לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק ו

00:01 דובר 1 עד עכשיו אדמו"ר הזקן הסביר פה על שתי דרגות באהבה, שזה שייך לכל אחד, שיש לנו את זה בירושה מאבותינו. יש בזה גם את המעלה של אהבה רבה וגם את המעלה של אהבת עולם. מה הן שתי דרגות באהבה? אחת זה אהבה לקדוש ברוך הוא שבבחינת "נפשי אויתיך בלילה", שהבן אדם מתבונן ומרגיש שהקדוש ברוך הוא החיים האמיתיים שלו. החיים האמיתיים, נפשי. ומצד זה שהקדוש ברוך הוא נפשי, לכן "אויתיך", אני מתאווה ורוצה ותאב אל הקדוש ברוך הוא. במיוחד זה מתעורר בלילה, כמו שדיברנו. אחרי זה יש עוד סוג של אהבה. אהבה השנייה זה אהבה של "כי אתה אבינו". וגם מתבונן שהקדוש ברוך הוא אבינו האמיתי, הלא אב אחד לכולנו. אז ממילא יוצא לו שיש אהבה, כי אבא ואמא משתתפים בבשר, ורוחניותו מאיתו יתברך, וכל העניין שהרב כותב פה זה הקשר של בן לאבא שלו. אדמו"ר הזקן אמר שלכאורה, אם נגיע לאהבה השנייה, כתוב שזה מדרגת משה רבנו, זה אהבה יותר גדולה מהאהבה הראשונה. האהבה הזאת זה דרגה של משה. אז אדמו"ר הזקן הסביר שגם זה מאיר, משה רבנו, מצד התפשטות משה שבכל דור ודור. אז משה רבנו מחדיר בנו, אצל כל יהודי, את ההרגש של "כי אתה אבינו". אלא מה? בהתבוננות צריכים לעורר את זה. אז אדמו"ר הזקן מחדש שגם לעורר את זה זה גם כן לא נפלאת היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך. שבן אדם יכול לעורר את האהבה הזאת. זאת אומרת, יש כאן שני דברים: עצם העניין, יש לנו את זה. קיבלנו את זה על ידי משה רבנו, וגם הגילוי של העניין יש לנו גם כן בקלות, מצד העניין שבן אדם

02:06 דובר 1 יכול להתבונן בזה ולדבר על זה. ויזרז גילויו בלשון וקול, כמו שדיברנו, שעל ידי שמדברים בזה ומעוררים את זה בלשון וקול, זה מעורר אצלו את העניין של האהבה, "כי אתה אבינו". כי אבא זה עניין אלוקי. בשורה החמישית ממשיך אדמו"ר הזקן הלאה ואומר פה: "וכשירגיל עצמו כן תמיד, הרי ההרגל נעשה טבע". הרבי ממשיך ואומר שאם בן אדם ירגיל את עצמו כל הזמן לחשוב ולדבר על העניין הזה, שהקדוש ברוך הוא הוא אבינו והאבא שלנו, אנחנו הבנים שלו, "אנו בניך ואתה אבינו", אז על ידי זה שמתבוננים בזה ומדברים על זה, על ידי זה נעשה אצלו — ההרגל נעשה טבע. ההתרגלות בעניין נעשה טבע. העניין של ההרגל נעשה טבע. אדמו"ר הזקן כותב את זה כמה פעמים בתניא. ההרגל נעשה טבע. מוצאים את זה כמה פעמים בתניא. פעם אחת פה, וגם כן פעם אחת לפני זה בפרק... מי יודע איזה פרק כתוב "הרגל נעשה טבע"? אה?

03:28 דובר 2 פה.

03:28 דובר 1 עצור. Almost war hat. י"ד, very good. יא, פרק י"ד. יא, אדמו"ר הזקן כותב את זה בפרק י"ד. החילוק הוא גם בפרק י"ד, נראה לי החילוק הוא שבפרק י"ד. אולי כן. החילוק הוא שבפרק י"ד — איזה בלגן — בפרק י"ד הלשון של אדמו"ר הזקן: "כי ההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני". זה עניין רציני, גם כן בתניא, שפרק י"ד הרב כתב הלשון "הרגל נעשה טבע שני". וכאן האלטער רבי כותב הלשון "הרגל נעשה טבע". לא כתוב טבע שני. ודאי שזה מדויק, אבל קודם כול, בכללות העניין של הרגל נעשה טבע, זו עצה שהאלטער רבי נותן, שזו עצה מאוד יסודית בעבודת השם. שדרך אגב, היום בעולם זה נהיה משהו עולמי, ואפילו בפסיכולוגיה מדברים על זה כל הרופאים או המומחים. היום זה כבר נהיה עניין יסודי ברפואה, שזה התגלה בשנים האחרונות, הגאַנצע חכמה. אבל החסידים ידעו את זה כבר לפני כמה מאות שנים על ידי התניא. העניין של הרגל נעשה טבע זה שבן אדם מרגיל את עצמו בעניין מסוים. בן אדם יש לו טבע של דבר מסוים, איזה טבע לא טוב, אז על ידי זה שהוא מרגיל את עצמו הרבה בצד השני, אז ההרגל נעשה טבע. אדם יכול על ידי רגילות לשנות את הטבע. אז רגילות, רגילות פירושו שאדם עושה הרבה הרבה פעמים, מרגיל את עצמו לחשוב באופן מסוים. למשל, נגיד את זה בדברים של החיים. היום מדברים על זה כל המומחים. למשל, בן אדם יש לו דיכאון, יש לו מרה שחורה, יש לו מחשבות שליליות, כל מיני דברים כאלה. אז אחד מהעצות שמדברים היום זה העניין הזה, הרגל. אדם יכול לשנות

05:51 דובר 1 את המחשבות שלו. הוא מרגיל את עצמו להחליף את המחשבה, אפילו שנראה לו שהוא עכשיו לא מאמין במה שהוא חושב. אבל עצם הרגילות, שהוא יתמיד לחשוב הרבה פעמים ולדבר, לחשוב ולהגיד כל מיני דברים שהם חיוביים, אז ההרגל הזה יהפוך את זה לטבע. לאט לאט יתפתח אצלו הטבע. הוא יתחיל לחשוב באופן חיובי. אפשר לנסות את זה ולראות את זה. יש סיפור עם הצמח צדק. הצמח צדק אמר פעם לאחד מהחסידים שאמר לו איך הוא יכול לצאת, הקב"ה, איך לצאת מהמרה שחורה, מהעצלות, להיות בשמחה. זה נמצא במכתבים של הצמח צדק. זה סיפור ידוע. אחד מהחסידים שאל את הצמח צדק איך אפשר להיות בשמחה. אז הצמח צדק אמר לו: "אז תכריח את עצמך בשמחה, ובזרוק דיבור של שמחה, ותהיה בשמחה". תחשוב מחשבות של שמחה ותדבר דיבורים של שמחה, אז תהיה בשמחה. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאפילו שעכשיו הוא לא מרגיש שמחה, אבל ההתרגלות לחשוב ולדבר מחשבות ודיבורים של שמחה, זה עצמו יחליף אצלו את הטבע. הרגל נעשה טבע. אז זה כלל בעבודה. על דרך זה אומר האלטער רבי גם פה, שעל ידי זה שאדם ירגיל את עצמו לחשוב על העניין של "כי אתה אבינו" ולדבר על זה, אז זה גופא יעורר אצלו את העניין שיהיה לו טבע להרגיש שהקב"ה אבינו. מה אבל הסיבה למה לפני זה האלטער רבי כתב הלשון "טבע שני", וכאן הלשון של האלטער רבי זה "טבע" סתם? אז זה קשור עם התוכן מה מדובר פה. בפרק י"ד האלטער רבי דיבר על העניין של צדיק. איך בן אדם יכול להגיע למדרגה של צדיק? מצד אחד האלטער רבי אומר שמדרגה של צדיק זה לא דרגה ששייכת לכל

07:43 דובר 1 אחד. יכול להיות שהוא נברא בעולם רק כדי להיות בינוני. וכך נבראו, וזאת היא עבודת כל יום בעבודת הבינוני. והעניין של צדיק זה דבר שמקבלים בדרך מתנה. יכול להיות שיעבוד כל החיים ולא יגיע לצדיק. זה עניין שמקבלים בדרך מתנה. האלטער רבי אומר בפרק י"ד שאף על פי שהמצווה, הציווי, זה רק להיות בינוני, בן אדם צריך להשתדל לקיים את השבועה "תהי צדיק" ולנסות להגיע למדרגה של הצדיק. על ידי מה? על ידי זה שהוא יתבונן הרבה פעמים בעניין של הקליפות, הסטרא אחרא, שהכל זה דבר מאוס. יתבונן איך שכל התאוות נהיים, אה, זבל ומסריח. וחכמים אומרים על זה שמכל הדברים נעשה, כן? שזה לא-לא שווה וכולי וכולי. אז מכל ההתבוננות הוא יגיע להכרה שתאוות עולם זה דבר מאוס, ולהיפך גיסא להתבונן באלוקות, שעל ידי זה הוא ירגיל את עצמו לשמוח בה'. כן, והאלטער רבי אומר שאף שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות, אף על פי כן הוא יעשה שלו לקיים השבועה. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני. כן? שמה האלטער רבי מביא את העניין של הרגל נעשה טבע שני. שאם הוא ירגיל את עצמו למאוס ברע אז זה יהיה נמשך קצת באמת. ירגיל את עצמו לשמוח בה' אז הוא יהיה שמח-שמח באמת. אז זה ההבדל. אז זאת אומרת החילוק בין מה שדובר בפרק י"ד למה שמדבר האלטער רבי פה בפרק מ"ד, שבפרק י"ד האלטער רבי מדבר על עניין שלאו דווקא שאני שייך לזה בעצם. דבר שבעצם לא שייך אליי. אני בינוני, אני לא צדיק. יכול להיות שהקדוש ברוך הוא בכלל לא רוצה שאני אהיה צדיק. אין לי שום של

09:37 דובר 1 צדיק. הרי זה לא תלוי בעבודת השם. אז ממילא אפילו אם אני ארגיל את עצמי למאוס ברע ולהיות שמח ולהתענג באלוקות, וזה יהיה אצלי טבע, אז זה יהיה אצלי כמו טבע שני. טבע שני זה כאילו שזה טאקע-- טבע שני פירושו, בעצם, טוטאל, טבע נוסף. זאת אומרת בעצם הטבע הראשון שלי, הטבע האורגינלי שלי, זה שאני לא מואס ברע. גם עכשיו בעצם המהות שלי, הרי אני לא מואס ברע ואני לא, אין לי את הטבע בשמחה, המידה שלי כזו כי אני בדרגה של בינוני, לא בדרגה של צדיק, אלא מצד ריבוי הרגילות לחשוב שרע מאוס, אז כמו דבר נוסף. אז זה כן נהיה טבע, אבל נרגיש שזה טבע שני, כמו טבע שנוסף על הטבע האורגינלי. כאילו שנגיד, אני לא מופרך אצלי בעצם, זה לא מאוס בעצם הדבר. כן? זה היה יכול להיות לא מאוס, והרי בעצם זה לא היה מאוס. אני הרגלתי את עצמי לחשוב ככה ולחשוב עד שזה נהיה איתו. אז זה כאילו שנרגש כאן שבעצם לא ככה וזה דבר נוסף. לכן זה נקרא טבע שני. מה שאין כן כאן בפרק מ"ד האלטער רבי מדבר על ההרגל של כברא דאשתדל. שהרי האלטער רבי אומר שכברא דאשתדל זה הרגל שיש לנו את זה בעצם. ההרגל של כברא דאשתדל זה לא דבר שני. זה הרי בעצם אנחנו יש לנו את זה. הן מצד עצם עניין האהבה שיש לנו ירושה מאבותינו, והן מצד ההרגל של אבותינו שזה קיבלנו ממשה רבינו. אז ממילא בעצם הרי הנפש, אז האהבה של כברא דאשתדל זה דבר טבעי אצל יהודי. זה טבע עצמי שלו. אלא מה? זה בהעלם, בהעלם גדול. כמו שהאלטער רבי כותב קודם. אז על ידי זה

11:20 דובר 1 שאני מרגיל את עצמי להתבונן בעניין של כברא דאשתדל ולחשוב על זה, אז על ידי זה זה נפעל שהדבר הזה יהיה אצלי לא טבע שני אלא טבע סתם. זאת אומרת, הפירוש בזה שכאן לא צריכים לעשות משהו חדש, דבר נוסף. זה לא דרגה של צדיק, שזה דבר נוסף, אלא כאן זה עניין טבעי, עניין עצמי שבעצם יש לי את זה, אלא זה בהעלם. אז על ידי זה שאני מתרגל לחשוב על זה אז הטבע הזה שהיה אצלי בהעלם יוצא מההעלם אל הגילוי. לכן זה לא נחשב לטבע שני, זה נחשב לטבע סתם. אז אתם רואים איך שבתניא כל מילה זה מדויק ואיך שמכל דבר צריכים לדייק ולהבין את הדברים. על כל פנים, על זה האלטער רבי כותב פה, ונגיע לאהבה הזאת של כברא דאשתדל, שעל ידי שמתרגלים לזה אז זה הופך להיות לטבע. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: "ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני". האלטער רבי לא, לא, לא מפסיק. האלטער רבי ממשיך הלאה. הבן אדם מגיע, יכול להגיד שמה אחרי כל זה הבן אדם נדמה לו שהוא לא... שזה דמיון. הוא לא באמת מרגיש את העניין של כברא דאשתדל. נדמה לו, בלשון של האלטער רבי: "נדמה לו לכאורה". זאת אומרת שבבן אדם בעבודה שלו נדמה לו שהוא לא באמת מרגיש את כברא דאשתדל. זה הוא brainwashing, זה נקרא בלשון הגסה היום. זה לא דבר עצמי. הוא כאילו הכניס לעצמו בראש, אבל בעצם זה לא כך. בדמיון, חוויית הנפש, ההרגשה היא שזה דמיון. אני לא באמת, באמת זה לא באמת נתפס אצלי שהקדוש ברוך הוא אוהב אותי. זה דבר שאני מדמה לעצמי ככה. אומר האלטער רבי: "ואף אם נדמה לו"

13:09 דובר 1 לכאורה שהוא רק דמיוני, לא יחוש. אומר האלטער רבי: לא צריכים לפחד מזה. מה פירוש? מה כאן הפחד? מה האלטער רבי בא לשלול פה? העניין זה ככה. אנחנו יודעים, אחד מהיסודות של האלטער רבי בתניא, אחד מהיסודות של האלטער רבי בספר התניא, שהאלטער רבי דורש עבודת אמת. כולנו יודעים שזה היה החידוש של האלטער רבי בעבודת החסידות. לגבי כל החברים שלו, תלמידי המגיד, או על כל פנים חלק גדול מהחברים שלו, שהרי בחסידות הכללית, אז הם לא, הם לא כל כך דייקו על העניין של עבודה, שעבודה צריכה להיות עבודה פנימית, עבודת אמת. והאלטער רבי מאוד מאוד הקפיד על זה שהעבודה צריכה להיות דווקא עבודה של אמת. עבודת אמת. ידוע בכלל שבדרך החסידות, החסידות הכללית, אז עבודה יש קשור עם הרבה עניינים של דמיונות, הרבה עניינים של מקיף, הרבה דברים שהם באמת לא ככה. רק מה? מצד העניין של צדיק באמונתו. הרי ידוע כל המחלוקת שהייתה לאלטער רבי עם תלמידי המגיד, עם החברים שלו, של הקרלינר, שהם טענו שהעבודה צריכה להיות התקשרות לצדיק, והצדיק כבר ישפיע עליך. אז זאת אומרת שלא צריך שהבן אדם באמת יחזיק במה שהוא עושה. כן, הוא יכול. הצדיק מעלה אותו לדרגות יותר גבוהות ממה שהוא שייך באמת. מה שאין כן אצל החסידות חב"ד. האלטער רבי רצה שעבודה תהיה דווקא עבודת אמת, עבודה פנימית. כמו שידוע האיגרת שהאלטער רבי כתב בקטונתי. הרבי מביא מהיום יום שהאלטער רבי כתב באיגרת קטונתי. הוא כתב שכשיצא מהמאסר בי"ט כסלו אמר את המאמר בקטונתי. אז הוא כותב שמה במידת אמת ליעקב, שצריך להתנהג במידת אמת ליעקב. אז כתוב שמה בהיום יום שהרבי אמר, האלטער רבי אמר, אני לא

15:08 דובר 1 זוכר בדיוק מי אמר, בדיוק אצל אחד אמר שאם האלטער רבי לא היה כותב מידת אמת ליעקב, אז היה לו עוד זה כך וכך, עשרות אלפי תלמידים, חסידים, עוד חמישים אלף חסידים. אני לא יודע. כתוב על השולחן. ורק בגלל שחסידות חב"ד דורשת אמת, אז לכן זה, זה, זה היה פחות חסידים. אבל האלטער רבי מסר את נפשו על האמת ודרש מחסידים עבודת אמת דווקא. אז זה אחד מיסודות האמונה של האלטער רבי, שעבודה תהיה באמת ובפנימיות ולא באופן של דמיונות שווא. יש את הסיפור גם כן שמספרים על רבי חיים חייקל מאמדור, היה אחד מתלמידי המגיד. קראו לו רבי חיים חייקל מאמדור. הוא היה איש צדיק מאוד גדול. היה פעם חסיד שהוא היה מקורב של רבי חיים חייקל מאמדור. הוא היה עובד השם מאוד גדול. אחר כך החסיד הזה, משום מה, הוא עזב את רבי חיים חייקל מאמדור ונהיה חסיד של האלטער רבי. אז פעם אחת הוא בא להתלונן לאלטער רבי שמאז שהוא נהיה חסיד של האלטער רבי אז אין לו חיות בעבודת התפילה. כשהייתי אצל רבי חיים חייקל מאמדור אז התפילה הייתה הולכת עם חיות, עם אש, עם התלהבות. היה חסיד, היה כבר במדרגה שהיה מתפלל עם הרבה התלהבות, עם הרבה אש, עם הרבה שטורעם. ועכשיו כשנהיה חסיד של האלטער רבי, חשב שהאלטער רבי, הוא עלה מדרגה של חב"ד וגם של זה, פתאום הוא מרגיש שהוא מתקרר. התפילה לא הולכת לו. אז האלטער רבי נכנס לדיכאון. ואז האלטער רבי חשב כמה דקות, כמו שהאלטער רבי היה נוהג לפני שהוא אמר משהו. ואז האלטער רבי ענה לו עם ניגון. והאלטער רבי אמר לו: כשאתה היית אצל חיים

16:43 דובר 1 חייקל מאמדור, אז זה לא אתה שהתפללת. זה חיים חייקל מאמדור שהתפלל בך. זה לא אתה שלמדת. זה חיים חייקל מאמדור שלמד אצלך. זאת אומרת שזה לא היה עבודה שלך. זה היה העבודה של חיים חייקל מאמדור שפעל עליך. חיים חייקל מאמדור היה איש קודש וזה, ומצד ההתקשרות שהיה לך עם חיים חייקל מאמדור, אז הקדושה שלו פעלה בתפילה שלך. אז זה לא הייתה, זה לא היית אתה שהתפללת. זה היה חיים חייקל מאמדור שהתפלל דרך המציאות שלך. אבל זה לא הייתה עבודה שלך. חסידות חב"ד דורשת עבודה בעצמו, שזה יהיה העבודה שלך. אז זה אחד מהשיטות של חסידות. בחסידות היו מאוד מקפידים שהעבודה תהיה דווקא בעניין של אמת, אמת לאמיתה, ושהעבודה לא תהיה בעניין של דמיונות ודמיוני שווא. כמו שהאלטער רבי הדגיש בפרק ג' בתניא גם כן. האלטער רבי כותב שם באריכות שצריך להיות עניין הדעת. והאלטער רבי כותב מה זה דעת. שדעת פירושו התקשרות והתחברות וקשר אמיץ וחזק, ואינו מסיח דעתו. האלטער רבי כותב שאם בן אדם חסר לו את העניין של דעת, אז אפילו אם מתעוררת בו אהבה ויראה זה לא יהיה אהבה ויראה אמיתיים. זה יהיה דמיוני שווא. ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן. זאת אומרת שבלי דעת, אפילו אם יש לך חכמה ובינה וחסר לך דעת, איזו התקשרות אמיתית, התקשרות בחיזוק ובאמת, אז זה נקרא דמיוני שווא. מתעוררת אהבה ויראה, אבל זה לא אהבה ויראה אמיתית. זה דמיון. הוא מדמה. וזה אחד מהשיטות של חסידות, שלא סבלו את העניינים של דמיונות. שרצו שבן אדם, איזה דבר שהוא עושה ואיפה שהוא עושה זאת כהרגלו, איפה שהוא מחזיק, שהוא יהיה שמה לגמרי. לא באיזה דמיוני שווא.

18:29 דובר 3 כל מה שפה.

18:31 דובר 1 הא? על כל פנים. על כל פנים, אז מה עבודתו בתניא? וכן האלטער רבי שואל. ההרגש של "כי אתה אבינו", זה בשפה פשוטה כך זה נשמע. כאילו זה נשמע כזה דבר, שזה לא מתאים לחסידות חב"ד. תגיד שלוש פעמים, שלוש מאות פעמים, אבא, הקב"ה אבא, אבא. אז אתה תרגיש שהקב"ה אבא שלך. אבל הרי באמת אני לא מרגיש את זה. אז לכאורה זה כדמיוני. אז זה הדיון של האלטער רבי פה. אז לכאורה אדם אומר לעצמו: הרי להרגיש את העניין של "כי אתה אבינו" אצל משה רבנו, אצלו זה היה במוח. הוא הרגיש ככה באמת, ככה זה היה באמת לאמיתו של דבר. אבל אני בעצם לא מרגיש אצלי ככה. אלא מה, על ידי זה שאני אומר את זה ואני מדבר על זה ואני חושב על זה, אז זה נהיה אצלי אבל בעניין של דמיון, אבל לא בעניין של אמת לאמיתה. להרגיש באמת שאני בן והקב"ה אבא, אז לכאורה זה דרגה ששייך לצדיקים, לבעלי מדרגה מבחינה של משה רבנו. אז לכאורה זה דמיון. איך זה מתאים לתניא? איך זה מתאים לחסידות חב"ד? כן. זה כאן השאלה של האלטער רבי, מה לחקור. אז האלטער רבי מסביר: אף על פי שנדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני, אף על פי כן אומר האלטער רבי לא יחוש. למה לא יחוש? כי באמת, אומר האלטער רבי, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו. כי בעצם זה דבר אמיתי מבחינת אהבה מסותרת. כן. האמת היא, כמו שאמרנו קודם, מצד אהבה מסותרת. הרי אהבה של "כי אתה אבינו" זה דבר אמיתי בנפש של יהודי. זה לא עניין שכמו שאמרנו קודם של צדיקים, שלא כל אחד שייך לזה. ההרגש של "כי אתה אבינו", בנים אתם לה' אלוקיכם, נמצא

20:17 דובר 1 בנשמה של כל יהודי, ובמילא בעצם הוא אמת לאמיתו מצד עצמו. זה נמצא אצלי מצד העצם של יהודי. יש לו את העניין הזה, אז ממילא זה לא דמיון. אלא מה דמיון? בנוגע לגילוי. בנוגע לגילוי האלטער רבי מסביר: רק שתועלת יציאתה אל הגילוי כדי להביאה לידי מעשה, שהוא עסק התורה והמצווה שלומד ומקיים על ידי זה, כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כבן העובד את אביו. העיקר כאן זה מה שנוגע להוריד את זה, להגיד לי, זה להביא את זה למעשה. כן, כאן המטרה של כל העניין זה לא ההרגש של "כי אתה אבינו" בתור הרגש, כי הרי אתה רואה כאן זה של בינוני. העיקר מה שנוגע זה שזה יבוא למעשה. אז אם באמת מצד הנפש שלך הרי יש לך את ההרגש של "כי אתה אבינו", מצד זה שכל יהודי יש לו את זה, אז בסדר. ובנוגע לפועל זה פועל עליך במעשה בפועל, שאתה תעשה את המצווה שאתה עושה ותלמד תורה, ומעשה בפועל לעבוד את השם כמו בן שעובד את האבא. אז אפילו אם בלב לא מרגיש את האהבה של כבן לאביו באופן גלוי כל כך, כמו שזה הרגש של רבנו, זה לא בעיה, כי בעצם הנפש יש לך את זה. מצד שני זה יוצא מן ההעלם אל הגילוי. בנוגע לפועל זה פועל עליו במחשבה דיבור ומעשה. אז בשביל הבינוני זה מספיק. אז אפילו שבנוגע ללב לא נרגש אצלו כל כך בגלוי, זה גם כן מספיק. אז זה צריכים להסביר את זה יותר באריכות. אנחנו נסביר את זה בעזרת השם בשיעור הבא. רק נשאר לנו שתי דקות. אני אספר איזה מעשה, מכיוון שהקהל עייף לשמוע כל זה, הדברים העמוקים. היום היו לך

21:55 דובר 1 הרבה לילות של פארברענגען וכו'. מצד שני היום זה גם כן בכסלו, וזה קשור גם כן ליום האמצעי, וכל חודש כסלו זה חודש טוב להתעורר בכל מיני עניינים טובים של הסתכלות ושל דרכי החסידות. אז אספר מעשה בקשר לכל מה שהרבי מדבר פה על העניין של "כי אתה אבינו". יש סיפור עם ר' חוניע מרוזוב. אולי סיפרתי את זה בפרקים. אני לא זוכר, אבל לא משנה. סיפור אפשר לספר שתי פעמים גם כן. היה חסיד שקראו לו ר' חוניע מרוזוב. הוא היה המזכיר של הרבי הרש"ב ושל הפרידיקער רבי. הוא היה מגדולי החסידים. הוא היה חברותא של הרבי, היה חסיד גדול, וידוע עליו שהרבי הקודם אמר עליו, הרבי הרש"ב אמר עליו שהוא איש אדם. ר' חוניע מרוזוב הוא איש פנימי, היה הוא אדם פנימי. קראו לו אדם, כי אדם זה ראשי תיבות של השם שלו, נחום דוד מרוזוב, אז היו קוראים לו אדם. הרבי הריי"צ אמר עליו, הרבי הרש"ב אמר עליו שהוא אדם פנימי. על כל פנים, אז יש עליו הרבה סיפורים על המסירות נפש שלו, על ההשקעה שלו וכו' וכו'. חסידים מספרים שאחרי ההסתלקות של הרבי הרש"ב, אז אפילו שהוא היה יותר מבוגר מהפרידיקער רבי וכו', אף על פי כן הוא התקשר לפרידיקער רבי. אבל היו אומרים שההתקשרות שלו לפרידיקער רבי לא היה באותו דגש של התקשרות כמו הרבי הרש"ב, אף על פי שהיה מקושר לגמרי. ויש הרבה סיפורים. אבל בקיצור, סיפור אחד רק שמספרים שבתרפ"ג הרבי הקודם דיבר מאמר מאוד חזק בעבודה. נראה לי שזה לקוטי מוהר"ן או צאת הארץ, אני לא זוכר. בתרפ"ג, טוב סליחה. תרפ"ג היה מאמר שם בהמשך של תרפ"ג, שהפרידיקער

23:44 דובר 1 רבי דיבר שם במאמרים על העניין של "כי אתה אבינו", דיבר על האהבה של "כי אתה אבינו", מסביר באריכות שיש אצל חסיד, אצל יהודי, ההרגש של "כי אתה אבינו". ור' חוניע כותב את ההנחות, אז ר' חוניע כתב את המאמר, ובאמצע המאמר הוא התעלף באמצע הכתיבה של המאמר. זה פעל עליו כל כך, הוא התעלף. הוא לא יכול לגמור את המאמר. אחרי זה שאלו אותו מה קרה שהוא התעלף באמצע הכתיבה של המאמר, אז הוא אמר שהוא התחיל לכתוב על העניין של "כי אתה אבינו", אז הוא התחיל לחשוב על הרבי, וזה פעל אצלו התעלפות. עד כדי כך פעל עליו הנקודה של "כי אתה אבינו" עד שפעל עליו שהוא התעלף. אז אחרי זה רואים. אפילו אני ראיתי אצל רבי שלמה מרוזוב בבית, שהוא נכד שלו, אז הוא קיבל בירושה את הספר הזה, הכתב יד היה לו את זה בבית. נראה לי שאחרי זה נתן את זה לרבי לספרייה שלו, אבל אני ראיתי את זה פעם בפארברענגען. אני מוציא את זה. הוא הראה את זה לבחורים, וראו באמת שבאמצע המאמר שם נכתב, אז האותיות, אז הכתב משתנה. מספר שהוא כתב עד כאן, ואחרי זה בגלל שהוא לא גמר את המאמר אז דובדל'ה, הבן שלו של חוניע, הוא גמר לכתוב את המאמר, כי הוא פשוט לא יכול להמשיך לכתוב את זה. מה פעל עליו? כי במאמר דובר על העניין של "כי אתה אבינו", והוא כל כך הרגיש את העניין אז זה פעל עליו עד כדי התעלפות. אז החסידים אמרו: זה החסיד שהוא לא מקושר. היו אומרים הוא לא מקושר, הלא מקושר התעלף מ"כי אתה אבינו". המקושרים הגדולים לא, חלילה. כן.