לקוטי אמרים תניא - פרק מ' - חלק י

00:03 האלטער רבי מדבר כאן בסוף, הוא דיבר כאן על הכנפיים. אז תניא מביא למה אהבה ויראה נקרא כנפיים. שזה בא להסביר לנו שני פרטים. מצד אחד זה מסביר לנו את המהות של אהבה ויראה, שזה כנפיים. זאת אומרת שהאהבה ויראה פועל עלייה בכל התורה ומצוות שעושים. כמו שהרב הסביר באריכות בפרק לפני זה. מצד שני זה בא להסביר לנו שהאהבה ויראה זה רק אמצעי. שהתכלית של אהבה ויראה זה לא אהבה ויראה כשלעצמם, אלא שהאהבה ויראה יביא אותו לעבודה. עבודה מצד עצמו, כמו שבעוף הכנפיים זה לא העיקר. הכנפיים זה רק משמש לגופה. כן, הכנפיים זה רק משמש לגופה. אז זה גם כן העניין של אהבה ויראה, זה משמש לתורה ומצוות. תכלית אהבה זה עבודה ואהבה. ואם יש לו אהבה בלי עבודה, אז האלטער רבי אומר שהאהבה בלי עבודה זה אהבה בתענוגים. אהבה בלי עבודה זה אהבה בתענוגים. נו חבר'ה. עכשיו זה מכין עוד מעט. הנה הגיע גם פה עם כל ההידורים האלה. הלוואי שיקשיבו בשיעורים של תניא גם כזה עם ההידורים. ובמילא אז האבות עוד ככה. זאת אומרת, במילים אחרות זה ככה. ישנם שני סוגים של אהבה. יש אהבה רגילה שעל זה מדברים כאן בתניא, כל הליקוטי אמרים. עכשיו תניא דיבר על אהבה שזה נוגע בעבודת השם, מה שכתוב בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". בלבבך זה עניין של אהבה ויראה. אבל מה זה? וזה מה שדורשים מהבינוני ואומרים על זה "כי קרוב אליך", שכל אחד שייך לזה וכל אחד צריך להגיע לזה. לאיזה אהבה ויראה מדברים? אהבה ויראה שמביא למעשה, וזה אהבה ויראה שצריך להיות אצל כל אחד ואחד, שהאהבה ויראה יהיה אמצעי

02:28 להביא לעבודת השם. וכשבן אדם נמצא בדרגה הזאת, אז אין עניין באהבה ויראה כשלעצמו. סתם אהבה ויראה זה לא עניין. אהבה ויראה צריך להיות אמצעי בשביל להביא לעניין של עבודה. זה מה שהסברנו עכשיו. כנפיים. יש אבל סוג אחר של אהבה, וזה אהבה בתענוגים. ואדם מגיע לדרגה מאוד גבוהה בעבודת השם, שאז האהבה היא עניין לעצמו. לא אהבה שמביא אותו לעבודה, אלא נמצא במצב של אהבה סתם בלי שום מבוקש, בלי שום תכלית, בלי שום מטרה. המטרה זה אהבה עצמו. אומר הרב, תראה שזה כבר עניין של קבלת שכר. זה לא העניין של עבודה. זה נקרא קבלת שכר וזה נקרא מעין עולם הבא. שיש יהודים שבעולם הזה הם הגיעו לבחינה של מעין עולם הבא. אז יש להם את הדבר הזה שהם זוכים להיות גם כשהם בעולם הזה בגוף. יש להם דרגה כזאת שהם יכולים להיות במצב של אהבה בלי שום מבוקש כלל. אהבה בתענוגים. בלי, בלי שזה. אבל זה לא עניין של עבודה, זה עניין אחר לגמרי. וזה מה שהתורה אמרה כאן, שהאהבה בתענוגים זה מעין עולם הבא, קבלת שכר. זה לא מה שמדברים כאן בתניא. כאן אנחנו מדברים על ה"היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם". אז עבודה זה היום. כאן עיקר אהבה זה אהבה שמביא לידי עבודה. מה פירוש קצת אהבה בתענוגים? זאת אומרת, אני לא יודע איך זה לא דבר ש... כן, מה זה בדיוק אהבה בתענוגים? אז צריכים להיות שמה כדי לדעת מה זה. כן, זה לא דרגה ש... אבל לפחות בהשכלה. מה זה העניין של אהבה בתענוגים? אז אהבה בתענוגים זה בכלל, מה זה הגדר של כח התענוג? כח התענוג זה

04:23 שבן אדם נמצא במצב נפשי שהוא לא צריך שום דבר. זה הגדר האמיתי של כח התענוג. כח התענוג זה שהבן אדם נמצא במצב שהוא לא מחפש כלום כי לא חסר לו כלום. זה ההבדל בין, בין כתוב בחסידות, ההבדל בין רצון לתענוג. אומרים שרצון, שניהם כוחות מקיפים, אבל רצון הבן אדם חסר לו. הוא רץ, הוא מחפש משהו. כן, יש לו, חסר לו, הוא מחפש למלא את החיסרון שלו. הוא רוצה, רצון לא שמרוצה. זאת אומרת שיש משהו מחוץ ממנו שזה הוא מחפש כדי למלא את המבוקש, את הרצון שלו. תענוג בעצם הנפש, וכתוב "אין למעלה מעונג". תענוג זה שהבן אדם הגיע למצב בנפש שהוא לא צריך כלום, לא מחפש כלום, הוא, הוא נמצא שם. זאת אומרת העניין של תענוג זה ההתאחדות, שהבן אדם נהיה דבר אחד כאילו שאין כאן שני דברים בכלל. כל זמן שהוא מחוץ לדבר אז הוא רץ לזה. ר-ר-רצון מבטא שהוא והדבר הם שניים ולכן הוא רץ. כשהוא כבר נמצא בתוך הדבר הוא לא רץ, אז הוא נמצא במצב, איך אומרים? שקט, רגוע. למה? כי, כי הוא נמצא שם. יש את זה גם ב-- אפשר להבין את זה גם מהלעומת זה. יש את זה בקדושה כמובן, אבל אנחנו בקדושה קשה לנו להבין את זה קצת. אבל מהלעומת זה אפשר להבין את זה מאוד טוב. מה רואים בלעומת זה? הרבי הרש"ב אומר בקונטרס העבודה שיש לפעמים בן אדם שהוא עושה לשון בוכר והוא מאוד נזהר, מאוד נזהר לא להסתכל איפה שלא צריך, ואם חס וחלילה הוא נכשל, הלך ברחוב והוא ראה איזה משהו לא צניעות'דיק או משהו שאסור לראות אז זה גורם אצלו התפעלות. הוא,

06:27 זה מבלבל אותו. הוא רוצה להוציא את זה, זה מפריע לו, זה עושה לו כל מיני בלגנים. הוא צריך יגיעה מיוחדת. גורם אצלו התפעלות בנפש. לפעמים יש אנשים שהם טוענים שאצלו הוא לא מתפעל, הוא יכול להסתכל וזה לא פועל עליו כלום. הוא נשאר קר, הוא לא נהיה, לא מתרגש, לא מתפעל. זה לא מ-מ-- זה לא, לא, ל-ל-לי זה לא מפריע. אז אומר הרבי משמעשינוב[?] שזה טעות. למה טעות פה? להפך, המצב שלו נהיה כל כך גרוע, הוא חושב לא מתפעל בגלל שזה לא תופס מקום אצלו. אבל האמת היא, הפירוש הוא שהמצב שלו כל כך, השפיע למצב שהעניין הזה של הטומאה נהיה אצלו חלק מהמהות שלו, לכן זה לא פועל לו. זאת אומרת, זה כבר נהיה אצלו מצב שהוא, שזה המהות שלו, הוא מתענג מזה. כן? זה הפירוש תענוג. זה נהיה, זה נהיה הוא עצמו. אז כשאדם זה הוא עצמו אז זה כבר לא מתפעל. אז תשימו לב, היו אומרים על זה אבות, משל, משל או אבות, היו אומרים שכשהולכים לחתונה אז רואים שיש חתונה ויש את האנשים שמגיעים, אנשים החשובים שמגיעים עם הקולבטס, לבושים יפה, הגבירים, איך זה, מגיעים, יושבים בשולחנות הראשיים ויש גם כן שולחן עניים. פעם היה מנהג, היום אני לא יודע אם נוהגים ככה. היה שולחן עניים, שם היו שולחן בצד, שם מכניסים. לא מתכוון לשולחן של בחורים, כן? כן. אז יש שולחן ששמה יש גם כן אוכל. אז אצל השולחנות החשובים אז אנשים יושבים ואוכלים לאט בשקט, סכין ומזלג, חותכים כל חתיכה. יש ישיבות. השני בשולחן של עניים אז אוכלים עם הידיים ואוכלים מהר וזה. ואז פתאום מגיעה הצלחת של המלצר.

08:27 אז כולם נתפסים וכל אחד רוצה לתפוס את הצלחת הראשונה וגונב מהשני. זו סיטואציה, הולך שמה. אז מי יותר מונח באכילה? אני שואל מי מונח יותר באכילה, הגביר או העני? בפשטות נראה שעני הוא יותר, יותר בתיאבון. הוא מגיע לאוכל, הוא תופס, הוא כל מה ש... כן, הגביר אוכל לאט בשקט, חתיכה אחרי חתיכה ולא ממהר. זה לא נכון. האמת היא שהגביר יותר בתיאבון. מאיפה אנחנו יודעים? מה הראיה? הראיה היא שאם אתה תוציא לו את האוכל באמצע שהוא אוכל, מה הוא יעשה? אז אם אצל עני באמצע שהוא אוכל יבוא מישהו יגיד לו סליחה, זה לא שלך. טוב, באמת זה לא שייך אליי. אני באתי לכאן, הייתי רעב. אם לא, אם אין לי מה לאכול. אכלתי אתמול צבע לק. אז היום אני אוכל צבע לק. זה לא יהיה לי מה לאכול. כבר רגיל שהוא סובל. אבל הגביר, אם תבוא באמצע שהוא אוכל ותוציא לו את הצלחת, יהיה שמה, זה יהיה שמה חורבן בית המקדש, רוצה להרוג אותך. יהיה אדום. זאת אומרת ששם הוא קר, הוא אדיש, אבל זה שהוא קר אדיש זה לא מראה שהוא פחות. אדרבה, זה מראה שהעניין נהיה אצלו כל כך, התעצם אצלו שזה המהות שלו, שזה כבר לא הסבלנות. זה, זה הוא. לא עוזר עלין. אז זה אפשר בקודש, העבודה שם אומר את זה מבעולם. אז העניין הזה שכן, התענוג עושה שזה יהיה עצמי. כמובן, בצד הקדושה יש אהבת תענוגים בצד הקדושה. פירוש, הרבה תנועות של אלוקות. זה העצם שלי ואלוקות זה העצם שלי. אז הוא כבר לא בהתפעלות, הוא משרכוש וחמימות. זה כל המהות שלו. אז מבחוץ אתה מסתכל, אתה לא רואה את

10:13 התנועה, אתה לא רואה את ההתפעלות, לא רואה את הריקודים. אבל זה לא בגלל שזה לא אכפת. להפך. פירושו שזה נהיה דוך ודוך ונהיה אחדות לגמרי לאלוקות. ואז הוא כבר לא מחפש כלום. הוא נמצא שמה בשלימות. אהבת תענוגים. רואים שהרבי הרש"ב אמר שזה, שאיפה, מתי אפשר להרגיש אהבת תענוגים? אם כך אומרים שהרבי הרש"ב אמר שיהודי קם בשבת בבוקר, לומד חסידות כמה שעות, אחרי זה מתפלל. אז אחרי התפילה כשהולך הביתה אז, אז, אז מאיר אצלו העניין של אהבת תענוגים. ככה הרבי הרש"ב אמר. יכולים לנסות את זה ולראות אם זה עובד. ככה אמר הרבי הרש"ב. אז ממילא זה כבר לא עניין של עבודה. שמה זה אומר, זה כבר עניין של אלוקות בלבד. זה כבר, זה כבר קבלת שכר. ומי שלא הגיע למידה זו לטעום מעין עולם הבא, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום. בן אדם אבל שלא הגיע למידה הזאת, שהוא מרגיש כבר אלוקות שזה המהות שלו, אלא הוא צמא לאלוקות. יש לו צימאון, צימאון. פירושו שאלוקות זה לא העצם שלי. חסר לי אלוקות. אני רוצה אלוקות, אבל אין לי את זה בפנים. כן, וכל זה קיים ואינו מרווה צמאונו במי התורה שלפניו, והוא לא עושה עבודה. הוא נשאר עם הצימאון, עם הרגש של הצימאון לאלוקות. בתפילה מתעורר ברגש של אהבה וצימאון, אבל לפועל למעשה אחרי התפילה הוא לא לוקח את הגמרא לשבת וללמוד כדי להוריד את הצימאון, להביא את זה בפועל להתקשר לאלוקות. כמו שאמרנו קודם, שאינו מרווה צמאונו במי התורה שלפניו. הרי זה, אומר הרבי, כמי שעומד בנהר. זה דומה לבן אדם שהוא עומד

12:09 בנהר וצועק: מים, מים לשתות. ואדם צמא עומד בנהר של מים והוא צועק מים, מים, והוא לא שותה, לא שותה. הוא צועק מים, מים. הוא עומד כאן בנהר. אומרים: תלך לשתות. כמו ישעיהו הנביא: הוי כל צמא לכו למים. זה הטענה של הנביא. הנביא אומר: הוי כל צמא לכו למים. יש פסוק בישעיה, אם אני לא טועה. הוי כל צמא לכו למים. זאת אומרת שהוא צועק: הוי! אם אתה צמא, למה אתה לא הולך למים? מה בדיוק העניין פה? למי הוא צועק? ומה הנביא מתלונן פה? מה? מה? מה קרה שם בדיוק? על מי מדברים פה? אם מדברים עם בן אדם שהוא צמא למים בגשמיות, אז מה הנביא אומר לו? אתה צמא למים? תשתה מים. לא, לא, בסדר. לא צריכים שנביא יצעק הוי! אם מדברים עם אדם צמא למים ברוחניות, שמה פירוש המים תורה. מים ברוחניות. אין מים אלא תורה. והכוונה, זה גם לא מובן. אם אתה צמא למים, זאת אומרת אם הבן אדם יודע שמים זה תורה ומה הוא צמא, הוא צמא לתורה, אז מה הנביא צריך להגיד לו שילך ללמוד תורה? אם אתה צמא לתורה ודאי שהוא ילמד תורה. על מה מדברים כאן? זה החידוש של הרב בפסוק פה, כי לפי פשוטו אינו מובן. זה מי שהוא צמא ומי שאוהב ללמוד פשוט ילמד מעצמו. אם הכוונה צמא זה שהוא צמא למים בעניין של מה זה המים תורה, הוא צמא לתורה, אז ודאי שהוא ילמד תורה. אלא מה מדברים פה בפסוק? בן אדם שהוא לא צמא לתורה, הוא צמא לאלוקות. למה לנביא לצעוק לו? הוי, יש לו מקום אחר... מה זאת אומרת? מה כאן? תראה, מסביר.

14:03 כאן מדברים על בן אדם שהצימאון שלו זה לא לתורה. הצימאון שלו זה לאלוקות. הוא מתפלל, הוא מתבונן בגדולת ה' ובתפילה מתעורר אצלו הצימאון להידבק באלוקות, הוא מחפש אלוקות. אומר לו הנביא: אתה צמא לאלוקות? אז לך תשתה מים, תורה. זה הדבר שמרווה את הצימאון לאלוקות. מסביר בכל המקורות, העניין של תורה זה המים. שם נמצא אלוקות. אתה מחפש אלוקות? כתוב: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בן אדם מתעורר באהבה וצימאון לאלוקות, בכל לבבך ובכל מאדך רוצה אלוקות. אז מה אומרים לו? אני ה' אלוקיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך. אתה רוצה אלוקות? אלוקות נמצא בתורה, שם תמצא אותו. אז זה מה שהנביא צועק. אתה עומד בתפילה ואתה צועק אוי, אוי, אתה! אתה צועק מים! מים! סליחה. אתה רוצה? אתה רוצה אלוקות? אז למה אתה לא מביא את זה לפה? תלך ללמוד תורה. אז זה הנקודה שמובן דווקא על פי מה שהרב אמר עכשיו. זאת אומרת, במילים אחרות, זאת אומרת ככה. זאת אומרת שאם בן אדם... יש אנשים שמתפללים ובתפילה מתפללים חיות עם שלשלאות ושרשראות, יש להם רגש בתפילה, מתעוררים, יש התבוננות, מתעורר אצלו העניין של אהבת השם, או להגיד ניגון, ניגון דבקות, ורוצה באמת להתקשר לאלוקות. ולפעמים הוא מתחיל לבכות בתפילה אפילו מהרגש. לפעמים נהיה לו רגש של שמחה וכל מיני רגשות בתפילה. הוא גומר את התפילה: אה, היום היה תפילה כמו שצריך. היום בתפילה הרגשתי את הקדוש ברוך הוא. אם הוא נשאר בזה אז זה כלום. זה לא בסדר. למה? זה הטענה שלך. אתה עומד בנהר וצועק מים! מים! יש לך צימאון? לא. בתפילה התעורר לך צימאון לאלוקות. נו, וזהו. נשאר עם הצימאון. טוב לו

16:16 עם הצימאון. זאת אומרת הוא לא מחפש את האמת. הוא מחפש ריגושים, רגשות. היה פעם פארברענגען. דיברו פעם. חכם שלום דייץ הסביר שהיום בעולם יש אנשים שמחפשים. זה מאוד מצוי היום. אנשים מחפשים, הולכים להופעות, ל-- איפה שיש, איפה שיש זמירות ומקהלות ומנגנים וזמרים. אנשים מחפשים כאילו להתרגש, רוצים להתרגש. מחפשים כזה. יש אנשים בירושלים, הולכים לכותל לשמוע את התפילות שמה. עוד לא נגיע לשבת עניין בדיוק. כן, הם מחפשים את ה-- איזה יופי ששרים. כן. יש אנשים שיש להם חוש לעורר את הרגש. את הרגש וזהו. אין לזה שום מעשה. זאת אומרת לא נוגע למעשה, שמה זה נשאר. הרי זה יש גם כן אצל החסידים. יכול להיות חסיד שבוכה על פארברענגען. זה סוג כזה של יש כאלה שאוהבים את הפארברענגען. פארברענגען זה מצב טוב. פארברענגען, נגיד ניגון, והוא יוצא ומתרגש ומתעורר. חיות, געשמאק. אבל מה קורה? מה התוצאה מהפארברענגען? שום דבר. זה עצמו הוא נהנה מהחוויה של הפארברענגען, להתרגש. לשבת וללמוד זה משעמם. ללמוד גמרא, ללמוד חסידות, להתפלל מעשה בפועל זה לא. אז מה כאן הבוטסתוס? הוא מחפש איך הוא יכול להרגיש איזה רגשות יפות. הוא מחפש את הרגשות שלו. הוא לא מחפש אהבת השם, וזה האלטער רבי אומר. זה האלטער רבי אומר. האלטער רבי אומר פה אם לעושיו. העניין צריך להיות אהבת השם. מתי? מהו אבן הבוחן שאהבת השם שלך זה אהבה אמיתית? זה כשאתה לא מחפש את האהבה. אתה מחפש שיבוא מעשה פה. כשאדם עומד בתפילה והוא מחפש שיבוא לו איזה רגש של אהבה, כמו אנשים שעומדים בראש השנה וכיפור ומחפשים מתי הם יכולים לבכות, עושים קוועטשן שייצא לו איזה משהו, ואיזה צריך להרגיש איזה טעם של

18:42 מרירות. הוא מחפש את הרגש, הוא לא מחפש. זה לא העניין. בן אדם צריך לחפש את המעשה בפועל דווקא. וזה צריך להיות המטרה שלו, שהאהבת השם לא תהיה בשביל הרגש של אהבת השם, שאהבת השם תהיה אצלו באופן אמיתי. זאת אומרת שהוא צמא לאלוקות, ואז הוא מחפש איפה אפשר לקבל את האלוקות. ואז אומרים לו שהאלוקות נמצאת בתורה ומצוות, אז הוא יחפש את התורה ומצוות, ושם אפשר להביא את האהבה שלו למעשה בפועל. וזה מה שהנביא אומר: הוי כל צמא לכו למים. אבל שהצימאון עצמו יישאר בצימאון, אז זה סתם לוקסוס. זה ישות. זה שמוזכר בחסידות באריכות, שיכול להיות אהבת השם, שמהאהבת השם אחרי זה יהיה אהבת הצ'ולנט, אהבת הקוגל. באמת בתפילה הוא יתרגש, אבל זה סתירה, כי הוא לא מחפש את הקדוש ברוך הוא, הוא מחפש את הרגשות שלו. אז בתפילה הרגשות שלו היו בתפילה רגשות מאוד יפים, ואחרי זה אותו רגש יכול ללכת לצ'ולנט וקוגל גם כן. הוא נמצא בתנועה של היסח הדעת. נו, נגיד לך קצת. אז זה הנקודה שהאלטער רבי מסביר. אז העניין כאן, כל הפרקים האלה מפרק ל"ה עד פרק מ'. אז מה היסוד של כל הפרקים האלה? הנקודה פה שמצד אחד צריך לדעת שנתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים, למעשה זה העיקר, זה מעשה בפועל. למשל, הרבי התחיל פרק ל"ה עם הפסוק והביא את העניין של הבינוני, תכלית הכוונה וירידת הנשמה של הבינוני לעולם. זה בעניין של הנר, והרבי הביא גם את הזוהר, שהזוהר אומר שיש את העניין של עובדין טבין, שזה דווקא השמן של הפתילה. לא יעזור אהבה ויראה, לא יעזור רגשים. אפילו צדיק גמור, אהבה ותענוג גם כן לא יעזור כדי

20:42 לעשות שמן לפתילה. לעשות את השמן שימשיך את השכינה בעולם זה דווקא עניין של מעשה בפועל. עובדין טבין. אז זה מסביר אחרי זה פרק ל"ו, פרק ל"ז, העניין של דירה בתחתונים ומעשינו ועבודתנו. לאידך גיסא, אתה רואה מה מסביר? זה דירה בתחתונים. אבל רוצים שיהיה גם כן גילוי. הקדוש ברוך הוא רוצה שזה לא יהיה רק דירה בתחתונים, עצם העניין של המשכת אלוקות, אלא שיהיה באופן של גילוי גם כן. אז זה מסביר פרק ל"ח, ל"ט, מ', שזה כל העניין של אהבה ויראה וכוונה ורגש. אהבה ויראה טבעיים, אהבה ויראה שכליים. שזה הכל כדי להרים את התורה ומצוות שלו לדרגה ששם מאיר גם גילוי אלוקות, ואז מתחבר המעשה גם עם האור והגילוי. שני הדברים ביחד. שיהיה דירה בתחתונים, אבל שיהיה גם כן באופן של גילוי, לא רק באופן של עצם. זה בכלל לא זה הנקודה פה.