לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ג - חלק ג

00:00 אה, אנחנו חוזרים פה בשיעור תניא ב-- דף פרק מ"ג למטה, שתי שורות מלמטה. האדמו"ר בעצם מסביר פה את העניין של יראה עילאה. האדמו"ר מסביר שיראה עילאה מגיעה מהתבוננות בפנימיות של אלוקות. איזהו חכם? "הרואה את הנולד". אתה רואה את הנולד, אתה רואה כל דבר איך זה נולד ומתהווה יש מאין בכל רגע ורגע. כן. והביטול הוא באיזה ביטול? כמו זיו השמש בתוך השמש. דיברנו על זה פה בשיעור באריכות. עכשיו האדמו"ר מוסיף עוד נקודה. אנחנו חוזרים שתי שורות מלמטה, אההה, במילה "בדיבורו יתברך". האדמו"ר אומר פה שכל הנבראים, גם הבן אדם בעצמו, גופו ונפשו וגופו וכל העניינים בטלים במציאות בדבר הוי'. ואיזה ביטול לדבר הוי'? ביטול כמו זיו השמש בתוך השמש. ממשיך האדמו"ר ואומר, "בדיבורו יתברך". הדיבור הזה שאנחנו אמרנו שזה כל המציאות של הנברא. המציאות של הנברא זה רק הדבר הוי' כזיו השמש בתוך השמש. שהנברא אין לו שום מציאות מצד עצמו וכל המציאות זה אך ורק הדבר הוי', וחוץ מזה אין עוד מלבדו. הדיבור הזה גם כן מיוחד במחשבה וכולי. הדיבור מיוחד עם המחשבה. מה האדמו"ר מוסיף פה? כן, שגם הדיבור הוא דבר אחד עם המחשבה. שלפרט הזה, כן, הפרט הזה זה עוד נקודה בביטול של הנברא עם אלוקות. כי כשאתה אומר שהנברא הוא לא מציאות, כל המציאות שלו זה רק הדבר הוי' כמו זיו השמש בשמש. אז מי זה זיו השמש ומי זה השמש? בעניין של זיו השמש זה הנברא, והשמש זה הדבר הוי'. כן, והנברא כל המציאות שלו זה רק השמש ורק הדבר הוי'. חוץ מזה אין לו שום דבר. עכשיו דיבור. אם אנחנו לוקחים את התוכן של דיבור,

02:31 הרי דיבור הוא מוכרח לזולת. זה טבע הדיבור. דיבור פירושו שהוא מדבר לשני, הוא מתייחס אליו. אז העניין של דיבור נותן יחס, נותן ערך, נותן חשיבות לבן אדם שאתה מדבר אליו. מה שאין כן העניין של מחשבה. אז זה לא, אין לזה שום יחס לזולת. זה זה זה הבן אדם עם עצמו. דיבור לעצמי. ולכן אפילו אם אנחנו אומרים שכל המציאות של הנברא זה הדבר הוי'. הדיבור של הקב"ה אין לו שום מציאות חוץ מהדבר הוי'. אבל סוף כל סוף עצם זה שהדיבור, יש איזה דרגה של דיבור, שדיבור פירושו לתת יחס למשהו חוץ ממנו, זה עצמו נותן ערך לעולם. אז ממילא יוצא שהעולם יש לו איזושהי חשיבות, איזשהו עניין, איזשהו תוכן. זה לא אין עוד מלבדו. נכון שכל המציאות של הנברא זה רק הדבר הוי', אבל הדבר הוי' זה גם כן איזושהי מציאות. זאת אומרת הדבר הוי' גם כן נותן מקום לעולם. הוא אומר שיהיה עולם. יוצא שלגבי העולם של דבר הוי' אתה לא יכול להגיד שהעולם הוא לא, אין לו שום ערך, שום חשיבות. במילים אחרות, יוצא, זאת אומרת ככה. הביטול שדיברנו קודם זה בגישה למציאות של הנברא. שהנברא הוא לא מציאות, כל המציאות שלו של הנברא זה הדבר הוי'. עכשיו האדמו"ר מדבר על ביטול בגישה לערך של הנברא, לא המציאות שלו, אלא הערך. חשיבות. יכול להיות דבר שתשלול לו מציאות לעצמו, אבל יש לו חשיבות. יש לו איזה ערך. ניקח אפילו את המשל של זיו השמש בשמש. אפילו אם נגיד שזיו השמש, אפשר להגיד דק, שאפילו אם נגיד שזיו השמש אין לו מציאות כי כל המציאות שלו זה רק השמש. אבל לאו דווקא שאנחנו נגיד שזיו השמש אין

04:40 לו שום חשיבות, אין לו אין ערך, אין לו שום מעלה. אתה לא יכול להגיד, כי הרי יש מעלה בזיו השמש. הרי כל העניין של השמש, כתוב בחומש "ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים להאיר על הארץ", אז יש מעלה באור. כל המטרה של השמש זה כדי שיהיה להאיר על הארץ. אז אם הוא לא מאיר על הארץ אז חסר לו, חסר לו שלימות. אז העניין שלו זה מעלה, זה חשיבות. כל שכן בעניין של דיבור, שדיבור פירושו שאתה נותן ערך לזולת. אז ממילא אז יש איזה ערך, חשיבות, גדר יחס למציאות של העולם. לכן האדמו"ר מוסיף עכשיו עוד עניין, שהדיבור של הקדוש ברוך הוא מיוחד במחשבתו. הפרט הזה, המשל שלמטה, למעלה זה לא כמו למטה. למטה אצל בן אדם הדיבור והמחשבה הם שתי דרגות שונות. הדיבור זה במקום כזה, בדרגה כזאת ששם הוא יוצא מעצמו לזולת. במחשבה זה בדרגה כזאת בנפש ששם הוא לעצמו. אבל למעלה דיבור ומחשבה הם ביחד. הדיבור אף פעם לא נפרד מהקדוש ברוך הוא. למעלה אצל הקדוש ברוך הוא זה עניין אחד. הדיבור תמיד נשאר מיוחד במחשבתו. הוא אף פעם לא נפרד לגמרי מהמחשבה של הקדוש ברוך הוא. ולכן גם אחרי שהקדוש ברוך הוא אומר יהי רקיע, עדיין נשאר הביטול של הנברא באותו אופן של ביטול כמו המחשבה. כמו שהמחשבה היא לא מציאות לגמרי, לא, אין לה שום יחס לשום דבר חוץ ממנו, גם הדיבור אפילו אחרי שהוא מדבר, אומר שיהי רקיע. הביטול אבל זה כמו אותו ביטול של המחשבה, ולכן זה ביטול גם בבחינת החשיבות והערך שלו. בוא נקרא בפנים. "דיבורו יתברך מיוחד במחשבתו וכו' וכנ"ל פרק כ"א באריכות בדרך משל".

06:35 כמשל מנפש האדם שדיבור אחד מדיבורו ומחשבה אחת ממחשבתו כלא ממש כו'. כמו אצל בן אדם. אנחנו אומרים שהדיבור לפני שהוא מדבר בפועל, כשהדיבור נמצא במחשבה, בן אדם חושב על משהו שהוא רוצה לדבר. אז כשהדיבור הזה נמצא במחשבה, אז הדיבור בטל לגמרי במציאות, והיה כלול במחשבה. לא רק שאין לו מציאות בפני עצמו, גם אין לו ייחוס. כי בעולם של המחשבה הדיבור הוא כלא חשיב, הוא לגמרי כלא חשיב. ההבדל הוא שאצל בן אדם זה לפני שהוא מדבר. כשהדיבור נמצא עדיין במחשבה אז הוא בטל, אבל אחרי שהוא מדבר הוא נהיה מציאות. הוא נהיה כבר משהו נפרד. אצל הקדוש ברוך הוא החידוש הוא שגם אחרי שהוא מדבר נשאר הביטול כמו לפני זה. כן, גם אחרי שהקדוש ברוך הוא מדבר, אז הביטול של הדבר הוי' לגבי הקדוש ברוך הוא הוא כמו שאף פעם הוא לא יצא החוצה, הוא נשאר כלול במחשבה. ולכן אז הביטול של העולם זה לא רק ביטול בבחינה שהנברא בטל לדבר הוי', שזה ביטול היש. הנברא לא מציאות לעצמו. כל המציאות שלו זה דבר הוי', אלא עוד יותר: הוא לא דבר הוי'. הוא בטל במחשבה. הוא בטל בבחינה של הקדוש ברוך הוא שלמעלה מהדיבור. כשנמצא בדרגה של הקדוש ברוך הוא למעלה מהדיבור, אז הביטול הוא ביטול של כלא חשיב. זה ביטול הרבה יותר נעלה. זה ביטול של היעדר הייחוס. לא רק היעדר המציאות, גם היעדר הייחוס. הבנתם את הנקודה? אה? זה ברור.

08:21 אה? רגע, עוד מעט יש כאן עניין. עוד מעט. קודם כול הפשט הפשוט כדי להבין מה קורה פה. וזה כלל גדול כדי ל-- הנקודה הזאת שאנחנו מדברים פה זה כלל גדול בחסידות, בכל המאמר וכל הסיפור. זה כל העניינים שמדברים במשלים. אחד מהכללים היסודיים בדרך החסידות זה כשמביאים משל מנפש האדם למעלה בנוגע לאלוקות, אז צריכים תמיד לקחת את הנקודה ולדעת שהמשל זה רק בנוגע לפרטים שיש בהם מעלה. אבל הפרטים שהם חיסרון זה לא שייך לאלוקות. כמו שאף אחד לא יחשוב כשאתה אומר משהו למלך בשר ודם, כתוב במדרש משל למה הדבר דומה, משל למלך בשר ודם. אז כל אחד יודע שלמעלה אצל הקדוש ברוך הוא, המלך מלכי המלכים, הוא לא בשר ודם, הוא רק מלך, אבל הוא לא בשר ודם. המעלה שלו שהוא מלך, אבל אין לו את החיסרון של מלך בשר ודם, זה חיסרון. על דרך זה זה בכל משל שיש בחסידות בנוגע לענייני אלוקות. תמיד אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, לקחת איזה פרט זה מעלה, איזה פרט זה חיסרון של משל. זה רק את המעלה בלי החיסרון. על דרך זה בנוגע לענייננו. מחשבה ודיבור בבן אדם יש מעלה וחיסרון במחשבה, יש מעלה וחיסרון בדיבור. המעלה של מחשבה זה שהוא דבוק עם הנפש. כן, מחשבה מיוחדת במיוחד עם הנפש. מה החיסרון של המחשבה? שזה נשאר בפנים. אף אחד לא יודע מזה. זה נשאר לעצמו. דיבור. המעלה של דיבור זה שיכול להתייחס גם לשני. הוא יכול גם, גם להתגלות. החיסרון של דיבור זה שזה נפרד. יוצא מהבן אדם וזה נפרד. כן, בנוגע לאלוקות למעלה. מה אנחנו אומרים? בנוגע לאלוקות אז הדיבור יש לו רק את המעלה של

10:21 דיבור, לא החיסרון של דיבור. הקדוש ברוך הוא יש לו את המעלה של דיבור. זאת אומרת, המעלה של דיבור שהוא ברא עולם. כן, בעולם, וקיום של עולם, דיבור, העולם גדל של דיבור שנהיה הנבראות של עולם. אבל אין לזה את החיסרון של דיבור, שהחיסרון של דיבור זה שהדיבור יוצא מהנפש ונהיה מציאות נפרדת. למעלה הדיבור נשאר דבר אחד עם הקב"ה. אין לך דבר חוץ ממנו. ולכן הביטול של העולם זה ביטול כמו, כמו שזה במחשבה. כמו שהביטול במחשבה זה ביטול של כלא חשיב. על דרך זה גם כן הביטול של העולם מצד הדיבור זה ביטול של כלא חשיב. כאן אבל אם מסתכלים טוב בלשון של האדמו"ר, האדמו"ר אומר עוד נקודה. מה האדמו"ר אומר פה? בשורה הראשונה למעלה בדף ס"ב, הלשון של האדמו"ר: כמשל מנפש האדם שדיבור אחד מדיבורו ומחשבה אחת ממחשבתו כלא ממש כו'. הוא מדבר לא רק על הדיבור. הוא מדבר גם על המחשבה, גם המחשבה כלא חשיב. לפני זה האדמו"ר אמר שהדיבור הוא דבר אחד עם המחשבה. עכשיו האדמו"ר מוסיף שהדיבור והמחשבה הם כלא חשיב לגבי מה? לגבי הנפש עצמו. שזה עוד, עוד, עוד, עוד ביטול יותר נעלה. אתם שמים לב פה להבדל בפנים. מסתכלים בפנים, בפנים רואים את החילוק. כן, יש כאן כמה דרגות בביטול. קודם האדמו"ר מדבר על הביטול של הנברא בדבר הוי'. אחרי זה האדמו"ר אומר על הביטול של הדיבור והמחשבה. עכשיו האדמו"ר מוסיף עוד דבר, שהדיבור והמחשבה בטלים אל הנפש. זאת אומרת, בעניין שלמעלה הנברא בטל אל הדבר הוי'. הדבר הוי' בטל אל המחשבה של הקדוש ברוך הוא, שזה ודאי גבוה, והדיבור והמחשבה שניהם בטלים לאין סוף שהוא למעלה

12:25 במחשבה. מה ההבדל ביניהם? מה החילוק בין הביטול של הדיבור למחשבה? ומה עכשיו מוסיפים ביטול יותר גדול? הביטול של הדיבור והמחשבה לגבי אין סוף. אז מה ההבדל ביניהם? ההבדל הוא שמחשבה אינו כן נמי, שדיבור ומחשבה מאין ערוך זה לזה. דיבור זה לזולת, מחשבה זה לעצמי. דיבור זה גשמי, מחשבה זה רוחני. דיבור זה, זה הלב, מחשבה זה גילוי. בכלל דפים שלומדים רנ"ט עכשיו בדיוק לומדים את הסוגיה של דיבור ומחשבה. רואים שמה כל מיני הבדלים שהרבי הרש"ב מסביר על דיבור ומחשבה. אז הנקודות האלה, ההבדלים האלה. אבל סוף כל סוף יש שם נקודה משותפת. סוף כל סוף מחשבה זה יש. יש של ביטול ויש יש של רוחני ורוחני. כל הניואנסים. אבל סוף סוף מחשבה זה יש. מחשבה זה לבוש. וממילא האין ערוך בין דיבור למחשבה זה רק בנוגע לפרט, באיזה אופנים. לפרט שמגיע לענייננו, כן, שלדיבור זה זולת. ממילא זה, זה יש איזה עניין של מציאות. מחשבה זה לעצמו. אז ממילא זה ביטול בתכלית. אבל סוף כל סוף גם מחשבה הוא איזשהו מקור לדיבור. יש איזה יחס. מחשבה ודיבור זה לא אין ערוך לגמרי. שניהם זה יש, שניהם זה לבוש, והמחשבה מוכרח דיבור. מה שאין כן הנפש, הנפש הוא לגמרי למעלה מכל העניין של לבוש. אז האין ערוך בין הלבושים ולנפש זה אין ערוך לגמרי. זה מהות אחרת לגמרי. האין ערוך בין דיבור למחשבה זה אין ערוך רק בנוגע לאופנים. זה יש של ביטול. זה יש של לא ביטול. זה שייך לזולת. זה לא. אז זה גם כן אין ערוך בפרט שמגיע לענייננו זה מגיע. אבל סוף כל סוף גם מחשבה זה יש, וממילא גם מחשבה זה לא לגמרי עניין של ביטול

14:22 בתכלית. מה שאין כן הנפש עצמו הוא לגמרי למעלה, לא שייך לזה כל העניין, אפילו לא מוכרח לעניין של דיבור. ולכן האין ערוך בין מחשבה ודיבור לנפש זה אין ערוך עוד יותר גדול, זה אין ערוך בעצם המהות. עצם המהות של מחשבה ודיבור אין להם שום שייכות לכל המהות של הנפש, וזה הביטוי. אז זה אדמו"ר הזקן אומר שהדבר הווה לא רק שהוא כלול במחשבה, אלא הדבר הווה כלול באין סוף עצמו. זה העניין שהאריז"ל הסביר את העניין. אריז"ל, סליחה, הבעל שם טוב הסביר. הצמצום זה משל הכי פשוט. שאין סוף נמצא כאן למטה וממילא הנברא כלול באין סוף. גם כן באומנות זה מוסבר באריכות. זה הביטול השלישי של האומנות. וזהו שאומר הכתוב, "הן יראת ה' היא חכמה". אומר אדמו"ר הזקן שלפי זה מובן מה שהפסוק אומר, "הן יראת ה' היא חכמה", שיראת ה' זה חכמה. מה אדמו"ר הזקן מוסיף פה? זהו שאומר הכתוב "הן יראת ה' היא חכמה", כי כאן אנחנו רואים חידוש גדול. כאן אנחנו רואים משהו שלא כתוב בפרקי אבות. בפרקי אבות כתוב מה אמרנו קודם. אדמו"ר הזקן יביא את זה אחרי זה גם כן. "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה". משמע שחכמה הוא הקדום ליראה עילאה. יש יראה תתאה, אחרי זה יש חכמה, אחרי זה יש חכמה שמביא ליראה עילאה. כאן בפסוק אומר שיראת ה' היא חכמה. אז כאן יש הדגשה מיוחדת בפסוק הזה, שהפסוק אומר שהיראה שם זה עצמו חכמה, שזה לא שני עניינים שאחד מביא לשני, אלא שרוב רובם זה העניין. יראת ה' הוא עצמו זה חכמה, וזה דווקא לפי מה שהרב הסביר עכשיו זה מובן הפסוק הזה. כי לפי מה שהרב הסביר

16:22 עכשיו מה הפשט חכמה? חכמה פירושו ראיית האלוקות, חכמה פירושו שהוא רואה. מה הוא רואה? הוא רואה את האלוקות, שהוא רואה את הביטול האמיתי של הנברא בדבר הוי'. אז החכמה זה עצמו יראה עילאה. זאת אומרת, זה הפירוש יראה עילאה, יראה עילאה פירושו הביטול של חכמה. זה לא שני דברים שאחד מביא לשני, אלא הוא גופא שאדם מגיע לעומק במישור ראייה והגיע לעומק פנימית בעניין של ביטול הנברא בדבר הוי'. זה עצמו העניין של יראה עילאה. זה אפשר-- יראה עילאה פירושו ההתבטלות, אלא אלא אלא אל הפנימי של ריכוז. אז החכם הוא רואה את האלוקות אז ממילא הוא בטל. זה עצמו זה העניין. חכמה עצמו זה יראה עילאה. ואחר כך כשאתה אומר אם אין חכמה, אין יראה, משמע שחכמה זה הקדמה ליראה. זה עוד עניין. אה? עוד רגע. עכשיו הוא גם יביא את זה. אה, אבל מובן למה הרב מביא כאן את הפסוק הזה, כי כאן מגיע העניין הזה. אבל תראה וממשיך. אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו אלא בקיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית. כדי להגיע ליראה עילאה לא יכולים להגיע לזה ישר. צריך קודם כל הקדמה. והקדמה היא שצריך להיות קודם כל קיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית, וזהו שאומר, וזהו שכתוב במשנה: "אם אין יראה אין חכמה". שצריך להיות יראה תתאה ואחר כך יבוא העניין של חכמה, שזה תורה ומצוות. כן. ואחר כך מגיעים ליראה עילאה. אה, ככה. אם אין חכמה אין יראה מקודם. כן, נכון, אתה צודק. כאן מביא יראה חכמה בגלל יראה תתאה. אם אין חכמה, אין יראה. אז תראה, מביא קודם. אז באמת כאן נשאלת השאלה לפי זה שכאן

18:46 הרבי מסביר שיראת ה' היא חכמה, שיראת ה' היא עצמה חכמה. היא לא חכמה בגלל, כמו שהסברנו, חכמה זה העניין של הביטול, של כל העניין הזה עצמו, העניין של יראה עילאה. איך זה מתאים עם לשון המשנה שאומרת קודם "אם אין חכמה אין יראה", שמשמע שחכמה זה הקדמה ליראה? אז באמת אדמו"ר הזקן הסביר בפרק כ"ג. אמרנו לכם בשיעור הקודם, בפרק כ"ג אדמו"ר הזקן שמה גם כן מדבר על העניין של חכמה ויראה, ושם אדמו"ר הזקן מביא בסוף פרק כ"ג, אדמו"ר הזקן הביא את מה שאומרים חז"ל, "אם אין חכמה אין יראה", והוא הביא את הגמרא שהגמרא אומרת שחכמה זה השער לבית. תורה נקרא תרעא לדרתא, התורה זה כמו הפתח, השער, והיראה זה הבית. אז זאת ש-שזה, זה הקדמה. אדרבה, כן, שהחכמה, חכמת התורה, זה הקדמה כדי להגיע ליראה. אז גם כן שזה לא דרגה אחת, זה שתי דרגות שאחד מביא לשני. אז הרבי מסביר שכאן מדובר על שתי דרגות שונות ביראה עילאה. מה שהרבי מדבר כאן עכשיו בפרק מ"ג ומה שהרבי מדבר לפני זה בפרק כ"ג, מדובר על שתי דרגות ביראה עילאה. יש יראה עילאה שבן אדם יכול להגיע לזה על ידי עבודת ה' בכוחות עצמו, וזה מדובר פה בפרק מ"ג. ויש יראה עילאה שמגיעה מלמעלה, זה הבן אדם רק עושה הכנה, אבל היראה עצמה נופלת מלמעלה על ידי גילוי מלמעלה. וזה מה שהרבי אמר קודם, שעל ידי תורה ומצוות נמשך אור מקיף, והאור מקיף פועל על הבן אדם יראה עילאה. אז זה כבר יראה עילאה שמגיעה מלמעלה, אז שהרי כאן הרבי מדבר על יראה עילאה שמגיעה על ידי התבוננות, וזה חכמה, ראיית אלוקות. כן, ולכן זה

20:59 ההבדל. כשמגיעים ליראה עילאה שמגיעה מלמעלה, אז זה אומרים שהחכמה זה הקדמה ליראה. החכמה, הכוונה תורה ומצוות, זה הקדמה שעל ידי זה תקבל אחר כך העניין של יראה עילאה. כאן הרבי מדבר על סוג של יראה עילאה שבן אדם יכול לעורר את זה על ידי ההתבוננות שלו. על זה הוא מביא את הפסוק "הן יראת ה' היא חכמה", כי החכ- היראה עילאה הזאת, זה היראה עילאה שזה מגיע מהחכמה עצמה. זה מההתבוננות בעניין של, של, של רוממות אין סוף. זו נקודה כדי להבין את כל העניין פה. זאת אומרת שיש כמה דרגות ביראה עילאה גופא. בכלל זה שתי דרגות: יראה עילאה שמגיעה מלמעלה, ויראה עילאה שמגיעה על ידי עבודתו בעניין של רוממות אין סוף. אבל גם יראה עילאה הזאת, אדמו"ר הזקן אומר שאי אפשר להגיע לזה לבד. צריך להיות הקדמה של מה? של תורה ומצוות על ידי יראה תתאה עצמה. אז יש כאן גם כן ביאור נפלא של הרבי, שהרבי מסביר בכמה מאמרים. אז הרבי אומר פה שכדי להגיע ליראה עילאה, מה צריך להיות? חייב להיות תורה ומצוות על ידי יראה תתאה. משמע מכאן שכדי שבן אדם יוכל להגיע ליראה עילאה צריך להיות שתי הקדמות. צריך להיות תורה ומצוות וצריך להיות יראה תתאה. יראה תתאה לבד לא מספיק. זה לא פשט שמיראה תתאה אתה יכול להגיע אחר כך ליראה עילאה. כדי שתוכל להגיע ליראה עילאה צריך להיות יראה תתאה, ושיראה תתאה תביא אותך לתורה ומצוות, ועל ידי התורה ומצוות מגיעים ליראה עילאה. תורה ומצוות לבד גם לא מספיק. צריך להיות תורה ומצוות שיהיה בפועל על ידי יראה תתאה. דווקא שני הדברים ביחד זה ההכנה ליראה עילאה. למה? מה הסברה בזה?

23:05 אז הרבי אומר ביאור כזה. הרבי מסביר, מה שאומר שלרבי זה נמצא במלוקט ג', המאמר ד"ה אני לדודי, אה, תשל"ב. אז תלמידי חכמים שלמדו את זה וכאלו שאלו מגיע אחרי זה, שכחו את המאמרים של אלול. כן, צריכים כבר עוד מעט להתחיל ללמוד מחדש את המאמרים של אלול. אז פה משם הרבי מסביר את זה באריכות באופן נפלא. נקודה ספציפית שהרבי מסביר זה, הרי אמרנו, הרי בשיעורים קודמים ודיברנו, הרבי הביא את זה פה קודם. ההבדל בין יראה תתאה ליראה עילאה זה שיראה תתאה מגיעה מההתבוננות באלוקות שבעולם, כאשר יראה עילאה מגיעה מהאלוקות עצמה למעלה מהעולם, פנימית. כן, בן אדם יכול להגיע על ידי עבודת ה', הוא יכול להגיע רק ליראה תתאה. בן אדם רואה עולם. אני מסתכל, אני רואה עולם. וכשאני רוצה להתבונן באלוקות, אז אני על פי דרך הטבע, על פי החוש, בן אדם יכול להתבונן רק באלוקות שבעולם. יש עולם, יש עולם, יש בעל הבית של זה, יש הקב"ה. וכל ההתבוננות שאני אעשה, אני תמיד אני אראה את האלוקות, אבל איך שזה מצד העולם, ככה זה מצד הזה. כדי לראות את האלוקות עצמה, פנימיות של אלוקות, זה לא יכול לבוא מצד כוחות האדם עצמו. צריכים על זה סיוע מיוחד מלמעלה. זה צריך לבוא מלמעלה, ואדם מצד, מצד עולם הוא משוקע בנבראים. איך הוא יכול להגיע להכרה באלוקות ולהגיע להכרה באלוקות? אתה צריך שיהיה לך איזה קשר עם משהו שלמעלה מהעולם, עם היראה שהיא למעלה כמו של האלוקות, ולכן זה העניין של תורה ומצוות. מכיוון שתורה ומצוות זה פנימיות הרצון. עכשיו תראה, הסביר קודם בתניא פרק ל"ה, תורה ומצוות זה פנימיות רצונו, למעלה מהעולם, יש מצוות, מצוות

25:04 אשר ציוונו, מצווה זה צער של כיוון זה. זה גילוי רצונו של אין סוף. לכן יש בכוח של תורה ומצוות לגלות בנפש את העניין של יראה עילאה. זה ההסבר פה בתניא שכדי להגיע ליראה עילאה צריך להיות הקדמה של התורה והמצוות. כי על ידי תורה ומצוות אתה מתקשר עם רצון שלמעלה מהעולמות, ואז ממילא זה יכול להגיע לידי זה, להכרה בעניינים של אין סוף שלמעלה מהעולם. ואילו תורה ומצוות לבד בלי שום יראה, אז אין בזה רגש עליון בכלל. אין בזה שום שייכות לאלוקות. תורה ומצוות יבשים. אז ממילא זה גם כן לא יפעל את הפעולה שלו. לכן צריך שבתורה ומצוות יהיה על כל פנים יראה תתאה, שאז יש בזה הרגשה עליון. מתחיל עם יראה תתאה, שזה שמתקשר לאלוקות שבעולם, ואחר כך הוא מגיע לתורה ומצוות. אז התורה ומצוות שבאים אחרי יראה תתאה יפעלו אצלו את ההתעוררות של ההזדקרות של אין סוף שלמעלה מהעולם, שזה יפעל אצלו העניין של יראה עילאה. אז זה הפשט גם בתניא, שכדי להגיע ליראה עילאה צריך להיות העניין של קיום התורה ומצוות על ידי יראה תתאה. שני הדברים ביחד, גם תורה ומצוות וגם העניין של יראה תתאה. מספרים על ר' זושא מאניפולי שהוא פעם ביקש מהקדוש ברוך הוא. ר' זושא מאניפולי היה לו כוח לבקש דברים למעלה ונתנו לו. אז יש כמה סיפורים. אחד הסיפורים זה בקשר לענייננו. ר' זושא מאניפולי רצה, רצה להגיע ולבקש מהקדוש ברוך הוא שהוא רוצה לקבל את ההרגש של יראה שיש אצל הרבי שלו, אצל המגיד ממזריטש. הוא רצה להרגיש, להרגיש את היראה שיש למגיד ממזריטש. אז אמרו לו שהוא, שזה, שזה לא, שזה שהוא יתפרץ, שזה לא, שזה לא

27:48 בשבילו. אבל הוא התעקש. הוא רצה להרגיש איזה, איזה, איזה הרגש של יראה, של יראה עילאה שיש אצל המגיד. אז הוא התעקש. הוא רצה מלמעלה שייתנו לו את ההרגש הזה. אמרו לו שזה לא. זה מסוכן. אבל הוא רצה, רצה. אז מספרים שאצל המגיד היה שולחן מאוד גדול באמצע בית כנסת, באמצע בית המדרש של המגיד, היה עושה את הפארברענגען מה שנקרא. אז היה שולחן מאוד גדול שעשוי מאבן. שולחן שבן אדם, אפילו עשרה בני אדם לא יכולים להזיז את זה. זה היה פשוט שולחן מאוד כבד, מאוד גדול, ושולחן עשוי מאבן. תתארו לעצמכם איזה כבד זה היה השולחן. ר' זושא היה מתפלל ופתאום הוא התחיל להרגיש אימה ואימה נפלו עליו. אז הוא התחיל להחזיק בשולחן. הוא מרגיש שהוא לא יכול. לא יכל פשוט. הוא התחיל להחזיק בשולחן כדי להחזיק מעמד נגד האימה והיראה שנפלו עליו. אבל מרוב, מרוב הזעזוע, מרוב הפחד, אז השולחן התחיל לזוז. השולחן, אפילו זה השולחן של אבן, השולחן התחיל ככה להתנענע, עד שהתלמידים שמו לב שמשהו הולך לקרות פה. היה אותו שהיה פוחד נשמוצי, ואז מיד המגיד. אני לא זוכר בדיוק איך, איך, איך זה נגמר. בסוף דאג שמלמעלה יוציאו ממנו את זה. אז אמר זה אחד מהתלמידים, אז אמר לרבי מאיר זה משחרר. אני לא זוכר, זה קראתי לפני הרבה שנים. זה הנס השני יותר גדול מהנס הראשון. זאת אומרת, זה שהוציאו ממנו את היראה אחרי שקיבל את זה, זה היה נס יותר גדול מהנס שהוא הצליח לקבל יראה. אז אתם רואים שיש ביראה דרגות מאוד גבוהות שלא כל אחד יכול לסבול כזה עניין. מה זה הכהן? לפחות.