לקוטי אמרים תניא - פרק מ"א - חלק ה

00:00 דובר 1 אנחנו נבוא ואנחנו עוצרים בעמוד ב', בשורה 13. באמצע השורה, "ואזי". עד כאן מה שאנחנו למדנו. אם אנחנו עושים סיכום כל העניין, האלטער רבי דיבר על שלוש נקודות שצריך להיות אצל בן אדם, ההתבוננות שלו, כדי לפעול על עצמו את העניין של קבלת עול מלכות שמיים ויראת שמיים. היה כאן שלוש עניינים שהאלטער רבי דיבר. העניין הראשון היה העניין שצריך להיות בזיכרון תמידי. העניין שהקדוש ברוך הוא עומד עליו, על עם ישראל בכלל ועל כל אחד בפרט, שנאמר "וה' ניצב עליו". כל זה היה נקודה אחת של הסברנו שזה צריך להיות כל הזמן בזיכרון. אחרי זה היה נקודה השנייה, זה בשעת קיום המצווה, בעת במיוחד, העניין שאור אין סוף מתלבש בבן אדם שמקיים את המצווה בכלל. אחר כך היה הנקודה השלישית, שזה הכוונה הפרטית, שכל מצווה ומצווה יש עניין פרטי, של הרגש פרטי, של ריכוז וכוונה פרטית. הכוונה כללית, כוונה פרטית. זה היה עד כאן כל מיני עניינים של התבוננות שאדם צריך לעשות כדי לפעול על עצמו שכשהוא עובד את השם יהיה אצלו עניין של הרגש של קבלת עול מלכות שמיים. וכל זה בכלל את הנקודה שהאלטער רבי בא לברר פה, שזה "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה". וממשיך האלטער רבי הלאה ואומר, אחרי כל ההתבוננות הזאת אומר האלטער רבי עוד פעם, באמצע השורה, במילה "ואזי". אומר האלטער רבי, "ואזי", שאדם יעשה את כל ההתבוננות במה שאמרנו עד עכשיו, אף אם בכל זה לא תיפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו. אף על פי שזה לא יעזור לו שיהיה לו אימה ופחד באופן של התגלות הלב. זאת אומרת שיהיה אצלו יראת שמיים בשלמות באופן של יראה בהתגלות הלב, מכל מקום מאחר שמקבל עליו

02:26 דובר 1 מלכות שמיים. הרי הוא מקבל על עצמו את העניין הזה כמו שאמרנו קודם, שהוא מקבל על עצמו את המלכות של הקדוש ברוך הוא לעבוד אותו בכל מיני אופנים. אז הקבלה יש פה. וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו. הוא גם כן ממשיך על עצמו את היראה. זאת אומרת, יש כאן שני דברים. כן, האלטער רבי דיבר כאן על שתי נקודות. עניין של קבלת עול ועניין של יראה. יש כאן עניין אחד שקשור עם קבלה, שהרי אדם צריך לקבל על עצמו, כמו שהאלטער רבי אמר קודם את הלשון, "והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו". שאדם צריך לקבל על עצמו את ההחלטה שהוא מוסר את עצמו להיות מעין עבד לקדוש ברוך הוא. אז הקבלה הרי היא בסדר, הוא מקבל על עצמו. זה לא רק זה, יש כאן קבלת עול. יכול להיות קבלת עול בלי חיות. יכול להיות עניין של קבלת עול באופן מאוד טכני. טכני, כאילו כזה יבש, בלי שום הרגש, בלי שום חיות. אז אומר האלטער רבי, זה לא רק הרי קבלת עול, הרי גם כן יש לו גם שייכות ליראה, כי הרי הוא מתבונן בעניינים ששייכים ליראה. הוא מתבונן שנאמר "וה' ניצב עליו", הוא מתבונן שאור אין סוף מתגלה במצווה שהוא מקיים. אז הוא מתבונן כאן לא רק בעניין של קבלה, שהוא מקבל עול מלכות שמיים, אלא יש כאן גם כן עניין של המשכה של יראה, שהוא ממשיך על עצמו את היראה מצד זה שהקדוש ברוך הוא המלך, הוא זה שהוא עובד אותו. אז מכיוון שיש בו גם קבלת עול וגם תנועה של יראה, "בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו", רק זה לא נרגש בלב. כמו שהאלטער רבי אמר קודם, אני

04:10 דובר 1 מראה לך פה. רק זה לא נרגש בלב באופן שיש לו הרגש של יראה. מה זה, הלב? כן, זה נראה. זה רק יראה במוח. זאת אומרת, הוא במוח הוא מקבל. הוא מבין שכך צריך להיות, שהיראה שצריך להיות, הרגש של יראה במוח נרגש אצלו. אז אף על פי כן, קבלה זו הרי אמיתית בלי שום ספק. הרי זה שיהודי מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, הרי זה עניין אמיתי בעצם בלי שום ספק. למה זה אמיתי? שהרי טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך. למה זה עניין אמיתי? בגלל שבעצם הרי זה הטבע. כמו שהרבי אמר בתחילת הפרק, שהעניין של קבלת עול מלכות שמיים יש את זה אצל כל יהודי בטבע הנשמה, שלא למרוד במלך הקדוש יתברך. יהודי בטבע יש אצלו את ההרגש שהוא לא רוצה למרוד במלך הקדוש יתברך. כן, וממילא הרי אם ככה יוצא יש כאן. אז מה הרבי מדגיש פה? אבל הרבי רוצה להדגיש פה שהעניין הזה זה די ומספיק. העניין הזה שמדברים פה, שהאדם יפעל על עצמו את העניין של קבלת עול במחשבה. הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, וגם כשהוא חושב על עניינים של יראת שמיים, הוא חושב על העניין של יראתו יתברך במחשבה, אפילו שלא מגיע להרגש של יראה בלב. זה די ומספיק בשביל לקרוא לזה עבודה, בשביל להגיד שזו עבודה, כמו שרצונו, זה ראשית העבודה, זה כבר עכשיו לעבדי. הרי תראה. אז יש כאן שני דברים. יש כאן מצד זה שהרי אדם עושה קבלה, וגם כן יש המשכת היראה. אז הרבי מוסיף שזה עניין אמיתי. למה זה אמיתי? כי בעצם הרי יש לזה כל יהודי בטבע.

05:59 דובר 1 רק העניין הזה שיהודי לא חושב על זה, שוכח מזה. אבל הרי בטבע יהודי קיבל על עצמו באמת. זאת אומרת, זה עניין אמיתי בנשמה מצד עצמו. אלא מה, יכול להיות שזה יושב אצלו? אז כל ה"עבודה" זה רק לחשוב על זה. כשאני חושב על זה, אז אם ככה זה עניין אמיתי, מכיוון שבעצם זה עניין אמיתי, אז מספיק זה שאני חושב על זה כדי שזה נקרא קבלת עול אמיתית. הרי התורה והמצווה שאדם מקיים מצד הקבלה שקיבל על עצמו, העניין של קבלת עול, ובמוח, מהשולחן ערוך שבמוח, נקרא אז בשם עבודה שלמה. אז זה נחשב לעבודה. לא סתם זה נחשב לעבודה, זה נחשב לעבודה שלמה. אז הרבי מחדש פה שזה נחשב עבודה שלמה. זאת אומרת, עד עכשיו חשבנו, מה הרבי? מה קרה? מהפכה של הרבי בספר בכל העניין של הפרק הזה. עד עכשיו חשבנו מתי נקרא עבודה שלמה: דווקא כשאדם יש לו יראה גלויה ורגש הלב, הוא מרגיש הרגש של יראה לקדוש ברוך הוא. אם זה רק במחשבה, הוא חושב על יראה, אז העניין חיצוני, זה לא אמיתי בעצם. הוא לא מפחד, הוא רק חושב. זאת אומרת, זה, זה, זה לא. זה לא אמיתי, זה, זה. מחשבות על עניין זה כמו שאתה תחשוב על זה. ניקח דוגמה, אתה תחשוב על מישהו, על המעלות שלו. אתה לא אוהב אותו. נכון שאתה חושב על המעלות שלו, ואף על פי כן, לפה אני לא יכול לסבול אותו. כן, אפילו גם בזה כמובן שזה לא נכון, כי זה מגיע ליהודים. אז יש עניין גם כן של כל יהודי בעצם. אבל אנחנו נמצא גם

07:45 דובר 1 משל שיכול להיות כזה דבר, שאתה חושב על זה ואף על פי כן זה לא אמיתי כי זה לא חודר לך. לא ראיה, בראש אתה מבין דבר אחד, בלב אתה עושה, אתה מרגיש דבר אחר. אז אתה נקרא היפוקריט. מה שנקרא היפוקריט. איך זה הפך? איש הפכפך? כן, בראש דבר אחד, ואחד בפה ואחד בלב. איך יהיה? מחדש פה הרבי שבעבודת השם זה לא נכון. זה לא ככה. זה נחשב לעובד. למה? בגלל שבעצם יהודי בטבע יש לו קבלת עול. זה טבע הנשמה, מצד הנשמה. ויהודי בטבע יש לו יראת שמיים. אז בעצם הרי זה המציאות האמיתית שלו. אלא מה? יכול להיות שבגלוי הוא לא מרגיש את זה, אבל בעצם זה ככה. אז לכן, מכיוון שבעצם זה ככה, אז זה שאתה חושב על העניינים האלה ואתה מקבל את זה, זה נחשב לעבודה שלמה. וזה אומר האלטער רבי, אז העבודה-- אז קיום המצווה שאדם מקיים מצד העניין הזה, זה נחשב לעבודה שלמה. לכאורה, לעבודה הזו, עבד לעדונו ייאמר, כמו כל עבד שעובד את האדון והמלך שלו, אז זה נחשב גם כן לעבודה שלמה. הרבי מוסיף פה ביאור שמה שהאלטער רבי כותב פה עבודה שלמה. מה כאן הדיוק? אה? שזה עבודה שלמה. מה משמע, שיש עבודה שהיא לא שלמה? ודווקא העבודה הזאת נקראת עבודה שלמה. אז הרבי מסביר, מדייק שהעניין של עבודה שלמה, הכוונה שיש כאן גם קבלת עול וגם יראה. מכיוון שהאלטער רבי מדגיש פה שני פרטים: שאדם גם עושה קבלת עול וגם יראה. זאת אומרת, יכול להיות שבן אדם יש לו רק קבלת עול ואין לו יראה. הרבה פעמים קורה שבן אדם, אה, חושב על

09:32 דובר 1 העניין של קבלת עול, אה, זאת אומרת הוא עושה בשכל שלו, מגיע להכרה שהקדוש ברוך הוא המלך, אני העבד, והסדר הוא שעבד צריך לקבל עול המלך. אין לי הרגש של יראה, אפילו לא במוח. אני לא מרגיש שום יראה מהקדוש ברוך הוא, אבל על החשבון, על חשבון. הוא המלך, אני העבד, וצריך לקבל העול של העבד למלך. זה גם כן נחשב ל-לעבודה. אפילו בן אדם שיש לו רק קבלת עול בלי שום יראה. יש כזה דבר. יש אנשים שיש להם קבלת עול בלי יראה. אה, הם מתבוננים בעניינים של קבלת עול. הקדוש ברוך הוא המלך, וממלך צריכים לקבל עול מלכות שמיים, לעשות את כל השולחן ערוך, והם מקיימים את כל התורה ומצוות מצד קבלת עול. אין להם שום רגש של פחד ויראה, אז זה גם כן עבודה. אלא מה? זה לא עבודה שלמה. זה פלא עבודה. הוא עובד, הוא עושה מה ש-- זה כמו שתגיד עבד שיש לו אדון, והעבד אין לו פחד מהאדון, אבל אף על פי כן הוא עבד מסור ונתון והוא עושה כל מה שהאדון מבקש ממנו. אין לו פחד מהאדון, הוא לא מפחד ממנו. אין לו יחס של פחד, של רגש, של-- אפילו לא במוח. אלא מה? הוא קיבל על עצמו את האדון הזה בתור אדון והוא עושה כל מה שהאדון אומר. אז זה גם כן נחשב לעבד. אבל אף על פי כן, כדי שעבודה תהיה עבודה שלמה אז צריך להיות לא רק קבלת עול אלא גם יראה. היראה מכניסה שלמות בעבודה. למה? כי אז יש בזה גם-- כשיש בזה את המעשה, יראה גם כן, הרגש מסוים, אפילו במוח, הרגש מסוים של יראה,

11:12 דובר 1 אז זה יותר ויותר, יש לזה יותר קיום, זה יותר אמיתי ויותר פנימי. אז לכן זה נחשב לעבודה שלמה. זה הדיוק של האלטער רבי פה שזה עבודה שלמה כי זה גם קבלת עול וגם יראה. עוד דבר, מה שהאלטער רבי מדייק פה בלשון קודש כשהוא אומר שזה טבע הנפש של כל ישראל להיגנז את המלך הקדוש ברוך הוא. למה האלטער רבי משתמש בלשון הזה, המלך הקדוש ברוך הוא? היה יכול להגיד סתם המלך, בית המלך, המלך. אז מה הדיוק פה שזה המלך הקדוש? גם לפני זה, בפרק ל', האלטער רבי גם כן משתמש עם הלשון הזה, המלך הקדוש. שם האלטער רבי אומר: "מה לי סור מרע ומה לי עשה טוב, הכל היא מצות המלך הקדוש". זה כתוב: "הכל מצוות--" המלך הקדוש. הנה, זה כתוב שם הלשון ככה. מה אני קורא? יא. מה לי בחינת סור מרע ומה לי עשה טוב, הכל ממצוות המלך הקדוש ברוך הוא. גם שם הלשון המלך הקדוש. מה זה הלשון הזה? זה נכון שכך, כך כתוב ב-ב-בספר, בספר אצל הספר של התשובה. כן אומרים המלך הקדוש. אבל מה זה נוגע לענייננו? למה ככה צריך להדגיש העניין של המלך הקדוש? אז יש ביאור שמה ואפשר להשתמש באותו ביאור גם פה, בפרק ל"ג אפשר לעשות אה, גזירה שווה גם לכאן. שהביאור, העניין של המלך הקדוש מדגיש את העניין שכל העניינים אצלו בשווה. מצד זה שהקדוש ברוך הוא לא סתם מלך, אלא מלך באופן של מלך הקדוש, מלך שהוא קדוש ומובדל, אז זה מבטא שאי אפשר לחלק בין מצווה אחת לשנייה. אם אתה מסתכל על הקדוש ברוך הוא בתור מלך, אה, אז במלך, אם תתחיל מלך סתם אז ודאי שמלך צריכים לקיים כל מה שהמלך מצווה.

13:22 דובר 1 אבל אף על פי כן, הרי במלך ודאי שיש עניינים יותר חשובים, יש עניינים פחות חשובים. מלך מנהיג מדינה. אז יש עניינים של גזירות של המלך שהם יותר חשובים, ויש עניינים של גזירות של המלך שהם פחות חשובים. אפשר לחלק בין נקודה אחת לשנייה. מה שאין כן כשאתה מסתכל על הקדוש ברוך הוא בתור מלך הקודש. מה פירוש קודש? שהוא קודש, הוא מובדל מעולם. אז שמה לא שייך להגיד יש דברים יותר חשובים, פחות חשובים. הרי בעצם הוא מובדל לגמרי מכל המציאות של העולם, וממילא כל מצווה יש לה אותו שווי. ככה לא דורשינן. למרות שהוא קדוש ומובדל, אף על פי כן הוא רצה. אז כל רצון שלו זה באותו, זה באותו השוואה, זה באותו תוקף. ומצד הנקודה הזאת זה גורם שהקבלת עול תהיה בכל המצוות בשווה. לפעמים בן אדם מחלק, אומר אז זה, זה מצווה יותר חשובה, זה פחות. כן, קלה שבקלות, חמורה שבחמורות. אם אתה מסתכל אבל על המצוות בתור ציוויים של מלך הקודש, אז יש אצל הבן אדם, נהיה שכל העניינים הם בשווה. לא משנה מצווה גדולה, מצווה קטנה. כי הרי הוא קודש ומובדל, וממילא כל הציוויים הם באותו תוקף ובאותו, באותו, באותו מסירות, אותו יש מצוות. אבל דרך זה גם כן עשינו הסבר על העניין של חסיד ורבי. עניינים של התקשרות. אומרים התקשרות של חסיד לרבי. אז גם כן שמה, אז יש עניינים שאדם מתחיל לדבר על התקשרות לרבי, אז גם כן לפעמים עושים חשבון. כן, יש דברים שהם יותר חשובים ויש דברים פחות חשובים. ומה מתבטאת ההתקשרות שלי לרבי? אז לפעמים עושים חילוקים. אני מקושר לרבי רק בדברים מאוד, אה...

15:07 דובר 1 דברים גדולים, דברים חשובים, אבל דברים קטנים מה זה משנה? זה דבר כל כך חשוב שלא, לא יהיה זהיר באיזו תקנה? כן, יש תקנות שהן גדולות, שבזה מתבטא כל המהות של חסידים. כן, ויש עניינים שהם גדרי תקנות קטנות. כן, הרי הרי כשמדברים על עניינים של התקשרות לרבי, אז הרי יש כל מיני הוראות של הרבי, בהרי עניינים שהרבי נתן הוראות והדרכות וכל מיני דברים. אז אפשר להיות לפעמים שבן אדם יגיד שזה דבר קטן, לא כל כך חשוב. הרבי דיבר על זה רק פעם אחת. מה עשה מזה עסק כל כך גדול? זה דבר קטן. כן, ממילא להגיד שבחור לא הולך למבצעים למשל. מבצעים זה דבר שהרבי דיבר על זה כל כך הרבה פעמים. ההשתדלות של מבצעים היה כל כך גדול. בחור שלא הולך למבצעים, אז מה הוא חסיד? זה, זה, זה... אז הוא לא מסתדר. אז ממילא מבצעים זה עניין עיקרי ביותר בהתקשרות של חסיד לרבי. אבל נגיד למשל, כל אחד עושה לעצמו את הדברים, ואחד מחליט שזה חשוב ואחד דבר אחר חשוב. יש כל מיני תקנות מהרבי בשנים האחרונות בפרט, כל מיני עניינים שהרבי דיבר. עניין של רמב"ם, עניין של, של עשין לחורף, עניינים של כל מיני תקנות שקיבלנו מהרבי, כן, ש־ש־שלפעמים יכול להיות זה, זה דבר שפעם אחת דיבר על זה, לא כל כך, זה רק קטן וזה לא מתבטא כל העניין של ההתקשרות של חסיד לרבי. אז זה מסבירים שאם אנחנו יודעים שמדובר על רבי, צדיק יונתן בן ברוך [?], שהוא קודש, לא, לא סתם רבי, רבי קודש, זאת אומרת שהוא קודש ומובדל, שבעצם הוא למעלה מכל העניין. הרבי הוא למעלה מכל

16:49 דובר 1 העניין של שייכות אלינו, ואף על פי כן עם כל הקדושה והגדולה שלו הוא מצווה לנו לעשות. אז ממילא מצד הנקודה הזאת, אז מה זה משנה אם זה ציווי גדול או ציווי קטן? הכל זה ציווי אחד של הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, באותו דבר הוא הגיע להתקשרות של חסיד לרבי. אם אז מצד, מצד מלכא קדישא, אם מסתכל עליו, אם אתה מסתכל עליו בתור, בתור בן אדם שהוא בערך אליך, אז אתה יכול לחלק. יש דברים חשובים יותר, דברים חשובים פחות. זה אני מבין יותר, זה פחות. יש לזה יחס. אם הוא קודש ומובדל, אז כל מצווה, כל ציווי, כל תקנה מקיימים את זה עם אותו הידור, עם אותו כוח, עם אותו קבלת עול שצריכים לקיים את כל, כל הידורים. הנה ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: אבל מה שאין כן אם לא יכוון לקיים המצווה בעבודה למלך, כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצוותיו. מה קורה אבל אם בן אדם מקיים את המצווה רק עם אהבה בלבד? כאן הרבי מסיים את הסוגיה, שעד כאן הוא דיבר שראשית העבודה ועיקרה ושורשה צריך להיות דווקא עניין של יראה, דווקא עניין של יראה וקבלת עול, לא העניין של אהבה. ואת זה הרבי חידש בהתחלת הפרק: כתוב שאפילו בעניינים של עשה טוב לא מספיק אהבה. צריך להיות גם בשביל עשה טוב, גם צריך העניין של יראה. למה לא מספיק אהבה? על כל פנים בשביל עשה טוב. למה לא מספיק שאדם רק יעורר את האהבה ויקיים את כל המצוות, מצוות באהבה, בלי רגש היראה? אז הרבי מסביר עכשיו: מה שאין כן אם לא יכוון לקיים המצווה בעבודה למלך. אם הבן אדם מתחבר לקדוש

18:31 דובר 1 ברוך הוא רק מחמת אהבה כדי לדבק בו על ידי תורתו ומצוותיו, כי הוא רוצה להיות דבוק בריבונו על ידי תורה ומצוות. זאת אומרת שמה הדבר שעושה לו את המוטיבציה בעניין של תורה ומצוות? זה האהבה, שרוצה להיות דבוק לקדוש ברוך הוא. הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא ולכן הוא מקיים מצוות. זה לא מיראה, זה לא מתאווה. אם יהיה לו רק אהבה לבדה, אינו נקרא בשם עבודה. אי אפשר לקרוא לכזה דבר בשם עבודה. זה נחשב לדבר יפה מאוד. אתה אוהב את השם ולכן אתה מקיים את המצווה, אבל אתה לא עובד אותו וממילא זה לא עבודה. חסר כאן את כל היסוד של עבודה. והתורה אמרה, זה ציווי התורה, ״ועבדתם את ה' אלוהיכם״, וגם התורה רוצה שהיחס של יהודי לקדוש ברוך הוא בשעה שהוא בא לקיים מצווה, שהיחס שלו יהיה באופן של עבדות. התורה אמרה ״ועבדתם את ה'״. אז אפילו אם אתה מקיים מצוות ואין לך רגש של קבלת עול המצווה, אתה עושה את זה רק מצד האהבה, מצד האמת, מצד מה שיש לך בזה, אז הכל טוב ויפה, אבל אתה לא עבדת את השם. זה לא נחשב לעבודה, זה לא נחשב לעבדות. התורה אומרת ״ועבדתם״. צריך להיות רגש של עבדות. חסר כאן את הרגש של ה... חסר כאן את כל העניין. ״ואותו תעבדו״ וגו'. הרבי מביא שני פסוקים. פסוק אחד, בפרשת משפטים, שם כתוב ״ועבדתם את ה' אלוהיכם״. אז רואים שם הלשון ״ועבדתם״ דווקא, שצריך להיות אופן העבודה דווקא באופן של עבדות. ומביאים פסוק שני, ״ואותו תעבדו״. גם שם כתוב הלשון ״תעבדו״, עניין של עבדות. למה הרבי מביא שני הפסוקים? כי גם

20:29 דובר 1 ב-- כי גם ככה זה במקור, איפה שמובאה המצווה. הרמב"ם שמביא בעניין של עבודה זרה, ובעצם באיזושהי אריכות שלמה שמביאים את כל הסוגיה של המצווה של-- שמביאים הפסוקים בנוגע לעבודה, מביאים את שני הפסוקים האלה. פסוק ״ועבדתם את ה' אלוהיכם״ והפסוק ״ואותו תעבדו״. לכאורה פסוק ״ועבדתם את ה' אלוהיכם״ זה, זה, זה לא ציווי, זה סיפור דברים. כי הפסוק אומר ״ועבדתם את ה' אלוהיכם״, אז ״וברך את לחמך ואת מימיך״, כן? זאת אומרת הפסוק מספר, מסביר מה יקרה, שעל ידי זה שעבדתם את ה' אלוהיכם אז על ידי זה תקבלו את כל הדברים שיבואו אחר כך. כל ה-- כל הדברים הגשמיים, כל הברכה, כן? השני, הפסוק ״ואותו תעבדו״, זה כבר כתוב יותר בדרך ציווי. איך כתוב שמה, אה, ״אחרי ה' אלוהיכם תלכו״. נראה לי שזה הפסוק הזה. ״ואת מצוותיו תשמרו״, ״ואותו תעבדו״, משהו כזה. פרשת ראה. אגב, צריך לעיין למה הרבי מביא דווקא את שני הפסוקים האלה. ב-ב-- יש איזה-- יש איזה אריכות בנוגע ל-ל-ל-- ברמב"ם, למה הרמב"ם מביא דווקא פסוק הזה? אני לא זוכר עכשיו את העניין. צריך לעיין בזה. אבל על כל פנים, אם נגיע לענייננו, מה הנקודה שהרבי מסביר פה? שצריך להיות דווקא באופן של עבודה. התורה אומרת שזה דווקא באופן של עבד. אז ממילא כשיש לו אהבה בלי יראה, אז זה נקרא, כל תורה ומצוות, לא נחשב לעבודה. חסר כאן העניין של עבדות.

22:37 דובר 2 שומעים שהוא, אה, זה עבודה של בעל הבית מהשער.

22:45 דובר 1 אז אתה שואל שאלה טובה. הוא שואל כי היראה, לפעמים כתוב בספר הפוך, שדווקא אהבה נחשבת לעבודה. כן, ״לית פולחנא כפולחנא דרחימותא״, שהתרגום של זה שאין עבודה כמו עבודה של אהבה. אז רואים שדווקא אהבה נחשבת לעבודה. כן, זו שאלה טובה, והתירוץ הוא, וכל העניין זה שהפירוש של-- ה-ה-ה-- יש שני פירושים בעניין של עבודה. יש פירוש, יש עבודה כפשוטו, שזה עבודה מלשון עבדות. עבד, כן? שהוא עובד. יש פירוש של עבודה שזה עניין של עיבוד. עבודה מלשון עיבוד. עיבוד עם ע', כן? עיבוד הארץ. עניין של בירור וזיכוך, שזה כמו שהרבי מביא בפרשת משפטים, שהפשט עבודה זה שכמו שהעור מעבדים, לוקחים את העור מהבהמה, עור עם ע', כן? ומעבדים את זה עד שזה נהיה אפשר לעשות מזה בגד או נעליים או אפשר לעשות מזה דבר. על דרך זה גם כן יש את העניין של, של עבודה, שזה לקחת הדבר שבבעלות ולעבד, עניין של בירור וזיכוך. אז זה ההבדל בין אהבה ויראה. כשמדברים על עבודה מלשון עבדות, אז זה בעיקר בעבודה, ככל הסבר, יראה, עבדות, עבד, שזה הפירוש הפשוט של המילה עבודה. אז זה מה שהתניא אומר פה. והתירוץ הוא ״ועבדתם״, הפירוש הפשוט ״ועבדתם״, עניין של עבדות, עבודת עבד. וזה דווקא בעניין של קבלת עול, יראה, לא באהבה. באהבה חסר בעניין של עבדות וביטול, קבלת עול. אהבה זה עניין של מציאות, ישות, השתלשלות. אז זה חסר כאן בעניין של הביטול. אם הפירוש של עבודה זה עבודה מלשון עיבוד, עיבוד, בירור וזיכוך, אז שם אדרבה. איפה עיקר הבירור והזיכוך? זה דווקא באהבה, מה שאין כן יראה, חסר שם הזיכוך. יראה זה ביטול, זה לא זיכוך.

24:42 דובר 1 דווקא אהבה זה שהבן אדם משתנה ונהיה לפי ה... מתחבר עם האהוב בפנימיות. זה עושה שינוי פנימי בבן אדם. זה ההבדל בין העניין. למה לפעמים כתוב שעיקר עניין העבודה זה דווקא בעבד ולפעמים כתוב שעיקר העבודה זה דווקא ביראה? יש כאן הערה של הרבי גם כן על זה שאומר: ״והתורה אמרה״. למה הרבי אומר כאן את המילים ״והתורה אמרה ועבדתם״? זה לשון משונה. הרבי היה יכול להגיד ״כמו שכתוב״. מה בדיוק ״והתורה אמרה ועבדתם את ה׳ אלקיכם״? אז יש דיוק נפלא מהרבי במילואים כ״ט. הרבי אומר הערה נפלאה. הרבי אומר שבכמה מקומות מוסבר ההבדל בין תורה למצוות: שמצוות בעיקר זה קבלת עול. מצוות, קבלת עול. תורה זה שכל. תורה בעיקר זה עניין של שכל והשגה, וממילא במצוות מודגש בעיקר העניין של קבלת עול. בתורה מודגש בעיקר העניין של תענוג. זה שני עניינים בעבודת השם. מצד אחד דורשים עניין של ביטול וקבלת עול, שזה בעיקר מתבטא במצוות. מצד שני דורשים שהאדם יהיה לו גם כן תענוג בחייו בעבודת השם. זה מתבטא יותר בעניין התורה. זה שני עניינים, תורה ומצוות. זה שהרבי אומר כאן את המילים ״והתורה אמרה ועבדתם את ה׳ אלקיכם״. על ידי זה שאצל יהודי נרגש ש״ועבדתם את ה׳ אלקיכם״ זה בגלל שהתורה אומרת את זה, אז זה נותן תענוג בתוך הקבלת עול. זאת אומרת, למרות ש״ועבדתם את ה׳ אלקיכם״ בעצם זה עבודה של קבלת עול, חסר בזה תענוג. עבד, עבד זה לא גדר של תענוג. עבד זה גדר של ביטול, קבלת עול. אבל על ידי שנרגש בו שהתורה אמרה. תורה אומרת, תורה זה תענוג. אז זה מכניס תענוג בקבלת עול. איזה הערה שהרבי, שהרבי עושה. זה גם כן סיפור עם

26:43 דובר 1 הרבי, שהרבי אמר פעם, נראה לי, לרבי צעירי שבתוב[?]. הרבי התלונן על החסידים כל מיני תלונות. אז רבי צעירי שבתוב[?] טען לרבי: מה זאת אומרת? החסידים היום יש להם, יש להם קבלת עול. הם אוכלים מה שהרבי יגיד להם, הם הולכים באש ובמים, הם בטלים לרבי לגמרי. אז הרבי אמר לו: יכול להיות, אבל דבקות שהוא רק קבלת עול, זה רוצה בתענוג. אני לא אוהב שקשורים אליי רק עם קבלת עול. צריך שזה יהיה ברצון ותענוג. איך? לכן הרבי אמר שהוא לא רוצה. לכן הוא משתדל לא להגיד לכל אחד בפרט מה לעשות, כי רוצה שכל אחד יעשה מה שיש לו. מצד אחד הרבי מדבר לכולם, כולל. אבל על עניין פרטי רוצה שכל אחד יבחר את העניין שיש לו בזה רצון ותענוג גם. קבלת עול זה ראשית הרי, אבל צריך שבקבלת עול יהיה בזה גם כן נמשך כעניין של רצון ותענוג. בגלל זה הרבי אומר, אספקט ראשון, שאומר ״והתורה אמרה ועבדתם את ה׳ אלקיכם״. אז יש בזה גם עניין של תורה, אז ממילא יש בזה גם עניין של תענוג.