לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ב - חלק י"ז

00:00 טוב, אנחנו אוחזים בשיעורים האחרונים של פרק מ"ב. השגחה פרטית, השגחה פרטית, נמצאים בערב שבועות. אנחנו גומרים פה את הפרק שקשור במיוחד עם היום הזה. עוד מעט נסביר למה. בסוף פרק מ"ב האדמו"ר מוסיף עוד עניין שצריך להיות כדי שבן אדם יוכל לפעול על עצמו את העניין של ירא שמיים, קבלת עול מלכות שמיים, שיהיה אצלו סור מרע ועשה טוב וקבלת עול ממש. אז האדמו"ר מוסיף פה בסוף הפרק שאדם צריך שיהיה לו לזיכרון תמיד לשון חז"ל, קבלת עול מלכות שמיים. והרבי מסביר באחד מהביאורים מה הרבי, הרבי מבאר מה האדמו"ר רוצה להגיד פה. מה מוסיף האדמו"ר פה בשורות האחרונות של הפרק שחסר במה שדיברנו עד עכשיו? אז לכאורה מה חסר בביאור שהאדמו"ר הסביר באריכות כל הפרק? האדמו"ר הסביר כך שיש אצל כל אחד כוח הדעת, ומצד זה כל אחד יכול להתקשר לאלוקות על ידי זה שהוא מתבונן בעניין של הקדוש ברוך הוא מסתכל עליו. הקדוש ברוך הוא ממלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב. על ידי זה יהיה אצלו ירא שמיים. וכך האדמו"ר מוסיף עוד גם כן את ההתבוננות שהמלך נמצא פה, אבל זה מלובש בתוך מלבושים. אז לכאורה כל העניינים שדיברנו עד עכשיו צריך להיות די ומספיק כדי לעורר אצל הבן אדם ירא שמיים. למה צריך להיות אז בסוף, גם בסוף העניין, לזכור תמיד לשון חז"ל, קבלת עול מלכות שמיים? בשיעור הקודם הסברנו נקודה אחת. מה הנקודה? הנקודה היא מכיוון שלא כל פעם בן אדם יכול להיות במעמד ומצב של התבוננות. לכן צריך להיות קבלת עול מלכות שמיים. לא כל הזמן בן אדם יכול להיות אצלו העניין של התבוננות. לא

02:18 כל הזמן בן אדם נמצא במצב שיהיה אצלו העניין של יראה, הרגש היראה. אז לכן האדמו"ר אומר שזה דבר שיכול להיות אצל אדם תמיד. העניין של לזכור לשון חז"ל, קבלת עול מלכות שמיים, זה לא תלוי בשום עניין של התבוננות. זה לא תלוי בשום עניין של רגש. זה עניין של בן אדם. כל בן אדם מרגיל את עצמו וזוכר שהוא עבד של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על ידי זה שהוא זוכר את הלשון הזה, קבלת עול מלכות שמיים. אז ממילא זה מזכיר אותו בכל מיני מעמד ומצב. בין אם הוא כן מתבונן ובין אם הוא לא מתבונן, בין אם כן יש לו רגש עכשיו של יראה או לא, אבל קבלת עול צריך לקבל, לקבל לעשות מה שהקדוש ברוך הוא רוצה. אז ממילא הנקודה הזו זה עניין ששייך בכל עת ובכל שעה תמיד בלי הגבלה. זה נקודה אחת שדיברנו גם בשיעור הקודם. הרבי מוסיף עוד נקודה שיש מעלה על ההתבוננות פה. והנקודה הזאת, שאדם זוכר את העניין של לשון חז"ל, קבלת עול מלכות שמיים. אז הרבי מסביר, יש עוד עניין פה, שמצד העניין של התבוננות שלמדנו קודם, אז הרגש של היראה וקבלת העול זה מדוד לפי ערך ההתבוננות. זאת אומרת, כל אחד ואחד לפי ערך ההתבוננות שהוא עושה, לפי ערך המוח, לפי ערך הכוח שיש לו, בעניין של הנה ה' ניצב עמו, בעניין של מלך גדול ורב על כל צבאותיו וכל העניינים האלה. אז על פי זה, לפי ערך זה יהיה אצלו הרגש של היראה. אז ממילא יש בזה מדידה והגבלה לפי ערך ההתבוננות ולפי ערך היראה. מה שאין כן העניין של

04:15 קבלת עול מלכות שמיים, שכאן אין כאן עניין של התבוננות והגבלה. כאן העניין זה שיש עול מלכות שמיים. מה שהבעל רוצה. אז כאן המעלה היא שהמציאות האישית גם כן בטלה, ושבן אדם מוסר את עצמו לגמרי לרצון של הקדוש ברוך הוא. אז ממילא למעלה ממדידה והגבלה, אפילו של ההתבוננות של השכל של הבן אדם, אפילו של השכל בעניין של יראה שמיים. וזה שתי המעלות שיש בעניין שאנחנו מדברים פה בעניין קבלת העול. מעלה אחת זה שהעניין של זיכרון, שבן אדם זוכר את העניין של קבלת עול מלכות שמיים, אז המעלה אחת זה שזה נצחי. זה תמידי. זה דבר שאין בזה שינוי. קבלת עול זה דבר שיכולים להיות בזה תמיד בכל מצב. והמעלה השנייה, שזה לא מדוד במידה והגבלה של השכל. זה לא, זה לא לפי ערך הגבול שלו, זה הרבה יותר. לכן אפילו לפי הביאור הזה יוצא שאפילו אם בן אדם כן מתבונן, לפי הביאור הראשון יוצא שמה המעלה של זיכרון קבלת עול? זה בשעה שהוא לא מתבונן, אז זה שעה שאין לו יראה. אף על פי כן הקבלת עול לא זז. כאן בביאור זה, על פי הפרט השני, יוצא שאפילו אם הוא כן מתבונן, ואפילו אם יש לו יראה, אבל לא מספיק. זה לא מספיק שיהודי יקבל את העניין של לעבוד את השם רק מצד ההתבוננות שהוא התבונן, מצד הרגש, היראה שיש לו. כי סוף כל סוף זה עניין של מדידה והגבלה. צריך שזה יהיה באופן של למעלה ממדידה והגבלה. וזה דווקא על ידי שמונח אצלו הנקודה של קבלת עול מלכות שמיים, וממילא זה בלי הגבלה. הקשר של העניין הזה, הנקודה של הביאור הזה עם חג השבועות, מוסבר

06:04 על פי מה שהרבי מביא בשם הבעל שם טוב. הרבי מביא בשם הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב אומר, שהיהודים אמרו "נעשה ונשמע" ביום ו' בסיון. מוסבר שמה העניין של ו' בסיון. העניין של ו' בסיון זה שאז היה "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע", היה בו' בסיון. לכן הרבי היה נוהג להגיד מימרות בו' בסיון. בדרך כלל רוב המימרות של ו' בסיון התחילו במימרא על רבי סימאי, "בשעה שהקדימו". ואז הרבי היה מדבר על העניין הזה, כי זה הזמן של ו' בסיון והזמן של הקדימו "נעשה ונשמע". אז כתוב שם, שהיה העניין של כפה עליהם הר כגיגית. אז הרבי שואל, הבעל שם טוב שואל: איך ייתכן? מכיוון שבני ישראל הקדימו "נעשה ונשמע", אז למה היה צריך להיות עניין של כפה עליהם הר כגיגית? הרי בני ישראל קיבלו על עצמם. הם עצמם קיבלו. הם רוצים לעבוד את הקדוש ברוך הוא, אז כבר היה אצלם העניין של קבלת עול מלכות שמיים אצל עצמם. אז למה היה צריך להיות ממילא כפה עליהם הר כגיגית? כפה עליהם הר כגיגית פירושו שהם לא רוצים ומכריחים אותם. הרי בני ישראל רצו. הם אמרו "נעשה ונשמע". אז כמה ביאורים. אחד הביאורים, הביאור נפלא בשם הבעל שם טוב שהרבי מביא, שאם היה לבני ישראל רק העניין של הקדימו "נעשה ונשמע", שהם אמרו, מכיוון ש"נעשה ונשמע" היה מרצונם, שהם רצו ואמרו מרצונם הטוב "נעשה ונשמע", אז יש בזה הגבלה. סוף כל סוף בן אדם הוא מוגבל. וממילא כשבן אדם אומר "נעשה ונשמע", אפילו שהוא מוסר את עצמו, אבל בגלל שהמסירות רצון באה מהרצון שלו, אז יכול להיות שיבואו ניסיונות ויבואו זמנים קשים. יעבור כאלה קשיים, כאלה בעיות, כאלה

08:08 דברים שהבן אדם יגיד: לי זה ככה, זה מדי קשה לי. לא התכוונתי. אני אמרתי "נעשה ונשמע". רציתי בגלל שחשבתי שזה יהיה יותר קל. חשבתי שלעבוד את השם לא יהיה כל כך קשה. עמדתי בתנועה של התעוררות של רגש. הייתי אז בדיוק במתח. הייתי בגיל ההתלהבות, אז זה פעל עליי. אבל לא ידעתי שיהיו כאלה ניסיונות. אילו הייתי יודע שיהיו כאלה ניסיונות, לא הייתי מקבל. אבל זה היה כפה עליהם הר כגיגית. פירושו שהקדוש ברוך הוא נתן לבני ישראל את הכוח שזה יהיה לא מצד הרצון שלהם, אלא זה מצד למעלה. וכשזה מגיע מצד הרצון של הבן אדם, אז יש הגבלה. יש פה שאדם אומר: אני לא יכול, לא התכוונתי. עד כאן אני יכול, יותר מזה אני לא יכול. כאשר אבל זה מצד כוח מלמעלה, זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו את העניין של תורה ומצוות, אז הוא דורש, אז אין לזה הגבלה, ואין לזה הגבלה כי זה מצד כוח הקדוש ברוך הוא. אז שמה שום דבר, שום ניסיון, שום העלם והסתר לא יכול לעבוד. וזה הכוח שיש ליהודי לקיים שולחן ערוך, לקיים תורה ומצוות, וכל מה ששום עניין של העלם והסתר, של מה שיהיה בזמן הגלות, לא יוכל לבלבל אותו. זה נובע מצד העניין של כפה עליהם. כי זה פירוש כפה עליהם הר כגיגית. אבל דרך זה אני מקשר את זה כאן עם הפשט בתניא, שזה ההבדל בין אם העניין מגיע מצד ההתבוננות, מצד הרגש, כי זה גם כן עניין של קבלת עול, זה גם עניין של... אבל יש בזה הגבלה לפי ערך הגבלה. כאשר כן, כשזה מצד זיכרון מה שעשה, וחז"ל אומרים קיבל על עצמו מלכות שמיים, אז זה כאילו העניין מגיע

09:51 מצד התנועה של קבלת עול שהתורה דורשת. אז ממילא אין בזה הגבלה, ואז זה יכול להיות אצלו העניין של בלי פקפוק עד הסוף, כי הוא מקבל עליו עול תורה ומצוות בלי הגבלה כלל. זה אדמו"ר הזקן מסיים כאן את הפרק. בקטע האחרון, בשורות האחרונות של פרק מ"ב: "וזהו עניין ההשתחוואות שבתפילת שמונה עשרה". אומר אדמו"ר הזקן, זה הנקודה הזאת של קבלת עול מלכות שמיים, העניין של הקבלה. אדם צריך לקבל על עצמו את מלכות שמיים. אז העניין הזה זה גם כן העניין של השתחוואות שעושים בשמונה עשרה. מה העניין של השתחוואות של שמונה עשרה? "אחר קבלת עול מלכות שמיים בדיבור בקריאת שמע, לחזור ולקבל בפועל ממש במעשה וכו'". פירוש, לא שמה כמוך, כי זה מובן מה העניין של שמונה עשרה עושים השתחוואות? אומר אדמו"ר הזקן שהעניין של השתחוואות שמונה עשרה זה המשך לעניין של קריאת שמע. בשעה שהבן אדם אומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הרי זה הזמן של הקבלת מלכות שמיים. כשאומרים שמע ישראל, זה הכוונה של קריאת שמע. הכוונה של קריאת שמע זה המליכו בשמיים ובארץ ובד' רוחות. זאת אומרת שהכוונה שיהודי צריך לכוון בקריאת שמע, זה שהוא מקבל על עצמו את מלכות שמיים. לכן כתוב במדרש, כי במעמד מתן תורה, שבשעה שאומר היוצא מפיו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא אמר "אנכי ה' אלוקיך", אז בני ישראל אמרו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הקדוש ברוך הוא אמר "לא יהיה לך אלוקים אחרים". בני ישראל אמרו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". משם מגיע הפסוק של שמע ישראל. ככה מובא במדרש. אז בא לו במאמר, מסביר באריכות את הקשר הענייני. כך כתוב במדרש, שהקדוש ברוך הוא בא למתן תורה ואמר לבני

11:56 ישראל, שמע ישראל... בני ישראל אמרו "אבינו", הקדוש ברוך הוא אמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים". בני ישראל אמרו "אבינו", ועשו שונים הקשר בין זוהר ערך וכו' וכו', הסברים שונים. אבל כשנגיע לענייננו, זה שהעניין של קריאת שמע, הנקודה של קריאת שמע זה הנקודה של קבלת עול. אבל מה בקריאת שמע? הקבלת עול זה בדיבור, בכוונה. מגיע שמונה עשרה. העניין של שמונה עשרה זה לא עוד עניין, זה לא עניין אחר. שמונה עשרה, שם עושים את ההשתחוות, זה לפעול את הקבלת עול, שהקבלת עול יצא אצלו גם בגוף הגשמי. כן, כי אדם משתחווה, אז השתחווה פירושו שהוא מוסר את עצמו בפועל ממש ומקבל עליו את העניין של קבלת עול באופן של פועל ממש. זאת אומרת שהרב מסביר לנו שהקבלת עול צריך לחדור בכל הכוחות של הבן אדם. בן אדם צריך לחשוב על העניין של קבלת עול, נזכר לזכור ולזכור את העניין של קבלת עול במחשבה. צריך להגיד את זה בדיבור, שזה העניין של קריאת שמע, ואחרי זה צריך להביא את זה במעשה, שזה העניין של ההשתחוות של שמונה עשרה. והרבי מסביר באיזה מכתב, זה הגמרא אומרת בברכות של שמונה עשרה אין שם קבלת עול. קבלת עול זה רק בקריאת שמע. הגמרא אומרת שמונה עשרה זה לא עניין של קבלת עול. כך הגמרא אומרת. אז הרבי מסביר, זה לא סתירה מה שהרב כותב כאן בתניא, שהעניין של שמונה עשרה, ההשתחוות, זה העניין של קבלת עול. כי הגמרא שם מדברת בנוגע לדיבור של שמונה עשרה. העיקר העניין של שמונה עשרה על פי הלכה זה מצווה שבדיבור. כמו שלמדנו היום בתניא, בתניא של היום של החת"ת, שהרב כותב שיש את העניין

13:41 של מצווה שבדיבור, והרב מזכיר את העניין של תפילה כמו אחד ממצוות שבדיבור. אז מצוות דיבור, תפילה, שהגמרא אומרת שתפילה זה לא קבלת עול, הגמרא מתכוונת לחלק הדיבור שבתפילה. חלק הדיבור שבתפילה, שם מדברים על עניינים אחרים. שם מדברים ומבקשים כל מיני בקשות וכו' וכל מיני עניינים. אבל אתה הרי כאן מדבר על ההשתחוות של שמונה עשרה. השתחוות זה עוד עניין. החכמים הוסיפו שצריך להיות חוץ מהבקשות. כשבן אדם מבקש בקשות וכו', צריך להיות גם השתחוות. השתחוות זה לא חלק מהשמונה עשרה בתור דיבור, זה עניין של מעשה. ומה הכוונה של העניין של ההשתחוות? זה להוריד את הקבלת עול, שגם הגוף הגשמי יהיה חלק מהקבלת עול. אז מה הנקודה שעבדנו כאן בפרק מ"ב? הנקודה שעבדנו עכשיו בשני הפרקים האחרונים, פרק מ"א, פרק מ"ב. נו, אז כבר היינו ברוך השם הרבה זמן על הפרקים האלה. אבל מה היה הנקודה שהרב מחזיר לנו פה בפרקים האלה? זה הנקודה של יראת שמיים. או בסגנון אחר, הנקודה של קבלת עול מלכות שמיים, שזה ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. אתה רואה שני פרקים באריכות, בהרחבה, עם כל הבין לבין וכל הפרטים וכל העניינים. האור החיים מסביר את הכיצד כל אלה לא הדומה לי ופירשו בדבר כל עשייך. איך אפשר ואיך צריך ואיך יכולים כל אחד ואחד להגיע לעבוד את השם, להיות עבד. לבנות את היסוד של העניין של קבלת עול מלכות שמיים, עניין של יראת שמיים. הרי היום זה ה' סיוון, והרבי מסביר מהרמ"א, רוני חי, וכמה וכמה מקומות, שכל יום צריכים לחיות את החידוש שקשור עם אותו יום שכתוב בשולחן ערוך. אז הרבי מביא שבה' סיוון בני ישראל אמרו נעשה ונשמע. רש"י אומר את

15:43 זה גם כן. אז הרבי כותב במאמרים שהעניין זה שבעשרים וארבע שעות האלה שנמצאים עכשיו של ה' סיוון צריך להיות העבודה וההסבר וההחלטה בעניין של הקדימו נעשה לנשמע. שזה אומר בפשטות שצריכים פשוט לקחת את המאמרים. יש עשרים מאמרים, אפשר לקחת אחד מהם. לפחות מאמר אחד. יש מאמר מהרבי, יש כמה וכמה מאמרים של בשעה שהקדימו. יש מאמרים יותר קצרים, מאמרים יותר ארוכים. יש מהרבי בכלל תרצ"ג בשעה שהקדימו, תרצ"ה יש בשעה שהקדימו, תרצ"ט ותרצ"מ ותרצ-- לא יודע, יש כל כך הרבה מאמרים של הרבי בשעה שהקדימו שצריכים ללמוד רק אחד מהם. אבל העיקר זה ללמוד את העניינים ובעיקר זה לקחת את זה בפנימיות. מה הנקודה שהרבי מסביר במאמרים בשעה שהקדימו? השאלה הידועה ששואלים בחסידות, כתוב בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. אז שואל הרבי, על פי זה ישנם שלושה כתרים. יש את הכתר של נעשה, יש את הכתר של נשמע ויש את הקדימו נעשה לנשמע. אבל יש כאן בעיה. ברישא הוא אומר שמה היה הסיבה למה קיבלו את הכתרים? בגלל שהקדימו נעשה לנשמע. ובסיפא, כשמדברים על הכתרים, אז כתוב רק שקיבלו כתר נגד נעשה, כתר נגד נשמע, ולא כתוב שהם קיבלו כתר נגד הקדימו נעשה לנשמע. זה הרבי שואל במאמרים בסגנון כזה וסגנון אחר. אבל זה השאלה. יש כמה וכמה ביאורים בזה, אבל נקודה אחת שנגיע בעבודה, זה נגיע לנקודה שאנחנו עומדים עכשיו בפרקים פה. הרבי מסביר שישנם שלושה עניינים בעבודה של קבלת עול, שזה קודם לקבלת התורה. קודם לקבלת התורה היה נעשה ונשמע, וזה גופא שלושה עניינים. ולמטה

17:44 למעלה הסדר הוא קודם כל נשמע. אני מדבר על סדר מלמטה למעלה. הסדר הוא ככה: יש נשמע. נשמע זה כמה ביאורים. אבל מה שנוגע לענייננו, אחד הביאורים: נשמע פירושו פרטי הרצון. בן אדם מוסר את עצמו לפרטי הרצון. זאת אומרת הבן אדם מקבל עליו, על עצמו, הוא שומע כל פרט. מה הקדוש ברוך הוא רוצה, ואני מקיים כל פרט. הקדוש ברוך הוא רוצה תפילין, אז אני מקיים תפילין. הקדוש ברוך הוא רוצה ציצית, מקיים ציצית, ומקיים את זה עם כל הפרטים. כמו שכתוב, יש חלות כל העיטורים, אז הוא בטל אל פרטי הרצון. זה נקרא נשמע, כי נשמע זה הפרטי. זה גם קבלת עול. יש ביאורים בחסידות של נשמע זה הסוגיה, זה העבודה, אבל בכמה וכמה מאמרים מוסבר שנשמע זה גם תנועה של קבלת עול. אלא מה, כאן הקבלת עול זה פרטי הרצון. הקבלת עול לכל פרט. מה צריכים לעשות כאן, מה צריכים לעשות פה, ואני בטל, אני עושה מה שצריכים לעשות, ונוגע לפרטי הרצון. יש דרגה יותר גבוהה, שזה נעשה. נעשה פירושו שהוא בטל אל הרצון, לא פרטי הרצון. הוא בטל לנקודת הרצון. קידשנו במצוותיו וציוונו. מה שהקדוש ברוך הוא רוצה אני עושה. לא, אני לא נכנס לפרט. אני לא נכנס לחלוקה לפרטים. ציצית, תפילין. ודאי זה צריך לבוא לפרטים, אבל כאן הביטול זה ביטול יותר נעלה מהעניין של נשמע. אז כבר נרגש עניין של התחלקות. ציצית, יש תפילין, כל אחד יש לו את העניין הפרטי שלו, הציור הפרטי שלו. אז כבר נרגש יותר עניין של התחלקות, עניין של

19:24 מצוות. מה שאין כן יש ביטול יותר נעלה, שזה הכוונה כללית שיש בכל מצווה ומצווה של כל המצוות. כוונה כללית. הכוונה של ביטול לרצון. זה רצון הנרצה. מה זה משנה לי ציצית או תפילין? או זה ביתא? זה מצווה גדולה, זה מצווה קטנה, זה מצווה פשוטה, זה מצווה חשובה. כל המצוות זה רצון הנרצה. היינו צריכים לקיים את רצון הנרצה. זה העניין של נעשה. עדיין אבל זה לרצון. רצון פירושו גם כן, בדקות, פירושו רצון. זה כבר יציאה, זה כבר המשכה. הוא רוצה, איך שהקדוש ברוך הוא עומד בציור של רצון, ציור של המשכה. אז ממילא כבר גם כן שמה תופס מקום קצת המציאות של הבן אדם. יש ביטול יותר גבוה, שזה הקדימו נעשה לנשמע. העניין של הקדימו נעשה לנשמע, זה־זה הסדר הזה שהוא הקדים. הקדימו זה ביטול לבעל הרצון. כן, הביטול לבעל הרצון שלמעלה מרצון. כאן לא נרגש אצלו הרצון, פרטי הרצון כלל. כאן פירושו האדם מוסר את עצמו לגמרי לקדוש ברוך הוא בעצמו, לעצם של הקדוש ברוך הוא, בעל הרצון, שמצד בעל הרצון אז ממילא הביטול הוא ביטול לגמרי, וממילא מזה אחר כך בא הרצון. לכן מצד הביטול לבעל הרצון אין אצלו שום חשבונות, ולכן מגיע אצלו העניין של ״הקדימו נעשה לנשמע״. וזו הסיבה, הרבי מסביר, שעל העניין של נעשה ונשמע מקבלים שני כתרים. כי על נעשה ונשמע שייך כתר. על העניין של הקדימו נעשה לנשמע, כיוון שזה ביטול כל כך נעלה, זה למעלה מגדר כתר. זה למעלה מגדר כתר. לא שייך לקרוא לזה כתר. כתר זה מקיף. זה כבר שייך לאיזשהו גילוי. מה שאין כן הביטול לבעל הרצון זה למעלה מגדר כתר. הגמרא אומרת

21:12 בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כשהיה אצל ישראל הביטול לבעל הרצון, זה היה אצלם הנקודה, אז באו מלאכי השרת, זה כבר שני כתרים. אבל על מה היו שני כתרים? שני כתרים היו לא על ה״הקדימו״, כי ״הקדימו״ זה למעלה מכתר. ה־ה־הכתר היה על העניין של ה״נעשה״, העניין של ה״נשמע״. אם לא היה ״הקדימו נעשה לנשמע״, הם לא היו מקבלים כתרים גם על ה״נעשה״, גם על ה״נשמע״, כי אז זה עניין של מציית. אבל על ידי זה שהקדימו נעשה לנשמע, היה אצלם ביטול לבעל הרצון. אז אחר כך גם כן העניין של הרצון, זה ה״נעשה״, ואחר כך ה״נשמע״ זה באופן יותר נעלה, ולכן הם קיבלו שני כתרים על נעשה ונשמע. כל זה נקודה של ביאור שהרבי מסביר, והגמרא, כל אחד יכול לראות את זה בפנים בלשון הרב. מה שנוגע אבל בפרט זה שהעניין זה שמה שחסידות דורשת מאיתנו כשמגיע עשרת החודש למרדכי פיירר והסעיפון, צריך להיות דבר ראשון העניין של קבלת עול מלכות שמיים. צריך להיות דבר ראשון העניין של ״הקדימו נעשה לנשמע״, עם זה יהודי לוקח את הפורים. אם אנחנו רוצים להתחיל להבין דברים, למה ומה ההסבר, תסביר לי ומה יהיה, מה אני אקבל מזה? מה התועלת? אז אנחנו לא שייכים לפרק. הרבה פעמים אנחנו רוצים לדעת כל דבר, אז הסברים. כמובן שיש עניין, יש הסברים על כל דבר, אבל זה לא החינוך לקבלת עול. אחרי שאדם יש לו את התנועה שהוא מוסר את עצמו, שזה הנקודה של היסוד, שאחרי שיש לנו את התנועה של התמסרות של ה״נעשה״, ״הקדימו נעשה לנשמע״, ביטול לבעל הרצון, אז אנחנו יכולים להיות כלים אחר כך גם ל״נעשה״, גם ל״נשמע״ וגם לכל העניינים שבאים

22:53 אחר כך, חודש הסוג. אבל מה צריך להיות היסוד? היסוד צריך להיות העניין של ״הקדימו נעשה לנשמע״, ההתמסרות לבעל הרצון. שבעבודה הכוונה היא, כל פשוט פשוט, הדבר הראשון לחכמו. שאצל חסיד, אצל יהודי צריך להיות הנקודה הראשונה, שהוא יגיע אחר כך, שהוא העניין של קבלת עול מלכות שמיים, עניין של יראת שמיים. וזה מה שלמדנו עכשיו כאן, את העניין של ״לגבי משה רבינו מילתא זוטרתא היא״, שהוא נותן לנו את הכוח. איך אפשר להגיע? אבל הרבי מסביר בפרוטרוט איך כל אחד שייך לכל אחד, איך אפשר להגיע לעבודה של יראת שמיים וקבלת עול מלכות שמיים.