לקוטי אמרים תניא - פרק מ"א - חלק ד

00:01 האלטער רבי מסביר פה את העניין. בן אדם צריך להתבונן, נוסף להתבוננות בכלל שצריך להיות לבן אדם על העניין של יראת שמיים, לבוא לקבל עליו עול מלכות שמיים, שזה צריך להיות בכל היום. צריך להיות גם כן התבוננות פרטית בשעה שהוא מקיים מצווה. בשעה שהוא מקיים המצווה צריך להיות התבוננות על זה שאור אין סוף מתגלה במצווה. וזה הגמרא מדברת על שני עניינים. העניין הכללי שיש בכל המצוות, שאור אין סוף שנמצא בחפצא של המצווה נמשך לבן אדם בשעה שהוא מקיים את המצווה, וזה שייך לכל המצוות בשווה. ואחרי זה עניין פרטי, שזה בכל מצווה ומצווה, ההמשכה הפרטית, הקשר הפרטי עם הרצון ששייך למצווה הזאת. אז הרבי מביא דוגמה בעניין של תפילין, שבתפילין יש את העניין של המשכה של המוחין, שלמעלה, שנמשך בבן אדם. בד' פרשיות החוכמה והבינה והדעת שכוללת את החסד והגבורה, שאת זה הבן אדם ממשיך על עצמו בשעה שהוא מניח תפילין של ראש, וזה פועל עליו בנפש שהוא ישעבד החוכמה והבינה והחסד והגבורה, שבהן שיהיה כל כולו לה' לבדו. יש כאן דיוק אחד מאבא של הרבי, הרבי שליט"א, לפני שממשיכים הלאה. הוא מדייק. האלטער רבי אומר, כשהוא מדבר על הכוונה הכללית שהבן אדם צריך לכוון על זה שאור אין סוף נמשך בשעה שהוא מקיים מצווה, נמשך אור אין סוף על נפשי, האלטער רבי כותב קודם כול, הוא כותב להיכלל ואחר כך הוא כותב להיבטל. ואחר כך, כשהוא מדבר בדרך פרט, בכוונה פרטית, אז הוא כותב הפוך. קודם כול הוא כותב להיבטל ואחר כך הוא כותב להיכלל. כאילו זה רק דיוק בסדר, אבל כמו שאמרנו כבר, בתניא הכול מדויק בתכל'ס. אז כל הדיוקים יש להם פירוש והוראות. אז יש דיוק בר' לוי יצחק.

02:17 על זה שהוא מסביר שהחילוק הוא באופן: בעניין הראשון, הכוונה הכללית, הוא מדבר מלמעלה למטה. הוא מדבר שאור אין סוף נמשך, כן, על התפילין ועל הבן אדם שמניח את התפילין, ונמשך אור אין סוף. מדובר שאור אין סוף מתלבש בתפילין ובנפש שעושה את המצווה של התפילין. אז לכן שם הסדר הוא להיכלל ואחר כך להיבטל. מה ההבדל בין להיכלל ולהיבטל? להיכלל זה מצד העליון. להיבטל זה מצד התחתון. זאת אומרת, בשעה שיש לך תחתון שמתבטל לעליון, יש שתי דברים. דבר אחד שהוא בחינת תחתון, דבר אחד שהוא בחינת עליון. התחתון מתבטל אל העליון. אז המילה להיבטל שייכת לפעולה של התחתון. זאת אומרת שהתחתון צריך לבטל את עצמו בשביל שהוא יוכל להתחבר עם העליון. הוא צריך לבטל את העניינים שהם לא-- שהם לא בטלים. נגיד למשל, כן, שהעבד יתבטל לאדונו, התלמיד יתבטל לרב. אז העניין של להתבטל, הוא צריך לבטל את כל השכל שלו כדי שיוכל להיות כלי לשכל הרב. הוא צריך לשים את כל הרצונות שלו בצד כדי שיוכל להיות כלי לרצון האדון. אז יש כאן את הפעולה שמצד התחתון, שזה נקרא בשם ביטול, להיבטל. אחר כך הפעולה מצד העליון זה להיכלל. להיכלל זה כבר פעולה חיובית, שנכלל, שמתאחד, שנהיה דבר אחד, התכללות בעליון. אז ההתכללות זה שהוא כבר מתחבר עם העליון. להיבטל זה שהוא מבטל את המציאות שלו, שזה לא העניינים שצריכים לבטל אותם. ולכן כשמדברים מלמעלה למטה, שזה בדרך כלל כשהוא מתחיל שאור אין סוף מתגלה בנפש, או אור שמתגלה, אז הוא כותב מלמעלה למטה: קודם כול זה שלמעלה, מה שזה נכלל בו, ואחר כך להיבטל. זה מה שקורה בבן אדם למטה, בנפש. אז עושה את זה מלמעלה למטה, קודם להיכלל ואחר כך להיבטל. כשהוא מדבר

04:32 אבל דרך פרט, הוא מדבר מה הבן אדם עושה בהנחת התפילין. איך הוא לוקח את המוחין שלו, את החוכמה והבינה שלו, ומקשר את החוכמה והבינה שלו עם הרצון. מדברים מלמטה למעלה. אז קודם כול זה להיבטל, לשים את החוכמה והבינה שלו, שהם לא בעניינים של רצון, להוציא את זה, לבטל. לבטל את כל החוכמה והבינה שבעניינים שלא שייכים לרצון, ואחרי זה להיכלל, להתחבר עם אור אין סוף. זה מדויק, הסדר העניינים. למה לפני זה אומר בסדר כזה ואחר כך עובר לסדר אחר. ממשיכים הלאה. זה הכול בנוגע לתפילין. עכשיו האלטער רבי ממשיך להסביר בנוגע לציצית. ודווקא ... כמו שכתוב בשולחן ערוך אחרי המילה וכו'. כן, יש לך את זה שם. יש לך תניא. אה? אתה יודע את זה בעל פה. אה? אתה סומך על התניא שיש איש אחר. ״ובעטיפת ציצית״, ממשיך האלטער רבי, אומר: ״ובעטיפת ציצית״, דכתיב, כמו שכתוב בזוהר. מהו הכוונה הפרטית בנוגע לציצית? אומר האלטער רבי: ״ובעטיפת ציצית״, דכתיב, כמו שכתוב בזוהר, יש את הכוונה שכתוב בזוהר. כאן האלטער רבי, כמו שאמרנו בשיעור הקודם, מביא את הכוונה איך שזה מצד תפיסת התורה, ששם נרגיש יותר הרצון שבעניין. יש את הכוונה שכתוב גם בשולחן ערוך, אבל האלטער רבי דווקא מביא את הכוונה של הזוהר, שבזוהר מה הכוונה של ציצית? להמשיך עליו מלכותו יתברך. העניין של הכוונה של ציצית זה שהבן אדם ממשיך על עצמו את המלכות של הקדוש ברוך הוא, אשר היא מלכות כל עולמים וכו'. שהמלכות של הקדוש ברוך הוא זה המלכות של כל העולמות, כמו שלמדנו קודם, ולייחדה עלינו על ידי מצווה זו. כשאני עוטף את עצמי עם ציצית, אז אני לוקח את

06:38 המלכות של הקדוש ברוך הוא, שזה המלכות של כל העולמות. ודרך הציצית אני, אני, אני מייחד את המלכות של הקדוש ברוך הוא עלינו, על הבן אדם. מה זאת אומרת? מה הקשר עם ציצית? אז מובא בזוהר. נו, מה קורה שם? מובא בזוהר שהעניין של הכוונה של ציצית זה שיש את הטלית. יש לזה ארבע כנפות. הארבע כנפות של הטלית מרמזות על העניין של ארבע כנפות, על כל סדר ההשתלשלות. העניין של הטלית, ארבע כנפות, מרמז על כל העניין של הטלית, כל הקצוות, כל הסדר של ארבע רוחות, שזה גם ברוחניות מרמז על מעלה, מטה, ימין, שמאל. זאת אומרת שזה מרמז בכלל על כל העניינים של סדר ההשתלשלות. כן, אז הטלית עולה לכל העולמות, וזה מרמז על המלכות של הקדוש ברוך הוא שמתפשטת על כל העולמות. שזה העניין של התכלת, כמו שמוסבר בגמרא: כתוב שהתכלת דומה לכסא הכבוד, וכסא הכבוד זה קשור לשכינה, מלכות דאצילות. אז העניין של הטלית קשור עם העניין של המלכות של הקדוש ברוך הוא שמתפשטת בכל השבע, בכל הד' רוחות, בכל הד' קצוות ובכל העולם. כשאני לוקח את הטלית ואני עוטף את עצמי עם הטלית, כן, אז מה הכוונה בזה? שאני לוקח כאילו את המלוכה של הקדוש ברוך הוא, שבעצם זה מלכות כל העולמים, ואני מייחד את המלוכה עליי. זה כאילו הכוונה בעניין של הטלית, לקחת את המלכות שמיים ולייחד את זה על הבן אדם, כמו שאמרנו קודם, שייחד מלכותו על עם ישראל בכלל ולעולם בפרט. יש עוד עניינים בזה, בספר מובא כמה וכמה עניינים בעניין של הטלית, אבל זה דברים שעד כה בעתים. אומר האדמו"ר הזקן הלאה פה:

08:46 כעין שום תשים עליך מלך. אומר, העניין הזה, מה שאנחנו אומרים פה, זה על דרך העניין של שום תשים עליך מלך. זאת אומרת, העניין הזה של אדם מייחד את המלכות של הקדוש ברוך הוא עליו ומקבל עליו עול שמיים, זה על דרך מה שכתוב: שום תשים עליך מלך. מה פירוש שום תשים עליך מלך? זאת אומרת שעד עכשיו הוא לא היה מלך ואני שם אותו למלך. שזה הפירוש שום תשים עליך מלך. אומרים לך, הרגשת, אומרים על מלך, מלך בשר ודם. כן, שום תשים עליך מלך פירושו שעד עכשיו הוא לא היה מלך שלי, ועכשיו על ידי זה שאני מקיים את המצווה שום תשים, אני שם אותו למלך עליי. כן. זה בנוגע למצות מלכות כפשוטה. יש מצווה שום תשים עליך מלך. והגמרא אומרת שתהא אימתו עליך. זאת אומרת שצריך להיות פעולה מצד הבן אדם, שהוא צריך לייחד את המלוכה גם למלך בשר ודם, לשים על עצמו למלך. על דרך זה גם כן זה הכוונה בלבישת טלית, כאילו שלפני ששמתי את הטלית, למרות שהקדוש ברוך הוא היה המלך של כל העולם, אבל הוא לא היה קשור איתי. על ידי הנחת טלית, על ידי עטיפת הטלית, אני שם את הקדוש ברוך הוא למלך עליי, שום תשים עליך מלך. בזה יש באמת מהרבי הרש"ב נ"ע. היום זה הרי יום הולדת של הרבי. נמצאים כבר בחודש מרחשוון. אז יום הולדת של הרבי הרש"ב נ"ע, צריכים להזכיר את איזה ווארט של הרבי הרש"ב נ"ע. הרבי מביא את זה גם כן בכמה מאמרים בשמו. הרבי הרש"ב נ"ע באיזה מקום מביא שרואים במלוכה, רואים שהמלוכה תלויה בקבלה של הבן אדם. מה שרואים בעניין של מלוכה זה שיכול להיות

10:23 מלך מאוד גדול, אבל אם הוא מלך של אפריקה או של אנגליה ואני נמצא בארגנטינה, אין לי שום קשר אימה ויראה במלך הזה, למרות שהוא מלך גדול ומלך נפלא ומלך חשוב והוא עושה גדולות ונפלאות, אבל הוא לא המלך שלי. הוא המלך של אנגליה, הכל תלוי במלכה של אנגליה, איך שנקרא לזה. אבל אין לזה שייכות אליי. אני גר בארגנטינה ואני לא מתפעל מזה שבאפריקה או באנגליה או במרוקו יש מלך. זה לא פועל עליי עניין של אימה ויראה, זה שיש מלך שם. כן, אז יש שם ראיה שהמלך של מדינה אחרת לא נותן עליי אימה ויראה. מה שאין כן המלך שלי, זה מלך שלי. זאת אומרת, צריך להיות קבלת המלכות כדי שיפעל עליי העניין של אימה ויראה. המלך חייב להיות קודם כל קבלת המלכות מצד ה... אם אני לא מקבל אותו עליי למלך, אז לא יהיה עליי אימה ויראה. כן, אז איך זה ההבדל בין אהבה ליראה? קשור עם מה שאומרים פה. ההבדל בין אהבה ליראה: אהבה יכולה לבוא מצד העליון. עניין של אהבה יכול לבוא גם מצד העליון. למשל, אם יבוא מלך, כן, יכול להיות אפילו מלך של מדינה אחרת, אבל אם זה מלך של אפריקה למשל, ירצה, ישלח לי מתנה או ירצה, יעשה איזה טובה בשבילי, אז אני אוהב אותו אפילו שהוא לא המלך שלי, כי אהבה יכולה להיות נובעת מצד העליון גם כן. כן, אדרבה, עיקר האהבה נובעת מצד העליון. פשט, למה אני אוהב בן פלוני לפלוני? כי בגלל שהוא עושה איזה טוב בשבילי. אהבה פשוטה. הוא עשה משהו טוב, לכן אני אוהב אותו. זה נובע מלמעלה למטה. יראה

12:01 על יראה שמדברים פה, יראה שקשור עם קבלת עול, זה חייב להיות קודם קבלת עול. אם אין קבלת עול, קבלת עול זה מצד ה... אז מה זה? זה שהוא מלך עדיין לא אומר לי כלום. אז זה התמונה של טלית. הכוונה בטלית זה הקבלת עול, שאני צריך לקבל עליי, לקבל, לשים עליי את העניין הזה, את המלוכה שלו עליי. כן. אז זה קבלת עול צריך להיות בטלית. אם מגיעים לטלית, אז יש כאן קודם כל לספר. יש כאן עוד מה שקשור ללשון התניא. אחרי זה אספר סיפור. יש כאן, יש כאן, יש כאן עוד בנוגע לתניא פה גם כן. מיוסד, זה לא מפורש מאבא של הרבי, זה מיוסד על ביאור של אבא של הרבי, שהרבי כאן מתעסק גם עם השלושה פה. אז עוד, אז יש כאן עוד, עוד, עוד איזו שאלה. בהתחלה הרבי התחיל עם טלית ותפילין. מסתכלים בתניא, אז בהתחלה הרבי הזכיר טלית, אחר כך הוא הזכיר תפילין, ואחר כך, כשהוא דיבר על הכוונות פרטיות, הוא כתב קודם כול תפילין ואחרי זה טלית. זאת אומרת, בסדר ההגיוני בתניא. אז כשדיבר בהתחלה הכוונה כללית הוא הזכיר קודם טלית, אחרי זה תפילין. כפשוטו זה מתאים עם הסדר על פי, על פי שולחן ערוך. הסדר על פי שולחן ערוך, והסדר על פי זה שקודם שמים את הטלית ואחר כך שמים את התפילין, וזה הסדר שהרבי כותב כבר בהתחלה. אבל כשהרבי מדבר על הכוונות פרטיות, קודם כול הוא מסביר על הכוונות פרטיות של תפילין ואחר כך הוא מסביר את הכוונות פרטיות של הטלית. כן, למה הסדר הוא ככה? אפשר להגיד כמה ביאורים, אבל יש ביאור מיוסד על הביאור של ר' לוי, על האבא של הרבי. אז

13:43 הוא אומר ביאור מאוד מעניין. הוא אומר שיש בשולחן ערוך, להלכה כתוב ששמים את הטלית קודם, דבר ראשון. אחר כך שמים את התפילין, ואחר כך צריכים לשים את הטלית על גבי התפילין. זה לא קשור. בחורים עדיין לא יודעים מזה, אבל אף על פי כן צריכים לדעת. יום אחד זה יהיה נוגע למעשה. אז כתוב שאחרי שהבן אדם שם את... בן אדם שם את התפילין, אז אחר כך, כששם את התפילין, שיכסה חלק מהתפילין של הראש עם הטלית. לא כל התפילין של הראש, ככתוב בשולחן ערוך מפורש. כן, לכסות את כל התפילין של הראש לא צריך, לא, לא לכסות. כתוב בשולחן ערוך שצריך להיות גלויים, אבל אף על פי כן חלק מהתפילין של הראש צריכים לכסות. יש בזה מחלוקת קבלה ונגלה, שיש יישוב של הכול. ההלכה נשארה ככה שאחרי, אחרי ששמים את התפילין מכסים חלק מהתפילין עם הטלית. יש כאלה שמקפידים, בחורים גם כן שמקפידים. אצל הבחורים היו כאלה שהקפידו לכסות עם, לכסות עם הכובע חלק מהתפילין. כן, אפילו מכסים עם הכובע חלק מהתפילין. זאת אומרת, ששמים את הכובע, זה מכסה חלק מהתפילין. זה גם כן לצאת ידי חובת העניין הזה. אני ראיתי גם כן הרבה מהחסידים שיש להם כובעים עגולים, לא כמו בחב"ד, אז הם שמים חלק מהיארמולקה, מהכיפה. על כל פנים יש בזה איזה עניין כזה על פי קבלה, שחלק מהתפילין, על כל פנים של הראש, יהיה מכוסה, אבל בעיקר זה עם הטלית כמובן, לא עם, לא עם הכובע. מה, מה העניין בזה? אז יש שיחה של הרבי מיוסד על הביאור של ר' לוי. הרבי מסביר באריכות, שיחה מאוד יפה, שיש עניין זה ככה. מה, מה הטעם

15:31 בזה? אז הוא מסביר ככה, שהעניין של טלית, הרי כמו שקבענו פה, עניין של קבלת עול. זאת אומרת שהעניין של הטלית זה נקודה של קבלת עול מלכות שמיים. קבלת עול מלכות שמיים זה עניין כללי. כן, קבלת עול מלכות שמיים זה יראת ה'. זה עניין כללי. בן אדם מקבל על עצמו בכבודו ובעצמו את הקבלת עול מלכות שמיים. תפילין זה כבר עניין פרטי. כן, החכמה והבינה, האהבה והיראה, לשעבד את הכוחות הפרטיים. הרי זאת אומרת שטלית זה קבלת עול מלכות. תפילין זה קבלת עול מלכות, זאת אומרת קבלת עול קשור עם פרטים. לשעבד המוחין והמידות זה קשור עם פרטים. אז ממילא בסדר העבודה, נו, בסדר העבודה, אז קודם צריך להיות קבלת עול כללית, וזה העניין של הטלית. אחר כך צריך להיות קבלת עול פרטית, שזה העניין של התפילין. אחרי הקבלת עול פרטית אבל צריכים עוד פעם לעשות קבלת עול כללית. אחרי שבן אדם עושה, מוסר את המוחין ואת המידות לאלוקות, נכנס לפרטים, הרי יש גם מעלה מיוחדת בעניין קבלת עול כללית גם כן. למה? כי אם הוא נשאר בפרטים, אז הוא נשאר בציור שלו. לא, הוא לא בטל לגמרי. כשהעבודה זה עם הפרטים, החכמה והבינה והאהבה והיראה, אז הוא עדיין נשאר, אז הוא נשאר, נשאר במציאות. הוא נשאר כמו יש מי שאוהב, יש מ... הוא נשאר באיזו מציאות מסוימת. אז אחרי הקבלת עול פרטית צריכים עוד פעם לחזור על הקבלת עול כללית, כדי שיהיה אצלו ביטול למציאות. אז לכן זה הכוונה, זה שלפני זה עושים טלית, אחרי זה תפילין ואחרי זה עוד פעם את הטלית, כדי עוד פעם להביא את הקבלת עול כללית אחרי העבודה בפרטים. אז ממילא זה הסדר

17:17 גם בתניא, שלכן זה מביא כאן שהרבי התחיל עם טלית. אחרי זה אמר תפילין, אבל בסוף הוא עוד פעם חזר לטלית. זאת אומרת, כדי לרמז על סדר העניינים איך שזה עובד בעבודת השם. זה קבלת עול של הטלית שלפני התפילין, וקבלת עול טלית אחרי זה. סיפור זה שהגיע לעניין של טלית וציצית עומדים פה. אז יש סיפור מהרבי, הרבי הרש"ב גם כן, מהחסידות מספר מעשה מהרבי הרש"ב נ"ע. אז יש סיפור בקשר לטלית וציצית. סיפור ידוע, אבל זה קשור לענייננו. שהרבי הרש"ב נ"ע שלח פעם את הרבי הקודם לעניין של מסירות נפש. היה איזה יהודי, כן, שהיה יהודי משכיל, זאת אומרת יהודי שהיה מהמשכילים, מאלו שהיה, היה רוצה לעשות בעיות ליהודים לשמירת מצוות והוא רצה לעשות כל מיני גזירות. והסיפור ידוע, קראו לו, קראו לו פרופסור, קראו לו קראפס[?]. כפוני. אז הוא היה בן אדם כזה שהוא היה רוצה לעשות, רצה לעשות הרבה צרות ל-ל-לשמירת המצוות ליהודים. הוא הכין ספר שלם עם כל מיני דברים, עם, עם תירוצים וזה, כל מיני דברים נגד, נגד ה, נגד התורה, יהודי אבל. נגד התורה, כל מיני מקומות בש"ס וזה איפה שכתוב נגד הגוי, ועשות קצת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", לעשות קצת בלגן נגד עם ישראל. והוא הכין עבודה שלמה, מחקר שלם נגד היהודים, נגד הרבנים, נגד שמירת המצוות. סיפור שלם. לפרידיקער רבי נודע לו מזה והוא רצה, הרבי הרש"ב נ"ע שלח אותו לבטל את הגזירה, איך עושים את זה. בקיצור, ניסה כאן, ניסה שם, אבל זה היה, כי הוא היה מאוד קשה, כי הבן אדם הזה, הפרופסור הזה, היה לו קשר מאוד גדול עם כל ה, עם כל החבר'ה הגדולים שמה בממשלה. אז זה היה

19:14 מאוד מסובך. איפה הוא יוכל לבטל את הגזירה? כבר הכל היה מוכן, והקראפס[?] הזה היה מאוד גאה עם כל העבודה שהוא עשה וכל זה. והבין גם כן שזה הולך להיות מקיצוץ כזה שבזכות זה יזכו ל-ל-לכמה גזירות טובות על עם ישראל. אה, פרידיקער רבי ניסה כאן, ניסה שם, ראה שזה לא הולך. אז הסיפור היה שפעם אחת פרידיקער רבי ניגש ל--, הגיע, הרבי הרש"ב נ"ע היה במקום אחד, והפרידיקער רבי נסע אז איפה שהרבי הרש"ב נ"ע היה ונכנס לבית של הרבי הרש"ב נ"ע, לחדר שפשוט היה. והרבי ישב שם לפני התפילה והוא היה עם הטלית על הכתפיים והיה מסתובב בחדר ובודק את הציצית. אז הרבי הרש"ב נ"ע, הפרידיקער רבי נכנס לחדר ואז ה-- והרבי שאל אותו, שאל אותו מה, מה הוא צריך. פרידיקער רבי ניגש לרבי הרש"ב, לקח את הציצית ונישק את הציצית והלך. לא שאל כלום, לא אמר כלום. הוא רק ניגש לאבא שלו, לקח את הציצית מהטלית, נישק את זה והוא יצא. ואז הוא הלך ישר לבית של אותו פרופסור, נכנס אליו הביתה, דפק בדלת ונכנס, והפרופסור קיבל אותו ככה עם הרבה זלזול וגאווה וזה. והראה לו, "אתה רואה כל זה? הולך להיכנס מחר, זה כבר מוכן. הולך להביא את זה ל-ל-לשר החינוך וזה הולך לעשות כזה רעש במדינה. זה ילד עוד..." והרבי ככה מקשיב. ואז הפרידיקער רבי לוקח את כל החבילה מהידיים שלו, כן, מול העיניים שלו, ומתחיל לקרוע אחד אחרי השני מול העיניים של הזה. קורע, קורע, קורע אחד את כל ה... והבן אדם הזה היה לגמרי מבולבל. הוא לא הבין שהפרידיקער רבי הולך לעשות כזו פעולה. הפרידיקער רבי הלך וקרע את כל זה לחתיכות קטנות ואז כמובן באמצע

21:14 הוא שם לב מה שקורה. הוא נהיה לגמרי "אויס מענטש", נהיה לבן והוא התחיל לתת מכות לפרידיקער רבי, אבל זה כבר היה לאחר מעשה. והפרידיקער רבי אמר שלום והוא ברח מהחדר. כמובן שכבר לא היה לו אפשר לעשות את כל העבודה מחדש. בינתיים כבר התבטלה הגזירה ובינתיים כבר לא היה כלום. אחרי זה, אחרי זה כבר החליפו-- אחרי זה כבר לא, זה כבר תורם. זה כבר היה עניין של עוד. זה היה סיפור שהפרידיקער-- אז מה הסיפור פה? שהפרידיקער רבי הלך וניגש לטלית של הרבי הרש"ב נ"ע, כן, נתן לזה נשיקה ועם זה הוא קיבל כוח המסירות נפש. כן? בדיוק להבין בדיוק את העומק של הסיפור אנחנו מבינים, אבל התוכן זה התכונה הזאת של סוהר, מה שכתוב פה שהטלית קשור עם העניין של קבלת עול יראת שמים, על ידי זה שהוא נישק את הטלית של אבא שלו, זה נתן לו פשוט כוח, כוח המסירות נפש. זה, זה נתן את הכוח לעשות פעולה כזאת של מסירות נפש, שזה היה מסירות נפש אמיתית. עוד סיפור יש מהרבי הרש"ב נ"ע, כשמדברים כבר היום על ה-- על היום הולדת. אז יש עוד סיפור של הרבי הרש"ב נ"ע שקשור עם העניין של יראת שמים, שהרבי הרש"ב היה נוהג ללמוד עם הפרידיקער רבי משך תקופה ארוכה בבוקר. לפנות בוקר היו לומדים חסידות. זה היה בשנים האחרונות. הפרידיקער רבי מספר את זה באחד המכתבים שלו. בתאריך שנת תרס..., בשנים האחרונות, כשהיו כבר גרים ב-ב-רוסטוב, אז הרבי הקודם והרבי רש"ב היו לומדים ביחד סידור, את הסידור של האדמו"ר עם הביאורים, ולמדו חסידות. אז הוא מספר שהם למדו מאמר, היו קמים בשלוש ארבע בבוקר ועד שש בבוקר היו

23:18 לומדים חסידות. אז היה פעם למדו עניין עמוק, איזה עניין עמוק בסידור של האדמו"ר, במאמרים שמה, סידור עם דא"ח. למדו איזה עניין עמוק בחסידות כמה שעות והתעמקו בעניין. ואז כשגמרו ללמוד, בסוף הלימוד, אחרי כל האריכות של הביאור וכל ההשכלה, אז היה כבר הסוף. אז הרבי רש"ב התחיל לדבר. הרבי רש"ב אמר לפרידיקער רבי שר' הלל מפאריטש, הרי ידוע שר' הלל מפאריטש היה מאוד מקפיד על כל דקדוק, דקדוק של הלכה, הידור מצווה. כולם יודעים, ר' הלל מפאריטש היה מהדר בדקדוק במצווה בתכלית, באופן, באופן נעלה ביותר. והוא, שאלו אותו למה הוא כל כך מהדר? למה הוא כל כך מדקדק בעניין המצווה באופן כל כך נעלה? מהי הסיבה לדקדוקים של המצווה שהוא עושה כל כך?

24:16 הוא אמר שכל הדקדוקים וכל ההידורים שהוא עושה, זה הכל כדי שיונח אצלו עניין של חסידות. זה דבר מופלא. כדי שיובן, יבין עניין של חסידות. אז כל ההידורים וכל הדקדוקים שרבי לוי היה עושה באופן נעלה ביותר, הכל היה כדי שעניין של חסידות. זה דבר מופלא, שיונח אצלו עניין של חסידות. אז הרבי הרש"ב סיפר את זה, ואז הוא אמר שהוא, אצלו... כבר ידוע שהרבי הרש"ב גם כן היה אצלו העניין של ההידורים במצווה והדקדוקים, היה גם כן אפילו ביחס לרבים אחרים. אז ידוע שאצל הרבי הרש"ב היה העניין של ההידורים באופן נורא ואיום, באופן נעלה ביותר. הוא היה מדקדק במצווה באופן לא ייאמן, של הידור לפנים מהידור. אז הרבי הרש"ב אמר על עצמו שאצלו הסיבה למה, אה, אצלו כל העניין של ההידורים זה הפוך: שכל החסידות שאני לומד זה כדי שיהיה לי חיזוק בהידור מצווה. הפוך מרבי לוי. רבי לוי אמר שכל ההידורים זה כדי שיהיה לו חיזוק בחסידות. אז זה דבר, אצלו זה הפוך. כל החסידות וכל העניין, כל ה-, כל ה-, היגיעה שהוא עושה בתורת החסידות, זה כדי שיהיה לו חיזוק בעניין של הידור מצווה. ואז הרבי הרש"ב קם וסגר את הספר והוא הלך למקווה של הרש"ב. היה שמה מקווה שבדרך כלל, כמה פעמים שהרבי הרש"ב היה הולך למקווה, אז היה מודיע לפני זה, לילה קודם, שהוא הולך למקווה. הרבי הרש"ב לא היה הולך למקווה כל יום. היה מודיע לפני שהוא הולך למקווה, היה מודיע לבן אדם שמכין את המקווה, היה מודיע לו שהוא הולך הלילה למקווה. באותו, באותו יום הוא הלך פתאומית בלי להודיע. נכנס למקווה, אז הבן אדם הממונה שם על המקווה, היה בשבילו

26:04 הפתעה. הרבי הרש"ב הגיע פתאומית, כן? אבל הרבי הרש"ב הגיע, נכנס, והמקווה היה כמובן מלוכלך. כל פעם היו משאירים את זה, אז היו מנקים, מסדרים שהרבי הרש"ב יראה מקווה יפה. אז הוא הגיע באופן פתאומי, אז הוא ראה את המקווה כפי שזה אורגינלי. היה מקווה מלוכלך עם הרבה, עם הרבה שמוץ, עם הרבה לכלוך וכל מיני דברים על הרצפה, והמים היו מלוכלכים, כל מיני ג'וקים, כל מיני פרעושים, כל מיני שערות. היה שמה דברים, גם אם זה היה מקווה כזה, בואו נגיד. היו משפצים שם מקווה. אז מה קרה? הרבי הרש"ב שלח לקרוא לשמש והוא אומר לו: "מה קורה פה?" בקיצור, השמש התחיל תירוצים: "לא הכנתי את זה, לא ידעתי שהרבי יגיע". והרבי הרש"ב אומר: "אתה חושב ששלי נוגע אם המקווה נקי, לא נקי? אבל אם מישהו", צריך לדעת, "שאם מישהו ילך מהמקווה הזה בגלל זה שהמקווה מלוכלך ולא יטבול כדרכו, אז זה, זה האשמה, זה שלך". לפעמים יכול להיות גם כן עניינים שקשורים עם, עם טהרת ישראל, עם עניינים של נידות, עם עניינים של ממזרים, עניינים של, של טומאה וטהרה. יש כל מיני עניינים שקשורים עם, אה, וזה הכל אחריות שלכם בגלל זה שהמקווה לא כדרכו. וידוע, הוא ציווה שישפצו את כל המקווה, יתקנו את זה וכולי. אחר כך, עוד פעם אחת, אתם יודעים כולם שהמקווה הזאת הייתה מכוסה כמעט שבעים שנה, ולפני כמה שנים גילו את המקווה, ראו את המקווה, הייתה מאוד יפה. זאת אומרת, אפילו הרבי הרש"ב השקיע אז לשפץ את המקווה, לתקן את זה. זה היה אחרי זה שה-, שהקומוניסטים סגרו את המקווה, לא ידעו שזה קיים. רק לפני כמה שנים,

27:52 חמש, שש שנים, לפני כמה שנים זה היה, היה שפתאום גילו את המקווה. זה היה שמה מתחת לרצפה, וזה היה קוב שלם עושים עניינים. אפשר לראות. אתם רואים שזה באמת מקווה שלפי ערך השנים, ראו, אין מה לדבר, זה היה מקווה מיוחדת. אגב, מה אני מספר את כל הסיפור הזה? מכאן רואים גם כן את הנקודה הזאת שמדברים על עניין של יראת שמיים. זה מה שאנחנו לומדים עכשיו בפרק מ"א, על העניין של יראת שמיים, שצריך להיות העניין של יראת שמיים. אז הרבי הרש"ב מלמד אותנו שכל החסידות שלומדים וכל המאמרים וכל השיחות וכל הקטע של חסידות שלומדים צריך לפעול, אה, שיהיה חיות בהידור מצווה, עניין של מצווה שמקיימים עם הידור ועם דקדוק. אה, עניין של הידור מצווה, יראת שמיים, צריך להיות כדי, בואו נאמר