לקוטי אמרים תניא - פרק מ' - חלק ז

00:00 אמצע העמוד. אה, שורה המתחלת "ואף". ארבע שורות מלמטה. מה אדמו"ר הזקן מדבר פה, "ואף"? בהמשך למה שאדמו"ר הזקן דיבר על גודל העילוי של תורה ומצוות שעושים מתוך אהבה ויראה, זה נקרא תורה לשמה. שעל ידי זה נהיה עלייה של התורה ומצוות, שמתעלים למעלה. שעל ידי זה התורה ומצוות מתעלים למעלה בעשר ספירות שבעולם האצילות, ושמה מתגלה העניין של האין סוף, כמו שהסביר בפנים בתניא. אז הוא מוסיף עוד עניינים שמה נפעל על ידי זה שהתורה ומצוות מתעלים לעולם האצילות. על ידי שמוציאים את התורה ומצוות מהגשמיות שלהם, מעשייה, יצירה ובריאה, ומעלים אותם לעולם עליון יותר. אז גם כן שמה נהיה הייחוד. אחד מהעניינים של תורה ומצווה זה לפעול ייחוד, לשם ייחוד. אז הייחוד מתגלה בעולם האצילות דווקא. ייחוד המידות, גם המתקת הגבורות בחסדים. כל זה נפעל על ידי שהתורה ומצוות מתעלים לעולם יותר עליון. למה? איך הוא מסביר? כי כדי לייחד את המידות צריך להיות עניין של רצון. הרצון פועל כשיש עת רצון, אז זה גורם להתכללות המידות. בפרט שעל ידי זה מתגלה שם האין סוף. כן, אז כדי להגיע לאין סוף, על ידי זה נהיה הייחוד של, של ה-, של ה-, של המידות שמתאחדים ומתכללים זה עם זה. אדמו"ר הזקן אומר שזה קורה אפילו בעולם היצירה ועולם הבריאה. כן, אבל עיקר הייחוד האמור זה דווקא בעולם האצילות. למה? כי עולם הבריאה ועולם היצירה, סוף כל סוף, אפילו ששמה יש גם כן עשר ספירות, ומכיוון שזה עולם רוחני יש שמה גם כן מאיר מאור של אלוקות, אבל סוף כל סוף הם עולמות נבראים. וממילא יש, יש, זה לא יכול להיות העניין של הייחוד הזה באופן בתכלית השלימות. מתי זה עיקר

02:32 העניין של הייחוד וההתכללות? זה דווקא בעולם האצילות, ששמה זה מהות ועצמות המידות של הקדוש ברוך הוא, מיוחד באצילות, וגם כן שמה זה מהות ועצמות רצון עליון. שתי מעלות. גם כן ש-שמה המידות עצמן הם בלי התלבשות בבריאה. ממילא שמה יש יותר ייחוד מצד העולם, מצד עצם המידות, וגם כן מצד ששמה מאיר מהות ועצמות רצון עליון. אז לכן שמה זה עיקר ה-, עיקר הייחוד. מה שאין כן בעולם יצירה ובריאה, זה רק הארה מהעניין הזה. עד כאן מה שלמדנו בשורה הקודמת. ממשיכים הלאה: "ואף". ארבע שורות מלמטה. "ואף שגם נפש האדם העוסק בתורה ומצווה זו אינה מאצילות". וכי הרי, שאל אדמו"ר הזקן, הבן אדם הזה שהוא פעל את כל זה, הבן אדם שהוא עוסק בתורה ומצוות, אז הנפש שלו הרי זה לא שייך לאצילות. מה אתה אומר שעל ידי שבן אדם מקיים תורה ומצוות אז על ידי זה נהיה ייחוד עליון? גם באצילות נהיה ייחוד עליון. כי הרי, כל הפרקים האחרונים אדמו"ר הזקן דיבר שיש נשמות ששייכים לעולם הבריאה, יש נשמות ששייכים לעולם היצירה, וזה רוב הנשמות. ויש נשמות כאלה ששייכים גם לאצילות, שזה הנשמה של הצדיקים הגדולים שנכנסים לאור כבוד. אבל זה לא שייך אלינו. כמו שאדמו"ר הזקן אמר, "אין לנו עסק בנסתרות". אז אנחנו הרי לא שייכים ל-לעבודה של האצילות. אז מה אתה אומר שעל ידי שיהודי מקיים תורה ומצוות בעולם העשייה הוא פועל ייחוד עליון באצילות? הרי הנפש שלו היא נפש של יצירה או של בריאה מקסימום. זה אדמו"ר הזקן מסביר: "ואף שגם נפש האדם העוסק בתורה ומצווה זו אינה מאצילות". אז איך הוא יכול לפעול ייחוד עליון באצילות? "מכל מקום הרצון העליון מלובש במצווה זו". הרצון של

04:28 הקדוש ברוך הוא שנמצא במצווה שהוא מקיים, "והוא הוא עצמו דבר ההלכה והתורה שעוסק בה, הוא אלוקות ואור אין סוף המאציל ברוך הוא". זאת אומרת, אז יש כאן שני דברים. הרצון העליון מלובש במצווה זו. יש את הרצון העליון שמלובש במצווה. אחרי זה הוא מוסיף, "והוא הוא עצמו דבר ההלכה והתורה שעוסק בה". מה זאת אומרת? זאת אומרת, יש כאן שני דברים: יש מצוות ויש תורה. כשנגיע למצווה, אז אדמו"ר הזקן אומר רצון העליון מלובש במצווה זו. הרצון העליון מלובש במצווה. ונגיע לתורה, אומר הוא הוא עצמו דבר ההלכה. הוא עצמו דבר ההלכה והתורה שעוסק בה. מה זאת אומרת? יש כאן, יש כאן, יש כאן שני דברים. הרי הסברנו כבר בפרקים הקודמים מה ההבדל בין מצוות ותורה, שהמצוות הם איברים דמלכא. פרק כ"ג. אז אדמו"ר הזקן הסביר גם כן בפרק ל"ז, הסביר את זה גם כן קצת, שהמצוות הם איברים. איברים זה, זה לא נפש, זה איבר, אלא מה? הוא בטל אל הנפש. זאת אומרת, הנפש מלובש באיברים. איברים עצמם זה לא הנפש. אז זה דבר. האיברים הם בערך לנפש, אלא בהאיברים מלובש הנפש והנפש מתאחד עם האיברים. על ידי זה, זה גם מצוות שנקראים איברים דמלכא. זאת אומרת, עצם המצווה זה דבר גשמי בעולם הזה, פעולה גשמית. אלא מה? בהמצווה מלובש הרצון של הקדוש ברוך הוא. מה שזה מגיע למצווה. לכן, מגיע למצווה, זה אומר רצון העליון מלובש במצווה זו. מה שאין כן תורה, תורה זה עצמו. אז אדמו"ר הזקן, באמת, נגיע לתורה, לא אומרים איברים. נגיע לתורה אומרים אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. כי התורה זה הוא, הוא דבר ההלכה, זה עצמו הרצון של

06:34 הקדוש ברוך הוא. זה לא הרצון שמלובש בדבר אחר, אלא זה מה שהוא אומר: רצונו וחכמתו. התורה, שהעסק בה הוא ייחוד עם אין סוף ברוך הוא, שהוא רצונו וחכמתו. אז ממילא הרי התורה הזאת שבן אדם לומד, זה עצמו העניין של הייחוד. זה העניין של אין סוף, בגלל שהוא רצונו וחכמתו, ורצונו וחכמתו ומידותיו מיוחדות באור אין סוף ברוך הוא. וכל המידות באות מזה, מהרצון של הקדוש ברוך הוא. הרצון של הקדוש ברוך הוא זה המקור לכל העניין של עולם האצילות. ואז כשאני לומד תורה, אז אינו נוגע מצד מדרגת הנשמה, אם הנשמה שלי בעולם הבריאה או בעולם היצירה. אבל מצד התורה ומצוות שאני לומד, מכיוון שהתורה ומצוות הם תורה ומצוות, שהם רצון העליון וחוכמה של הקדוש ברוך הוא, ששם מיוחדים עם אין סוף ברוך הוא ממש. והרצון הזה זה גופא המקור. זה הרי המקור של כל העניין של האצילות. כי מאיפה מגיע כל העניין של האצילות? מהרצון של הקדוש ברוך הוא. ורצונו ומידותיו מיוחדות באור אין סוף. וממילא על ידי גילוי רצונו המתגלה בתורה ומצוות אלו. ולכן ברגע שיהודי לומד תורה, מה משנה באיזה דרגה הנשמה שלו? הלא התורה שלומד זה תורה של חוכמה של הקדוש ברוך הוא. אז על ידי גילוי רצונו המתגלה בתורה ומצוות אלו, הן המידות שבאות מהרצון נכללות זו בזו ומתמתקות הגבורות בחסדים. זה מה שהרבי מסביר פה. זאת אומרת כך. השאלה שלנו זה איך נשמה של עולם היצירה, של עולם העשייה, איך נשמה פשוטה שנמצאת בעולם הזה הגשמי ושהיא כבר נמצאת בעולם הבריאה, בעולם היצירה, וממילא הקשר שלה זה העולמות האלה והיא לא שייכת לאצילות

08:30 בעצם. איך היא יכולה לפעול ייחוד עליון באצילות? זו השאלה: איך היא יכולה לפעול ייחוד המידות, ייחוד הספירות וההתכללות וכל העניינים שפועלים בעולם האצילות? אז מה הרבי מסביר פה? אז הרבי מסביר פה: תורה ומצוות זה בעצם הרי עולם האצילות. תורה ומצוות בעצם זה רצון, רצון זה עולם האצילות, רצון זה חסד, רצון זה עולם האצילות. זה הרצון וחוכמת רצונו של הקדוש ברוך הוא. בעצם השורש של תורה ומצוות זה למעלה מכל העניין של האצילות. כשהיהודי לומד תורה אז הוא מחבר את עצמו עם חוכמת רצונו של הקדוש ברוך הוא. במצווה זה הרצון מלובש במעשה, בעניין של מעשה. אבל מה מלובש פה? הרצון של הקדוש ברוך הוא. בתורה זה עצמו רצון הקדוש ברוך הוא, זה תורה. מה הקדוש ברוך הוא רוצה? זה כל העניין של תורה. בן אדם לומד מה הרצון של הקדוש ברוך הוא. אז כשאתה לומד תורה אז אתה מדבר על רצונו של הקדוש ברוך הוא, וממילא אתה מגלה, אתה ממשיך את הרצון של הקדוש ברוך הוא. איך נהיו המידות? קודם המידות באצילות. אצילות מצד עצמו, אצילות עם כל המעלות שיש באצילות, אבל סוף כל סוף אצילות עולם של מידות. ספירות, ספירות. זה יש במידת הגבול מצד עצמו. רק כש... כן. כשאתה לומד תורה, ממשיך את הרצון, זה מקור המידות. כמו שהסברנו בשיעור הקודם, איך נפעל הייחוד בין המידות? כשנרגש הרצון. כל זמן שחסד מרגיש את עצמו חסד, גבורה גבורה, הם שני הפכים. ברגע אבל שנרגש בהם הרצון מצד הרצון, אז כמו שצריכים את חסד וצריכים את גבורה גם כן, ממילא נהיית כאן התכללות. אז על ידי שהבן אדם לומד תורה ומצוות אז הוא מגלה

10:11 את הרצון האלוקי שהוא עצמו הרי המקור של המידות, של הספירות דאצילות. אז על ידי זה המידות מתכללות זו עם זו, מתחברות זו עם זו, ועל ידי זה נהיה המיתוק של הגבורות בחסדים. אז זו הנקודה שהרבי מסביר פה באור. הכוח שיש ליהודי שלומד תורה דווקא באהבה ויראה. אם הוא לומד תורה בלי אהבה ויראה, אז מכיוון שהתורה נשארת בעולם הגשמי, חסר לו את העניין של להעלות התורה למעלה. אז התורה נשארת כאן למטה, אז חסר כאן גילוי אין סוף. אז מכיוון שאין כאן גילוי אין סוף, אז כנראה כאן חסר כאן הייחוד. כדי שיהיה הייחוד וההתכללות זה רק על ידי גילוי אין סוף. ומתי מתגלה גילוי אין סוף? דווקא על ידי העניין של אהבה ויראה. כמו שאמרנו בפנים, וממילא כשמתגלה הגילוי אין סוף, ממילא יכול להיות גם כן הייחוד של המידות וההתכללות של המידות זו עם זו. בעצם בפרק כ"ג בתניא, פרק כ"ג בתניא, אז הרבי מוסיף עוד נקודה שכאן הרבי לא מדגיש. כאן הרבי אומר שהרצון העליון זה השורש של תורה ומצוות, והוא עצמו, הרצון העליון הזה, זה גם כן מקור המידות דאצילות המיוחדות באור אין סוף ברוך הוא. זה הרצון של תורה ומצוות. זה גם כן המקור של המידות. ולכן כשמגלים את הרצון ממילא יש גם כן ייחוד המידות. עוד נקודה: הרצון לברוא עולם זה חיצוני. הרצון, והרצון בתורה ומצוות זה פנימי, הרצון שברצון גופא. אז הרצון של תורה ומצוות זה הפנימיות. זה מה שהקדוש ברוך הוא בעצם רוצה. העולם זה רק אמצעי בשביל התורה, בשביל ישראל. זאת אומרת, אז הרצון לברוא עולם, אז זה רק חיצוני. הרצון, הרצון הפנימי של הקדוש ברוך הוא זה דווקא בתורה ומצוות. מה זה? מה אנחנו רואים בפנימיות

12:12 וחיצוניות? כשיש התגלות הפנימיות, אז הפנימיות נותנת חיים גם בחיצוניות. בפשט, כשבן אדם, למשל, ניקח דוגמה גשמית מהעולם, דוגמה פנימית של רצון, חיצוניות של רצון. משל: בן אדם עובד. זה משל שמביא הרבי של בן אדם שעובד מאוד קשה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו. אז נגיד ככה, החיצוניות של הרצון זה העבודה. הוא לא רוצה לעבוד באמת. היה רוצה לחלום או, נגיד, ללמוד. אלא מה? הם צריכים להביא פרנסה. אז החיצוניות של הרצון זה העבודה, והפנימיות של הרצון זה לפרנס את בני ביתו. לפעמים אבל מה? הוא לא רואה את התוצאות. כן, כמו הסיפור הידוע שהרבי סיפר, שהוא, שהוא ... וידא את הסיפור עם הבן אדם, שהוא אמר שהוא לא רוצה לעבוד כשלא רואים את התוצאות. בן אדם שהגיע לפריץ, והפריץ אמר לו: תעמוד בתוך הבית ותעשה עם הסכין ככה כל היום, אני אשלם לך. יהיה לך יותר קל, לא יהיה לך חום, לא קור, ותהיה בתוך הבית. אני אשלם לך כסף טוב. הוא אמר: אני לא רוצה. למה? כי הוא לא רואה תוצאות. זאת אומרת, כשבחיצוניות של הרצון נרגשת הפנימיות של הרצון, אז גם החיצוניות של הרצון, זה עשוי עם חיות אחרת לגמרי. כשאדם רואה בחיצוניות של הרצון שלו, הוא רואה בזה את הפנימיות של הרצון שלו. רואים בגילוי שכל החיצוניות זה בשביל הפנימיות, אז גם החיצוניות חיה באופן אחר. מה שאין כן כשהחיצוניות של הרצון מנותקת מהפנימיות, אתה לא רואה בזה את הפנימיות של הרצון, אז זה בלי חיים. וממילא כשהפנימיות של הרצון מאירה, אז גם החיצוניות של הרצון מתעלה. על דרך זה גם כן בנוגע לאצילות ותורה ומצוות. כשיהודי מקיים תורה ומצוות, מכיוון שתורה ומצוות

14:06 זה הפנימיות של הרצון הפנימי, זה החיים, אז זה פועל גילוי עליון גם בחיצוניות. זה פועל גילוי, וזה פועל על כך שגם החיצוניות, החיצוניות של הרצון שקשורה עם העולם, גם זה מתעלה. אז ממילא על דרך זה גם כן בענייננו, שהאצילות, האצילות שורשה מהרצון, אבל ביחס לעניין של תורה ומצוות אז אפילו האצילות זה חיצוניות לגבי תורה ומצוות. אז אכן על ידי זה שאדם מקיים תורה ומצוות, אז על ידי זה הרי הוא מגלה פנימיות של הרצון, מתקשר לפנימיות של הרצון, אז מתגלה הרצון הפנימי שלו. אז זה פועל גם באצילות, שיתגלה הפנימיות של הרצון גם באצילות, ואז זה פועל עלייה באצילות. העניין של הייחוד וההשכלה באופן הרבה יותר נעלה. טוב, אז עד כאן זו הנקודה שדיבר כאן באריכות. ממשיכים הלאה בפנים: ״ובזה יובן״. ״ובזה יובן היטב עוד דדחילו ורחימו נקראים גדפין דרך משל״. כאן, על דרך זה, לסיים את הסוגיה כמו שאמרנו. הרי כאן בסוף פרק מ׳ זה הסיום של כל הסוגיה של כוונת המצוות, שהרבי התחיל אותה מההתחלה בפרק ל״ה, באריכות כל העניין. להסביר באיזה פרט המעשה הוא העיקר, באיזה פרט הכוונה זה העיקר. הסביר באריכות, וכאן הרבי סיכם את העניין מה שדיברנו עד כאן. וכאן הרבי בא, מסיים כמה פרטים שנוגעים לעניין. עכשיו נראה מה עוד הרבי מוסיף פה. טוב, ״ובזה״, מה פירוש ״ובזה״? על פי כל מה שהסברנו עד עכשיו, שהעניין של כוונת המצוות, העניין של אהבה ויראה, זה פועל עלייה בתורה ומצוות ומעלה את התורה ומצוות למקום ששם האין סוף יכול להיות בגילוי. לא רק שלא יהיה הסתר, אלא יותר מזה, שגם לא יהיה צמצום. כמו שהסברנו שהאור האלוקי יכול להיות בגילוי שמה

16:23 והמצווה. ״ובזה״, לפי היסוד הזה, ״יובן היטב עוד דדחילו ורחימו נקראים גדפין דרך משל״. למה קוראים לעניין של יראה ואהבה, קוראים לזה גדפין, כנפיים? ״כדכתיב ובשתיים יעופף״. אנחנו מוצאים בזוהר שהוא מדמה את העניין של יראה ואהבה, הוא מדמה את זה לעניין של כנפיים. ראינו את זה קודם, בפרק הזה או בפרק הקודם גם כן: ״אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא״. אז הוא השתמש עם המילה ״פרחא״, עניין של לעוף. וגם כן אנחנו מוצאים ממש את הלשון כנפיים בקשר לאהבה ויראה. איפה מוצאים? ״כדכתיב ובשתיים יעופף״. רבי שמעון קוסוב[?] הרחיב את זה בשער הייחודים פרק י״א. מה כתוב, שהמלאכים יש להם כנפיים? יש כאלו שמציירים את המלאכים כפשוטו עם כנפיים. מה זה באמת אבל העניין? ״בשתיים יעופף״. כתוב ככה בפסוק, שהוא ראה את המלאך שיש לו שש כנפיים, ובשתיים מהכנפיים הוא מה עושה עם זה? יעופף. מה הפירוש? מה תוכן העניין של ״בשתיים יעופף״? אז מוסבר בקבלה שהכנפיים זה שתי המידות, יראה ואהבה. כמו שאנחנו אומרים בנוגע לבן אדם, עוד מעט אני אגיד, שיש את העניין של שתי ידיים, יד ימין ושמאל, חסד וגבורה. אז גם כן אצל עוף יש לו שני כנפיים, ושני הכנפיים, הימין והשמאל, זה העניין של חסד וגבורה, שזה אהבה ויראה. אז ממילא כשאומרים על המלאך ״ובשתיים יעופף״, הכוונה שהמלאך מעופף על ידי אהבה ויראה. מה פירוש לעופף בפשטות? אה, כש־כש־כש... לעופף פירושו להתעלות. הוא מלמטה, הוא עולה למעלה. איך העוף עולה מלמטה למעלה? על ידי הכנפיים. הוא מזיז כנף אחד, עוד כנף, וככה מהשיווי משקל של שתי הכנפיים הוא כל הפעם. הכנפיים עוזרות

18:47 לו להעלות את הגוף שלו למעלה. אז כל המשל הזה, התניא עכשיו הולך להסביר איך זה מתבטא בעניין שדיברנו על העניין של אהבה ויראה. אז אומר התניא שהכנפיים בעוף הן זרועות וכו'. מה שאנחנו קוראים בעוף כנפיים, אז זה מה שאנחנו קוראים אצל בן אדם בעניין של זרועות. אז כמו בנוגע לזרועות אנחנו אומרים שיש זרוע ימין חסד, זרוע שמאל זה גבורה, אז גם בעוף שתי הכנפיים זה העניין של חסד וגבורה. אהבה ויראה זה הכנפיים של המלאכים, אהבה ויראה שלהם. ובתיקונים פירשו שהעוסקים בתורה ומצוות בדחילו ורחימו נקראים בנים. אומר התיקונים, תיקוני זוהר, שבן אדם לומד תורה ומצוות בדחילו ורחימו, אהבה ויראה, נקראים בנים. ואם לא, כשלא לומדים תורה באהבה ויראה, נקראים אפרוחים דלא יכלין לפרחא. מה זה מדובר? זה מדובר בנוגע לעניין של קן ציפור. אז זה שמה בתיקוני זוהר יש אריכות שלמה שהוא מסביר את כל המצווה של שילוח הקן על פי, על פי, על פי פנימיות התורה, על פי קבלה. ״כי יקרא קן ציפור לפניך״, ויש את הבנים והאפרוחים, ״והאם רובצת על״— איך כתוב שמה? על האפרוחים. יש בנים, יש אפרוחים. כן? אז, אז, אז, אז, אז, אז זה שמה מסביר באריכות שהאם זה הולך על ספירת הבינה. אם הבנים, אם זה הולך על ספירת הבינה. אז יש פעם שנקרא בנים ויש פעם שנקרא אפרוחים. מה ההבדל בין בנים לאפרוחים? בנים זה כשה, כשה, העופות כבר יכולים לעוף אז הם נקראים בנים. אפרוחים זה כשהם עדיין לא יכולים לעוף. אני לא יודע, אבל כתוב בנים? איך כתוב בפסוק? כתב רב מקיל[?]. אה? כתוב בנים או כתוב על הביצים, על

20:59 הבנים? יש כמה... אה? הנה זה, זה טוב. אה, בהתחלה כתוב אפרוחים. אחרי זה כתוב בנים. טוב. אפרוחים וביצים. ״והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים״. מתחיל להגיד אפרוחים ואומר בנים. אז הוא אומר שהבנים זה כשיש להם כנפיים, זאת אומרת כשיש להם כבר, הם יכולים לעוף לבד, אז הם נקראים בנים. כשעדיין אין להם כנפיים אז הם נקראים אפרוחים. אז מה זה אומר ברוחניות העניינים? ברוחניות העניינים זה אומר, זה אומר ש-ש-שהוא לפי זה, שאלו שלומדים תורה ומצוות באהבה ויראה אז זה נקרא בנים. יש להם אהבה ויראה. מה שאין כן, כשאין לה אהבה ויראה אז זה נקרא אפרוחים. זה לא יכול לפרוח כי חסר לו את העניין. אז מזה אנחנו רואים שהכנפיים זה העניין של אהבה ויראה. האמת היא כשלומדים תניא באיגרת התשובה, ולמדו השבוע את העניין הזה גם כן באפרוחים, שם האלטער רבי אומר במבט אחר. באיגרת התשובה האלטער רבי מביא גם כן את הסיפור עם האפרוחים, אבל שמה האלטער רבי מביא במבט אחר לגמרי. אדרבה, שמה זה גולת הכותרת. שמה האלטער רבי אומר שהעניין של תשובה עילאה זה עסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא. אז הוא מביא שהתשובה עילאה זה העניין של בינה והוא אומר ב— הוא מביא את הפסוק, ״והאם רובצת על האפרוחים״. אז דווקא שם הוא מביא את העניין של אפרוחים. אז יש שיחה של הרבי על זה באמת, באיגרת התשובה. והרבי מסביר שמה במבט מאוד מעניין למה מדגישים באיגרת התשובה. האלטער רבי מדגיש דווקא באופן של דווקא ״והאם על האפרוחים״. אז הפשט שהרבי מסביר שמה, שאפרוחים הם כשעדיין קשורים לאמא שלהם. אדרבה, יש כאן עניין למעליותא שהאפרוחים הם עדיין לא מציאות

23:31 לעצמם. בנים הם כבר פורחים לבד. מה שאין כן אפרוחים זה כשהם תחת האמא והם עדיין לא מציאות לעצמם. הם כלולים עדיין ב-ב-תחת הכנפיים של האמא. היא לוקחת אותם. מה זה אומר בעבודה? בעבודה זה אומר שזה אהבה ויראה שכליים. יש אהבה ויראה שזה כשכבר אהבה ויראה נהיה מציאות, כשהאהבה ויראה כבר יוצא מההתבוננות אחרי שהוא גמר את ההתבוננות ואז נהיה אצלו אהבה ויראה ברגש הלב. אהבה ויראה יותר, יותר מורגשים. אז האהבה, לא דווקא אהבה ויראה טבעיים, שכליים. אהבה ויראה שהם כבר נהיו מורגשים ברגש הלב, אז זה בנים. מה שאין כן אפרוחים זה כשהאהבה ויראה זה עדיין כלול, לכן זה נקרא אפרוחים. הוא עדיין לא נהיה מציאות לעצמו. ואדרבה, מכיוון שבתשובה עילאה הכוונה היא דבקות אמיתית באלוקות. זה כל העניין של תשובה עילאה. אז דווקא אפרוחים זה דבקות יותר גדולה, כי כשהאהבה ויראה נהיים בלב הם מתגשמים, נהיה יותר מציאות. מה שאין כן, כשהאהבה ויראה קשורים עדיין עם המוחין, עם הבינה, אז האהבה ויראה באופן יותר נעלה, נרגש, מאיר שמה באהבה ויראה יותר הביטול שמצד השכל. ולכן מצד העבודה של תשובה, תשובה עילאה, אז שם נוגע דווקא לעניין של אפרוחים. כאן אבל האלטער רבי מדבר על דבר אחר לגמרי. כאן האלטער רבי הרי בא לדבר על העניין איך העניין של אהבה ויראה זה מה שעושה את הפער של העילוי של תורה ומצווה לעולמות עליונים. אז לכן כאן האלטער רבי מביא את העניין של אפרוחים לגירסא של אפרוחים. זה כשעדיין לא יכול לפרוח, חסר לו את העניין של לפרוח לעילא, מה שאין כן כשלומד תורה ומצוות עם אהבה ויראה שאז פורח לעילא. עכשיו נקודה קצרה, לכאורה האלטער רבי בא להוסיף כאן

25:22 עם כל העניין הזה. כל זה הוא כבר אמר קודם גם כן. סתם להביא משל מציפורים. תשמעו, הביאור כבר מוסבר קודם. הוא אמר שעל ידי שאתה עושה את זה מאהבה ויראה, אז זה עולה לעולם רוחני יותר, ושם מתגלה אין סוף. כי בעולם הרוחני יכול להיות גילוי אלוקות. אז כשהוא הביא את הכנפיים, הביאור כבר היה קודם גם כן. מה מתוסף בביאור על ידי זה שהאלטער רבי ממשיל את זה עם המשל של הכנפיים? והאלטער רבי עוד אומר: ״ובזה יובן יותר״, כאילו שזה מוסיף לנו את הכוונה העמוקה כאן. אז עוד בקיצור, הנקודה כאן שלפי זה המשל מהעוף מראה שזה חלק מהעוף. סוף כל סוף, מה ההגדרה של, של, של מה ההגדרה של עוף? עוף זה יש לו, יש לו כנפיים. זאת אומרת, כנפיים זה לא דבר שמוסיפים עליו. העיקר זה, אף על פי שהאלטער רבי הלאה יגיד, כשנגיע אליהם, ביחס לעיקר וטפל, אז הכנפיים ביחס לגוף זה טפל. אבל בעצם עוף הוא בעל כנפיים. כל ציפור, כל... זאת אומרת, הכנפיים זה, זה המהות שלו. זה, זה דבר ממילא. זאת אומרת ככה: לפי מה שלמדנו עד עכשיו יכולים לחשוב עניין אהבה ויראה פועל עליית תורה ומצוות, אבל זה לא עיקר, זה לא זה, זה עניין צדדי. יש את עצם קיום המצוות, ויש, אתה רוצה לפעול עליית תורה ומצוות שיהיה בזה כל המעלה של הגילויים, אז יש לך גם אהבה ויראה. והמשל של הכנפיים יובן יותר שזה חלק מהעבודה, שהעניין הזה שצריכים לפעול, שהמצוות יהיו באופן שיאירו בהם האור והגילוי, זה לא עניין צדדי, זה חלק מהעניין של המצוות, כמו שהכנפיים זה סוף כל סוף, זה חלק מהעוף גם

27:16 כן. זה הנקודה כאן שזה מגיע לאהבה ויראה. זה עניין מאוד עיקרי של כוונת המצווה. אהבה ויראה שבמצווה זה גם כן חלק מהכוונה, אף על פי שלכאורה זה רק גילוי, אבל זה גוף וחלק מהעניין שיהיה גם כן גילוי אור.