לקוטי אמרים תניא - פרק מ"א - חלק י"ג

00:00 דובר 1 אנחנו נתחיל עוד פעם את השורה מספר עשר, אפילו במסירות נפש ממש מתחילים בעסק. היינו, הפסקנו גם באמצע עניין. אז ממילא אנחנו מתחילים שש שורות מלמטה. שורה מס' עשר, אפילו באמצע השורה: "ועסק התורה ומצוות". אז האדמו"ר הזקן אומר פה שיש עניינים בכוונות שבן אדם לא שייך לזה בעצם, רק מעט מזה. זה הכוונה שקשור עם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. הכוונה הכללית של בן אדם על ידי תורה ומצוות, לפעול יחוד של הקב"ה עם כללות הנשמות, זה צריך להיות צדיק גמור שיש לו אהבה בתענוגים. אז לא אכפת לו מעצמו. אכפת לו רק שיהיה בני עלייה. בשלב הכוונה שייך לתחתונים. אצלנו זה לא שייך כל כך לגמרי, שייך רק מעט מזה מצד העניין שכל יהודי רוצה מה שהשם רוצה. כי הוא יודע שהשם רוצה להיות בתחתונים, הוא רוצה את זה. אז הסברנו שמצד התקשרות עם הרבי אז יכולים לקבל גם כן את השייכות בעניין הזה יותר בגילוי. אבל מצד מדריגה אז אנחנו לא שייכים לזה לגמרי באמת לאמיתו. מה שאין כן יחוד הנפש של הבן אדם, שהוא יתקשר לאלוקות על ידי תורה ומצוות. העניין הזה שכל יהודי רוצה להידבק באלוקות על ידי תורה ומצוות, זה שייך לכל אחד ואחד, וזה כל יהודי באמת רוצה את זה באמת לאמיתו. צריכים רק לראות את זה. אז הרבי הסביר שהרצון הזה להתקשר לאלוקות על ידי תורה ומצוות, יש את זה ליהודי עד כדי כך שיש לו את זה בכל תוקף, עד שהוא מוכן ללכת על מסירות נפש על זה. וכשיש ניסיון, אז מגיע אליו עניין של ניסיון על קידוש השם. אז יהודי מוכן למסור את נפשו כדי לא להיפרד מאלוקות,

02:07 דובר 1 כי יהודי רוצה להיות דבוק באלוקות. ממשיך האדמו"ר הזקן הלאה ואומר: "ועסק התורה ומצוות". "ועסק התורה ומצוות והתפילה הוא גם כן עניין מסירות נפש ממש". אומר האדמו"ר הזקן, העניין של מסירות נפש זה לא רק כמו שלמדנו בפרקים הקודמים, שזה רק בשעה שמגיע מצב של ניסיון על קידוש השם, שיהודי צריך להיות מוכן שכאשר מגיע לניסיון על קידוש השם אז הוא מוכן לעשות מסירות נפש, וזה צריך לתת לו כוח באמת, כמו שהרבי הסביר בפרק כ"ה. מוסיף האדמו"ר הזקן: בעצם כל פעולה של תורה ומצוות יש בזה עניין של מסירות נפש. יש בזה את התנועה של מסירות נפש, כמו שהסברנו בשבוע קודם. האדמו"ר הזקן מסביר את זה פה: למה כל תורה ומצוות זה מסירות נפש? אומר האדמו"ר הזקן: "והיא בצאתה מן הגוף". מה זה הפשט במסירות נפש? כשאדם יוצא, הנפש מן הגוף, הוא מוסר את הנפש שלו לקב"ה. "במלאת שבעים שנה", שהנפש מגיעה לשלמות שלה במלאת שבעים שנה, כשהנשמה יוצאת מהגוף, ואז כאשר הנשמה יוצאת מהגוף אין לה מהרהרת בצרכי הגוף. הנשמה לא חושבת על שום דבר מענייני הגוף, אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפילה. המחשבה של הבן אדם נמצאת אז רק עם אותיות התורה והתפילה, שהן דבר ה' ומחשבתו יתברך. האותיות של התורה זה דבר ה'. התפילה, שזה כתוב "ומחשבתו יתברך", תפילה זה עניין המחשבה, עניין הדביקות של המחשבה שלו באלוקות, "והיו לאחדים". זה הרי כל מה שהנשמה עושה כשהיא יוצאת מהגוף. אין לה שום שייכות ושום חיפוש, שום רצון, שום שייכות לענייני הגוף, וכל מה שיש לה זה רק עניין של דביקות באלוקות באותיות התורה והתפילה. זה כל מה שהנשמה עושה

04:09 דובר 1 למעלה. למה האדמו"ר הזקן אומר את הלשון? בהתחלה האלטער רבי אומר את הלשון "עסק התורה ומצוות והתפילה", וכאן האלטער רבי אומר "עסק התורה והתפילה" והוא לא כותב מצוות. כן, שש שורות מלמטה האלטער רבי אומר "עסק התורה ומצוות והתפילה", הוא משתמש בשלושה דברים: תורה, מצוות ותפילה. כאן האלטער רבי מזכיר רק תורה ותפילה, לא הזכיר מצוות. אז ההסבר הוא פשוט. מכיוון שכאן לפני זה הוא דיבר על הבן אדם כשהוא נשמה בגוף, אז שם שייך שלושת העניינים, תורה, מצוות ותפילה. אבל כאן הוא מדבר בצאת הנפש מהגוף. אחרי שבעים שנה, כשהאדם כבר נמצא למעלה, כשהנפש יוצאת מהגוף, הלא שייך מצוות, כן? "במתים חופשי". עניין המצווה לא שייך בצאת הנפש מהגוף. מה שאין כן תורה ותפילה זה שייך גם בנשמה בלי גוף. עניין התורה, הרי ידוע שהנשמות בגן עדן לומדים תורה גם כן. ועניין התפילה שייך גם כן למעלה. בגן עדן העניין של אהבה ויראה, חיים אביי ורבא שומע מטלפונות, זה הולך על הנשמה לפני שהיא יורדת למטה, שהיא עומדת באהבה ויראה, שזה עניין התפילה. אז ממילא תורה ותפילה שייך לנשמה גם בלי הגוף. מה שאין כן עניין המצווה, זה אפשר לעשות דווקא בגלל מה? זה הגשמיות. כמו שידוע הסיפור עם הבעל שם טוב, שהוא אמר לפני שהוא הסתלק, אז הוא לקח את הציצית ואמר שהמלאך מיכאל היה מוותר על כל הקדושה והדבקות והמדרגה שיש לו. הוא המלאך הכי גבוה. היה מוותר על כל הדרגות של אהבה ויראה שיש למלאך מיכאל בשביל לתת נשיקה לציצית אחת של יהודי פשוט. גם חוש הציצית הוא נאהב. הרבי מסביר את זה באריכות על פי נגלה. מה זאת אומרת

06:06 דובר 1 ציצית אחת? על פי ההלכה צריך להיות ארבע ציציות. מה זה ציצית אחת? זה לא מצווה. הרבי מסביר על פי נגלה. יש לרבי צל שלם על התורה. עוד מעט בעזרת השם. אבל על כל פנים מה שהגיע לכאן זה שהבעל שם טוב אמר שהמלאך מיכאל היה נותן את כל העולמות שלו בשביל ציצית אחת, לתת נשיקה לציצית אחת של יהודי. וזה אי אפשר לעשות רק בעולם הזה הגשמי. שם למעלה לא משיגים את זה. וזה האלטער רבי מדגיש, כמו בעל פה, כשמגיע לנשמה שלמעלה הוא כותב תורה ותפילה, אבל לא מצוות בפשט. מדבר האלטער רבי שהעניין הזה זה עניין של מסירות נפש, מכיוון שמה פירוש מסירות נפש? כמו שהנפש יוצאת מהגוף אז הוא לא חושב על גשמיות, הוא רק חושב על רוחניות. על דרך זה בשעה שיהודי מקיים תורה, מקיים מצווה, לומד תורה ומתפלל, הוא יוצא מהגשמיות. במקום להשתמש עם הזמן הזה בשביל לחשוב לצורך הגשמיות, הוא חושב על אלוקות, שזהו כל עסק הנשמה בגן עדן. העניין של תורה ותפילה זה מה שהנשמה עושה בגן עדן כל הזמן. ובאריכות גם לגמרי. הגמרא אומרת אין למעלה, אין שם לא אכילה ולא שתייה ולא פרייה ורבייה ולא זה ולא זה. אלא יש שם רק נשמות צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. זה כתוב בגמרא, בפרט בזוהר. שם מובא באריכות כל מה שיש בגן עדן, קדושה ומשתכשך וכו' וכו', כל מיני עניינים שהרבי מסביר בקשר להביא את הנשמה בגן עדן, שזה קשור לתורה ותפילה. אלא יש אבל חילוק, שנשמה שנמצאת בגן עדן מתענגת מזיו השכינה. החילוק הוא שאפשר לשאוב

07:59 דובר 1 היא נמצאת בגן עדן, אז שם הנשמה לא רק שהיא מתעסקת בתורה ותפילה, היא גם כן באופן של מתענגים. זה התענוג של הנשמה. זה עניין של גן עדן. גן עדן זה עניין של מקום, של תענוג. הנשמה למעלה יש לה את העניין של תורה ותפילה, גילוי, וזה גם כן קשור עם תענוג, מתענגים בסוג הזה. מה שאנחנו כאן למטה, המדרגה, התענוג של הגן עדן, אנחנו לא מרגישים. כמובן, רק צדיקים גדולים מרגישים את התענוג של הגן עדן, מה שנקרא "עולמך תראה בחייך". כן, האבות. שנמצאים בעולם הזה ומרגישים את הדביקות כמו שזה התענוג. אבל מדברים כאן, הרבי לא מדבר כאן על צדיקים גמורים, מדבר כאן על כל אחד ואחד. אז כשאדם לומד תורה בשעת מעשה הוא לא עוסק בצורכי הגוף. אז יש בו את התנועה של מסירות נפש, כי עכשיו הוא לא עוסק בצורכי הגוף, כמו שהנשמה למעלה היא לא עוסקת בצורכי הגוף, רק בתורה ותפילה. על ידי זה גם הוא יושב ולומד תורה, אז הוא שוכח מכל צורכי הגוף שלו ומתעסק בתורה ותפילה, אלא שהוא מתעסק בעניין אחר. אלא מה בעניין התענוג? כמובן זה יש רק למעלה בגן עדן. אבל עצם העניין של מסירות נפש, הוא מוסר את הנפש שלו, מוסר את הרצון שלו ולוקח ומשקיע את הזמן שלו בתורה ותפילה. זו תנועה של מסירות נפש, וזה מה שדיברנו בשיעור הקודם, שזה החידוש שהרבי מוסיף פה בתניא לגבי מה שדיבר בפרקים הראשונים בתניא, ששם הוא דיבר על מסירות נפש מצד קידוש השם, או מסירות נפש שצריך להיות מזה שיהודי זוכר את הקידוש השם, העניין של מסירות נפש שבשעת קריאת שמע. כאן הרבי מחדש שיש תנועה של מסירות

09:44 דובר 1 נפש בכל פעם שיהודי עושה מצווה ובכל פעם שיהודי לומד תורה. בקשר למה שהרב אומר פה, יש כאן דיון נפלא, אפליקי רב[?] אומר, בקשר למה שהרב אומר פה שצאת הנפש מן הגוף, שאינו מהרהר בצורכי הגוף רק בעסקי התורה והתפילה. אומר אפליקי רב[?] עוד סיפור נפלא. הוא מספר שהיה חסיד של הצמח צדק ידוע, קראו לו ר' שניאור זלמן מלובלין. זלמן מלובלין היה תורת חסד. יש ספר שנקרא תורת חסד. תורת חסד קראו לו ר' שניאור זלמן מלובלין. הוא היה חכם עצום. יש סיפור ארוך עליו גם כן איך הוא נולד, באריכות ממש. סיפור שלם. אבל מה שנוגע לענייננו זה שהוא היה אחרי זה מגדולי החסידים של הרבי הצמח צדק. חוץ מזה שהוא היה גאון עילוי, הוא היה גאון בנגלה, גאון עצום בנגלה, ואחרי זה בסוף ימיו עלה לארץ ישראל ושם הוא נפטר. הקבר שלו זה בהר הזיתים. על כל פנים, על התורת חסד מספרים שהוא היה אצל הצמח צדק. הוא היה יהודי מבוגר. הצמח צדק אמר לו שבן אדם בעת זקנותו צריך להשתדל ללמוד משניות בעל פה. אמר לו למה? הוא אמר לו שהנשמה שיוצאת מן הגוף לפני שהיא, כשהנשמה, בן אדם נפטר, אז מהזמן שבן אדם נפטר, הנשמה יוצאת מן הגוף, עד שקוברים אותו, עד הזמן של הקבורה, אז לוקח זמן, לפעמים כמה שעות, לפעמים יותר מכמה שעות. לוקח זמן מהמיתה עד הקבורה, ובאותו זמן זה זמן קשה בשביל הנשמה. מצד אחד אין לו כבר את הנשמה של הגוף ואין לו כבר את המעלה ששייך לעשות רק כשהנשמה בגוף. הוא כבר יצא מזה. מצד שני הוא עדיין לא הגיע לגן עדן, אז אין לו עדיין את התענוג

12:01 דובר 1 של הגן עדן. ואז הדבר היחיד שמחזיק אותו זה עסקי התורה והתפילה. ואם הוא יודע משניות בעל פה, דהיינו אותיות של תורה בעל פה, אז הנשמה עושה כל הזמן מהמיתה עד הקבורה. חושבת אותיות של פרקי התפילה. מה שאין כן אם אין לה מה לחשוב אז יש לה הרבה ייסורים, כי אין לה לא זה ולא זה. הנשמה מרגישה הרבה צער, הרבה ייסורים, והיא לא-- היא סובלת מזה. אז ממילא צ-צריכים להשתדל ללמוד משניות בעל פה. אז הצמח צדק אמר לו שזה הפשט בתניא, מה שהרב אומר פה, מה שלמדנו עכשיו. כלומר שכתוב כאן בתניא, כן? "כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה שאינה מהרהרת בצרכי הגוף". אדמו"ר הזקן התכוון פה לא לגן עדן. הוא התכוון פה לזמן שבין המיתה לקבורה. אדמו"ר הזקן אומר כשהנשמה יוצאת מן הגוף אז הרי לא מהרהרת בצרכי הגוף, כי היא יצאה מהגוף. לאידך גיסא, אין לה עדיין את התענוג של הגן עדן. כן? וממילא מה היא עושה כל הזמן? אז אדמו"ר הזקן אומר מהרהרת, כן? מיוחדת. הוא מדבר ש-- וזה המקור שצריכים ל-- שצריכים ש-שבאותו זמן בין המיתה לקבורה הנשמה חושבת על אותיות התורה והתפילה. שלפי זה מובן גם יותר טוב ההמשך. כן? שאדמו"ר הזקן מחלק בין הגן עדן, ששם בגן עדן הנשמה מקבלת גם תענוג, מה שאין כן בזמן שבין המיתה לקבורה אין לה עדיין את התענוג של הגן עדן. עדיין לא בגן עדן, אבל גם כן לא מהרהרת בצרכי הגוף. וזה אדמו"ר הזקן מדמה: בשעה שיהודי לומד תורה ומקיים מצווה או מתפלל, צריך להרגיש כאילו שזה בזמן הזה של יציאת הנפש מן הגוף. אז זה מה-- זה היה

13:53 דובר 1 פה שהצמח צדק אמר לתרש"ס[?]. שזה בעצם ביאור מעניין גם בתניא. אבל מה שממש מעניין יותר זה ההמשך של הסיפור. שהצמח צדק אמר את זה לתרש"ס[?], ומה עשה תרש"ס[?] אחרי זה? נסע לארץ ישראל וכאילו נפטר בארץ ישראל. הצמח צדק, אה, תרש"ס[?] נפטר היה בה' ניסן. וה' ניסן היה בערב שבת, ולא הספיקו להביא אותו לקבר לפני שבת, וממילא נשאר עד מוצאי שבת, ביום ראשון. נשאר, נשאר, נשאר אה בחוץ לקבר. ה-הוא נפטר בערב שבת. לפני מעריב קברו אותו רק ביום ראשון. מה? אה? אה? אה? פה תכניס כבר שבת. נשאר כבר גם ראיה. אפילו מירושלים, כן? מדעת באתי למוצאי שבת. אז ממילא בסוף הוא היה איתו. הוא היה לא-- מהמיתה עד הקבורה לקח יותר מעשרים וארבע שעות. הוא היה יום וחצי. אז, אז הבינו למה הצמח צדק אמר דווקא אליו. אמר לו שצריך ללמוד אה משניות בעל פה, כי צריכים להבין. כן? יהיה לו הרבה עבודה, יצטרך הרבה שעות לשבת ככה ו-- אז ממילא אז אדמו"ר הזקן אמר לו את העניין שצריך ללמוד הרבה משניות בעל פה. אז זה היה הסיפור עם ה-- עם התרש"ס[?]. אז ממילא זה הפשט פה גם בתניא, שבן אדם צריך אה בשעה שמקיים את המצוות להרגיש כאילו שהוא נמצא בלי, בלי ה-- בלי הגבולות של הגוף, צרכי הגוף. עוד עניין יש פה גם עם הרבי. באחד מהמאמרים הרבי מעיר בזה. יש מאמר של הרבי, פדה בשלום. או שממילא. שם הרבי מסביר באריכות על יסוד העניין הזה בתניא, שזה הפשט שאומרים שיש אצל כל יהודי. הרבי שם מדבר על העניין של "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". עכשיו הרש"ב וכל המאמרים שואלים

16:14 דובר 1 את השאלה שהרי מצד אחד אתה אומר פדה בשלום, פדה בשלום פירושו שזה, שזה תכלית השלמות של שלום. אז איך מצד שני אומרים מקרב לי? קרב פירושו שיש לי קרב. אז איך יכול להיות שני הדברים ביחד? אז הרבי שם עונה על פי התניא הזה, שכאן אדמו"ר הזקן מחדש בתניא שכל פעם שיהודי עושה מצווה אז יש בזה תנועה של מסירות נפש. מסירות נפש קשור אל יחידה. אז מצד אחד מדברים כאן על יהודי פשוט שנמצא במדרגה פשוטה ביותר. הוא עושה מצוות סתם, לא, אין כאן שום מדרגה, שום עניינים. פשוט יושב ולומד, שלומד אביי ורבא, לומד מאיזה סדר שהוא, מקיים מצווה פשוטה ביום פשוט. ואף על פי כן אדמו"ר הזקן מדגיש שבתוך כל מצווה יש בזה נקודה מסוימת, תנועה כזאת שמכיוון שהוא לא מהרהר בצרכי הגוף אז הוא רק עסוק במצווה. אז התנועה של המסירות נפש הזאת זה תנועה של יחידה. אז ממילא זה החיבור של מצד אחד זה פדה בשלום, שלום של יחידה. מכיוון שיש כאן תנועה של מסירות נפש, מסירות נפש קשור עם יחידה. אף על פי שמצד מדרגות זה מדרגה של קרב. הוא בן אדם שהוא נמצא בדרגה נמוכה בעבודת השם שצריך להילחם כדי לקיים מצוות ולימוד התורה. אבל בפרט ממש בשעה שהוא יוצא מהגוף שלו ולומד לקיים מצוות אז זה עצם תנועת מסירות נפש. אז הרבי מסביר את כל העניין הזה.

17:47 דובר 2 איפה עוד אפשר?

17:49 דובר 1 י"ט ל"א זה בליקוט, בליקוט ב'. זה הגיע לרבי אומר פה גם כן יש סיפור, בגלל שאדמו"ר הזקן אומר פה שבשעה שבן אדם לומד תורה אז הוא לא מהרהר בצרכי הגוף. הוא על דרך, הוא כמו אחרי שבעים שנה. אז יש סיפור מאוד מעניין. שמעתי פעם בשם החסיד ר' לייזר ננס, שסיפר שהוא היה אברך צעיר או בחור עדיין. אז הוא סיפר סיפור כזה שהוא... לפי הידוע הוא היה תלמיד קרוב, שלח אותו הרבי הרש"ב, עדיין תלמיד קרוב, ושלח אותו לכל מיני שליחויות. לייזר ננס היה חסיד שהוא חי מאה שנים. אני עוד זכיתי להכיר אותו. סיפר לנו הרבה סיפורים. הוא היה תלמיד חכם, מתמימים מליובאוויטש, ואחר כך הוא היה במסירות נפש מאוד גדולה. אבל הרבי הרש"ב שלח אותו לכל מיני שליחויות, וגם תלמיד קרוב. ואחר כך הוא היה במאסר עשרים שנה. עשר שנים הוא היה במאסר ברוסיה ועשר שנים הוא היה בסיביר. ואחרי כל זה הוא ישב עשרה. הוא היה, היה לו אריכות שיעורים, על כל פנים אריכות שיעורים במאסר גם. וכשהוא הגיע לרבי אחרי כל הייסורים וכל זה, כשהוא יצא, אז הרבי אמר לו שהשנים של המאסר לא יתחשבו בשנים שלו. אז הוא חי, הוא חי הרבה שנים. אז כל פעם היו שואלים אותו: ר' לייזר, ווי אַלט זענט איר? כמה שנים יש לך? אז היה אומר: אני בשנים של הפספורט אז אני תשעים וחמש. בשנים של הרבי אני שבעים וחמש. ככה היה עונה כל הזמן. תמיד היה לו את הקופונים. אז זה אחד מהסיפורים שסיפר ר' לייזר ננס שהיה בתשפ"א. אז הרבי הקודם, הרש"ב, פרידלנדר[?] גר אז במוסקבה, והיה אז מצב במוסקבה שלא היה.

19:58 דובר 1 זמן של סכנה בכלל. כן, כי היה כבר זמן של הבולשביקים, של הקומוניסטים, והיה זמן של סכנה בכלל. חוץ מזה היה זמן של רעב. פשוט לא היה מה לאכול. המצב ברוסיה היה אז משפל המצבים. היה אז מצב מאוד קשה בגשמיות וברוחניות, והוא היה השליח מהפרידיקער רבי, שד"ר, היה הולך ונוסע לכל מיני שטעטלעך, והוא היה אוסף כסף בשביל הישיבות, בשביל התמימים. זה הפרידיקער רבי שלח. והיה אז גם כן, באותו זמן, חסיד שהוא כבר היה אז ה-- איצ'ה דער מתמיד. אז איצ'ה דער מתמיד גם כן היה שד"ר. אז לייזר ננס היה בחור, אז הוא רצה מאוד לעבוד יחד עם איצ'ה דער מתמיד, אפילו לשמש אותו, כי בינתיים הוא זוכה להיות עם ה-- עם ה-- חסיד. אז אצל חסידים זה היה דבר מאוד חשוב, שיכול לשמש את איצ'ה דער מתמיד. בינתיים הוא למד ממנו, סיפורים, גדולה שימושה יותר מלימודה. לשמש חסיד זה עניין עליון יותר מלימודו. אז הוא ביקש מהפרידיקער רבי אם הוא יכול לשמש את איצ'ה דער מתמיד. הפרידיקער רבי אמר לו, "איצ'ה זה איש רוחני", כך היה הלשון. איצ'ה הוא איש רוחני, הוא לא צריך אותך. טוב, ככה היה. אז ממילא נשאר ככה שהוא-- ובאיזשהו שלב, או באותו זמן שהפרידיקער רבי אמר את זה, לייזר ננס היה לו קצת, והוא שאל את הפרידיקער רבי: מה פירוש איש רוחני? הפרידיקער רבי לא ענה לו. הפרידיקער רבי לא ענה לו. שאל אותו, לא ענה לו. טוב, נשארה השאלה. אחרי שלושה ימים, אומר, היה איזשהו לילה, הגיע לרוסטוב. הוא חזר מאיזו נסיעה שהוא אסף כסף.

21:54 דובר 1 הוא הגיע לרוסטוב, היה באמצע הלילה, ואז הוא היה ביחידות, והיה אז חושך. רוסטוב הייתה-- רוסטוב זה עיר גדולה ברוסיה. אני חושב שהיום גם כן זו עיר גדולה, ושם כבר היה אז חשמל. זו הייתה התקופה הראשונה שהתחיל להגיע חשמל ברחוב. אלקטריציטעט. זו הייתה התחלת התקופה של חשמל, אבל זה עדיין לא היה טוב. היה יום אחד כן, שלושה ימים היה בלגן. כאילו היה כל הזמן אה-- החשמל היה נדלק ו-- בקיצור, לייזר מספר שהיה לילה שלא היה חשמל בכל, בכל, בכל האזור. אז היה חושך, חושך כפול ומכופל. והוא היה אז ביחידות עם הפרידיקער רבי, באמצע לסדר את העניינים, את הכסף שהביא. ואז הוא גמר את העניין שהיה צריך לסדר. ואז הפרידיקער רבי קם מהכיסא. הוא ניגש לחלון, והפרידיקער רבי אומר לו, "בוא תסתכל, אתה רואה שמה את האור?" אז אומר לו לייזר, הסתכל, הוא לא ראה כלום. אומר, "אתה רואה שיש שם אור?" אז הוא אומר, "לא, אני לא רואה". הפרידיקער רבי שאל אותו כמה פעמים, והוא אמר שהוא לא רואה שום דבר. הפרידיקער רבי אומר לו, "נו, אני אזכיר לך". אומר לו, כאן, "שמה יש כאן בניין, בבניין הזה בקומה התחתונה". רוסטוב הייתה כבר עיר שהיו שם בניינים, בערך, של שטעטלעך אחרים ברוסיה. אז יש כאן בניין, בבניין הזה בקומה הזאת יש כאן, יש כאן קבוצה של אברכים שמתאספים ולומדים חסידות. יש להם שיעור קבוע בלימוד חסידות, והוא אומר שהאברכים האלה אין להם פרנסה. הם עצמם כבר לא אכלו כבר כמה ימים, שלא היה להם פשוט מה לאכול. אבל מה? יש קביעות לחסידות, אז הם לומדים חסידות. בשעה שהם לומדים חסידות הם שוכחים שהם רעבים,

24:07 דובר 1 שוכחים שאין להם פרנסה. הם שוכחים על כל ה-- כל צורכי הגוף שלהם, וממילא יוצא אור מהחדר שלהם. זה שאתה לא רואה, זו בעיה שלך, אבל זה יוצא אור. אז ר' לייזר ננס חשב לעצמו אחרי זה, למה הרבי אומר לו כל זה? אז הוא הבין אחרי זה שזו הייתה תשובה על השאלה ששאל: מה פירוש איש רוחני? מה פירוש איש רוחני? יש הפירוש איש רוחני זה-- אז אפשר להסביר, יש לי ספק האם הכוונה איש רוחני זה שאדם יכול לשכוח על הרעב ולשבת וללמוד חסידות. אז זה נקרא איש רוחני, או אדם שיכול לראות את האור שיוצא מהבית כשלא מקפידים על סדר. אבל איך שיהיה, זה היה ככה. ר' זושא סיפר לנו שזה היה אז שהוא הבין שזה הפשט של איש רוחני. זה אדם שיכול. אז זה נוגע גם בפשט התניא, שללימוד התורה וקיום המצוות יש לו תואר של מסירה עצמית. מסירות נפש, שבשעה שהוא לומד הוא לא יחשוב בכלל על צורכי הגוף. כל שכן שלא צריך ללכת לקנות באמצע השיעור איזה קוקה, איזו שתייה, איזה ממתק, איזה נאש, ללכת לעשות את הסדר של הילדים. אם כך, הרבי אומר שצריכים לשכוח לגמרי מצורכי הגוף, אפילו צרכים הכרחיים. כל שכן לא ענייני תאוות, שצריך להיות דווקא איזה סטארבקס שיש כאן על השולחן, ודווקא צריך להיות פה עניינים של תענוגים. ודאי שאי אפשר לקבל חיות בתפילה בכלל ובחסידות בפרט כשמונחים בצורכי הגוף. זה גם האור הישר הגדול. תודה רבה.