש ברוך הוא, כמו אהבה של בן לאבא. זה עניין אמיתי שקיים בעצם אצל יהודי. אז ממילא זה לא דמיון. ההרגש של כבן לאביו זה לא דמיון כי זה אמיתי מצד עצמו. ככה זה האמת. זאת אומרת, אם היה מדובר בדבר שבאמת אין לי את זה, אין לי את זה בכלל. על דרך כמו שהרבי דיבר קודם, הזכרנו בשיעור הקודם, על דרך

04:05 כמו שהאלטער רבי אמר בפרק י"ד. זה מגיע לעניין של, של, של משה רבנו, שבאמת אני לא משה רבנו, אלא מה, אני עושה את עצמי כאילו משה רבנו. שם אתה יכול להגיד זה לא אמיתי, זה דמיון וכו'. יהיה רק תרשימי כל הביאור שהאלטער רבי הסביר שם, אבל כאן מדובר על עניין שבאמת זה נמצא אצלי, כי זה האמת, וזה בעצם של יהודי נמצא אצלו אהבה מסותרת לקדוש ברוך הוא, שבאהבה מסותרת הזאת נרגש שהקדוש ברוך הוא אבא ואני בן. אז זה אמת מצד עצמו. אז זה לא דמיון, אלא מה כאן הדמיון? הדמיון הוא מצד הגילוי, שאני לוקח את ההרגש הזה ואני רוצה להרגיש את זה לא רק בעצם הנפש. עצם הנפש זה אמת. אני רוצה בגילוי להרגיש את זה בכוח הגלוי, בשכל או במידות. אז שם אני לא מרגיש שזה אמת. אני לא מרגיש את זה מצד בגילוי בשכל ובמידות. שם הבן אדם לא מרגיש באמת ההרגשה שהקדוש ברוך הוא אבא. זה צריכים להיות בדרגה גבוהה כמו משה רבנו. אני לא מרגיש את זה. אז האלטער רבי ממשיך, אומר: רק שתועלת יציאתו אל הגילוי כדי להביאו לידי מעשה. כל הסיבה למה אנחנו מרגילים שהבן אדם יגלה את זה? למה האלטער רבי דורש מהבן אדם שהבן אדם צריך לחשוב על זה ולדבר על זה, להתבונן בזה כדי שזה יבוא בגילוי. מה המטרה של זה? יבוא בגילוי? הכוונה בגילוי, בגילוי זה לא הכוונה בגילוי בהרגש גמור, שאני מרגיש עם כל התוקף אהבה לאבא שלי כמו משה רבנו. זה לא הכוונה. זה לא צריך. זה לא דורשים מאיתנו, מהבינונים לא דורשים אצלו שההרגש של כבן לאביו יהיה אצלו ממש הרגש

05:59 הוא לא מאיר באמת בגילוי. מה שדורשים מהבינוני זה רק כדי להביא לידי מעשה של עסק התורה והמצוות, שלומד ומקיים על ידי זה. אצל הבינוני, מה רוצים ממנו? שההרגש של כרעא דאבוה יפעל עליו במעשה. הרי זה כל הנקודה של התניא. מה כל הנקודה של התניא? שמה האלטער רבי מסביר, כבר מפרק י"ז, כל הפרקים של התניא, של ״כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו״. שההבדל בין צדיק לבין בינוני זה שאצל בינוני לא דורשים אהבה ויראה אמיתית. אצל בינוני לא דורשים אהבה ויראה בשלימות, שיהיה הרגש אהבה ויראה כרשפי אש. כמו שהאלטער רבי אמר, אצל בינוני מה שדורשים, שהאהבה ויראה שלו יהיו כזה סוג של אהבה ויראה שיפעל במעשה. זה האלטער רבי הסביר בפרק י"ז. ואדרבה, עוד יותר בפרקים עד פרק ל"ה. כל הנקודה שהאלטער רבי הסביר כמה פעמים בתניא, שמה הפשט ״בלבבך לעשותו״. הפסוק אומר ״כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו״. האלטער רבי שואל: איך יכול להיות? איך אפשר להגיד ״בלבבך״? הרי ״בלבבך״ זה עבודה מאוד גבוהה. זה עבודה ששייכת לצדיקים. אצל בינוני איך אפשר להיות אצלו ״בלבבך״, שכל הלב שלו יהיה להקדוש ברוך הוא? זה הרי דרגה מאוד גבוהה. אז מה האלטער רבי תירץ? ש״בלבבך״ הכוונה ״בלבבך לעשותו״. מה שדורשים מהבינוני, שיהיה אצלו הרגש הלב שיביא לפועל. לא מבקשים ממנו אהבה ויראה בהתגלות הלב, אהבה ויראה כרשפי אש. דורשים ממנו כזה סוג של אהבה ויראה שזה יפעל בפועל ממש. אם זה מביא אותו לפועל, למעשה, דיבור, מחשבה והנהגה, ובפועל, שמצד האהבה הזאת הוא בפועל ממש מתנהג ועושה מה שהשם רוצה וכדבעי. אז זה נקרא,

07:54 זה נקרא, זה נקרא ״בלבבך״. זה ״בלבבך״ שדורשים ממנו. לכן האלטער רבי הסביר גם כן בפרק ט"ז, עוד מעט האלטער רבי מביא את זה פה עכשיו גם כן בקיצור. האלטער רבי הסביר באריכות בפרק ט"ז בתניא, שאפילו אם בן אדם התבונן כמה שעות בגדולת אין סוף ברוך הוא, והוא הגיע למסקנה מצד ההתבוננות שצריך לאהוב את ה', לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולפחד מהקדוש ברוך הוא, ואף על פי כן בפועל הוא לא מרגיש אהבה ויראה, הוא רק הבין שצריכים לאהוב. תבונה, כמו שהרבי קורא לזה. הוא הגיע להכרה שעל כל פנים זה מתאים לפי ההסברים, אז, אז, אז מתאים להגיע לעניין של אהבה ויראה. ואחר כך הוא מגיע לפועל, הוא עושה במחשבה, דיבור ומעשה תורה ומצוות, על יסוד ההחלטה הזאת שצריך לאהוב אותו. אז האלטער רבי אמר קודם שזה מספיק. הקדוש ברוך הוא מצווה למעשה, זה, זה גם כן, זה גם כן נקרא אצל הבינוני אהבה ויראה. למה? כי זה מביא אותו לעשות את זה. הרי זה הנקודה אצל בינוני. אז לכן האלטער רבי אומר אותו דבר גם כאן בפרק מ"ד. ההרגש של כרעא דאבוה אצל צדיק, אצל משה רבנו, אצל צדיקים בני עלייה, כמו שהביא לפני זה בפרק י', אצל אלה שאצלם זה מאיר, אצלם ההרגש של כרעא דאבוה זה לא רק בעצם הנפש, זה גם בלב. בגילוי הוא מרגיש, בגילוי ממש אצלם מאיר אצלו ההרגש: אבא, הקדוש ברוך הוא אבא שלי. הוא מוסר את עצמו לקדוש ברוך הוא במסירות ובמסירות נפש. ממילא זה אצל צדיק. אצל בינוני, מדבר האלטער רבי, באמת יש לי את זה מצד נפש, עצם הנפש, את הירושה, ובנוגע אליה בגילוי, אז תכלית יציאתה לגילוי זה כדי להביא לידי מעשה. אצל

09:39 בינוני הגילוי לא נוגע שיהיה אצלו הגילוי בכל הפשט, עם כל התוקף. זה נוגע רק שזה יביא לידי מעשה, ובשביל זה מספיק, אפילו אם הוא לא מרגיש את זה עם כל התוקף. ולכן זה לא נחשב לשקר, זה לא נחשב דמיון. זה מה שהרבי רוצה להסביר פה. ״כדי לעשות נחת רוח לפניו כבן העובד את אביו״. אז אמנם זה במה מתבטא. אגב, ודאי כאן אנחנו מדברים פה במה מתבטא קיום תורה ומצוות שלו. אחרי שהבן אדם מתבונן, מתבונן שהקדוש ברוך הוא אבא ואני הבן שלו, אז זה מעורר אצלו לקיים את התורה ומצוות. עם איזו מטרה? עם המטרה לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, כמו שבן שרוצה לעשות נחת רוח לאבא שלו. זה מה שדורשים ממנו. אז אם יש לך את זה עם כל התוקף או אין לך את זה, לא משנה כאן. בשביל זה לא נוגע. זה האלטער רבי מסביר כאן לבינוני, מסביר כאן העניין. אז אם זה לא נחשב לדמיון שווא, אז, אז מה ההסבר? עוד פעם. אז מה כאן שתי נקודות? למה זה לא נחשב? למה בן אדם לא צריך לחשוש מזה שאין לו את ההרגש של כרעא דאבוה? זה שני פרטים: מצד העצם, זה אמת לאמיתה. אז בעצם יש לך את זה, זה לא שקר. ומצד הפועל, מצד הגילוי, זה מביא אותך למעשה. כשזה מגיע למעשה, אתה מקיים תורה ומצוות עם כוונה בשביל לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, כבן שרוצה לעשות נחת רוח לאבא שלו. אז זה מה שדורשים מהבינוני, לא יותר מזה. איי, אין לו את זה בהרגש גלוי. ההרגש של הבינוני לא צריכים. אצל בינוני לא דורשים את זה. ״כדי לעשות נחת רוח לפניו כבן

11:27 אוהב את אביו. ועל זה אמרו, עכשיו אדמו"ר הזקן ממשיך הלאה ואומר: ועל זה אמרו, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. להסביר כנ"ל על העניין הזה שהרב מסביר פה עכשיו, שהבן אדם צריך להביא את ההרגש, את האהבה שלו, ולהגיע לפועל. העיקר זה מה שיביא לפועל, שלפועל, בשביל לקיים את התורה ומצוות, בשביל נחת רוח לקדוש ברוך הוא, כבן אוהב את אביו. העניין הזה, על זה מה שהרב הסביר קודם את העניין של מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. זאת אומרת, מה אדמו"ר הזקן מסביר? לכאורה הרי אני באמת לא מרגיש ככה. לכאורה מהי התועלת שאני אתבונן בעניין של כבן אוהב את אביו, אם אני לא אגיע לזה? הרי, הרי, הרי אני לא אגיע לדרגה של משה רבנו. אז לכאורה זה דמיון. אז האלטער רבי הביא קודם את העניין של המאמר חז"ל, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. מה פירוש מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה? אז האלטער רבי הסביר. מחשבה טובה, הפירוש הוא: בן אדם מתבונן. יש בבן אדם שלושה חלקים: יש את המוח, יש את הלב ויש את המעשים. המוח-- אז הסדר ה..., הסדר האידיאלי, הסדר איך צריך להיות זה, בן אדם צריך ללמוד תורה, להתבונן בגדולת הוי', להתבונן בכל העניינים של אלוקות, ואחר כך זה צריך לרדת אצלו ללב, שהלב יפעל אצלו השפעה של אהבה ויראה ורגש של אהבה גדולה לקדוש ברוך הוא, וליבא פליג לכל שייפין. הלב זה המוטור. הלב זה המכונה שנותנת חיות באיברים, וזה ייתן לו געשמאַק לקיים את המצוות במעשה בפועל. ככה זה הסדר שצריך להיות. הלב הוא זה שפועל, מה שאין כן המוח. המוח

13:20 הוא קר, המוח הוא אדיש. המוח הוא יותר, יותר מנותק, לא... אז זה אומר, ככה צריך להיות. אבל יש לפעמים בן אדם שאצלו הוא לומד ומתבונן ומשכיל ומבין, והוא מגיע למסקנה שצריכים לאהוב וצריכים לפחד, ואף על פי כן הלב שלו לא מתעורר, לא מתעורר אצלו הלב. אז על זה לכאורה חסר אצלו העיקר. חסר אצלו הדבר ש..., הדבר שיעורר אצלו את המעשה. אז על זה האלטער רבי הסביר בפרק ט"ז, שעל זה אומרים הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. שהקדוש ברוך הוא לוקח את ההתבוננות של בן אדם שמתבונן והמסקנה שהוא הגיע לאהבה ויראה, ואחר כך הבן אדם בפועל ממש עושה עם זה מעשי המצוות בפועל. הקדוש ברוך הוא מצרף את המחשבה עם המעשה ועושה שהמעשה הזה גם כן יהיה חדור. זה גם כן נחשב לאהבה ויראה, שעל אף שהאהבה ויראה לא היו בהרגש של הלב, אבל אהבה ויראה אצלו היו בתעלומות הלב. הקדוש ברוך הוא מעלה את המצוות, שגם הן יתעלו על ידי ההרגש הפנימי, על ידי האהבה והיראה. אז על דרך זה גם כאן נגיע לענייננו. שאף על פי שאין לו את ההרגש של כבן אוהב את אביו בהרגש של הלב, אבל מכיוון שבפועל הוא חושב על זה, מתבונן בזה והוא מתנהג ככה בפועל ממש, שבכל פעולה ופעולה הוא חושב ואומר שאני עושה את זה כדי לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. אז ממילא זה, זה, זה נחשב למעשה. אז הקדוש ברוך הוא מצרף את זה למעשה. מה הפירוש של העניין שהאלטער רבי מביא פה? העניין של הגדפין? לי יש גדפין לפי הנ"ל, העניין של הכנפיים. זה גם כי זה נותן לנו את הביאור לכל העניין. אבל נגיע לעניין של

15:08 הכנפיים. האלטער רבי הסביר בפרק מ'. האלטער רבי בפרק מ' הביא שכתוב שאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. שתורה בלי אהבה ויראה, אז זה לא, לא עולה למעלה, לא פרחא לעילא. הלשון פרחא לעילא זה מלשון כנפיים שפורחים כמו העוף. אז האלטער רבי מביא את המשל של העוף. בנוגע לעוף, מה אנחנו רואים במשל של העוף? שהעוף, הציפור, יש לו ראש, יש לו גוף, יש לו כנפיים. הכנפיים זה לא העיקר של העוף. העיקר של העוף זה הראש והגוף. מה עם הכנפיים? הכנפיים זה כדי שהוא יוכל לעוף למעלה. עד כדי כך שעל פי ההלכה, אם ניטלו אגפיה, כשרה. האלטער רבי הביא את ההלכה. שאם חסרות לו הכנפיים זה לא עושה לו מום בעוף בנוגע להלכות טריפות. זאת אומרת שהכנפיים זה לא עיקר העוף. זה לא נחשב לחלק בגוף שנחשב דבר הנצרך. למה? כי הכנפיים, כל המטרה שלהם זה שהוא יוכל להרים את הגוף שלו למעלה. אומר האלטער רבי בפרק מ', על דרך זה בנוגע לעניין של אהבה ויראה. הכנפיים זה אהבה ויראה. הראש זה תורה, הגוף זה מצוות. כן? אז התורה והמצווה זה העיקר, כמו בנוגע לעוף אומרים שהעיקר זה הראש והגוף. על דרך זה גם כן בנוגע לעבודת ה'. עיקר העניין, המעשה הוא העיקר. לימוד התורה וקיום המצווה זה מה שדורשים מהבן אדם. ומה המטרה של אהבה ויראה? המטרה של אהבה ויראה זה לעשות כנפיים, שזה ירים את התורה ומצוות למעלה. אז אם אתה עושה אהבה ויראה, אז, אז ממילא יוצא שמה המט- מה העיקר? זה לא האהבה ויראה העיקר. העיקר זה העבודה מאהבה ויראה. זאת אומרת האהבה ויראה זה לא העיקר מה שדורשים ממנו. מה

17:04 שדורשים ממנו זה שהאהבה ויראה יהיו אצלו כנפיים לעלות. אם לבן אדם יהיה הרבה אהבה ויראה ולא יהיה לו מעשה, אז זה כמו כנפיים בלי עוף. מה זה שווה? כנפיים לבד זה לא כלום. כן? כשה-- אז כל המטרה של הכנפיים זה כדי להרים את ה... על דרך זה גם כן נגיע לענייננו. כל המטרה שאנחנו רוצים לפעול אצל הבן אדם שיהיה אצלו אהבה לקב"ה באופן של קריאת תהוינו, זה לא בגלל שאנחנו כאן בין אלו מעוניינים שהוא ירגיש את הקריאת תהוינו עם כל התוקף. כאן אנחנו מעוניינים שיביא למעשה, וזה מביא למעשה. אז זה כבר מעלה את כל התורה ומצוות, ולכן זה, לכן זה, זה, זה מספיק. לא צריכים יותר מזה. לכן זה לא נחשב לעניין של לקחת עם יעני ועם יעני לעניין אמיתי. וממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: והנחת רוח הוא זה שהאלטער רבי אמר פה עכשיו, שצריך להיות אהבה כדי להרגיש נחת רוח לקב"ה. כמו בן שעושה נחת רוח לאבא, אומר האלטער רבי, והנחת רוח הוא מה זה? איזה? מה כאן בדיוק הנחת רוח? ממה יש לקב"ה נחת רוח? כשאני מקיים תורה ומצוות? מה כאן, אה, אה, אה, בדיוק הנחת רוח? אז האלטער רבי מסביר: והנחת רוח הוא כמו שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנ"ל. הנחת רוח שיש לקב"ה. איזה נחת רוח יש לו? כמו השמחה שיש למלך כשהבן חוזר מבית הסוהר כנ"ל. האלטער רבי הסביר את זה בפרקים הקודמים, פרק ל"א, בפרק מ"א. האלטער רבי הסביר כמה פעמים את העניין הזה שיהודי מקיים תורה ומצוות, אז זה כמו בן שיצא מבית הסוהר. כן? כמו בן שיצא מבית הסוהר.

19:20 אדם נמצא בבית הסוהר. אנחנו מדברים גם לגבי הבן אדם, כן? שהוא עדיין לא זיכך את הגוף שלו. אז הנשמה שלו נמצאת במאסר הגוף. יש גוף שבמאסר והנשמה נמצאת בתוך מאסר הגוף, נפש הבהמית, והוא לא יכול לצאת מזה. מתי הוא יוצא מזה? על ידי תורה ומצוות. אז כל פעם שאני מקיים מצווה, כל פעם שאני מתפלל, כל פעם שאני אומר מילה של תורה, אז באותו רגע הנפש האלוקית יוצאת ממאסר הגוף ומתקשרת לאלוקות. הנפש האלוקית היא בבחינת בן, כמו שאמרנו עכשיו. בן, בן, מה אתה בא לכאן? כשהנפש האלוקית נמצאת בגוף, אז זה כמו בן מלך שנמצא במאסר. הלוא שמעתם, האלטער רבי בפרק ל"א: בן מלך שנמצא במאסר, וטוחן בבית, בבית, בבית-- איך הלשון? וטוחן בבית האסורים, נמצא בבית האסורים, והוא נמצא שם בעבודת שפלות, שהגוף משפיל את הנשמה. ברגע שמקיים תורה ומצוות, אז זה כאילו שאני יוצא מהמאסר ואני חוזר לבית המלך. אז אנחנו יכולים לתאר לעצמנו איזה שמחה גדולה יש לאבא. יש כאן שתי שמחות. יש את השמחה של הבן, שהבן שמח שהוא חוזר הביתה. יש את השמחה של האבא, שהאבא שמח שהבן חוזר. כאן מה הרבי דורש? השמחה של האבא. שהיהודי צריך לעבוד על עצמו, שמה יהיה אצלו האהבה, שנגרם נחת רוח לקדוש ברוך הוא. איזה נחת רוח? הנחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא מזה שהבן חוזר הביתה. זאת אומרת שאצלי יהיה נוגע השמחה של האבא מזה שאני חוזר מבית הסוהר. השמחה שהאבא שלי שמח מזה, לא השמחה הפרטית שלי. זה מה שהרבי דורש פה. זה על ידי התעוררות האהבה כבן לאביו. או, להיות לו דירה בתחתונים. עוד סוג של

21:31 נחת רוח. הנחת רוח של דירה בתחתונים. יש שני סוגים של נחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא. הרבי מדבר כאן עניין, עניין מאוד מאוד חשוב. כשאנחנו מדברים לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, יש שתי דרגות של נחת רוח. הנחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא מזה שיהודי עושה תשובה, חוזר הביתה, יוצא מבית הסוהר, משתחרר מהגלות. סוג אחד של נחת רוח. ויש סוג אחר של נחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא מהעניין של דירה בתחתונים. נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. זה התאווה של הקדוש ברוך הוא. כשיהודי מקיים תורה ומצוות הרי הוא מקיים את התאווה של הקדוש ברוך הוא. אז הנחת רוח הוא מזה שהוא מקיים רצון אביו. הוא עושה, הוא מקיים את הרצון של השם ועושה דירה בתחתונים. אז שני סוגי נחת רוח זה צריך להיות אצל הבן אדם בשעה שמה שעושה הוא מקיים תורה ומצוות. איך מגיעים להרגיש את האהבה הזאת? איך מגיעים שהבן אדם יהיה אצלו, שכל התורה ומצוות שהוא עושה זה יהיה מצד הנקודה הזאת? על ידי זה שמתעורר אצלו האהבה של, של... טוב, הבינו, שעל ידי זה שאנחנו מגיעים להכיר שהקדוש ברוך הוא האבא שלנו. אז ממילא הבן אדם רוצה לעשות את הכל בשביל אבא שלו, אז כל המטרה שלו זה לעשות לא בשביל עצמו אלא בשביל אבא שלו. נחת רוח לאבי. נחת רוח של אבי. יש בזה שני פרטים: או נחת רוח של אבי מזה שיהודי חוזר, יוצא מבית האסורים, או נחת רוח של אבי מזה שעושים דירה בתחתונים.