לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ג - חלק ו

00:00 דובר 1 אנחנו עושים פה בדף סמך ב'. בשיעור עסקנו באהבת עולם. אתמול אמרנו פה שיש שתי דרגות באהבה. יש אהבה רבה ויש אהבת עולם. אז העניין של אהבה רבה. אז זה, כמו שלמדנו אתמול, שהרבי מסביר שאהבה רבה, הכוונה פה אהבה רבה זה לא סתם אהבה רבה, אלא אהבה רבה בתענוגים, שהבחינה הזאת מקבלים את זה בדרך מתנה מלמעלה, מבחינת האצילות שמאיר בנשמה על ידי זה שבן אדם עושה את הכלים על ידי כל העניין של יראה, שזה דרגה של יראה עילאה. אז אם אני אגיע לאהבה רבה, שזה עניין שמגיע בדרך מתנה מלמעלה, וזה הרי לא הכוונה כאן בתניא להסביר, כי הרי בתניא רוצה להסביר בעיקר את האהבה שמגיעה על ידי עבודה. האהבה שמגיעה בדרך מתנה זה הרי לא עניין של עבודה. כמו שהרבי אמר בסוף פרק מ', שהאהבה בתענוגים זה כבר עניין של שכר מצווה. זה עניין של עלמא דאתי, עולם הבא, זה כבר עניין אחר. זה, על זה לא מתכוונים בפסוק ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״. אז כאן הוא יתחיל להסביר את העניין של אהבת עולם. אהבת עולם. מה זה העניין של אהבת עולם? אז כמו שהסברנו, אהבת עולם, מה הרבי מסביר פה? היא הבאה מהתבוננות בגודל אין סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב. אהבת עולם זה אהבה שמגיעה על ידי התבוננות. זאת אומרת, כאן הוא עושה חילוק בין אהבה רבה לאהבת עולם. זה שני חילוקים. חילוק אחד זה שאהבה רבה זה שלמעלה. עכשיו מה למדנו אתמול? זאת אומרת שאהבה רבה מגיעה מלמעלה, מלמעלה. זה לא, הבן

02:00 דובר 1 אדם לא עושה עבודה כדי לעורר את האהבה. זה ניתן מאליו בדרך מתנה. מה שאין כן האהבה הזאת, זה על ידי עבודה, עבודה של ההתבוננות. צריך לעשות עבודה ויגיעה והתבוננות כדי להגיע לאהבה. ודבר שני, זה מרומז גם בשמות, שאהבה רבה זה עניין של אהבה רבה. זה אהבה כזאת שהוא למעלה מהגבולות של הכלים. זה אהבה רבה, זה למעלה מהגבולות של הכלים. מה שאין כן אהבת עולם, זה אהבה שלקוחה מן העולם. זאת אומרת שאהבת עולם פירושו שהאהבה קשורה עם העולם. הרי דיברנו על זה לפני כמה שיעורים, הסברנו שהמילה אהבת עולם יש לזה שני פירושים. אהבת עולם, בפשטות מפרשים אהבת עולם זה אהבה נצחית. ״אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו״, שאומרים בתפילה. אז הכוונה אהבת עולם זה אהבה נצחית, לא אהבה של שלושים שנים ולא אהבה של עשר שנים ולא אהבה של מאה שנים, ולא אהבה... ״אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד״, שזה אומר, זה אומר בקשר לאהבה של הקדוש ברוך הוא לבני ישראל, שזה אהבה נצחית ואהבה עצמית, שאין לזה גבול ואין לזה הפסק. אבל יש גם את הפירוש שזה הרבי מפרש פה בתניא, שהאהבת עולם פירושו זה אהבה כזאת שלקוחה מהעולם. זאת אומרת, אהבה כזאת שיש לזה קשר עם העולם, עם ההתבוננות באלוקות כפי שהאלוקות קשורה עם העולם. אז זה הרבי אומר פה, שאהבת עולם, זה שני העניינים שיש באהבת עולם: שכדי להגיע לאהבת עולם זה על ידי התבוננות, וגם יש התבוננות כזאת ששם בהתבוננות נמצא, לא שמתבונן בעצם האלוקות כפי שהוא בעצם, אלא מתבונן באלוקות כפי שמתלבש בו, כפי שמתגלה על ידי העולם. הסברנו הרי גם כן שלפי זה מובן ההבדל בין מה שהרבי אמר

03:54 דובר 1 קודם בעניין היראה, יראה עילאה, למה שעכשיו לומדים על העניין של אהבת עולם. עוד מעט נראה. קודם כל נקרא קצת בפנים. אז עוד פעם, אהבת עולם היא הבאה מהתבוננות בגודל אין סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב. זה שלוש דרגות באלוקות, כן? שבכללות השלוש דרגות זה האור ממלא כל עלמין. זה האור האלוקי שמתלבש בעולם באופן פנימי. סובב כל עלמין זה האור שלמעלה מהתלבשות בעולם, האור המקיף, אבל הוא גם כן שייך לעולמות. לכן הוא נקרא בשם סובב כל עלמין. זאת אומרת שיש לו איזו שייכות לעולם, רק באופן של מקיף. ואחרי זה יש את הבחינה של כולא קמיה כלא חשיב, שבדרך כלל זה הולך בחסידות על עצמות אין סוף. כן, שעליו אומרים שהוא למעלה משייכות לעולמות. לא רק שלמעלה מהתלבשות בעולמות, הוא בכלל למעלה משייכות לעולמות. אפילו מקיף וסובב גם כן אי אפשר להגיד. גם הדרגה הזאת, אבל יש לזה שייכות לעולם. אפילו הבחינה הזאת השלישית. האדמו"ר מביא כאן את שלושת הדרגות ביחד. כן, הוא מביא גם את הבחינה של ההתבוננות גם בדרגה של כולא קמיה כלא חשיב. כי גם בבחינה הזאת של ממלא וסובב וכולא קמיה כלא חשיב, שזה מבטא את הביטול של העולם לגבי בחינה של עצמות אין סוף שלמעלה משייכות, ולכן הביטול הוא באופן של כלא חשיב. אז גם שמה מדברים גם כן על עולם. גם שמה אתה אומר, כשאתה אומר כלא חשיב. אז מה פירוש כלא חשיב? כלא חשיב פירושו שאתה מדבר דבר אחד לגבי דבר אחר. אם אין בכלל שום דבר, מה שייך להגיד כלא חשיב? המושג

05:40 דובר 1 של כלא חשיב שייך להגיד כשאתה מדמה עניין מסוים לגבי עניין אחר. אתה אומר שהעניין הזה אין לו שום חשיבות, שום ערך. אין לזה שום חשיבות. אתה אומר למשל, כן, שעניין של מספר אחד לגבי בלי גבול מספרים או פרוטה של רכוש לגבי בלי גבול של רכוש. אז אין לזה שום חשיבות. אז הכלא חשיב, אין לזה שום ערך, שום חשיבות. זה בלא ערך לגמרי. אבל בזה גופא אתה אומר, אתה מדבר פה על משהו ששייך להגיד עליו. אתה צריך איזה משהו כזה שהמציאות הזאת היא כלא חשיב לגבי מציאות אחרת. אם לכתחילה אין כאן שום מציאות, מה שייך להגיד גם כלא חשיב? כשמדבר למשל על מציאות לגבי בלתי מציאות, מה שייך להגיד שם העניין של כלא חשיב? בלתי מציאות הוא לא כלא חשיב לגבי מציאות. הוא לא קיים בכלל. אין כאן בכלל מה לשלול. או בסגנון אחר, כמו שהרבי מסביר במקום אחר, שכשאתה אומר כלא חשיב פירושו שיהיה. אתה לוקח דבר מסוים ולוקח עוד דבר, ואתה אומר שהדבר הזה לגבי הדבר הזה אין לו חשיבות. אז בכלא חשיב גופא אתה נותן איזו חשיבות לדבר. זאת אומרת, בעוד גופא שאתה אומר שדבר זה לגבי דבר זה כלא חשיב. זאת אומרת שיש כאן מציאות מסוימת ויש כאן עוד מציאות, ואז בכלא חשיב גופא יש איזה יחס מסוים לדבר, אף על פי שבזה גופא יש הרבה דרגות ואין כאן המקום להרחיב על זה. אבל הנקודה היא שגם הבחינה הזאת שאנחנו אומרים שלא רק ממלא כל עלמין, לא רק סובב כל עלמין, אפילו ההתבוננות בעניין של כולא קמיה כלא חשיב, אז גם כן מדברים על העולם. שגם כן מדברים על הקדוש ברוך הוא ביחס לעולם.

07:22 דובר 1 מדברים על הקדוש ברוך הוא לעולם. אז יש התבוננות של אלוקות שמתלבש בעולם באופן פנימי. זה ממלא כל עלמין. יש התבוננות של אלוקות למעלה מהעולם, אבל מקיף לעולם. אז זה העניין של סובב כל עלמין. ויש בחינה של אלוקות שלגבי הבחינה הזאת אומרים שכולא קמיה כלא חשיב. אבל גם כן יש עניין של כולא שהם כלא חשיב. אז זה גם כן קשור עם היחס של העולם לגבי הקדוש ברוך הוא. איזה יחס עולם לגבי הקדוש ברוך הוא? יחס של כלא חשיב. ״וכולא קמיה כלא חשיב, וכביטול דיבור אחד בנפש המשכלת בעודו במחשבתה או ברצונה כנ״ל״. על זה מביאים את הדוגמה שהרבי מביא את זה כבר קודם, לפני זה, בעמוד הקודם. אדמו"ר הזקן הביא את זה באריכות ומוסבר בפרק כ' ו-כ"א בתניא, כמו אות אחד או דיבור אחד לגבי כל עצמות הנפש. אז הביטול הוא ביטול לגמרי באופן של כלא חשיב. על דרך זה גם כן כאן הביטול של כל העולמות, שכל העולמות הרי הם דיבור אחד של הקב"ה. וכמו שאומרים, במאמר אחד נבראו כל העולמות. אז המאמר אחד הזה, כפי שהוא כלול באור אין סוף שלפני הצמצום, מה שנקרא לזה בבחינה של אין סוף, אז זה כלא חשיב לגמרי. אין לזה שום ערך, שום חשיבות. על דרך כמו שמילה אחת בתוך כל עצמות הנפש אין לזה שום חשיבות. על דרך זה גם כן כל העולמות, אין להם שום חשיבות לגבי אין סוף. אז ממילא זה ההתבוננות שהבן אדם מתבונן כדי שיתעורר אצלו אהבה. איזה סוג של אהבה? אהבת עולם. עכשיו, לכאורה, מה זה? אדמו"ר הזקן הביא את זה קודם בנוגע ליראה. הרי

09:01 דובר 1 לכאורה אדמו"ר הזקן הביא אותו עניין בקשר ליראה. בעמוד הקודם, פה היה הפסק, אז הבחורים שכחו כבר מה למדנו. אבל בעמוד הקודם אדמו"ר הזקן הביא לכאורה בנוגע ליראה. אדמו"ר הזקן דיבר על יראה עילאה. ואדמו"ר הזקן אמר שמה זה יראה עילאה. יראה עילאה זה שבן אדם מתבונן בדבר ה' שנמצא בכל דבר, באופן שהעולם כולו בטל לדבר ה', ורוח פיו כלא חשיב, כביטול זיו השמש בגוף השמש, או כביטול לדבר ה'. ובפרטיות מה שהאדמו"ר הזקן דיבר בעמוד הזה גופא למעלה. אותו עניין. אדמו"ר הזקן הביא את זה קודם לפני כמה שורות. כן, בקשר למה? בקשר ליראה עילאה. וכאן אדמו"ר הזקן מביא אותו התבוננות בקשר לעורר עניין של אהבה. ואיזו דרגה של אהבה? אהבת עולם. איך יכול להיות אותו התבוננות לשתי קצוות אחרות לגמרי? אותו התבוננות פועל, כאן זה פועל עניין של יראה עילאה, וכאן אתה אומר שזה פועל עניין של אהבת עולם. אז זה נקודת הביאור. הביאור הוא פשוט. לפני זה כשהרב דיבר על יראה עילאה, אז הדגש של הרב היה שהבן אדם במה הוא, במה הוא מתעמק ובמה הוא מתרכז בעל יקום ויראה עילאה. איזו חוכמה, הרי הבן אדם רואה את דבר ה'. זאת אומרת, נכון שהחשבון, המתמטיקה, זה אותו מתמטי, אותו חשבון. מדברים על הביטול של הנבראים לגבי דבר ה'. הביטול באופן הכי נעלה, באופן שהנבראים בטלים לגמרי, בהיעדר של כלא חשיב. ביטול בתכלית. אבל בזה גופא ההבדל הוא שמדברים בנוגע אליו ומדברים בנוגע אליו. אז מדברים בעיקר בנוגע לעולם. זאת אומרת מדברים בנוגע איך שהמציאות של העולם, שהעולם אין לו מציאות וכל המציאות שלו זה רק אלוקות, וכולא קמיה כלא חשיב לגבי אלוקות. וממילא אז על ידי זה שאתה מתבונן איך

11:13 דובר 1 שהעולם אין לו שום ערך לגבי הקב"ה, זה עושה אצלך אהבה. זה לא אהבה מתוך ההתבוננות בעולם; אתה מגיע להכרה שהעולם אין לו שום ערך, שום חשיבות. וממילא זה כמו שהרב הולך להגיד עוד מעט. אז הוא רוצה אלוקות, הוא לא רוצה את העולם. מה שאין כן יראה, ההתבוננות זה לא כל כך בעולם, זה יותר באלוקות. איזו חוכמה, הרי מה הוא רואה? הוא לא רואה את העולם, הוא רואה את הנעלם. הוא רואה איך שהמציאות האמיתית זה אלוקות. אז כשהוא רואה את האלוקות מול העיניים שלו, אז זה פועל אצלו תנועה של ביטול. זה פועל אצלו תנועה של יראה עילאה, תנועה של ביטול במציאות. זה ההבדל ביניהם. כשהבן אדם מתבונן ומגיע אליו איך העולם ביחס לאלוקות, ואז כל מה שאני מגיע יותר להכרה שהעולם הוא לא מציאות, וממילא אז אין לי רצון לעולם. אני, יש לי רצון לאלוקות. מה אני רוצה את העולם? העולם אין לו מציאות, אין לו ערך, שום חשיבות. אז הוא רוצה רק ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״, כמו שהרב מדבר על זה אחרי זה. מה שאין כן כשאתה מתבונן בעצם האור עליון שנמצא בעולם, בזה אתה מתרכז. אתה מתבונן באיזה עניין? אתה רואה את אלוקות מול העיניים שלך? לא, אתה רואה הפוך. אתה שולל את העולם. במה אתה מתרכז? באלוקות. אז כל מה שהאדם מרגיש יותר שאלוקות נמצא פה, אז זה פועל בנפש תנועה של ביטול, תנועה של בושת ועניין של יראה עילאה, עניין של ביטול במציאות. אז אפילו, אז זו הנקודה. אתה רואה, אפילו שהסברנו, מדברים על אותו עניין, אבל הדגש זה דגש אחר לגמרי. כאן הדגש זה אלוקות, כאן הדגש זה העולם. אז

12:54 דובר 1 אתה תראה, וממשיך הלאה, שהרי על ידי התבוננות זו, על ידי שהבן אדם מתבונן, ואז כשהוא מתבונן איך שכל העולמות בטלים לדבר ה' ולאור אין סוף, לקדוש ברוך הוא, כשיגיע להתבוננות זו, ממילא ״שתתפשט מידת אהבה שבנפש מלבושיה״. אז זה יעשה שהמידת אהבה שבנפש תתפשט. זאת אומרת, תצא מהלבושים שלה. והיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי. ברגע שהבן אדם מגיע להכרה שכל העולם הזה וכל הנבראים וכל העולמות, אין להם שום ערך ושום חשיבות לגבי אין סוף, והכל בטלים במציאות, אז ממילא, אז האהבה שלו תתפשט, תצא, תתנתק מכל הלבושים. האהבה של בן אדם, יש לו מידת אהבה. מידת האהבה זה מידה שנמצאת בנפש. עכשיו, בדרך הטבע, איפה נמצאת מידת האהבה שלנו? המידת אהבה שלנו מלובשת בענייני העולם. בן אדם אוהב את העולם כי ככה זה בטבע. אדם מתרגל, ככה זה ממילא. בן אדם מתרגל לאהוב את העולם. הוא אוהב, אוהב לחיות, הוא אוהב, הוא אוהב לאכול, הוא אוהב לשתות. אז יש בזה כמה דרגות. יש אהבה בעניינים אסורים ויש גם כן אהבה לדברים מותרים. ויש גם כן אהבה בדברים רוחניים, לא דברים אסורים. גם רוחני הוא אוהב. הוא אוהב שייכות. הוא אוהב מושכלות, לאו דווקא עניינים, חס ושלום, בעיות רציניות; אפילו עניינים רוחניים. יש בן אדם שהוא אוהב, אוהב לקרוא ספרים, הוא אוהב ידע, דברים, דברים טובים, הכל אפילו יהיה. אז אומר, האדם נמצא בלבוש מסוים בענייני העולם והוא מלובש. ברגע שאני מגיע להכרה, מגיע להרגש, למסקנה, והסברנו שכל ענייני העולם הם כלא חשיב, אין להם שום מציאות, שום ערך, שום חשיבות. הכל זה אלוקות, באופן דכולא קמיה כלא חשיב. אז

14:49 דובר 1 המידת אהבה שהייתה מלובשת בענייני העולם, אין לה עכשיו, העניינים האלו לא תופסים מקום אצלו. אז, אז ממילא, אז היא מתפשטת. היא יוצאת. היא יוצאת מכל ענייני העולם, ואז האהבה שלו מתפשטת רק לאלוקות. מה נראה בפנים? ״שתתפשט מידת אהבה שבנפש מלבושיה״, דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי ורוחני. שהאהבה שלו לא תהיה מלובשת בשום דבר שיש בזה איזשהו הנאה ותענוג גשמי ורוחני. אפילו לא, אפילו תענוגים רוחניים, תענוגים וניגונים, תענוג ושייכות. איזה סוג תענוג שיש שייכות עם העולם. אפילו עניינים רוחניים אין לו בזה שום חפץ לעצמו, אלא הוא לא יחפוץ כלל שום דבר זולתו, בלתי ה' לבדו, אלא על ידי ההסברנו ומה שאמרנו עכשיו. אז הבן אדם לא ירצה שום דבר גשמי ורוחני. הוא ירצה רק את העניין של ה' לבדו, רק אלוקות. מקור החיים של כל התענוגים, אלוקות הרי מקור החיים. משם מגיעים, זה מקור כל התענוגים, שכולם בטלים במציאות ואין להם ממש קמיה. כמו שאמרנו קודם, מכיוון שכל העולם הזה וכל התענוג של העולם הם בטלים לגמרי, אז ממילא לא רוצה אותם. ואין ערך ודמיון כלל ביניהם, חס ושלום, כמו שאין ערך לאין ואפס מוחלט לגבי חיים נצחיים. עד כדי כך זה האין ערך שיש בין כל התענוגים, שיש תענוגים גשמיים ורוחניים, לגבי התענוג האלוקי, הוא עד כדי כך שהוא אומר שהאין ערך זה כמו האין ערך של אין ואפס מוחלט לחיים נצחיים, כי זה האין ערך הכי הכי הכי גדול שיכול להיות. ואומרים על אין ערך, יכול להיות כמה אופנים אין ערך. כן, דבר קטן גם יכול להיות דבר גדול. אז האדמו"ר מגיד איזה סוג של אין ערך, שאין ערך כמו אין ואפס מוחלט לחיים

16:38 דובר 1 נצחיים. זה לא הפירוש. האין ערוך בין חיים קצרים לחיים נצחיים. יש אין ערוך בחיים מוגבלים לחיים נצחיים, שזה גם כן אין ערוך. זה חיים מוגבלים. יש לך אפשרות לבחור חיים מוגבלים או חיים נצחיים. ודאי חיים נצחיים זה אין ערוך לחיים מוגבלים, אבל סוף כל סוף חיים מוגבלים זה גם חיים. אבל תוך שכאן בהסברנו האדם מגיע להכרה, מגיע לתנועה והרגש הזה שהאין ערוך של העולמות לגבי אין סוף זה כמו האין ערוך של אין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים. העולמות הם אין ואפס המוחלט, הם שום דבר, שום מציאות. וכאן מדובר על חיים, לא סתם חיים, חיים נצחיים. אז האין ערוך הוא לגמרי, ובמילא אז אין לו שום געשמאק ושום חיות ושום עניין בעולם, רק באלוקות לבד גם. "וכמו שכתוב: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". על זה אומר הפסוק, שזה הפסוק הידוע שהאלטער רבי היה מגיע על זה לכלות הנפש כל פעם. האלטער רבי מביא את זה כאן בתניא. אבל בפרשת "בך ה' חסיתי", וזה אחד מהפסגות וההידורים שהאלטער רבי היה אומר: לא רוצה שום עניין, וזה הרי היה מיוסד על הפסוק הזה. "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלקים לעולם", שהפירוש של המילים כאן כפשוטו. מה הפירוש של הפסוק שהוא אומר מי לי בשמים? רוחניות, שמים זה רוחניות. הוא אומר מי לי בשמים? אין לי שום דבר עם השמים, לא רוצה רוחניות. ועמך לא חפצתי בארץ. אני לא רוצה גשמיות. לא חפצתי בארץ, עניינים גשמיים גם כן אני לא רוצה. אפילו שהם עמך, אפילו שהם גם כן שלך. אבל זה לא אתה בעצמך. כלה שארי ולבבי. כל העניין

18:24 דובר 1 של כליון הנפש, ששארי הוא לבבי, ששארי זה הולך על הגוף, לבבי הולך על הלב, על הנשמה. כלה שארי ולבבי, שהגוף והנפש עומדים אצלו בתנועה של כליון ותענוג. צור לבבי, בגלל שאלוקות זה העיקר, זה הצור. זאת אומרת זה הלב שלי, זה החיים שלי. אז ממילא לא היה לו שום משמעות ושום דבר. וגם יש כאן. אז ממילא מה הנקודה שהאלטער רבי מסביר פה? האלטער רבי מסביר פה מה העניין של אהבת עולם. כל זה זה אהבת עולם. הכל מדובר פה לא על הוויה ותענוג. מדובר כאן על אהבת עולם. מה העניין בעניין של אהבת עולם? אהבת עולם זה האופן איך שהאלוקות הוא בעולם, אבל לא איך שאלוקות בעולם, מתבונן ממלא כל עלמין. האלטער רבי אומר לא. זאת אומרת היחס של העולם לאלוקות. היחס של העולם לאלוקות. יש בזה כמה דרגות. קודם הוא מתבונן ממלא כל עלמין. אחרי זה מגיע להכרה יותר עמוקה בעניין של כל העולם. אחרי זה מגיע להכרה יותר עמוקה בעניין של כל האלוקות. אז מזה הוא מגיע, על ידי כל זה הוא מגיע, ככה שכל המציאות של העולם לא תופס מקום. אז ממילא מידת האהבה שלו שהיתה מלובשת בענייני העולם, אז עכשיו העולם אין לו תפיסת מקום. אז ממילא להשקיע את האהבה שלו בעולם, אין עולם, אין לו מה להשקיע. רק אלוקות, שזה, שזה הכול כמו כלום. תראה, האין ערוך של כל העולמות לגבי אין סוף, אז ממילא רוצה רק אלוקות. שום דבר חוץ מזה, אין לו שום תענוג גשמי ותענוג רוחני. ואפשר לשאול איך אפשר להגיד על העניין הזה, לקשר את זה עם האלטער רבי, שהאלטער רבי אמר "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". הרי

20:00 דובר 1 זה תמיד מסבירים שזו הדרגה הכי גבוהה באהבה. כמו שהרבי מביא בהיום יום של הרבי לי"ט כסלו, היום יום האחרון, את זה שהרבי "בך ה' חסיתי". הנכד של הצמח צדק, שהוא, שהוא, שהוא כותב שבחינה, אני לא זוכר בדיוק את הלשון, שהבחינה אהבה היא הבחינה הכי גבוהה באהבה. זה העניין הזה שהיה נשמע מאדמו"ר, נשמע לשון אדמו"ר בדביקותא, "איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא". הוא היה אומר את זה על הפסוק הזה, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". וכאן אדמו"ר הזקן אומר שזה הבחינה של אהבת עולם. אז התירוץ הוא בפשטות. כאן אדמו"ר הזקן לא מדבר באופן כל כך גבוה. כאן, אפילו שהרבי מביא אותו פסוק, אבל כאן אדמו"ר הזקן לא מדבר כאן על זה באופן כל כך נעלה. אדמו"ר הזקן לא מדבר כאן לשלול את העניין של עולם הבא וגן עדן, לא, לא בדיוק זה. אדמו"ר הזקן אומר, אפילו שהלשון הוא לשון דומה, אבל אדמו"ר הזקן מדבר כאן על דרגות יותר נמוכות. כאן אדמו"ר הזקן מדבר תענוג גשמי ורוחני, מדבר על, על, על, על עניינים טיפשיים. בן אדם יש לו תענוגים, עניינים גשמיים, או יש לו תענוגים, עניינים רוחניים. לאו דווקא רוחניות של עולם הבא, רוחניות של גילוי של אין סוף באלוקות. לא על זה הם מדברים, על עניינים רוחניים. כמו שאמרנו, מושכלות, ניגונים, מחזה. יש אנשים שהאהבה שלהם זה בתאווה לעולם, שהאהבה שלהם זה דברים יותר נעלים, יותר רוחניים. על ידי שהוא מתבונן שכל זה לגבי אין סוף, וגם בקדושה, כלא חשיב, אז ממילא הוא מפשיט האהבה שלו מכל זה. הוא רוצה בלתי לה' לבדו, אבל בלתי לה' לבדו זה אלוקות. אבל לאו דווקא שכאן אדמו"ר הזקן מדבר

21:47 דובר 1 על הבחינה הזאת שמדברים על מה שאדמו"ר הזקן היה אומר בדביקות. נגיד, זה משהו אחר לגמרי. שם מדברים, שאומרים שאדמו"ר הזקן היה אצלו עניין של דביקות, והיה מגיע אז הוא לא היה רוצה שום דבר. לא רוצה עולם הבא, לא רוצה גן עדן, לא רוצה רק, רק את העצמות שלו. בחינה הכי גבוהה באהבה, ששולל את כל העניינים, שולל את כל הגילויים, כל אלו. אז זו דרגה מאוד גבוהה. כאן האדמו"ר מדבר בדרגות נמוכות. הוא מדבר בפשטות העניין, תענוגים גשמיים ורוחניים שקשורים עם העולם. מכיוון שאתה מתבונן שכולא קמיה כלא חשיב, אז ממילא אתה לא רוצה את העולם, רוצה רק אלוקות. ולכן אפשר לקשר את הנקודה הזאת שהאדמו"ר מסביר פה עם הסיפור הידוע שהרבי מביא עם ר' יקותיאל ליעפלער. זה אותו עניין, אותה דרגה של ר' יקותיאל ליעפלער. האדמו"ר רצה לברך אותו בעניין של עשירות, ואמר שהוא לא רוצה עשירות. יפה, כי העשירות הוא לא יוכל ללמוד, וכמו כן, האדמו"ר רצה לברך אותו על העניין של אריכות ימים, אז הוא אמר: אריכות ימים, אבל בתנאי שלא יהיו פויער יאָרן, שלא יהיו שנים כמו קמפסינו, כמו, כמו פויער. עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. אז הרי הרבי שם מסביר בשיחה מה הפירוש לסיפור של ר' יקותיאל ליעפלער. הרי האדמו"ר נתן לך ברכה, תגיד, מה זה? מה אתה עושה תנאים? אני לא רוצה ככה, לא רוצה ככה, כל התנאים שעושה. אז מה הביאור שהרבי מסביר? הביאור שהרבי מסביר, שהפשט הוא שלר' יקותיאל ליעפלער היה מונח אצלו שחיים בלי חסידות... אז יש חיים סתם ויש חיים רוחניים, חיים עליונים. יש כמה דרגות בחיים. כן, יש

23:33 דובר 1 חיים שאדם חי, אז חסר לו רכוש, חסר לו זה, זה, אבל לפחות, לפחות הוא חי. יותר מזה, הוא חי, יכול לקיים תורה ומצוות. עוד יותר, הוא יכול לחיות גם אָן, זה כבר הידור. זה כבר מהדרין מן המהדרין. אצל ר' יקותיאל ליעפלער היה מונח שבלי החסידות זה לא חיים בכלל. זה לא פשט שזה תנאי, זה, זה, זה, זה, זה היסוד. זה הידור, זה לבקש שהמתנה תהיה באופן... אצלו היה מונח העניין שאם יהיו לי חיים, אבל החיים האלה אני לא אוכל ללמוד חסידות, לא אוכל להיות קשור באלוקות, אז החיים הם לא חיים בכלל. וזה מה שהאדמו"ר אומר פה, שעל ידי ההתבוננות בעניין של ביטול באלוקות, מה שלמדנו פה, בן אדם מגיע להכרה שכל המציאות של העולם, תענוגים גשמיים ותענוגים רוחניים, אז זה לא הפשט שהם גם כן מציאות, אלא מה, יש דברים יותר גבוהים, אלא מה, אין ואפס המוחלט לגבי החיים הנצחיים. אלוקות זה חיים נצחיים. העניין של אלוקות, זה חיים נצחיים. ולגבי אלוקות אז כל שאר עניין תענוגים, כל שאר עניין חיים, אז זה לא חיים בכלל. זה אין ואפס המוחלט. זה לא חיים בכלל. וזה הסיפור הידוע שאומרים על, על, על... מספרים על רבי יהודה פיינשטיין[?], אמר שאם בעלי התאוות... יש סיפור של ר' הלל מפאריטש, אמר שאם בעלי התאוות היו יודעים איזה גשמאק יש באריכות תפילה וללמוד חסידות, אז הם היו עוזבים את כל התענוגים שלהם והיו לומדים רק חסידות, היו מתפללים. זה למה? כי ברגע שבן אדם מגיע להכרה, והגיע להכרה באמת בתענוג האמיתי, והתענוג האמיתי, ההכרה בעניין של אלוקות, שלגבי אלוקות אין שום

25:22 דובר 1 מציאות, אז נרגש אצלו שכל עניין שיהיה לו חוץ מאלוקות, זה לא שזה גם כן מציאות אלא יש מציאות יותר טובה, אלא גם אין ואפס המוחלט. זה בכלל לא עניין של מציאות.

25:33 דובר 2 לגמרי.