לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ד - חלק ב

00:14 אמרנו שכאן בפרק מ"ד האדמו"ר הזקן מדבר, ונגיע לעניין אהבה ויראה בעבודת ה'. האדמו"ר הזקן מסביר בהמשך למה שאמרנו בפרק מ"ג. בפרק מ"ג האדמו"ר הזקן אמר שיש באהבת ה' שתי דרגות כלליות: יש אהבת עולם ויש אהבה רבה. האדמו"ר הזקן הסביר בעצם בכללי שההבדל בין אהבת עולם לאהבה רבה זה, אהבת עולם זה מגיע על ידי עבודת האדם מלמטה, על ידי התבוננות והשגה, מה שאין כן אהבה רבה מגיעה בדרך מתנה מלמעלה. אחרי שבן אדם מגיע לשלימות העבודה, והן באהבה והן ביראה והן בתורה ומצוות, אז מלמעלה בדרך מתנה מתגלה אליו, בדרך עבודת מתנה, מתנת חינם, מתגלה אליו עניין של אהבה רבה מלמעלה, שזה אהבה מלמעלה בתכלית. עוד דבר האדמו"ר הזקן הסביר שאהבת עולם זה על ידי התבוננות בעניינים שקשורים עם העולם. אדם מתבונן ומגיע לעניין העולם, מתבונן איך שאלוקות הוא יותר טוב מכל ענייני עולם, כי טוב חסדך מחיים. תענוג אלוקות זה יותר מכל תענוג עולם הזה. אז ממילא מתעוררת אצלו אהבה. מכיוון שהאהבה מגיעה מתוך ענייני עולם, אז לכן זה נקרא אהבת עולם, כי יש לזה גם כן את הגבולות של העולם. זו אהבה מוגבלת. מה שאין כן האהבה רבה, מכיוון שזה מגיע מלמעלה, לא מצד התבוננות בעניין העולם, אז לכן אהבה הזאת היא אהבה שהיא אהבה בלתי מוגבלת. זה בכללות החילוקים בין אהבת עולם לאהבה רבה. אז האדמו"ר הזקן אומר פה בפרק מ"ד. קודם האדמו"ר הזקן מתחיל להגיד, שלמדנו בשיעור הקודם שיש ריבוי מדרגות הן באהבה רבה והן באהבת עולם. כל אחת משתי האהבות האלה יש בזה ריבוי מדרגות, כל אחד ואחד לפי שיעורא דיליה. כל בן אדם יש לו לפי הגבולות שלו, לפי שיעורא דיליה. ככה יש

02:42 ריבוי מדרגות, הן באהבה רבה והן באהבת עולם. שזה הוא הביא את הזוהר. אז הוא מסביר שזה הפשט ״נודע בשערים בעלה״, שהולך על הקדוש ברוך הוא, זה בעלה. בעלה של כנסת ישראל זה הקדוש ברוך הוא. ו״נודע בשערים״ פירושו שהקדוש ברוך הוא מתגלה לכל אחד ואחד על ידי הדעת שבמוח ועל ידי האהבה שבלב, אתידע ואתדבק. עניין הדעת ועניין הדבקות זה כל אחד לפום מה דמשער בלביה. כל אחד לפי מה שהוא, יש לו את היכולות ואת התכונות ואת האפשרויות להבין ולהרגיש. ממשיכים הלאה במילה ״ולכן״. ממשיך האדמו"ר הזקן ואומר: ולכן, לאור שאמרנו עכשיו שיש ריבוי מדרגות בעניין של דעת, ממילא יש ריבוי מדרגות בעניין דבקות, לכן יש ריבוי מדרגות באהבה רבה ובאהבת עולם. אומר האדמו"ר הזקן שלפי זה מובן עוד עניין. ולכן, לגבי דחילו ורחימו, ״הנסתרות לה' אלוקינו״. לפי זה מובן גם כן למה כתוב בזה בקשר לעניין של אהבה ויראה. אומר הזוהר שהעניין של דחילו ורחימו, אהבה ויראה, זה ״הנסתרות לה' אלוקינו״. זה דבר שנשאר נסתר. רק הקדוש ברוך הוא יודע את זה. ותורה ומצוות הן ״הנגלות לנו ולבנינו לעשות״. מה שאין כן תורה ומצוות, על זה כתוב שזה עניין של ״הנגלות לנו ולבנינו לעשות״. יש פסוק בפרשת ניצבים. הפסוק אומר: ״הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת״. יש כמה פירושים בפסוק הזה, מדברים כמה פירושים. פירוש הפשוט זה ״הנסתרות לה' אלוקינו״. הכוונה הדברים הנסתרים, שזה ההנהגה, ספירות, נשמות וכל מיני דברים. מה שקורה בעולמות העליונים זה לא נוגע לנו. זה לה' אלוקינו, ואנחנו צריכים לדעת לעשות מה שהשם רוצה, התורה ומצוות. זה הפירוש

04:55 הפשוט והפשוט. יש פירוש אחר, ש״הנסתרות לה' אלוקינו״ זה הולך על עניין הקבלה, סודות התורה; נגלה זה הולך על נגלה. יש כמה אופנים איך מסבירים את הפסוק. אבל תראה, כאן מסביר את הפסוק על פי הזוהר, שהוא אומר ש״הנסתרות לה' אלוקינו״ זה הולך על אהבה ויראה. מה שאין כן העניין של ״הנגלות לנו ולבנינו״ הולך על תורה ומצוות, על העניין של תורה ומצוות מעשיות. בפשטות, מה הפירוש בזוהר? בפשטות למה אני אומר שאהבה ויראה זה נסתרות ותורה ומצוות זה נגלה? כפי שמובן בפשטות, הפשט בזוהר מובן, כי העניין של תורה ומצוות בן אדם עושה עם הגוף, והגוף זה דבר חיצוני. זה דבר שכולם יכולים לראות. זה נגלה. על הנחת תפילין אתה לא יכול לרמות. הנחת תפילין או לא הנחת תפילין. אפשר לראות בגוף אם הוא הניח תפילין או לא הניח תפילין. זה דבר שאפשר לראות כלפי חוץ. כן, ועל דרך זה ציצית. ועל דרך זה צדקה. זאת אומרת פעולות שקשורות עם הגוף. פעולת תורה ומצווה זה דבר שנגלה, זה דבר שנראה כלפי חוץ, כי זה קשור עם חלקי הגוף הגשמי והחומרי. מה שאין כן אהבה ויראה זה עניין שקשור עם רגש הלב, עם דעת שבמוח, אז זה דבר שמוח ולב זה דבר נסתר. אף אחד לא רואה. אתה לא יכול לדעת. יכול להיות בן אדם שעומד בתנועה של אהבה ויראה, מבחוץ לא רואים שום דבר. יכול להיות מבחוץ זה נראה קר, קאלט בלוטיק מה שאומרים. הוא נראה קר, הוא נראה מצונן, אבל בפנים בוערת לו הלב באהבה ויראה. אז לכן זה בפשטות הפשט בזוהר. למה קוראים לזה ״הנסתרות לה' אלוקינו״? כי זה דבר נסתר. זה נמצא במוח ולב. זה לא מתגלה.

06:42 כלפי חוץ. זה מובן. אבל תראה, אני אומר כאן פירוש חדש, פירוש אחר על פי מה שאמרנו עכשיו, שהעניין של אהבה ויראה זה עניין של כל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה. כל אחד ואחד פה מה ששייך בליבו. כן, שאהבה ויראה זה לא דרגה אחת, אלא יש בזה ריבוי דעות וריבוי רגשות, כי זה תלוי כל אחד לפי ההשקפה שלו ולפי הרגש שלו, ולכן זה עניין של הנסתרות. אז בוא נקרא בפנים. כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצוות בבחינת מעשה. בנוגע לתורה ומצוות נגלה עניין המעשה בפועל. יש אותה תורה ואותה מצווה לכולם. באופן כללי, ולכולם יש את המצווה של להניח תפילין. לכולם יש את המצווה של ציצית. אין בזה הבדל. התורה לא עשתה שום הבדל בין משה רבנו לכל מי שבעולם. ושולחן ערוך לא כתוב בשום מקום שמשה רבנו זה המצווה הזאת, וצריך לקיים רק צדיק ולא רשע. תורה ומצוות באופן כללי, נגלה תורה. הלכות התפילה, שולחן ערוך, זה אותו שולחן ערוך לצדיק הכי גדול, אותו שולחן ערוך לאיש הכי פשוט. אז ממילא זה הפשט ב״והנגלות לנו ולבנינו״, כי זה תורה אחת לכולם. זה דבר כזה שבזה כולם שותפים אותו דבר, ולכן מה ששייך אליי שייך לכולם. אותו מעשה ששייך לאיש אחד, אותו מעשה שייך לכולם, ולכן זה עניין של נגלה. מה שאין כן העניין של אהבה ויראה ועניין הדעת, מכיוון שבזה זה תלוי ב-ב-איך אמרנו קודם, זה תלוי ברגש הלב ודעת שבלב, שבזה כל אחד הוא שונה, ובמילא אי אפשר. אתה לא יכול. אתה לא יכול להבהיר לשני. אתה לא יכול לגלות לשני מה שאתה מרגיש ומה שאתה מבין, כי מה שאתה מבין זה לא מה

08:40 שהוא מבין. מה שאתה מרגיש זה לא מה שהוא מרגיש, כלומר בפנים. מה שאין כן בדחילו ורחימו שהם לפי הדעת שבמוח ולב כנ״ל, מכיוון שהעניין של אהבה ויראה זה עניין שקשור עם העניין של מוח ולב. לכן זה עניין של נסתרות. כל אחד יש לו אופן אינדיבידואלי, עניין, אופן מיוחד, איך הוא מבין, איך הוא מרגיש, ואי אפשר למסור את זה. זאת אומרת, עניין מאוד יסודי שהרב אומר כאן. ולהגיע אליו כשמדברים, ולהגיע לפועל, מעשה בפועל, אז אפשר לדרוש מקבוצה. אפשר לדרוש מכולם ולכלול אותו סוג של מעשה בפועל. האמת היא שגם בזה יש את הידוע, פחות ידוע, אבל זה באופן טבעי וכללי שמדברים. ולהגיע למעשה בפועל אפשר לדרוש מכולם אותו מעשה בפועל. אפשר לדרוש מכולם. נגיד למשל, אתה יכול להגיד כולם צריכים ללמוד רמב״ם. כולם צריכים ללמוד הלכות. כולם צריכים ל-ל-לעשות מעשה בפועל, באיזה עניין שיהיה, על ידי זה כל עניין של תורה ומצוות. כשאתה מדבר להגיע לתורה ומצוות זה הנגלה. מכיוון שהנגלה זה עניין של מעשה בפועל, אז אפשר. זה מעשה בפועל. אחד יכול ללמד את השני ולהסביר לו מה צריכים לעשות. ראובן יכול להגיד לשמעון, שמעון ללוי, וככה זה יכול ללכת מדור לדור. מה שאין כן בעניינים שקשורים עם דעת שבלב, עם רגש של לב. אתה יכול ללמד, אתה יכול ללמד. אפשר ל... אתה יכול ללמד אותו. אתה יכול להסביר לו, אבל לאו דווקא שהוא ייקח את זה באותו אופן שאתה מבין את זה. לפעמים יכול להיות אחד, תגיד למשל אחד לומד חסידות, ואחד הוא לומד איזשהו עניין ביראת שמים או עניין באיזה ליקוט שהוא, זה לוקח אותו. זה נותן טעם, עניין שהוא מאוד מתלהב, מאוד נמשך

10:31 כי יש בו בזה חיות והוא אוהב את זה, הסוגיה הזאת, והוא יסביר את זה למישהו אחר. ויכול להיות שמישהו אחר לא זה. הנקודה שתפסה אותו לא הייתה בדיוק הנקודה הזאת. אותו תפסה נקודה אחרת. אז אתה התלהבת מעניין אחד, הוא התלהב מעניין אחר. יכול להיות שאחד יש לו געשמאק בממלא כל עלמין וזה תופס אותו. תסביר לו עניינים של ממלא כל עלמין, אז זה ייקח אותו וזה יפעל אצלו רגש של אהבה ויראה, ומישהו אחר יתפעל מעניינים של סובב כל עלמין, ועל דרך זה יכול להיות ריבוי עניינים. יכול להיות, אתה כן. ולמה? כי זה העניין מה שהזוהר אומר, זה גם שייך בהם, כל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה. כל אחד יש לו את אופן ההשגה שלו, אופן התפיסה שלו, וגם כן אופן, ובמילא יש לו גם כן הרגש הלב לפי הדעת, ולכן זה עניין של נסתרות. זה עניין כזה שאצל כל אחד ואחד זה תלוי לפי המוח והלב שיש לו באופן אינדיבידואלי. אז כמובן שיכולים ללמוד וצריכים ללמוד אחד מהשני. אבל מה שהגיע לפועל, כל אחד יש לו את הצורה שלו, איך הוא מתייחס ואיך הוא מתעורר וממה מתעורר. אין שכל אחד מתפעל משכל חבירו. כמו שכתוב גם כן בהקדמת התניא. אז הרבי מאריך בזה שם גם כן בהקדמה, בנוגע לעניינים של ספרי מוסר. הרבי כותב שם למה לא יכולים להגיד שלכולם מתאים אותו ספר מוסר? למה? כי כל אחד, לא אחד מתפעל מהנקודה הזאת, אחד בגלל נקודה אחרת. אחד הנקודה הזאת לוקחת אותו, לשני זה לא לוקח אותו. זה עניין של דעת ולב של כל אחד בפרט. אז זה עוד פירוש שהרבי נותן בעניין של הנסתרות.

12:11 לה' אלוקינו. אז הפירוש הפשוט זה נסתרות לה' אלוקינו. הפירוש הזה היה בפשט, זה כי זה עניין של אהבה בלב. זה עניין פנימי, וזה עניין של מעשה, זה עניין חיצוני. כן. האלטער רבי מוסיף פה עוד נקודה, כי זה עניין כללי שאצל כולם זה שווה. מה שאין כן זה עניין פרטי, שאצל כל אחד זה בנפרד. זה, זה, זה כל אחד לפום שיעורא דיליה ולפום מה דמשער בליביה. יש בחסידות, מסבירים בנוגע למילה מצווה. מה אומרים? מצווה, האותיות מצווה. יש את העניין, כתוב בחסידות שיש, יש את האותיות של שם הוי'. איך יש שם הוי' במילה מצווה? אז במצווה יש ו' ה'. כן, במילה מצווה יש את האותיות ו' ה'. וב-מ' צ' זה אותיות י' ה' באתב"ש. יש אופן של, של, של גימטריה, זה דרך הרמז ודרך הלימוד ודרך הרמז. אז יש אופן שעושים אתב"ש. הא' נחלף בת', הב' עם ש', הג' עם ר', ד' עם ק'. כך הולך האות הראשונה עם האות האחרונה. כך הולך בא' ב', זוכרים? כן, שעושים את החשבון הזה. אז מ' מתחלף עם י'. צ' מתחלף עם ה'. כן. אז ממילא יוצא שבמילה מצווה, אז מ' צ' נמצא י' ה', ואחרי זה יש ו' ה'. אז זה אותיות י' ה' ו' ה'. אז שואלים למה באמת זה ככה? שהו' ה' נמצא בגלוי וה-י' ה' נמצא בהעלם. בתורה כל דבר זה מדויק. למה ה-י' ה' במצווה נמצא ברמז, בגימטריה של אתב"ש, ברמז? מה שאין כן ו' ה' נמצא בגלוי. אז מסביר בזה כי ההבדל בין י' ה' ו' ה' זה מה שהאלטער רבי אומר פה בתניא. י' ה' זה נסתרות, ו' ה' זה נגלות.

14:30 הארבע אותיות של שם הוי'. אז י' ה' זה אותיות של שם הוי' שקשור עם הנסתרות. זה אהבה ויראה. י' ה' זה י' זה חכמה. ה' זה בינה, שזה הולך על דרגות הנפש. י' ה', חכמה קשור עם יראה. בינה קשור עם אהבה, כמו שלמדנו לפני זה בפרק מ"ג. זאת אומרת, זה קשור עם העניין של נסתרות. מה שאין כן ו' ה' זה עניין של נגלות. לכן זה כתוב, כתוב בפסוק ״והנגלות״. והנגלות זה ו' ה', נגלות. האותיות ו' ה'. ו' זה הולך על תורה, ה' זה הולך על מצוות. זה העניינים של נגלה. זה מה שמתגלה בעולם. זה שזה שתי הדרגות של זה, השני עניינים. ולכן מכיוון שמצווה קשור בעיקר עם העניין של נגלות, לכן ה-ו' ה' כתוב בגלוי. זה העניין של מצווה. ה-ו' ה' בגלוי. מה שאין כן ה-י' ה' נמצא רק ברמז, בהעלם, כי עניין של מצווה, ה-י' ה' שם נמצא רק בהעלם וברמז. זה החיות שיש לו במצווה. בגלוי נמצא פה העניין של ו' ה'. זה עוד שכתוב בחסידות על העניין הזה שהאלטער רבי אומר פה בנוגע לעניין של מצווה. בקשר למה שהאלטער רבי אומר פה, שהעניין של אהבה ויראה זה נסתרות לה' אלוקינו, כל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה, מספרים על, אה, זה בנוגע למגיד. כן, מספרים, אני אגיע למגיד ממזריטש. הרי ידוע שהמגיד ממזריטש היה לו מאה עשרים תלמידים. והאלטער רבי אמר על המגיד ממזריטש ״פי שניים ברוחך״, שהמגיד ממזריטש היה לו כפול תלמידים מהבעל שם טוב. הבעל שם טוב היה לו שישים תלמידים והמגיד ממזריטש היה לו מאה עשרים תלמידים. כמובן מתכוונים לתלמידים, אה, החבריא קדישא, זאת אומרת התלמידים

16:41 אה, ה-החשובים. היה לו הרבה חסידים, אלפים, אבל מדברים בנוגע לתלמידים. אז הבעל שם טוב היה לו שישים תלמידים והמגיד היה לו מאה ועשרים. אז מסופר שהמגיד ממזריטש, כשהיה אומר תורה, היה אומר מאמרי חסידות. היה אומר מאמרים מאוד עמוקים, כידוע. אז אה, אז, אז היה כל מיני תלמידים. היה אה תלמידי המגיד שהיו ידועים, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ר' זושא מאניפולי, ר' אלימלך מליז'נסק וכולי וכולי. אז אומרים שכל אחד, כשהמגיד היה אומר תורה, אז כל אחד מהתלמידים היה לו אה ריאקציה, תגובה שונה מהשני. כל אחד היה, היה לו סוג אחר של תגובה. שלמשל אומרים שרבי לוי יצחק מברדיטשוב היה באמצע התורה, כבר לא היה יכול לסבול מרוב ההתפעלות, מרוב ההתרגשות. אז באמצע שהמגיד היה אומר תורה, היה יוצא מהבית כנסת, היה הולך לחדר, היה מתחיל לרקוד מרוב שמחה ממה ששמע. ורב זושא מאניפולי היה מקבל כזה אימה ויראה שהוא היה הולך גם כי היה מקבל כאב בטן. או כתוב שלשולים. היה, היה לו בעיות בבטן מרוב פחד, מרוב אימה ויראה. וככה כל אחד סוג אחר של תגובה. האלטער רבי, כתוב שהוא היה היחיד שהוא היה בעל מוחין, שהוא לקח את התורה עד הסוף. האלטער רבי היה לו את הכוח לשמוע תורות של הרב המגיד עד סוף התורה. הוא שמע את הכל וזה היה אז. אז מה אנחנו רואים פה? זאת אומרת, למרות שהמגיד אמר תורה אחת, הוא אמר אותו, אותו מאמר, אותו עניין בתורה. כן. ואף על פי כן, כל אחד מהתלמידים לקח את זה באופן אחר. אצל אחד זה פעל תנועה של שמחה, אצל השני זה פעל תנועה של אימה או של יראה.

18:46 אצל השלישי זה פעל תנועה של, של, של מרירות. היה אצל כל אחד, זה פעל אותו תהילים, אותו מאמר, אותו עניין. זה פעל אצל כל אחד תנועה אחרת. למה? כי זה הנקודה שהרבי אומר פה, זה העניין של הנסתרות לה' אלוקינו, כל אחד ואחד לפי שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה, כל אחד לפי התכונות והחושים והכוחות שלו. אז הוא לוקח את העניין. הוא, הוא, הוא מתבונן בעניין הזה. על דרך זה יש סיפור אחר שהרבי הריי"צ מספר באריכות, ספר המאמרים דף ש"ח. יש שם שיחה שהרבי הריי"צ מספר על, על סיפור מאוד מעניין על ר' אייזיק מהומיל ור' הלל מפאריטש. מספר שהצמח צדק פעם אחת שלח את הרבי מהר"ש באמצע הלילה. היה איזה זמן שר' אייזיק ור' הלל שניהם היו אצל הצמח צדק, ובאמצע הלילה אז הצמח צדק קרא לרבי מהר"ש ואמר לו שהוא ילך לאכסניה של ר' אייזיק ואחרי זה לאכסניה של ר' הלל. שניהם היו באכסניות שמה בליובאוויטש, כל אחד במקום אחר. אז הרבי הצמח צדק שלח את הרבי מהר"ש לאכסניה של ר' אייזיק, לאכסניה של ר' הלל, לשאול אותם איזה שאלה פשוטה. מה היה שם איזה עניין? ושיסתכל לבדוק מה הם עושים, נראה לי. לא זוכר בדיוק פרטים מה זה. שיסתכל לראות מה כל אחד מהם עושה. אז לכן הרבי מהר"ש הלך ומהחלון הוא הסתכל על זה, הסתכל על זה. אחרי זה סיפר לרבי הצמח צדק. הוא חזר לאבא שלו וסיפר לו ואמר לו שהוא ראה ר' אייזיק היה יושב וחושב, והוא ראה שר' אייזיק יושב. הוא ישב בלי הכובע, רק עם היארמולקה, עם הכיפה. הוא ישב, ואין משפט ככה

20:44 ונשען על ה, על הכיסא ככה, ועם הראש כלפי מעלה, והיה נראה שהוא שקוע במחשבה שלו. יכול להיות שגם סיגריה, אני לא זוכר בטוח. פה כל הפרטים, מצייר את כל הפרטים. אחרי זה הוא הלך לר' הלל, אמר שר' הלל ישב, הוא ראה שר' הלל ישב גם כן, חשב. אבל ר' הלל ישב ככה, ר' הלל היה, היה מאוד קטן. הגובה שלו היה, בן אדם מאוד נמוך, וכשר' הלל ישב ככה כפוף וחושב, כמעט לא ראו אותו. הוא היה, היה, היה לגמרי ככה, ישב עם האצבע, היה לתוך הפה ככה, וזהו. והיה ככה כפוף במחשבות. אז הצמח צדק אמר לרבי מהר"ש: תדע לך ששניהם, גם ר' אייזיק וגם ר' הלל, שניהם, שניהם מתבוננים במאמר שהרבי הצמח צדק אמר בשבת. שניהם מתבוננים באותו. החילוק הוא שר' אייזיק מתבונן ברייכקייט, בפלא, בהשכלה של המאמר, שמדובר ונוגע על המאמר, הנשמה כפי שזה והנובע מזה. אתה יודע, מה שם העניינים העליונים, והוא מתפעל ומתענג על הרייכקייט הרוחני של ההשכלה. ר' הלל מתבונן באותו מאמר, אבל הוא מתבונן באריכות שלו, עד כמה הוא רחוק מכל הנשמה שלו, ידע ותרחקם וריכוז וזה. אז הוא מתעורר ברגש של מרירות וגעגועים. אז לכן הוא עומד בתנועה של קיבוץ. זאת אומרת, אפילו לחיצוניות היה את התנועה הזאת של ר' אייזיק, שהוא ישב ברחוב. התנועה של ר' הלל, שישב בקיבוץ, זה היה קשור עם איזה עניין הם היו מתבוננים. זאת אומרת, עוד פעם, למרות ששניהם למדו, התבוננו באותו מאמר שהרבי אמר, אבל הוא לקח יותר. ר' אייזיק היה ידוע שר' אייזיק היה ברוחב ההשכלה, אז הוא לקח יותר את הנקודה הזאת. זה לקח אותו יותר. ר' הלל מפאריטש לקח

22:47 יותר את הנקודה השנייה, את הנקודה הזאת. אז כל אחד לקח את העניין לפי עניינו. אז זה מה שהרבי אומר פה בתניא גם כן, שזה הנקודה של הנסתרות לה' אלוקינו. לכן בעניין של אהבה, אז כל אחד ואחד יש לו את אהבת ה' באופן איך שזה קשור לפי הדעת שלו והרגש שלו. היה חסיד שקראו לו ר' סעדיה ליברוב. אז יש כאן נכד שלו. גם הוא נשא את אותו שם, לא? מספרים שהוא סיפר. ר' סעדיה ליברוב סיפר שהסבא שלו, כשהוא היה בליובאוויטש, אז היה פעם שהרבי, שהרבי הרש"ב התוועד עם הבחורים, והרבי, כשהוא צעיר, דיבר עם הבחורים על העניין של אהבה ויראה. והוא אמר שהרבי כבר היה ידוע, שהרבי הרש"ב עורר הרבה אצל הבחורים את העניין שצריך להתייגע בעניין של אהבה ויראה. כן, הרי זה הרבי הרש"ב כתב את קונטרס העבודה, קונטרס התפילה, קונטרס עץ החיים, והוא מאוד מאוד מדגיש כל הזמן שזה לא כמו הטועים שחושבים שזה שייך רק ליחידי סגולה, אלא כל אחד ואחד חייב להתייגע בזה והוא חייב לעבוד על זה וכו'. אז היה שם גרונם, אם אני לא טועה, המשפיע, שאל שם את הרבי הרש"ב למה הרבי אומר שצריכים להתייגע באהבה ויראה? הרי כתוב בחסידות שכל יהודי יש לו אהבה ויראה מטבע. אז הרבי הרש"ב אמר לו: ביי אידן איז דא אהבה ויראה, אבער ביי חסידים ניט. אצל יהודים יש אהבה ויראה מטבע, אבל אצל חסידים לא. אין להם אהבה ויראה מטבע. אצל חסידים צריכים לפעול הכל על ידי עבודה. אז חסידים, חסידים דורשים שהעניין של אהבה ויראה יעבוד דווקא על ידי עבודה ויגיעה, שזה אפשר להגיע רק על ידי אהבה ויראה. בחסידות עבודה דווקא חסידות.

24:52 היום זה היארצייט של רבי, של הרז"א, י"ד חשון. אז, אה, אז, אה, הרבי גם כן בתוך י"ד, הרבי סיפר כמה סיפורים, אה, בקשר להרז"א. בי"ד חשון הרבי דיבר על הרז"א, סיפר כמה מעשיות על הרז"א. בכלל הרבי דיבר על הרז"א, אמר שהוא היה בן אדם, אה, נסתר. אה, יש כמה וכמה סיפורים על הרז"א, ואחד הסיפורים שמספרים, שהרז"א היה בעל מוחין מאוד גדול. הרז"א היה בעל מוחין מאוד גדול. יש על זה גם כן הרבה סיפורים על הגדלות המוחין של הרז"א. מספרים שפעם אחת, זה שמעתי מר' פוטרפס את המעשה, שפעם אחת הייתה שריפה בליובאוויטש ונשרף הבית חרושת שלו. להרז"א היה בית חרושת, אה, פבריקה, כן, של זכוכית, ונשרף הבית חרושת. ומה קרה? אה, באו לספר לו. הוא איבד את כל ה... כל ה... כל הביזנס, כל הכסף, כל מה שהוא השקיע, הכול הלך. לאדם רגיל, שומע כזה דבר שכל הפבריקה שלו, כל הבית חרושת הולך, הלך לזבל, הכול נשרף, אז הוא היה משתגע, מתעלף, צועק, בוכה, צועק. הרז"א הגיע שם למקום איפה שזה היה אש. הוא עמד והסתכל, וככה הוא הסתכל בקרירות. אחרי זה, באמצע, הוא הוציא סיגריה, התחיל לנשוף ככה ומסתכל על המחזה איך שהכול שורף, סידר את הפייפ הזה כאילו שזה לא מגיע לו. אז, אז, אז החסידים השתגעו מזה. איך בן אדם יכול להיות כזה? כזה קר, כזה זה. הוא מאבד את כל הכסף, כל הזה, כל כל החיים שהוא השקיע כאן. הכול הולך לזבל, ועומד ככה שקט בקרירות. אז הרז"א אמר להם שהפירוש הוא ככה. הוא אמר להם שבן אדם רגיל, כששומע שיש כזה דבר, נהיה לו כזה בעיה, אז מה קורה?

27:18 מתחיל לבכות, מתעלף. אחרי זה מעירים אותו, נהיה חולה. כמה שבועות הוא שוכב במיטה, נהיה דפרימידו, נהיה בדיכאון, זורק מדפרס, ואחרי זה הוא, אחרי כמה שבועות, הוא קם. אומר: מה אני אעשה? אשכב במיטה כל החיים? צריכים הרי לעשות משהו. אז הוא הולך, לוקח הלוואה, נכנס לביזנס חדש ומתחיל לעבוד, ואחרי שנתיים בערך הוא כבר חוזר לחיים נורמליים. כן, אז אומר הרז"א, שהרז"א אמר: אבל הצמח צדק אמר על הרז"א שיש לו אַ גיכן קאָפּ, שיש לו ראש מהיר. הוא תופס מהיר, וממילא מכיוון שיש לי ראש מהיר, אז אני בדקה אחת עשיתי שתי שנים. עשיתי את זה תוך שנייה. עברתי לשתי שנים ואני כבר עובד. אחרי שנתיים אני כבר יכול לעשן סיגריה בשקט. סתם סיפור על טיפול רגשי.