לקוטי אמרים תניא - פרק מ' - חלק ט

00:01 בדף מאה ועשר, בהגהה האחרונה. האלטער רבי מביא בנגיעה על העניין של לימוד התורה. שלימוד התורה גם כן ממשיך אין סוף בכל מיני עולמות. תלוי איזה, איזה דבר הוא לומד. אם הוא לומד חומש, תורה שבכתב, מקרא, אז הוא ממשיך אין סוף בעשר ספירות של עולם העשייה. מקרא קשור עם עשייה. הן מצד התוכן של מקרא, זה מדובר על מעשה. כל החומש זה כאילו מעשה, מדבר על מה שהקב"ה ומשה וזה דיבר, היה כתוב בצורה של מעשה שקרה בעולם העשייה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שזה דבר שקשור עם עולם העשייה. מעשה שקרה בפועל, שהיה אדם הראשון והיה משה רבנו. אז ממילא, מקרא זה נמשך בעולם המעשה, וגם כן מצד עניינו, עשייה שבתורה שבכתב, שם הרי עיקר הכוח זה העשייה. המעלה שבתורה שבכתב זה עניינו עשייה, שעשייה זה עניין הגדר של מעשה. לכן על פי הלכה, אם בן אדם קורא תורה שבכתב ואין לו עיון במה שהוא קורא, אז הוא מקיים מקרא סתם, מיתר וגם מיתר. העיקר זה הקריאה, עצם האותיות. אז לכן בלימוד המקרא ההמשכה זה בעשייה. בלימוד המשנה הוא ממשיך אין סוף ביצירה, כי יצירה זה עולם של המידות. ומשנה זה עניין של מידות. הלכה פסוקה, חייב פטור, אסור כשר, שזה עניין של מידות. בלימוד התלמוד הוא ממשיך אין סוף בעשר ספירות של בריאה, לעולם הבריאה, לעולם הבינה. ותלמוד זה עניין בעיקר. תלמוד זה בינה. זה קושיות ופירוקים, הבנה ועיון. אז לימוד הקבלה ממשיך באצילות. זאת אומרת, הלימוד קבלה, האור אין סוף נמשך רק באצילות. אבל הרבי שואל: איך ייתכן? איך אנחנו יכולים להגיד שמקרא, תורה שבכתב, יהיה הכי נמוך? הרי תורה שבכתב

02:22 זה הכי נעלה. אז הוא מסביר שזה לא מדגיש, לא מדבר על מי יותר גבוה, מי יותר נמוך. זה מדגיש עד כמה אין סוף יכול להתפשט. השורש של כל התורה כולה זה בעולם האצילות. אתם בטח זוכרים שלמדנו, נו, אז למדנו בבבא בתורה סוף פרק ז'. כן, המאמר של שבועות, כבר יש שם מהמאמר. שהעיקר התורה זה באצילות, כל התורה. אלא מה, השאלה היא כמה זה נמשך. אז מקרא נמשך מאצילות עד עשייה, ומשנה נמשך עד יצירה, גמרא עד בריאה והקבלה נשאר באצילות. ממילא אי אפשר להביא מכאן שאלה של תורה, זה מי יותר גבוה, מי יותר נמוך. כאן אני מדבר על עניין אחר לגמרי. אני מדבר לאיפה, לאיזה ועד איזה עולם נמשכים כל הכוחות שבתוכי. מה אבל בכלל בהמשך העניין כאן בהגהה? מה האדמו"ר רוצה כאן עם ההגהה? מה האדמו"ר מביא כאן את ההגהה בהמשך למה שאמר קודם? כי האדמו"ר קודם, כל התניא וכל הפרק, הוא דיבר בעניין עלייה מלמטה למעלה. האלטער רבי דיבר שהכוונה, אהבה ויראה, מעלה את המצווה שהבן אדם עושה, וכשאדם עושה מצווה אז הוא מתקשר עם העצמות. אבל המצווה, מכיוון שזה גשמיות, אז זה נשאר בעולם העשייה ואין בזה, אין בזה גילוי. על ידי זה שהוא מקיים את זה גם עם רוחניות, עם אהבה ויראה, אז הרוחניות של המצווה, אהבה ויראה שעושה, מעלה את המצווה לעולם יותר גבוה. זה ליצירה, לבריאה, ועל דרך זה לאצילות, תלוי איזה אהבה ויראה יש לו: אהבה ויראה טבעיים, אהבה ויראה שכליים או מרכבה. זה מדבר לגבי עליית המצווה, הגשמיות של המצווה מתעלה לעולם יותר רוחני כדי שיהיה בזה גילוי אין סוף. מה שאין כן בהגהה הוא מדבר על המשכה מלמעלה

04:16 למטה. זאת אומרת, הוא מדבר בעיקר עכשיו בלימוד התורה, לא כל כך לגבי אהבה ויראה, כוונת המצווה. הוא מדבר שיש עניין בלימוד התורה שממשיך אין סוף מלמעלה למטה. על זה הוא אומר שבלימוד המקרא ההמשכה זה בעיקר בעשייה, וזה ביצירה וזה בבריאה וזה באצילות. שלפי זה אני לא יודע בדיוק איך להסביר את זה, אבל לפי זה מוסבר למה האלטער רבי כאן מזכיר גם כן את העניין של עולם העשייה. בכל הפנים של התניא האלטער רבי דיבר שעל ידי אהבה ויראה ממשיכים, על ידי אהבה ויראה ממשיכים אין סוף בהספירות של יצירה, של בריאה, של אצילות. האלטער רבי אף פעם לא הזכיר על הספירות של עשייה. כל התניא, לא בפרק ל"ח ולא בפרק ל"ט ולא בפרק מ', בכל הפרקים האלה שהאלטער רבי מדבר על כוונת המצווה, האלטער רבי לא הזכיר בכלל אף פעם מלהגיע לעניין של הספירות דעשייה. הוא דיבר על הספירות דיצירה והספירות דבריאה, ספירות דאצילות. אם זה אהבה ויראה טבעיים זה ביצירה, אם זה אהבה ויראה שכליים זה בבריאה, אם זה מרכבה זה באצילות. הוא אף פעם לא הזכיר מה עם הספירות דעשייה. גם בעשייה יש הספירות דקדושה. למה לא הזכיר? בפשטות, כי האלטער רבי מדבר כאן על אהבה ויראה. מדבר כאן על העניין של אהבה ויראה, ואהבה ויראה לא שייך לעולם העשייה. עולם העשייה זה לא העניין של אהבה ויראה. אהבה ויראה זה ביצירה. יש אהבה ויראה טבעיים, זה ביצירה. אהבה ויראה שכליים זה בבריאה. מה שאין כן עולם העשייה, אפילו הספירות דעשייה זה לא קשור עם אהבה ויראה, זה קשור עם מצוות מעשיות, זה מלכות. מה היה? מה ההבדל בין-- מה ההבדל בין יצירה לעשייה? שבעולם היצירה מאירים המידות של הקדוש ברוך הוא, בעולם העשייה מאיר העניין מלכות. מלכות

06:13 קשור עם מעשים, לא עם הוי"ה. לכן לא מתאים לדבר על עניין של עולם העשייה. לכן האלטער רבי עד עכשיו לא הזכיר בכלל שיש עניין של להעלות את המצווה לספירה דעשייה. כאן אבל בהג"ה האלטער רבי מדבר יותר בקו ההמשכה, לא בקו הגילוי, לא בעניין של כוונת המצווה, שכוונת המצווה מעלה את המצווה לדרגה יותר גבוהה. הוא מדבר בכל ההג"ה, בכל העניין שיש עניין שממשיכים אין סוף על ידי שלומדים מקרא, משנה וכל זה. אז בזה האלטער רבי מזכיר שיש גם כן המשכה בעשייה. שעל ידי לימוד המקרא, מכיוון שמקרא קשור למעשים, קשור למעשים, ממשיכים אין סוף בספירה דעשייה. זה בכללות החילוק בין מה שכתוב בהג"ה למה שכתוב בפנים התניא. טוב, עוד נקודה כאן לפני שממשיכים הלאה. הקשר למה שהאלטער רבי אומר שקבלה. קשר למה שהאלטער רבי אומר שקבלה, ... כאן מאצילות דבי"ע כמו שכתוב בפרי עץ חיים, שקבלה זה באצילות. אז סתם זה מאוד יפה, כדאי לדעת את זה. פרי עץ חיים אומר שבשבת אנחנו אומרים, בשבת, הבו לה' מזמור לדוד, אומרים הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז, הבו לה' כבוד שמו. ואחרי זה כתוב השתחוו לה' בהדרת קודש. אז כתוב שלוש פעמים הבו. אחרי זה כתוב השתחוו לה' בהדרת קודש. כן, כך כתוב. אני אומר, טוב, השתחוו לה' בהדרת קודש. אז, אז כותב הפרי עץ חיים שהשלוש פעמים הבו זה כנגד בריאה, יצירה, עשייה. שבת, בליל שבת, זה זמן עליית העולמות. אז השלוש פעמים הבו זה כנגד הג' עולמות בי"ע. הבו לה' בני אלים, בני אלים זה הולך על המלאכים שנמצאים בעולם העשייה. ועוז זה עולם היצירה וכבוד שמו זה עולם הבריאה. וכתוב

08:20 הבו, הבו מלשון עלייה, כאילו לתת לעלות. אתה אומר, והבו בגימטריה אחד. אז האחדות איכשהו מתגלה בג' עולמות. זה רק בגימטריה. אז אומרים השתחוו לה' בהדרת קודש, זה, זה הולך על העליות בעולם האצילות. שבת, עלייה זה עד לעולם האצילות. השתחווה זה ביטול, השתחווה זה ביטול של מציאות, זה ביטול של האצילות. זה אומר שהשתחוו לה' בהדרת קודש, זה, זה ראשי תיבות קבלה. זה הראשי תיבות, השתחוו לה' בהדרת קודש, זה בשינוי, זה... זה ראשי תיבות קבלה. זה, זה המקור של קבלה. זה קשור עם עולם האצילות. ולכן כותב שבשבת צריכים ללמוד קבלה. אומרים, האר"י ז"ל, שהאר"י ז"ל בשבת, כל השבוע היה לומד שני שליש נגלה, שליש אחד קבלה. בשבת היה לומד הפוך, שני שליש קבלה, שליש אחד נגלה. כי בשבת חשוב עניין הקבלה מצד זה, כיוון ששבת זה עניין של עולם האצילות. לכן השתחוו לה' בהדרת קודש, זה שתהיה לך קבלה. אז זה מה שהוא מביא מכאן, שקבלה זה שייך לאצילות. אז כשלומדים קבלה צריכים שיהיה אצילות. עכשיו השאלה היא מה זה חסידות בדיוק. חסידות הוא לא מזכיר פה, מה עם חסידות. אז ידוע השיחה של הרבי. כולם יודעים השיחה של הרבי, עניינה של תורת החסידות. הרבי מביא שהחסידות זה הבחינה החמישית, היחידה. זה העניין של חסידות, שזה הבחינה החמישית שלמעלה מהאצילות. מבחינת הכתר, כתר, הפנימי של הכתר. זה מה שמביא הרבי הרש"ב בהמשך תער"ב, שהוא מביא שמה שהעניין של תורת החסידות זה למשוך אור חדש מרדל"א. זאת אומרת שזה עניין של כתר. כתר, הפנימי, זה הכתר שזה בחינה חמישית של תורה. ולכן חסידות, רואים שהחסידות מדבר על כל הארבעה פנים

10:04 של תורה. חסידות מדבר גם פשט, גם רמז, גם דרוש, גם סוד. החסידות מחבר את כל הביאורים והפירושים ומביא חיים, כמו שהרבי מסביר באריכות בעניין של עניינה של תורת החסידות. אה, טוב, נמשיך בפנים. והנה, דף מאה ועשר למטה, חמש שורות מלמטה. והנה, אף דדחילו ורחימו הם גם כן תרי"ג מצוות. שואל האלטער רבי, מה אנחנו הסברנו עכשיו? שהעניין של אהבה ויראה זה רק כנפיים. זה לא עיקר. העיקר זה המצווה. אהבה ויראה זה לא עיקר. זה הכנפיים שמרומם את המצווה למעלה גבוהה, לרוחניות. שואל האלטער רבי, דחילו ורחימו זה גם מצווה. אז דחילו ורחימו, מה אתה עושה מזה כנפיים? אמרנו הרי שהתרי"ג מצוות זה הגוף של ה- של ה- של הציפור. הגוף של העוף. הרי אחד מהתרי"ג מצוות זה גם אהבת ה' וגם יראת ה'. אז איך זה? איך זה הולך ביחד? והנה, אף דדחילו ורחימו הם גם כן תרי"ג מצוות, אף על פי כן נקראים גדפין. אף על פי כן, אהבה ויראה, בערך לשאר המצוות קוראים לאהבה ויראה בשם גדפין. למרות שהם גם כחלק מהגוף מבחינה פרטית. אבל זה לא סתירה. למה? כי תכלית האהבה היא העבודה. זה האלטער רבי רוצה ללמד אותנו. זה מלמד אותנו שהאהבה, נכון שהאהבה זה אחד מהרמ"ח מצוות. אבל מתי האהבה הוא מצווה? כאשר האהבה מביא לעבודה. זאת אומרת שהאהבה זה מצווה כאשר הוא מוליך למעשה. האהבה לבד בלי עבודה זה לא, זה לא, זה לא. זאת אומרת שהגדר שהתורה רוצה ללמד אותנו פה זה, זה אמרנו שהגדר של מצוות אהבה זה שהאהבה צריך להיות כזה סוג של אהבה שמביא את הבן אדם לקיים מעשה, להביא לעשות מעשה בפועל. כי

12:29 תכלס, האהבה היא עבודה. התכלית של האהבה זה, לכן זה קורא לזה גדפין. כמו שגדפין, אמרנו קודם, זה לא תכלית לעצמו; הגדפין זה בשביל להרים את העוף. על ידי זה גם כן. גדר מצוות אהבה זה — כל מצווה יש לה גדרים. כל מצווה יש לה גדרים שלה, כמו הגדר של הנחת תפילין, זה איך שצריכים, כל הפרטים שכתוב, איך צריכים להניח תפילין, ככתוב, כל הפרטים, ועל דרך זה גדר. כל מצווה יש לה גדרים מסוימים. יש מצוות שכל הגדר שלהם זה רק גדר גשמי, גדר של מעשה. יש מצוות שמורכבים גם כן ממעשה וגם מכוונה. למשל מצוות התפילה. יש לזה שני חלקים. יש לזה חלק הדיבור שבתפילה, שלכן לפעמים זה נכלל בתחום המצווה שבדיבור, ויש חלק רגש הלב שבתפילה, זה חלק מהמצווה. לא, בכל אופן, שמע, זו עבודה שבלב, זו תפילה. זאת אומרת, כל מצווה יש לה את הגדרים שלה ואת הגדר של המצווה. אז כאן באים ללמד אותנו למה אנחנו אומרים שאהבה ויראה זה גדפין, אף על פי שאהבה ויראה הם גם כן חלק מהתרי"ג מצוות. זה ללמד אותנו שאהבה, גדר אהבה זה כשהאהבה מביאה לידי עבודה. מתי הבן אדם מקיים מצוות אהבה? אם לבן אדם יהיה רגש של אהבה: אני אוהב את הקדוש ברוך הוא. כמו שאתה הולך הרבה פעמים ליהודי ואומר לך: אני יהודי בלב. אני יהודי בלב. אני, יש לי את היידישקייט של הקדוש ברוך הוא בלב שלי. אז הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא. הוא אוהב את התורה, אוהב את המצווה, אבל לא מקיים את זה. אז האהבה בלי עבודה זה לא אהבה. זאת אומרת, בגדר אהבה, אהבה מחייבת שיבוא

14:08 מזה עבודה גם כן. זה גדר בעניין האהבה. זה לא הפשט שזה גדר בעבודה. זאת אומרת, יכול להיות שני אופנים. זה יכול להיות אופן להגיד שזה גדר בעבודה. אהבה זה עניין לעצמו. למה זה גדר בעבודת השם? שאם אתה רוצה שעבודת השם תהיה בשלימות, אז צריך שיהיה לזה. זאת אומרת, יש מצוות. אדם מקיים מצוות, יכול לקיים מצוות יבש. אז אומרים לו: לא. מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. צריך שבמצווה יהיה בזה רגש של אהבה ויראה. אז זה גדר במצווה, שהמצווה צריכה להיות עם אהבה ויראה. כאן הרבי מחדש דבר חדש גם באהבה. זה גדר באהבה, שהאהבה צריכה להיות באופן שהאהבה תביא לעבודה, לעבודה. מתי האהבה נקראת אהבת השם? כשהאהבה מביאה אותו לעבודה. ולכן איפה זה מרומז? זה מרומז בזה שהאהבה ויראה נקראים גדפין, אף על פי שהם מצווה מהתרי"ג מצוות. אבל מכיוון שגדר האהבה זה שהאהבה צריכה להביא לידי עבודה, ואם זה לא מביא לידי עבודה אז האהבה זה לא אהבה, לכן זה כך נקרא בשם גדפין. חידוש גדול, כל העניין הזה של אהבה. יש בזה בעצם, הרבי בליקוטי שיחות, הרבי מפלפל בזה. יש כמה שיטות בכל העניין הזה. מהו הגדר של מצוות אהבה? אבל כאן הרבי פשט שהגדר של אהבה זה שהאהבה מביאה לידי עבודה. יש על דרך זה בליקוטי שיחות כמה וכמה מקומות. אחד מהם ידוע. הרבי מדבר על זה כמה דברים, אבל אחד מהם יש את הנקודה הזאת. זה גדר. יש, יש. הרבי מביא ומגיע לעניין של הלכה מעניינת שהרמב"ם כותב בהלכות חנוכה. הרמב"ם כותב בהלכות חנוכה שאם בן אדם יש לו נר חנוכה, יש לו כסף שהוא יכול לקנות רק או נר

16:07 חנוכה או נר שבת, אז הוא צריך לקנות נר שבת. למה? הרמב"ם אומר כי נר שבת זה בשביל שלום בית, אז זה קודם לנר חנוכה. גדול השלום, כי כל התורה היא לעשות שלום בעולם. אז הרמב"ם כותב בספר הלכות חנוכה. אז הרבי שואל: לכאורה הרמב"ם היה צריך לכתוב את זה בהלכות שבת. זה לא, לא, לא הלכות חנוכה. זה לא... אדרבה, כאן מודגש שנר שבת יותר חשוב מחנוכה. אז אדרבה, צריך לכתוב את זה בהלכות שבת, שנר שבת יותר חשוב מחנוכה. למה כותב את זה בהלכות חנוכה? אז הרבי מסביר שזה לא גדר בשבת, זה גדר בחנוכה. הרמב"ם רוצה להגיד לנו שזה לא דין בהלכות שבת, שאם יש לך נר שבת וחנוכה אתה צריך לקנות נר שבת, אלא זה גדר מצד הלכות חנוכה. הלכות חנוכה מחייב, מצד ההלכה של חנוכה מחייב. חנוכה אומר שאם יש לך כסף רק לנר שבת, שתקנה נר שבת. מכיוון שכל התורה היא לעשות שלום בעולם, אז גם הלכות חנוכה אומר... טוב, זה המשך ברמב"ם, שכל התורה היא לעשות שלום בעולם. אז ממילא גם הלכות חנוכה ניתנו לעשות שלום בעולם. אז הלכות חנוכה לבד אומרים לך שאם אין לך כסף אז אתה צריך לקנות נר שבת. הרבי יש לו את החידוש הזה, כן? אז זה גם כאן אתה רואה. זאת אומרת, זה גדר באהבה, זה שאדם צריך להביא לידי עבודה. התכלית זה היא עבודה, ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים. כשהבן אדם נמצא במצב של אהבה לבד בלי עבודה, אהבה לבד זה נקרא אהבה בתענוגים. לאסן נקרא הוי המעין ולמה. אהבה בתענוגים. אהבה בתענוגים זה שהוא מתענג על הקדוש ברוך הוא,

18:02 אבל הוא לא צריך שום דבר. אתה רואה הגדר של תענוגים. הגדר של תענוג זה, יש כבר בספרים מוסבר שיש שני סוגים של אהבה בדרך כלל. כן? יש אהבה כרשפי אש, נקרא אהבה באופן של צימאון, ויש אהבה באופן של תענוגים. מה ההבדל בין אהבה באופן של צימאון ואהבה באופן של תענוגים? אהבה באופן של צימאון פירושו שהאדם חסר לו אלוקות, הוא צמא. זאת אומרת הוא נמצא במצב שהוא רחוק מאלוקות, הוא מחפש את אלוקות, אז הוא צמא לדבר. זה סוג-- אז הפירוש שהוא עדיין נמצא מחוץ לאלוקות והוא רוצה להתחבר לאלוקות. מה שאין כן אהבה בתענוגים. תענוג פירושו שהוא כבר נמצא שם. הוא כבר לא מחפש שום דבר. הוא כבר נהיה הוא ואלוקות חד. תענוג זה שהבן אדם נהיה במצב כזה שלא חסר לו כלום. למה? כי הוא נמצא בתוך אלוקות. נמצא בתוך... אז כשאדם נמצא באהבה בתענוגים, אז האהבה הזאת זה כבר לא עניין של עבודה. אז הבן אדם הוא לא במצב שהוא מחוץ לאלוקות והוא צריך לחפש את הקדוש ברוך הוא. הוא ממילא צריך לעשות תורה ומצוות. הוא כבר, הוא כבר, הוא כבר, הוא כבר, הוא כבר דבר אחד עם אלוקות. אז באופן כזה, שם האהבה הזאת זה לא אהבה שמביאה לידי עבודה. למה? אהבה גופא זה התכלית. אבל זה לא האהבה שמביאה-- זה לא המצווה זו אהבה. מצווה זו אהבה זה מצווה שמצווים על בן אדם שנמצא מחוץ לאהבה. אי אפשר לצוות. אהבה בתענוגים זה כבר לא ציווי, זה כבר לא גדר ציווי. זה כבר, הוא כבר, הוא כבר התאחד, הוא כבר דבר אחד עם אלוקות. ציווי פירושו שיש מצווה, יש מצווה, מצווים עליו לאהוב.

19:45 אז כשזה קשור עם מצווה זו אהבה, מצווה זו אהבה זה אהבה כזאת שמביאה לידי עבודה. זה האהבה שאומר שדווקא אהבה כזאת שצריכה להביא לתורה ומצוות, כי רק אז הוא יכול למלא את הצימאון של אלוקות. זה אהבה באופן של צימאון. מה שאין כן אהבה בתענוגים זה לא מצווה. זה כבר לא גדר של מצווה, כי שמה אין כבר מצווה ומצווה. אין כאן אוהב ונאהב. אין כאן שני דברים. הוא ואלוקות נהיה דבר אחד. וממילא מחר לקבל שכרם. אהבה אומר למחר לקבל שכר, זה כבר גדר של שכר. זה כבר לא גדר של מצווה, כבר לא גדר של עבודה. היום לעשותם. פה הוא אומר היום לעשות. היום לעשות. הכוונה היא שמה שדורשים מיהודי, עבודת הבינוני. מה שמדברים כאן כל הזמן זה עניין הרי לא קבלת השכר. מאיזה בפה ואומר מילא התיק כשכתב מצווה על אהבה. אז על איזה אהבה יש מצווה? על אהבה כזאת שקשור, קשור עם עשייה, לא על אהבה שהיא באופן של שכר, באופן של תענוג, אלא אהבה כזאת שקשור עם עשייה, אהבה כזאת שמביאה לידי עשייה. היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, זה עניין של מחר. זה לא דבר שקשור לממילא מהזה. כאן אנחנו מדברים בתניא על אהבה שקשור עם עולם הזה. הכל אדמו"ר הזקן בא כאן להמשיך את העניין שהתחיל בפרק ל"ה: כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. מה שהתורה דורשת מהבן אדם, מהבינוני, מכל אחד ואחד מישראל. זה העניין של ובלבבך שקשור עם לעשותו. כי זה, כי זה. כי זה התפקיד. היום לעשותם, וכשמדברים איתם היום לעשותם. אבל מה הגדר של אהבה? הגדר של אהבה זה לא אהבה

21:34 כשלעצמה. הגדר של אהבה זה שהאהבה תהיה אמצעי לעניין של עבודה, שהאהבה תעורר אצלו עניין של מה יש בפה. אבל הרבי מסביר שזה גם כן העניין הזה שאומר פה, שהאהבה ויראה זה לא עניין לעצמו, אלא אהבה ויראה כאן זה אמצעי לעניין של עבודה. כל העניין של להעביר את העבודה, ולפי זה מובן. הרבי מביא בליקוטי שיחות שלפי זה מובן למה אהבה ויראה נקרא דרכי ה'. שיחה של הרבי, שיחה ידועה. הרבי מסביר למה תורה ומצוות נקרא בשם דרכי ה'. סליחה, אהבה ויראה. למי זה טוב? דרכי ה'. הלשון שהרבי מדייק, שהרמב"ם כותב בספר. מה זה דרכי ה'? אז הדרכי ה' זה אהבה ויראה. למה? כי דרך זה לא תכלית. דרך זה אמצעי. כתוב דרך. דרך כמו כביש. הכביש זה לא התכלית. הכביש זה אמצעי להגיע לתכלית אחרת. אז יש מעשה המצוות ויש אהבה ויראה. מעשה המצוות, שמה זה המשכת האין סוף עצמו. מה שדיברנו על הפרקים האחרונים, להמשיך את הקדוש ברוך הוא. איפה נמשך דירה בתחתונים? איך זה נפעל? דווקא דרך מעשה עיקר, אבל דרכי ה'. הדרך היא אמצעי שעל ידו נמשך גילוי. הדרך זה אהבה ויראה. זה הדרך שעושה שהמצווה תהיה באופן של חיים, באופן של התעלות, עולם יותר גבוה. כל מה שהרבי הסביר כאן עד עכשיו, כל העניין. אז לכן זה מה שהרב אומר כאן: התכל'ס זה אהבה, יעביד זה מאהבה. אהבה ויראה עצמה זה לא התכלית, זה רק דרכי ה'. זה הדרך שמעורר אצל הבן אדם שיהיה לו קיום המצווה, ושקיום המצווה יהיה באופן חי. וממילא זה לא רק יהיה המשכת האין סוף, אלא שהאין סוף יהיה באופן של גילוי. כמו שהסברנו באיגרת הקודש. ועל דרך

23:57 זה גם כן הרבי מסביר בתירוץ איך שזה הסיבה למה קוראים כסף וזהב. למה קוראים לאהבה ויראה בשם כסף וזהב? אנחנו מוצאים הרבה פעמים שקוראים לאהבה ויראה בשם כסף וזהב. אהבה זה עניין של כסף, לשון נכסוף נכספתי. וזהב זה עניין של יראה. אהבה זה, אה, זהב עניין של יראה. למה זהב זה יראה? כי על זהב כתוב ״מצפון זהב יאתה״. שהזהב מגיע מהצפון, וזהב זה עניין של צפון. זה צד השמאל. ד׳ רוחות. דרום זה צד ימין, צפון זה צד שמאל. זה שמה, שמה זה המקום של הזהב. זאת אומרת השמאל, שזה יראה, קשור עם זהב. אז כסף וזהב זה הרבה הרבה פעמים. אדם אומר כשמשיח יבוא ״כספם וזהבם אתם״. אז הרב דוד היה מוסיף: כספם וזהבם זה אהבה ויראה. גם כן הכסף לא מקפלות, אבל כספם וזהבם גם רוחני זה אהבה ויראה. הרבי מסביר למה כספם וזהבם זה אהבה ויראה. גם כן אותה נקודה. כסף וזהב זה לא תכלית, זה אמצעי. אין מטרה בעניין של כסף וזהב כלעצמו. יש אנשים שכל העבודה שלהם זה שיהיה להם יותר כסף בבנק. עם זה הם מחשיבים את עצמם. אבל האמת היא שכסף וזהב זה לא עניין לעצמו, זה לא, זה לא תכלית, זה לא מטרה, זה אמצעי, זה אמצעי בשביל מטרה אחרת. אדם יכול לקנות ולמכור, לעשות מזה, לעשות מזה ביזנס, לעשות מזה רווח. זה הרווח שמגיע, לא עצם הכסף וזהב. אז על דרך זה גם כן אהבה ויראה זה אמצעי. זה לא עניין, התכלית זה לא באהבה ויראה לעצמה. היה פעם מכתב שהרבי כתב למישהו שהתלונן: למה? למה מחלקים דמי חנוכה לילדים? יש כאלה שיש

25:52 להם איזו בעיה שלילדים אסור לחנך אותם עם כסף. כן, היום כבר אפילו יש כזה. יש אנשים כאלה שבשיטה הם טוענים שילדים לא צריכים לחנך אותם שמתנות צריך להיות כסף, כי אז זה יכול לקלקל אותם. לא יחשבו שהכסף זה כל מיני, כל מיני טענות, אבל מאידך גיסא. לכן יש כאלה מקפידים לתת דווקא מתנות לילדים, לא כסף. לתת להם מתנות, פרוסת קופונים. אז מישהו שאל את הרבי הרי למה בחנוכה מדגישים דווקא לתת כסף, כמו מעות חנוכה, לא מתנות? זה מדגיש דווקא. אז הרבי הסביר לו מאוד מעניין. הרבי נתן לו את ההסבר הזה. הרבי הסביר לו שהמטרה שנותנים דווקא מעות, לתת כסף לחנוכה של ילד. כי המצווה של חנוכה זה חג החינוך. כן, זה העניין של חנוכה, מלשון חינוך. מחנכים את הילד ומסבירים לו שיש דברים שהם מטרה ויש דברים שהם אמצעי. כמו שכסף, כסף לבד כלום. בן אדם לא יכול לחיות מכסף. כן, יכול להיות בבית תהיה מוקף בהרבה כסף. לא יהיה לך אוכל, אתה תמות מרעב, כמו שקרה לרוטשילד. כן, סיפור ידוע. אחד מהרוטשילדים שמת בתוך, בתוך הכספת שלו. יש סיפור ידוע. אולי זה רוטשילד, אחד מהגבירים, שהוא נסגר בתוך הכספת ואף אחד לא ידע איפה הוא נמצא, ואחרי שבועיים מצאו אותו בתוך הכספת. הוא כתב שמה על הקיר שהכסף... אני לא זוכר את הלשון, אבל שעם כסף לבד לא יכולים לחיות. הוא מת שם בגלל שהיה לו שמה כסף וזהב, אבל לא יכל להסתדר עם זה. אז מסבירים לבן אדם שהכסף זה לא המטרה, זה אמצעי. זה כבר ברור. על דרך זה אומרים לילד שכל העניין של ימי הצעירות, השנים של

27:50 ילד, השנים של בחור, השנים של אדם הוא נער, יש לו הרבה אנרגיה, יש לו כוחות, יש לו אנרגיה, יש לו חיים. אז הוא צריך לדעת שהכוחות שיש לו זה לא המטרה, זה אמצעי. שזה אמצעי שהוא ישתמש עם זה בשביל ללמוד תורה ומצוות, אבל לא שיחשוב לעשות עיקר מהם. סתם מאוד מעניין לשמוע. אז זה החינוך שמחנכים ילד, נותנים לו כסף כדי שיוכלו להסביר לו שכמו שבכסף זה לא, זה לא תכלית, זה אמצעי לתכלית אחרת. על דרך זה כל מיני דברים שהשם נותן לבן אדם. זה ילד קטן, נותן לו כל מיני כוחות. זה הכל אמצעי שישתמש בזה כדי שאחר כך יוכל ל־ל־ל־ לנצל את זה לקדושה.