לקוטי אמרים תניא - פרק מ' - חלק ו

00:00 דובר 1 רק אה, כאן אנחנו חוזרים לאמצע העמוד. אז הרבי הסביר כבר מה העניין כל כך נוגע שצריך להיות העניין של תורה ומצוות דווקא בכוונה לשמה, בכוונה של אהבה ויראה. לכאורה למה לא מספיק העניין של עצם העניין של תורה ומצוות? שהרי ״אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד״. אז לכאורה עצם העניין של לימוד התורה וקיום המצוות, למה זה לא מספיק כדי שיוכל להיות המשכת החסד בו? צריך להיות דווקא עניין של כוונה לשמה, עניין של אהבה ויראה. אז האדמו"ר מסביר כאן הנקודה שלמדנו, שאין הכי נמי, שמצד עניין של הלומד תורה, אז כשאדם לומד תורה, מקיים מצוות בעולם הזה הגשמי, אז אין כאן את העניין של ההעלם וההסתר, כי הלבוש של קליפת נוגה מתבטל. לא רק שמתבטל, אלא אדרבה, הוא נהפך לקדושה על ידי זה שאתה משתמש עם הכוח של הגוף, נפש הבהמית, להגיד את המילים של התורה ולקיים את המצווה. זה אבל בנוגע לעניין ההסתר. אבל בנוגע לעניין הצמצום, צמצום פירושו העניין של צמצום האור, מיעוט האור. אז מכיוון שזה נמצא בעולם הזה הגשמי, ועולם הזה הגשמי זה עולם העשייה ששם האור מצומצם בתכלית, עד כדי כך שזה עניין של מציאות של גשמיות, שגשמיות זה מקום ששם לא יכול להאיר שום עניין של אור וגילוי. לכן גם בנוגע לתורה ומצוות, התורה ומצוות שנמצאים בעולם הזה הגשמי, אין בהם עניין של אור וגילוי. אז נכון שאין כאן העלם והסתר, אז זה בנוגע להסתר, אבל בנוגע לעניין הצמצום, האור, האור העליון מצומצם בתכלית. זה כשזה בלי כוונה. עכשיו מה שאין כן כשיש לו בזה כוונה. זאת אומרת, הוא לא רק אומר את

01:57 דובר 1 האותיות, המילים, אלא שבמילים של התורה והתפילה, ועל דרך זה במצווה, יש בו גם כן רגש של כוונה, של אהבה ויראה. ואהבה ויראה זה הרי המנוע, המנוע זה מה ש... זה מה שמתחיל אצלו, נותן לו את החיות והכוח. זה המקור והשורש של המילים שהוא מדבר, התפילה והתורה שהוא אומר. אז ממילא הכוונה מעלה את האותיות למקום של הכוונה. אז אם זה כוונה שקשור עם אהבה ויראה של יצירה, זה מעלה את זה לעולם היצירה. ואם זה כוונה שקשור עם אהבה ויראה של בריאה, זה מעלה אותו לעולם הבריאה. כמו אהבה ויראה שכליים לעולם הבריאה, לעולם הבריאה גופא. לאיזה עניין? לעשר ספירות, שזה האלוקות שבעולם, האלוקות שבעולם הבריאה והאלוקות שבעולם היצירה. ושם, מכיוון ששם בעולם הבריאה, היצירה, זה עולם רוחני, זה לא עולם גשמי, אז שם כן יכול להתגלות האור אין סוף. זה מה שהרב אומר. שם כן מאיר ומתגלה אור אין סוף של רצון העליון. העניין הזה של אין סוף, שזה רצון העליון שנמצא בתורה ומצוות. אז אף על פי שעצם העניין של עצם רצון העליון נמצא בכל הדרגות של תורה, גם בתורה שאתה לומד בעולם העשייה, אבל הגילוי של זה, זה נמשך דווקא על ידי אהבה ויראה. זאת אומרת, במילים אחרות, זאת אומרת ככה. לא הספקנו בשיעור הקודם לסיים את הנקודה, לסיים את הביאור. מה כאן אז, מה כאן אז הנקודה? הנקודה כאן היא מה פירוש העניין של אור וגילוי? העניין של אור וגילוי פירושו שזה נרגש גם בתחתון. הפשט של זה אומר שזה אור וגילוי פירושו שזה נמצא, שזה נרגש אצלו בפנימיות. יש לך לפעמים דברים כאלה שבעצם נמצא שם האלוקות, אבל לא נרגש בהם. על דרך כמו שאומרים שבעולם הזה

03:48 דובר 1 הגשמי, בעצם הרי בעולם הזה הגשמי נמצא כאן הכול, הרי עשייתו דווקא בכח הסובב. כתוב בחסידות כל הזמן: ״עשיית היש היא בכח הסובב״. אבל אף על פי כן אתה מסתכל בעולם, אתה לא רואה סובב. אתה רואה מציאות יש. למה? כי כח הסובב לא מתאחד עם העולם. זאת אומרת, במילים אחרות, אם אתה מסתכל מצד העליון, מצד למעלה, מצד סובב, ודאי הוא נמצא בכל מקום. הוא נמצא גם בגשמי. אבל אם אתה מסתכל מצד התחתון, מצד הגדר של הנברא, בהגדרים שלו העניין לא נמשך. מה זה בהגדרים שלו? בפנימיות. רב ותלמיד. זה שהרב נמשך לתלמיד ומסביר את השיעור, זה לא רק מצד הרב, זה גם מצד הגדר של התלמיד. התלמיד בהגדרים שלו הוא מבין את השיעור של הרב, זה נרגש אצלו, הוא מקבל את זה, מבין את זה, מתאחד עם זה. זה לא רק שהרב נמצא שם מצד הגדר של הרב, זה גם מצד הגדר של התלמיד. זה הפירוש אור. אור פירושו שהדבר הוא בגילוי. זאת אומרת שזה מתאחד עם הדבר שנמצא בו, וזה מה שהרב אומר פה. בעולם הזה הגשמי אין כאן אור. זאת אומרת שאתה לומד תורה בלי כוונה. לומד תורה, סתם לומד תורה, מקיים מצווה. הוא אומר את המילים של התפילה או מתאמץ ללמוד תורה, אבל חסר לו בזה אהבה ויראה. אז יש כאן רק איזה גשמי. אז מצד אין סוף ודאי שהוא נמצא בתורה ומצוות. רצונו וקודשא בריך הוא כולא חד. זה מצד, זה מצד קודשא בריך הוא. אבל זה שרצונו של קודשא בריך הוא כולא חד, זה מצד הקודשא בריך הוא. אבל ב־ב־ב־בתורה ומצוות גופא לא נרגש. זאת

05:32 דובר 1 זאת אומרת, זה לא מתאחד בפנימיות עם התורה ומצוות. לכן אתה מסתכל על התורה ומצוות, אתה רואה גשמיות, אתה לא רואה בזה אלוקות. מה שאין כן כשיש בזה אהבה ויראה. אהבה ויראה מכניסים רוחניות בתוך התורה ומצוות. מעלים את התורה ומצוות לעולם רוחני יותר, ושם יכול כן להתאחד האור העליון עם התורה ומצוות לדרגה יותר גבוהה. כשאתה מפחית את זה, מוציא את זה מהחומרי, מהגשמי, אתה מעלה את זה לעולם יותר עליון. שם כן יכול להתאחד האור העליון עם התורה ומצוות. ולכן זה מה שאתה רואה שם. לכן שמה מאיר העניין של אין סוף בתורה ומצוות שלומד, וזה ההבדל שבין מצווה גשמית. לא מאיר שם אין סוף בתורה ומצוות. זאת אומרת, מצד אין סוף הוא נמצא שמה, אבל הוא לא מאיר. זאת אומרת, הוא לא בפנימיות בהגדרים של התחתון, לא מתאחד איתו. מה שאין כן כשיש לך אהבה ויראה, אז אהבה ויראה מעלים את התורה ומצוות לעולם רוחני יותר, ושם בעולם הרוחני יכול להיות גילוי. מצד העצם זה לא משנה רוחני או גשמי. מצד העצם העניין של רצון של קודשא בריך הוא, כל אחד זה תמיד עניינים. לא משנה, הקדוש ברוך הוא לא מאיר ברוחני יותר מאשר בגשמיות. חס ושלום. כך אומר: הקדוש ברוך הוא בשמיים ובארץ בשווה. איך כתוב שמה? הקדוש ברוך הוא בשמיים ובארץ. הקדוש ברוך הוא, בשבילו גשמי הוא שווה. זה אבל מצד העליון. מדברים אבל מצד גילוי פנימיות גם בתחתון. על זה אומרים שזה המעלה של אהבה ויראה, שפועל זיכוך פנימי. הדבר מעלה את זה לעולם רוחני יותר. שם יכול להיות בגילוי שזה מתחבר עם הגדר של התורה ומצוות גופא. זה הנקודה שהרב מסביר פה. משיח יבוא.

07:07 דובר 1 אז יתהפך העולם. מה זה הגשמי? זה העלם והסתר. כן, עכשיו לא יכול להתגלות בגשמי של עולם, עניין של גילוי לא יכול להיות בפנימיות ובגילוי. כשמשיח יבוא ואז יהיה עניין של קץ הימין, שיהיה ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו״, כי אז יהיה הסגולה הזאת, אלוקות בגשמי, שהגשמי יתהפך להיות דירה בתחתונים. אז יכול להיות גם כן גילוי אין סוף, גם בגילוי גם למטה. זה יהיה העניין של דירה בתחתונים, שבצד אחד יהיה שחור חד, וזה יהיה כאן למטה בתחתונים, העולם יהיה כלי לזה. אבל בינתיים, אבל עד העניין של עד ימי המשיח, עד שיושלם הכוונה של דירה בתחתונים, איפה יכול להיות גילוי אין סוף? יכול להיות רק למעלה. מה פירוש למעלה? למעלה בנפש? הפירוש רק כשיש אהבה ויראה, כשיש בזה גם כן כוונה רוחנית, ולכן כל כך חשוב העניין של כוונה רוחנית. מצד אחד הסברנו כל הפרקים הקודמים, פרק ל״ו, ל״ז, ל״ה, ל״ז. האלטער רבי מסביר מצד הכוונה של דירה בתחתונים. העיקר זה, העיקר זה המעשה. מעשה עיקר, שמה נמצא הכוונה. מעשה זה תחתונים. דווקא בעולם הזה הגשמי, פירוש הגשמי, שמה נמצא העיקר, זה הרצון העליון, תורה ומצוות גשמי עם כל העניין. נכון, אבל מאידך גיסא, כדי שזה יהיה באופן של גילוי ופנימי, אז זה צריך להיות העניין של כוונה. זה היה נקודה שהרב הסביר עד עכשיו. לא היה, לא היה זמן לספר סיפור גם כן. יש בחורים שמקפידים על זה כשלא מספרים סיפור. בקשר למה שדיבר כאן, אז יש סיפור אחד ידוע בנוגע לבעל שם טוב, בקשר למה שאומרים פה, שהכוונה, כשיש עניין של כוונה רוחנית, אז הכוונה מעלה את המעשה גם כן לעולם של

08:41 דובר 1 הכוונה. זאת אומרת, זה מה שהרב אמר כאן. אז, אז יש, יש סיפור ידוע שהרבי מביא באחד המאמרים, שמספרים על הבעל שם טוב, שכשהבעל שם טוב היה מתפלל היה לו טלית. אז הציצית של הבעל שם טוב היו מתנענעים בעת התפילה. לא בגלל שהבעל שם טוב התנענע. הבעל שם טוב היה עומד כמו אבן דומם בעת התפילה. ואף על פי כן הציצית שלו היו מתנענעים. למה? כי היו מקבלים, היה בהם חיות. מצד שהבעל שם טוב גם מתפלל עם כוונה. כוונה של הבעל שם טוב כמובן. אז זה פעל גם כן בציצית. הכניס, הכניס חיים בציצית. זה עשה שהציצית התנעעו גם בגשמיות. היה להם, קיבלו חיות. ככה היה פשוט בגשמיות לראות שיש לציצית חיות. היה בהם חיות. מה זה? המגיד ממזריטש הסביר שזה הפירוש ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״, ״וחי בהם״ — בהם, זה במצווה. זאת אומרת שהוא מכניס חיות במצווה, שהמצווה מתחילה לחיות. ואצל הבעל שם טוב זה היה פשוטו כמשמעו, מכיוון שהיה לו חיות, אהבה ויראה, אז הוא החדיר את החיות שלו גם במעשה, שהיה דבר חי. יכולים לראות שזה לא דומם, זה דבר חי. אז אנחנו אמרנו כבר לפני זה שבעולם הגשמי לא יכולים לראות את זה. זאת אומרת, אנחנו אמרנו שרק משיח יבוא נוכל לראות שהגשמי נהיה כלי לאלוקות באופן גלוי. היום אתה מקיים מצווה, אתה לא רואה, דומם נשאר דומם. התפילין נשארות דומם, הציצית נשארת דומם, ובגשמי לא רואים בחיים. אבל אצל צדיקים גדולים, גם אצל הבעל שם טוב, אז גם בגשמיות ראו שהציצית היה אצלו חי, היה אצלו חיות. ככה מסופר. ואיתו. ראשון. עכשיו יש כאן הגוי, אנחנו עוזרים.

10:37 דובר 1 כאן בהגהה. הגהה ארוכה פה. מה המטרה של ההגהה? הרי בפנים אדמו"ר הזקן הסביר מה נפעל על ידי כוונת המצוות. שעל ידי כוונת המצוות אנחנו מעלים את המצווה לעולם יותר גבוה, לעולם רוחני יותר. וכשהמצווה מתעלה לעולם רוחני יותר, אז יכול להיות עניין של גילוי אין סוף במצוות. אז יכול להיות עניין של גילוי, גילוי אין סוף במצווה. עכשיו אתה רואה, בהגהה מסביר עוד עניינים שנפעלים על ידי זה שמעלים את המצווה לעולם יותר עליון, ואין לזה קשר ישיר עם הפנים של התניא. לכן זה הגהה. כן. זאת אומרת, זה לא נוגע לעצם הביאור של התניא בפנים. בפנים התניא, האלטער רבי מסביר כאן. זה היה כל הפירוש של הרבי בתניא, היה להסביר מה נוגע לעבודת הבינוני. מה יותר נוגע אצל הבינוני, שמצד אחד מדגישים שאצל הבינוני נוגע בעיקר הלבושים, מחשבה ודיבור ומעשה. ולעיקר אומרים שצריך להיות גם כן בלב אהבה ויראה. כן, אז היה שאלה: מצד אחד הם מדגישים שצריך להיות מעשה, לעשות זה העיקר. מצד שני אומרים שצריך להיות גם כן בלב. אבל אם דורשים בלב, אז אם ככה יוצא שהבינוני לא משלים את הכוונה, כי הרי לא יכול להגיע שיהיה אצלו בלב בשלימות, כי הרי יש לו יצר הרע תמיד. האלטער רבי שואל על פי זה. אה, אז האלטער רבי כאן, אחרי כל האריכות ביאר, הסביר את העניין שמצד אחד, ולכן תכלס הבינוני לא צריך להצטער על זה שהוא לא מצליח לנצח את יצרו לגמרי, כי העיקר זה, וזה עיקר העבודה של הבינוני. ויחד עם זה צריך להיות גם כוונה בלב וכו', שזה הכוונה, כמו שהוא הסביר, למה צריך להיות גם כן בלב וכו'? כדי להעלות את התורה ומצוות לעולם יותר עליון,

12:41 דובר 1 שיתגלה שם אין סוף. זה היה הנקודה של הפנים של התניא שהיה נוגע להסביר, וכל מה שהסביר כאן בתניא. מה רוצים מהבינוני? אבל מכיוון שכבר מדברים על הפעולה של הכוונה, אז האלטער רבי מוסיף עוד עניינים שנפעלים על ידי כוונת המצווה, וזה הוא אומר עכשיו. אומר האלטער רבי: ״ושם״. מה פירוש ״ושם״? יש לכם את זה בפנים? ״ושם״. מה הכוונה ״ושם״? ״ושם״ זאת אומרת למעלה, בעולם הבריאה ובעולם היצירה, שמה על ידי כוונת המצווה, על ידי אהבה ויראה, מעלים את המצווה לספירות. זה הספירות של בריאה, זה הספירות של יצירה. תלוי אם זה... ״ושם״, שמה בעולם הבריאה, בעולם היצירה, מאיר ומתגלה גם כן היחוד העליון הנעשה בכל מצווה ותלמוד תורה. שמה יש גם כן עוד עניין. שמה גם כן נתגלה היחוד שנעשה על ידי תורה ומצוות. על ידי כל מצווה נהיה יחוד. על ידי כל מילה של תורה שיהודי אומר נהיה יחוד. אז איפה מתגלה היחוד שנעשה על ידי תורה ומצוות? זה מתגלה שמה בעולם הצמצומים. כאן למטה בעולם העשייה לא מתגלה היחוד, מה שאין כן בעולם הצמצומים, שמה מאיר ומתגלה היחוד שנעשה על ידי תורה ומצוות. שהוא, מה פירוש היחוד? שהוא יחוד מידותיו יתברך. יחוד זה ששמה מתחברים, מתאחדים המידות של הקדוש ברוך הוא, שנכללו זו בזו. המידות של הקדוש ברוך הוא נכללים, מתחברים, מתאחדים אחד עם השני. ונמתקות הגבורות בחסדים. הגבורות, הכלל יש כמה מידות, אבל בעיקר יש, עיקר המידות זה שני קצוות, שני קווים: קו החסד, קו הגבורה, ימין שמאל. ועל ידי תורה ומצוות פועלים את היחוד בכלל בספירות, ובפרט המתקת הגבורות בחסדים, שזה היחוד של גבורות בחסד, שהגבורות נמתקים בחסדים. על

14:55 דובר 1 ידי איך זה נהיה? על ידי רצון העליון המאיר ומתגלה בבחינת גילוי רב ועצום על ידי עשיית המצווה. הרצון של הקדוש ברוך הוא מתגלה באופן חזק, באופן גלוי, על ידי עבודה של הבן אדם, יעשה מצווה או יעסוק בתורה. על ידי שבן אדם מקיים מצווה כאן למטה, אומר כאן למטה, על ידי זה הרי הוא מקיים את הרצון של השם. על ידי שהוא מקיים את הרצון של השם, מתעורר למעלה רצון העליון, כי הוא קיים את הרצון של השם. אז בזה הוא עורר למעלה איזה רצון. הוא גרם שהרצון של הקדוש ברוך הוא יהיה בגילוי. שבהן מלובש רצון העליון ברוך הוא. כי בתורה ומצוות הרי מלובש רצון העליון. ולכן כשאני מקיים מצווה, עוסק בתורה, אז על ידי זה אני מעורר רצון העליון, אז נהיה, וכשמתגלה העניין של זה, אז נעשה יחוד של המידות זו בזו, ונכללות הגבורות בחסדים. מה זאת אומרת? אז בכלל, אנחנו יודעים שכל פעם... מה מדבר כאן האלטער רבי? האלטער רבי מדבר כאן על הנקודה הזאת שאנחנו יודעים שכל פעם שאנחנו עושים מצווה, אז יש את העניין שאומרים על זה בתפילה פעם אחת. אצל חב"ד אומרים את זה רק פעם אחת, אבל אצל הפולישע חסידים, אצל הספרדים, אומרים את זה כל מצווה ומצווה: ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ליחד שם י'־ה' ב־ו'־ה' בשם כל ישראל״. יש כל מיני נוסחאות, לשונות, אבל בכלל זה התוכן של ה״לשם יחוד״. אנחנו אומרים את זה פעם אחת ביום לפני ברוך שאמר, ויש כאלה שאומרים את זה לפני כל מצווה ומצווה. באמת, בלקוטי תורה בכמה מקומות בחסידות כתוב שצריכים להגיד את זה לפני כל מצווה. אלא מה, בפועל, הרבי בסדר

16:47 דובר 1 לא כתב את זה. מצד זה, כמו שהרבי מסביר בליקוטי שיחות, חלק זה, השיחה של ראש השנה. הרבי מסביר שמכיוון שפעם אחת ביום מספיק כדי להזכיר את זה על כל היום, לא צריכים כל פעם ופעם להגיד את זה. אומרים את זה פעם אחת לפני ברוך שאמר, שזה התחלת עבודת היום, ואז פועלים את הייחוד, וכל זה יימשך על כל התורה ומצוות. אבל בעצם, בכל מצווה ומצווה יש את העניין של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. אז זה בכלל עניין של ייחוד. זאת אומרת שעל ידי שיהודי מקיים מצווה הוא גורם לאיזו התאחדות מסוימת, ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. זאת אומרת שקודשא בריך הוא ושכינתיה לפני המצווה הם לא ביחד. יש כאן איזה עניין של פירוד מסוים, והכוונה של קיום תורה ומצוות זה לייחד את העניין של קודשא בריך הוא ושכינתיה. אז הרי מובא בחסידות: קודשא בריך הוא זה בחינה אחת באלוקות. שכינתיה זה בחינה אחרת באלוקות. בכללות, קודשא בריך הוא זה סובב כל עלמין. שכינתיה זה ממלא כל עלמין. בפרטיות, קודשא בריך הוא זה ז"א, שכינתיה זה מלכות. אז יש כאן עניינים של ספירות מסוימות שהם לא ביחד מצד עצמם, ועל ידי שאתה מקיים מצווה, יהודי מקיים מצווה ולומד תורה, אז זה פועל את העניין של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. עכשיו, בכלל מדברים על ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. זאת אומרת, ייחוד של שתי בחינות כלליות, ז"א ומלכות. כן, מדברים על שתי בחינות כלליות שיש בספירות. אבל באמת בפרטיות זה לא רק שתי הבחינות האלה. בפרטיות יש, יש כל מיני סוגים של ייחודים. יש עשר ספירות.

18:28 דובר 1 וצריכים לייחד את כל עשר הספירות. יש כל מיני סוגים של ייחודים, יש ייחודים של, יש ייחודים של חסד עם גבורה, גבורה עם חסד, יש ייחודים של אור החסד בכלי הגבורה, הגבורה בכלי החסד. כמו שמוסבר בחסידות, העניינים של להחליף אורות. יש הרבה סוגים של ייחודים שצריכים לפעול. כן. זאת אומרת, זאת אומרת מצד עצמם אז חסד זה ציור של חסד. גבורה זה ציור של גבורה. כל ספירה יש לה את התכונה שלה. חסד וגבורה הם שני אופנים. ועל דרך זה גם כן נצח והוד, חכמה ובינה וכו'. כל ספירה עניין בפני עצמו. כל ספירה יש לה את התכונה שלה, את הגדר שלה, את העניין שלה. כמו שמוסבר, על דרך כמו שבחסידות, זה נמשך מקו השמאל, זה נמשך מקו הימין. אלא מה? אז מצד עצמם הם כל אחד בפני עצמו ולכן הם לא יכולים להתאחד אחד עם השני. וזה הרי כל העניין של ספירות דתוהו, מה שמובא בחסידות. כתוב במאמרים של פרשת השבוע העניין של מדין, ספירות דתוהו, שכל ספירה היא עניין בפני עצמו, ולכן אחד לא יכול להתחבר עם השני. אחד לא סובל את השני. איך פועלים את הייחוד? כדי לפעול את הייחוד בין הספירות צריכים לעורר מבחינה שלמעלה מהספירות. צריכים לעורר מבחינה של אין סוף. בלשון הרבי כאן, רצון העליון. כשמתעורר הרצון, רצון זה כתר, למעלה מהספירות. כשמתגלה עניין הרצון אז יכולים להתחבר. על דרך משל אפשר להבין את זה בנפש האדם. בנפש האדם אפשר לראות חסד וגבורה הם שני אופנים. יש אחד שהוא בעל

21:10 דובר 2 אז כשמתעורר הרצון נהיה ייחוד הספירות, ממילא נהיית המתקה של גבורות בחסדים. לכן למשל כולם יודעים, למשל הרבי מאוד הקפיד על העניין הזה שהחליפה לא תהיה באופן שהצד השמאל יהיה על גבי הצד הימין, שיהיה הפוך. כן, הרבי תמיד כשהיו עוברים בדולרים, אז הרבי, אם הרבי היה מבחין שמישהו היה לו את החליפה לא בסדר, תמיד היה מעיר על זה. שיהיה החסד על גבי, שיהיה ימין על גבי השמאל. זה דבר חיצוני לגמרי. אבל אף על פי כן, כי מצד הנקודה הזאת של המתקת הגבורות בחסדים, זה צריך להתבטא אפילו בעניינים חיצוניים. שכל העניין שמקדימים ימין לשמאל. אז גם בחליפה צריכים את הכפתורים באופן שהימין יהיה על גבי השמאל. גם כן היה פעם כל מיני דברים, זה הגיע לידיים. ציור. אחד עשה ציור של הרבי שהכניס את האצבעות ככה, והרבי אמר שאף פעם לא עשה את זה. זה גם כן מוסבר שהעניין הזה של להכניס את הידיים זה קשור עם העניין של הגבורה, זה גבורות על החסדים, שאסור, אסור להכניס אותם ביחד. כן. זאת אומרת, יש דברים חיצוניים לגמרי. אז ממילא זה מה שאומר כאן הרבי, שבכללות העניין זה שעל ידי שמקיים תורה ומצוות, אז הבן אדם בכבודו ובעצמו בעולם הבריאה הוא מעלה את זה לעולם יותר גבוה, ושם בעולם היותר גבוה מתגלה רצון העליון ומתאחדים הגבורות והחסדים. נמשיך הלאה. אך זה אפילו בעולם הבריאה ובעולם היצירה. אך עיקר הייחוד הוא למעלה, בעולם האצילות. איפה נפעל עיקר העניין של הייחוד של המידות? זה בעולם האצילות, ששם הוא מהות ועצמות מידותיו יתברך מיוחדות במאצילן אין סוף ברוך הוא. שם נמצא העצם של המידות, מהות ועצמות. זה העניין של האצילות, והן מיוחדות.

26:01 דובר 2 מאצילן, וסובב, ושם הוא מהות ועצם רצון העליון. אז הרבי אומר כאן שני דברים. בעולם האצילות יש שתי מעלות. שם זה מהות ועצם, והספירות מיוחדות במאצילן. זאת אומרת, יש את הייחוד של הספירות במאצילן מצד עצמו, וחוץ מזה גם כן שם מאיר מצד רצון העליון מהות ועצם רצון העליון. זאת אומרת, יש שני עניינים באצילות. יש את הייחוד של עולם האצילות מצד עצמו, עולם האצילות הוא עולם הייחוד. שגם, זאת אומרת, ממילא שם יש התכללות הספירות גם מצד עצם המציאות של עולם האצילות, כי זה עולם האצילות, זה עולם ההתכללות. וחוץ מזה, מצד העניין של תורה ומצוות, שם מאיר עצם מהות ועצם זה, הרצון העליון מאיר שמה. זאת אומרת, מצד האצילות, מצד הביטול של האצילות, אז שם מאיר רצון העליון בלי צמצומים. בעולם הבריאה זה כבר בא על ידי הפרסא. יש את העניין הזה. בעולם האצילות מאיר העניין של רצון העליון בלי צמצום. מה ההבדל אם ככה? אם האצילות מצד עצמו כבר מיוחד, מה צריך את הרצון העליון? אז ודאי שזה שני סוגים של ייחוד. יש את הייחוד של האצילות מצד עצמו ויש את הייחוד באצילות שנהיה מצד גילוי רצון העליון. הרבי לא נכנס כאן להסביר את זה ורק מזכיר את העניין. בחסידות במקומות אחרים, מוסבר כבר באריכות שישנם שני אופנים בהתכללות הספירות. יש התכללות הספירות באופן שאחד סובל את השני, ויש התכללות הספירות באופן שאחד מקבל מהשני ומתאחד עם השני. על דרך כמו שאומרים באהבת ישראל. יש אחד אומר אני חסד ואתה גבורה. אז לפני ההתכללות אני לא סובל אותך בכלל. שני הפכים. אז יש התכללות. פירוש, אני סובל אותך כשאני, כשאני נרגע שבשביל עניין יותר נעלה

27:48 דובר 2 אז אני יכול לסבול אותך. זאת אומרת, למשל כשמאיר עניין המוחין. מידות מצד עצמן הם שני הפכים, אבל כשמאיר שם מוחין במידות מצד המוחין, אז יכול להתחבר חסד גבורה. חסד יכול לסבול את גבורה. זאת אומרת הוא יכול להבין שגבורה זה גם דבר שצריכים אותו. אז הוא סובל אותו. הוא יכול לסבול אותו, לחיות איתו. אבל להגיד שהוא מתחבר איתו, שחסד יעשה פעולה של גבורה, גבורה יעשו חסד, זה לא יש לו. הוא יכול לסבול אותו. הוא איתו, אבל להגיד שהוא עצמו יעשה פעולה ההפך, זה לא. סתירה כזאת לא. מה שאין כן, כשמאיר עניין יותר גבוה, אור אין סוף שלמעלה מהעניין של המוחין, אז לא רק שהוא סובל אותו, זה יהיה עניין של ייחוד לגמרי. אז זה שני הפרטים שאומר כאן. דבר אחד זה שבאצילות יש את הייחוד של המידות בעצם מהות עצמן מצד עצמן, מצד עניין של אצילות, ויש עניין יותר נעלה ששם מאיר מהות ועצם רצון העליון, שמצד זה הייחוד הרבה יותר. והאור הזה לבד יאיר ויבאר בכל אלו מהם לפי מה שעושים.