לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ג - חלק ב

00:00 התתאה. יראה תתאה זה השורש של כל העניין של קיום התורה והמצוות. זה ראשית העבודה ועיקרה ושורשה, והאלטער רבי כותב שזה השער והפתח כדי להיכנס לקיום המצוות. על זה אמרו: אם אין יראה אין חוכמה. אדם אין לו יראת שמיים, אז ממילא לא שייך כל העניין של קיום המצוות. זה היסוד של כל עבודת השם. זה גופא, האלטער רבי דיבר על שתי דרגות, שזה קטנות וגדלות. הקטנות זה מה שלמדנו בפרק הקודם: ההתבוננות במציאות שיש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שניצב עליו. והגדלות זה כשמתבונן בפרטי פרטי העולמות. זה הגדלות של הקדוש ברוך הוא, איך שזה מתפשט בפרטי העולמות. זה ממלא כל עלמין וריבוי ההשתלשלות. אז זה פועל אצל הבן אדם שהיראה תהיה יראה יותר פנימית. זה נקרא יראה חיצונית. אבל הכל זה עדיין יראה תתאה. למה זה תתאה? בגלל שזה הכל בהתבוננות, לא באלוקות עצמו, אלא באלוקות כפי שזה מתלבש דרך העולמות והלבושים שהוא מתעלם מהם, ולכן זה נחשב ליראה תתאה. עכשיו מכאן האלטער רבי יסביר בשורות הבאות מה זה יראה עילאה. האלטער רבי עכשיו הולך להסביר את הקצה השני. העניין של יראה עילאה זה לא לפי סדר המדרגות בעבודה. לפי סדר העבודה, הסדר הוא שמיראה תתאה לא הולכים ישר ליראה עילאה, כפי שהרבי יסביר בהמשך. הסדר בעבודה זה שאחרי יראה תתאה צריך להיות עבודה באהבה, לא עניין של יראה עילאה. יראה עילאה זה סוף העבודה. למדנו בפרק ל', בפרק מ' למדנו הרי שיש את היראה אהבה ואהבה יראה. יש ארבע דרגות, שתי דרגות ביראה ושתי דרגות באהבה. והסדר הוא קודם כל יראה תתאה, אחר כך אהבה תתאה, אחר כך אהבה עילאה ואחר כך יראה

02:18 עילאה. שזה, יראה עילאה מגיע בסוף. זה התכלית שלמה של העבודה. זה העניין של יראה עילאה, שזה מרומז בד' אותיות של שם הוי', שהה' תתאה זה מלכות. זה העניין של יראה תתאה. ואחר כך מגיע הו' והה' עילאה, זה שתי דרגות באהבה. ו' זה אהבת עולם וה' עילאה זה אהבה רבה. ואחר כך מגיע היו"ד, שזה החוכמה עילאה, שזה יראה עילאה. אז סדר העבודה זה ככה: יראה, אהבה, אהבה, יראה. אבל כאן עכשיו לא הולך לפי סדר העבודה. האלטער רבי רוצה לברר את כל העניינים ביראה, ואחר כך ידבר על כל העניינים באהבה. ולכן האלטער רבי הולך מיראה תתאה, הוא הולך ישר לעניין של יראה עילאה. אז ממילא, מגיע ליראה תתאה. אנחנו אמרנו שיראה תתאה זה יראה חיצונית. למה? כי זה מגיע מהחיצוניות של האלוקות, איך שהאלוקות מתפשט בעולמות והלבושים החיצוניים. אך יראה עילאה, אומר האלטער רבי, יראת בושת. יראה עילאה זה עניין של יראת בושת ויראה פנימית. האלטער רבי נותן לזה כמה שמות: יראת בושת. למה זה נקרא יראת בושת? כי כאן היראה זה כבר יראה שקשורה עם בושה. הוא מתבייש מהגדלות, מהעומק של הקדוש ברוך הוא, וזה עוד, זה גם כן הבדל. עוד הבדל שיש בין יראה תתאה ליראה עילאה, שיראה תתאה זה לא עניין של בושה. יראה תתאה, היראה שיש לבן אדם ממלך מלכי המלכים, זה שהקדוש ברוך הוא ניצב עליו. זה לא יראה של בושה, זה לא יראה שקשורה עם רוממות, עם גדלות שגורם שאתה מתבייש, אלא, אלא פשוט יש מלך, אז צריכים להיזהר לא להיות מורד במלכות. זאת אומרת, שם היראה זה לא קשור עם בושה, אלא שם היראה, היראה קשורה עם מה

04:17 עושה בפועל. מכיוון שהקדוש ברוך הוא ניצב עליו ומביט ובוחן וכו', אז צריכים להיזהר לא להיות מורד במלכות. זה הנקודה ב־ב־יראה תתאה, לא קשור עם רגש של בושה, אלא קשור עם זה שמכיוון שאני העבד והוא המלך, אז צריכים לעשות מה שהמלך רוצה. ככה זה הכלל של מלך, לא, לא, לא להיות מורד במלכות. מה שאין כן, בנוגע ליראה עילאה זה כבר קשור עם רגש של בושה, כיוון ששם הוא כבר מרגיש עניין של גדלות הוי'. זה עניין, כמו שנראה בהמשך, אז שם בן אדם מרגיש שהוא מתבייש. עוד מעט נסביר את זה יותר בפרטי. אני רק מתרגם את המילים. ואחרי זה האלטער רבי מוסיף שהיראה הזאת זה יראה פנימית. למה זה נקרא יראה פנימית? מסביר האלטער רבי שהיא נמשכת מפנימיות האלוקות. למה זה נקרא היראה הזאת בשם יראה פנימית? כי היראה הזאת באה מהפנימיות של הקדוש ברוך הוא. זה ההתבוננות באלוקות, בפנימיות של הקדוש ברוך הוא שבתוך העולמות, מה שנמצא בתוך העולמות. וזה הרי עוד הבדל שיש בין יראה תתאה ליראה עילאה. ביראה תתאה בעיקר הבן אדם מתבונן בהיקף של המלכות של הקדוש ברוך הוא לגבי העולמות. לכן אמרנו קודם שזה בא עם ריבוי העולמות וריבוי ממלא כל עלמין, ריבוי המדרגות. אז מה שגורם לבן אדם את היראה זה יותר מהכמות, מההיקף. מהש־ אז מהעולמות עצמם, כביכול, מהקדוש ברוך הוא איך שהוא בעולמות עצמם. אז עיקר הפחד זה מההיקף שלו בעולמות, אבל לא ממנו בעצמו. מה שאין כן יראה עילאה, להפך, הבן אדם מפשיט את העולמות, הוא יוצא מהעולמות, והיראה זה מהגדלות של הקדוש ברוך הוא איך שהוא בעצם. לכן זה נקרא פנימית, כי זה מפנימית, זה פשוט תוך העולמות. עליהם

06:04 הוא, על היראה הזאת כתוב "אם אין חכמה אין יראה". על יראה הזאת אמרו הפוך, שקודם צריך להיות חכמה ורק אחרי החכמה אפשר להגיע ליראה. זאת אומרת שיראה עילאה זה מגיע אחרי כל החכמה שהבן אדם יכול להגיע. זה עניין החכמה, אז הוא יכול להגיע לעניין של יראה עילאה. מה, מה ההסבר בזה? למה יראה עילאה זה מגיע אחרי החכמה? ועל זה אומרים "אם אין חכמה אין יראה". מסביר האדמו"ר על פי פנימיות העניין. וחכמה, הפירוש חכמה, חכמה היא כוח מה. הפירוש של המילה חכמה, חכמה זה עניין של כוח מה. והחכמה מאין תמצא. החכמה, העניין של חכמה מגיע מהאין. זאת אומרת שחכמה, המהות הפנימית של חכמה, המהות הפנימית של חכמה זה עניין של אין. ואיזהו חכם? הרואה את הנולד. וממילא מכיוון שחכמה זה עניין של מה? אין. ומה העניין של חכם? חכם הוא בן אדם שהוא נמצא בדרגה הזאת של אין. איזהו חכם? הרואה את הנולד. חכם פירושו בן אדם שהוא רואה את הנולד. מה פירוש רואה את הנולד? זה המשך למה שהאדמו"ר אמר עכשיו, שחכמה זה גדר של אין. כי החכמה. אז האדמו"ר מסביר. פירוש. מה הפשט חכם רואה את הנולד? פירוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהווה מאין ליש. הבן אדם שהוא חכם, אז הוא רואה איך כל דבר מתהווה יש מאין, וממילא זה הפשט כוח מה, על ידי זה שהוא רואה איך הדברים מתהווים מאין ליש. אז ממילא זה פועל אצלו את עניין הביטול, האין. וממילא לכן הוא נהיה עניין של כוח מה, הוא ביטול אין. שרואה כל דבר איך נולד ונתהווה מאין ליש, בדבר ה' ורוח פיו יתברך. בדיבור של הקדוש ברוך

08:07 הוא שכל זאת, וברוח פיו כל צבאם. ועל ידי זה, מכיוון שהוא רואה איך שכל דבר מתהווה מאין ליש, הרי השמיים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר הויה ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש, כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמו. אמנם יוצא שהנבראים בטלים לקדוש ברוך הוא. ואיזה אופן של ביטול? הביטול הכי נעלה. הביטול של אין ואפס ממש כמו אור השמש שבתוך השמש. כמו שלומדים עכשיו בתניא בחית"ת. בימים האלה לומדים בשער היחוד והאמונה, שהרב מסביר איך שהביטול של הנבראים לדבר הויה זה לא כמו הביטול של אור השמש מחוץ לשמש, אלא זה כמו הביטול של אור השמש בתוך השמש, שזה ביטול בתכלית. אז מה הרבי מסביר פה? מה ההבדל בין ההסבר שלמדנו בפרק הקודם, וגם כן בתחילת הפרק הזה בעניין של יראה תתאה, להסבר הזה שהרב עכשיו מביא בנוגע ליראה עילאה? מה ההבדל ביניהם? כי לכאורה, בואו נקרא, הם מדברים הכל על אותו דבר. כן, גם לפני זה דיברנו על זה שכל העולם זה לבוש חיצוני, שבפנים נמצא הקדוש ברוך הוא, נמצא המלך. וגם עכשיו אנחנו מדברים על זה שכל העולם בטל במציאות לדבר הויה שמהווה אותו כל רגע ורגע. מה בדיוק ההבדל בין ההסבר שלמדנו לפני זה בנוגע ליראה תתאה? ובזה גופא אמרנו שיש קטנות ויש גדלות. וליראה הזו, שזה יראה עילאה, ואומרים שזה מן הקצה אל הקצה, שזה ממש עניין אחר לגמרי. אז לפי מה שמשמע כאן בתניא בפשט, מהו החילוק? כמו שאמרנו, בנוגע ליראה תתאה. אז עיקר ההסבר הוא בנוגע לראייה, לא, לא, לא בהליכות. זאת אומרת ההסבר ביראה תתאה זה שאדם, מה הוא רואה? רואה את העולם? איפה

10:19 הבן אדם נמצא? הוא נמצא בעולם, ומה הוא רואה? רואה את העולם. אלא מה? הוא מרגיל עצמו להתבונן שכל העולם הזה שייך לקדוש ברוך הוא. כל העולם הזה שייך לאלוקות, ושבתוך העולם נמצא החיות של אלוקות. אבל מה הוא רואה? רואה עולם בזה. ואז ממילא ממה היראה שלו? היראה שלו זה מכיוון שהעולם הזה זה עולם שהקדוש ברוך הוא נמצא בו, וכל מה שהוא יותר רואה את הגדלות של העולם, ריבונו של עולם, רואה וזה, אז עוד יותר מתבטא הגדלות של המלך. אז לכן זה גורם אצלו תנועה של ביטול, תנועה של יראה. אבל אבל אבל אבל מה הבן אדם רואה? בעיקר רואה את העולם, לא את האלוקות. מה שאין כן בעניין של יראה עילאה. שם עיקר העבודה זה הפוך. מה הבן אדם רואה? הוא רואה את האלוקות. לכן הרבי מביא כאן את המאמר חז"ל: איזהו חכם? הרואה את הנולד. קודם כל הדיוק זה רואה את הנולד. זה לא רק שהוא מבין, זה עניין של ראייה. אבל הרבי לא מדבר כאן על דרגה נמוכה של מה שלמד בשער היחוד והאמונה, והוא יבין מה שכתוב שמה שהעולמות נבראים בכל רגע ורגע מדבר הויה. זה עדיין לא נקרא עניין של יראה עילאה, וזה עדיין לא יראה עילאה. איזהו חכם? הרואה את הנולד. החכם הוא בן אדם שהגיע לכזו דרגה שהוא מסתכל, הוא רואה, הוא רואה את הדבר הויה שמהווה את העולם. הוא רואה את האלוקות, אז העיקר מה שהוא רואה זה לא את הנברא. זה לא שהוא רואה את הנברא ודרך הנברא מגיע להכרה בעניין של אלוקות. רואה כל דבר, רואה איך נולד ומאין ליש, הוא רואה איך שהעולם בעצם הוא

12:01 אין, שבעצם אין שום דבר, זה רק אלוקות. וזה שיש מציאות של יש זה חידוש כל רגע. זה פלא. זה הרי לא צריך להיות. אז דרך מה שהרבי מסביר את הסיפור, שכולם למדו את הסיפור של רואים את הנשמע ושומעים את הנראה. החידוש של מתן תורה, אז מתן תורה היה... כן. מה זאת אומרת? הרבי מסביר שעד מתן תורה זה היה באופן של אמונה. זאת אומרת, רואים מה רואים? רואים עולם, ולהגיע לאלוקות. אז שומעים על אלוקות. אנחנו מאמינים, אבל מה אני רואה? רואה מציאות. מה שאין כן במתן תורה, שראו את העניין של וירד ה' על הר סיני. ראו את ההגשמה של פנים בפנים. אז נהיה אצל יהודי תנועה הפוכה של מה הוא רואה, מה ברור אצלו, מה הדבר שאצלו בפשטות: זה העניין של אין עוד מלבדו, וממילא נהיה אצלו פלא. איך קיים עולם? העולם זה, זה השני, זה הדבר הרחוק. זה דבר שלא צריך להיות, מופרך. מה שהרבי מביא, שרואים במאמרי חסידות ששואלים את השאלה, כן, מה השאלה ששואלים המאמרים? מכיוון שכתוב שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, זאת אומרת שאין עולם. אז איך יכול להיות? איך זה מתאים? הרי כתוב בראשית ברא אלקים. זאת אומרת ההנחה שאין עולם. החידוש הוא שהתורה אומרת בראשית ברא אלקים, אז ממילא צריך להיות עולם. אז ממילא הגישה היא אחרת לגמרי. הגישה זה לא שכל הזמן אני רואה עולם ומהעולם אני מגיע להכרה שיש אלוקות, אלא להיפך. מה אני רואה? רואה אין עוד מלבדו. מה ברור אצלי, מה מונח אצלי בפשטות? העניין של אלוקות. ואז אני רואה מציאות של בריאה. ואיך יכול להיות עולם? הרי אינני מבין איך יכול להיות שיהיה מציאות.

13:47 אלא מה? הקב"ה כל רגע מהווה אותו, ואין לו שום מציאות, כל המציאות שלו מדבר ה', כי זיו השמש בשמש. אז ממילא זה ההבדל בין יראה עילאה ליראה תתאה. בן אדם רואה, רואה עולם, ומזה הוא מגיע להכרה שיש בעל הבית, וביראה זו ממילא צריכים להיזהר לא לעשות הרגל, להתנהג מה הבעל הבית אומר, להיות, להיות, להיות עבד ולא להיות נפרד במהות. מה שאין כן ביראה עילאה. הבן אדם לכתחילה מה הוא רואה? רואה אלוקות. לכן זה נקרא יראה פנימית. הקב"ה, הוא רואה את, את, את העניין האלוקי. הוא מתבונן באופן של הקב"ה, לא בעולם ביחס לקב"ה, אלא להגיע לקב"ה עצמו. ולאחר מכן העולם נהיה אצלו עולם כזה שהוא לא יכול להיות אין ואפס. וזה שהוא קיים זה בגלל שכל רגע ורגע דבר ה' מהווה אותו. וממילא מכיוון שכל רגע דבר ה' מהווה אותו, אז בעצם הוא לא מציאות. אז גם עכשיו כזיו השמש בתוך השמש. זה הנקודה שהרבי מסביר פה בעניין של יראה עילאה. באופן אחר קצת. אולי זה אותו דבר, אולי רק בסגנון אחר. ככה משמע. ואדמו"ר הזקן כותב בהקדמה של תיקון חצות, יש בסידורים של רבינו הזקן. בסידורים החדשים הם הוציאו את זה, כן, כנראה בגלל שהם ראו שהרבה אנשים משתמשים עם הדף הזה והיו צריכים, היו צריכים את הדפים בשביל משהו אחר. אני לא יודע מה זה. בסידורים שאז, לפני כמה שנים, היה תיקון חצות, הסידורים הגדולים של תהילת ה'. וממילא גם כן היה הקדמה של אדמו"ר הזקן, שהרב כתב לפני תיקון חצות. כן. אז מה אדמו"ר הזקן כותב בהקדמה לתיקון חצות? אפילו אלה שלא עושים תיקון חצות מותר

15:34 להם ללמוד את ההקדמה לתיקון חצות. זה, זה מאוד מעניין. כן, אדמו"ר הזקן כותב על עניין מאוד יסודי בעבודה. אז שמה בהקדמה לתיקון חצות שיש בסידור, אדמו"ר הזקן מסביר, כי הרי אדמו"ר הזקן כותב שזה תוספת ביאור לפרק מ"ג. כן, אדמו"ר הזקן כותב שזה ביאור על פרק מ"ג. מה כתוב? ואדמו"ר הזקן מוסיף שם הסבר מאוד מעניין. אדמו"ר הזקן מסביר את ההבדל בין יראה תתאה ליראה עילאה. אומר אדמו"ר הזקן משל מאוד מעניין. אדמו"ר הזקן אומר: ההבדל בין יראה של מלך ליראה של אדם צדיק. זה, זה המשל שאדמו"ר הזקן כותב. מה ההבדל? בן אדם שיש לו יראה ממלך, אתה ירא מלך, אתה לא ירא מהמלך עצמו, מהמהות של המלך. המלך עצמו יכול להיות מי שיהיה. היראה שיש לבן אדם כשהוא עומד בפני מלך, מושל, זה, זה מההשפעה שיש לבן אדם הזה במקום כל כך גדול. אם הוא מלך על מדינה קטנה אז יש יראה קטנה. אם הוא מלך על מדינה גדולה... כן, יש הבדל אם אתה רואה את ה-- את הראש ממשלה של, של בוליביה, או תראה את President of United States of America. זה בן אדם שיש לו כמה וכמה מדינות וכמה וכמה, זה השפעה יותר. אז גם כן היראה יהיה-- היראה, היראה, הכבוד או איך שנקרא לזה יהיה באופן אחר. למה? זה לא בגלל שהוא בעצם בן אדם יותר מיוחד. בעצם אין שום הבדל ביניהם, שניהם, לא יודע. יכול להיות הפוך גם. אלא מה? מצד הכמות, מצד ההתפשטות. מכיוון שהוא מנהיג של הרבה מדינות אז זה גורם יותר. הוא מנהיג של פחות מדינות. אז ממה נובעת היראה? מההתפשטות שמבחוץ. מה שאין

17:33 כן היראה שיש בצדיק. היראה באדם גדול וצדיק בדור. כך הלשון של אדמו"ר הזקן. אז זה סוג אחר של יראה. זה לא בגלל שיש לו הרבה חסידים, לכן אתה יש לך יותר. זה לא בגלל הכמות של, של אנשים שהוא קשור איתם או בגלל הכמות של, של בית הכנסת שיש לו. אתה לא רואה את זה, זה לא קשור עם זה. זה קשור עם ה, עם ה, עם הפנימי, מה זה הצדיק. הוא מרגיש צדיק זה משהו אחר, בלי ערך אליו. אז זה, מזה נובעת היראה. היראה מההתבטלות למהות הפנימית, ולכן זה נקרא פנימי וזה נקרא חיצוני. כי במלך עיקר היראה זה ממה ש-- ממה שהולך מסביב לדבר, מההשפעה שלו, מהפעולה שלו. מה שאין כן בצדיק זה ממנו בעצמו, מהרוממות, מהפלאות, מהגדלות, מהפנימיות של הצדיק עצמו, זה מצד עצמו. כך אדמו"ר הזקן כותב שם.