לקוטי אמרים תניא - פרק מ' - חלק א

00:02 פרק מ'. זה המשך לפרק ל"ט. מצד אחד, ומצד שני זה גם כן סיום, שהאלטער רבי בפרק מ' מסיים את כל הסוגיה של מעשה וכוונה. שהסוגיה הזאת האלטער רבי הרחיב כמה פרקים. סוגיה יסודית בעבודת ה', ה... איך אומרים? ה... קומבינציה, התיווך שצריך להיות בין שני העניינים, שמצד אחד צריך להיות סוגיה של מעשה, להקפיד. מעשה הוא עיקר. מצד שני אומרים שהכוונה זה עיקר. והאלטער רבי הרחיב בזה, התחיל, התחיל עם זה בפרק ל"ה בעצם. והאלטער רבי הרחיב בזה, נמשך עד כאן, פרק מ', שמה זה כאן, פרק מ' האלטער רבי מסיים את הסוגיה הזאת. מה מדובר בפרק ל"ט? מה הסיכום? מה הנקודה שלמדנו בפרק ל"ט? כדי שנבין מה הולך עכשיו האלטער רבי להסביר בפרק מ'. בפרק ל"ט האלטער רבי דיבר על שלוש דרגות בכוונת המצוות. שלוש דרגות שיש בעבודת השם בעניין, בעניין הכוונה. מהם השלוש דרגות? כנגד השלוש עולמות, עולם היצירה, עולם הבריאה ועולם האצילות. בכולם יש את העניין של כוונה, שבן אדם יש לו במצווה שמקיים מתוך אהבה ויראה. כוונה הוא, כלול, זה עניין של אהבה ויראה. יש לו רגש של אהבה ולכן הוא מקיים את המצוות מאהבת השם. ומצד יראת השם מקיים את רצון השם, זה הכוונה. אבל יש אהבה ויראה טבעית. אהבה ויראה שיש לו מצד הטבע של יהודי, שיש לו אהבה ויראה, אלא מה, הוא מעורר את ה... כל יהודי יש לו אהבה ויראה, אבל יכול להיות שהוא לא מעורר את זה. אם הוא מעורר את זה, אז זה נקרא כוונה של אהבה ויראה טבעית. ואז כשבן אדם מקיים מצוות מתוך אהבה ויראה טבעיים, אז התורה ומצוות שלו עולים לעולם היצירה. ואז יש

02:40 שני דברים. זה נוגע לנשמה. הנשמה עצמה עולה לעולם היצירה, שזה ההיכלות והמדרגות של עולם היצירה. זה נוגע, אבל תורה ומצוות שהוא קיים מתוך כוונה, אז הם עולים לעשר ספירות של עולם היצירה. לא רק לעול-- שני דברים. יש את העולם ויש את העשר ספירות, שהם הריכוז, עשר ספירות של ריכוז בעולם. אז זה ההבדל. הנשמה עצמה עולה לעולם היצירה, והתורה ומצוות שהוא קיים עם כוונה, עם כוונה של אהבה ויראה טבעיים, עולים ומתחברים ומתאחדים עם העשר ספירות של עולם היצירה, הריכוז של היצירה, ומזה מקבלת הנשמה גן עדן של יצירה, את העניין של נהנין מזיו השכינה. זה דרגה אחת. דרגה שנייה זה כאשר אדם מקיים תורה ומצוות מתוך אהבה ויראה שכליים. זה התבוננות בגדולת הוי'. התבוננות בגדולת הוי', על ידי ההתבוננות שמתעורר באהבה ויראה שכליים, ואז התורה ומצוות שלו והנשמה שלו עולים לעולם הבריאה. גן עדן עליון, מדרגת הנשמות. וזה גופא, עוד פעם, הנשמה עצמה עולה לעולם הבריאה, וזה גן עדן עולם הבריאה, מדרגת הנשמות. אבל התורה ומצוות שהוא קיים מאהבה ויראה שכליים עולים לעשר ספירות, מתחברים עם העשר ספירות, שזה הריכוז של עולם הבריאה, וזה נהנין מזיו השכינה שנשמות בגן עדן מקבלים מהספירות, אלוקות דבריאה. אחרי זה יש דרגה שלישית, שזה כשבן אדם עובד את השם באופן של מרכבה. שעבודת השם זה באופן של מרכבה. גם זה קשור עם חב"ד, עם חכמה בינה דעת, אבל ההבדל הוא שכאן הדגש זה לא השכל, כאן הדגש זה הביטול. יש שני עניינים. יש חב"ד ששם מודגש יותר עניין השכל, חכמה בינה דעת. עניין השכל הזה זה אלוקות דבריאה. בחב"ד דאצילות גם שמה יש חב"ד, אבל החב"ד דאצילות שמה

04:55 מאיר אלוקות בגילוי, ולכן העבודה של הנשמה זה בבחינה של מרכבה. זאת אומרת עיקר העניין זה לא אהבה, לא עניין של אהבה, רגש, אלא העיקר זה הביטול, מרכבה. תוקף הביטול. וכשהעבודה זה באופן של מרכבה, או גם דרך כמו עבד שאין לו מרכבה, אז על דרך זה גם כן יש בעבודת הצדיקים. כאלה שהגיעו לדרגה הזאת של מרכבה, אז הם עולים והם נמצאים באצילות. הנשמות זה אצילות, שהם נמצאים באצילות. ולא רק זה, גם תורה ועבודה שלו מתחברים עם הספירות דאצילות. אבל על זה האדמו"ר אומר, אין לנו עסק בנסתרות. רגע, זה הלשון? אין לנו עסק בנסתרות. האדמו"ר מביא את זה כדי להסביר שיש כזו דרגה, אבל אף על פי כן הוא אומר שזה לא מה שאנחנו מדברים כאן בתניא. הסברנו בשיעורים שהרב מביא את זה בגלל שיש לכל יהודי שייכות לעניין הזה גם על כל פנים בעצם העניין. לכן האדמו"ר אומר שיש זמנים, כמו בשבת, יש איזה זמנים מסוימים שיש עלייה גם, גם לשמה, כי סוף כל סוף כל יהודי שייך לכל הדרגות במידה מסוימת, בפרט לצדיקים שהם בבחינת מרכבה. אבל בדרך כלל זה לא סדר העבודה. סדר העבודה זה בשתי הדרגות הראשונות, או אהבה ויראה טבעיים, שאז עולים לעולם היצירה, או אהבה ויראה שכליים, שאז עולים לעולם הבריאה, וזה שתי הדרגות בעבודת השם מבחינת חי ומבחינת מדבר. זה, זה נקרא עבודת השם בכוונה לשמה. אחרי זה האדמו"ר בסוף הפרק דיבר מה קורה כשבן אדם עושה את זה לא לשמה. בעניין של לא לשמה יש גם כן שתי דרגות. בעניין של המצווה של לא לשמה, אז יש שתי דרגות. דרגה אחת זה בן אדם שעושה את

06:54 הדברים לא דווקא של לא לשמה. הוא עושה את זה בגלל שהוא התרגל, רגילות. זאת אומרת, יש אופן בעבודת השם של לא לשמה, זה שהוא לא מכוון דווקא אהבה ויראה, אבל גם כן הוא לא מכוון דווקא בשביל פניות אחרות, אלא מה? בגלל שהאבא, האימא, ההורים, המורים הרגילו אותם לעבוד את השם. וכמו שכתוב, מצוות אנשים מלומדה. אז מצד העניין הזה זה נקרא לא לשמה ולא שלא לשמה. אדמו"ר הזקן, העבודה הזאת שזה בא מצד רגילות, מה קורה עם זה? אז אדמו"ר הזקן אומר שהעבודה הזאת לא מתאחדת עם עשר ספירות, מכיוון שלא הייתה כאן כוונה לשמה. הוא לא עושה את זה בשביל הקדוש ברוך הוא, הוא עושה את זה מצד רגילות. אז נגיד שהמצוות שלו מתאחדות עם עשר ספירות דאצילות? לא מתאחדות. ועל זה אומר הזוהר, בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'. אז המצוות האלה לא מתחברות עם עשר ספירות דאצילות. אבל אל מה זה נשאר? בחיצוניות של עולם. רק בחיצוניות של עולם. אמרנו חיצוניות אלו, הכוונה יכול להישאר בעולם הבריאה והיצירה, אבל בחיצוניות, לא בספירות. הספירות, אמרנו, יש מצוות שעולים לעולם היצירה. יש דברים שעולים לעולם הבריאה, אבל לא לספירות, רק להיכלות. למשל, מה שכתוב אחרי זה בתניא, שיש למשל, יש מצוות שקשורות עם עולם העשיה, מצוות מעשיות. יש עניין של לימוד התורה. תורה שבעל פה קשור עם עולם היצירה, שאחד לומד לשמה תורה, אז הוא עולה לעולם היצירה, אבל רק לעולם, לא לספירות עולם. זה מה שאומר שנשאר, וזה הפירוש שלא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'. זה כשבן אדם.

09:02 זה כשבן אדם לומד סתם לא לשמה ולא שלא לשמה. אחרי זה יש דרגה שנייה, שלא לשמה, כשהוא לומד לשם פנייה. כשאדם לומד לשם פנייה, אז זה נשאר כאן למטה, ולעולם העשיה זה לא עולה בכלל. אפילו לא לעולם זה לא עולה. אז האר"י אומר, זה נשאר. לא רק זה, זה נשאר במדור הקליפות. באיזה גישה? מכיוון שזה תורה, סוף כל סוף זה מצווה, אפילו שהוא עושה את זה שלא לשמה. אבל סוף כל סוף מדובר כאן בעניין של תורה ומצוות שהוא עשה. אז יש דרך להעלות את זה. איך מעלים את זה? גם בעלייה יש שני אופנים. אם זה היה לימוד כזה שזה היה לא לשמה ולא שלא לשמה, לימוד סתם מצד רגילות, כיוצא בזה, אז כדי להעלות את זה, זה על ידי, לא צריך תשובה, אלא מה? על ידי שהוא לומד אותו דבר עוד פעם לשם שמיים, אז הוא מעלה גם את התורה שלמד קודם. אם זה היה מצב כזה שהוא למד לשם פנייה, סתם כיוצא בזה, כן, נזכיר את הלשון, הוא למד, הוא למד סתם להתייהר. הייתה לו פנייה בלימוד התורה שלו. אז אומרים שלא מספיק ללמוד את זה עוד פעם. כדי שזה יתעלה צריך לעשות תשובה. כשעושה תשובה אז זה נכנס בקדושה, ואז עולים כל התורה ומצוות שלמד, ותשובה מביאה רפואה לעולם. אז התורה שלמד גם לפני זה עולה איתו ביחד. ולכן האר"י אומר על יסוד זה, האר"י אומר שבכל מצב יהודי צריך ללמוד תורה, וזה מה שחז"ל אומרים: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה. כי יש בזה שני פירושים. פירוש אחד, זה פירוש אחד, זאת אומרת ללמוד סתם אפילו אם

10:54 עדיין אני לא מרגיש אהבה ויראה. בין כה אני צריך ללמוד, ללמוד סתם. למה? הרי זה הרי לא פרחא לעילא. אף על פי כן אומרים ללמוד. למה? כי הרי כשהוא ילמד את זה אחר כך עוד פעם לשמה, אז הוא יעלה את זה. זה לפי הפירוש שהכוונה היא סתם לא לשמה ולא שלא לשמה. או פירוש יותר חזק, אפילו שלא לשמה ממש. אפילו כשהוא לומד שלא לשמה ממש, זאת אומרת לשם פנייה, כגון סתם להתייהר, כיוצא בזה, גם אז אומרים לו: לעולם ילמוד. למה? כי הרי לא יידח ממנו נידח. וסוף כל סוף הרי כל יהודי יעשה תשובה, וממילא אנחנו בטוחים שהוא יתקן את הדבר שלו, ואז זה יצא מזה. ולכן האר"י אומר, צריך להיות לימוד התורה בכל מצב, אפילו רשע גמור צריך ללמוד תורה. וגם הרי גם כן, אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך כותב את זה גם כן, בהלכות תלמוד תורה מפורש כמעט אותו לשון, אפילו יותר חזק מכאן, שאפילו בן אדם שלומד לקנטר, אפילו רשע גמור שעליו אמרו חז"ל, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי. הגמרא אומרת שכאילו התורה נעשית לו סם המוות וכל הדברים האלה. אף על פי כן אומר, אל תמנע אותו מללמוד תורה, שימשיך ללמוד. למה? כי המאור שבה מחזירו למוטב. וסוף כל סוף יעשה תשובה. וכשיעשה תשובה אז הוא יעלה גם את כל התורה שלמד לקדושה. אל תראה בזה חינוך, הבעל מחיק, וזה גם כן. אז כל פעם, זה היה היסוד והנקודה של פרק ל"ט. זה היה תוכן, כל התוכן של פרק ל"ט. לפני שממשיכים הלאה, תגיד אמן. רק להוסיף עוד נקודה. מדברים הגיע לעניין הזה של לעולם ילמוד אדם

12:36 שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אז אנחנו יודעים שיש ביאור ידוע מהרבי על זה, וזה בשיחה כמה פעמים, שהרבי מסביר שהפשט, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אז הרבי מסביר את הביאור. הרבי נותן, הרבי מסביר את זה באריכות, שהכוונה בזה היא: הרי הגמרא לא אומרת בדיעבד, הגמרא אומרת מלכתחילה, ויהי לו כך. כאילו הגמרא לא אומרת: אם למדת שלא לשמה, נו, שיהיה. הגמרא אומרת: לא, כך צריך להיות לכתחילה. לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה. כך צריך להיות העניין, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אז הרבי מסביר, קודם כול זה הרי המציאות. המציאות היא שהקדוש ברוך הוא ברא את הבן אדם באופן שהוא לא יכול להתחיל ללמוד לשמה. אתה לא יכול לגשת לבן אדם ולהגיד לו: תלמד תורה לשמה. ככה זה, זה לא קשור עם שום חטא עץ הדעת, עם שום, שום... זה הטבע שהקדוש ברוך הוא ברא. אתה הולך לילד קטן. הקדוש ברוך הוא ברא את הילד באופן כזה שאין לו עדיין חוש ברוחניות, אין לו חוש באלוקות. הוא ילד. כל ההבנה שלו זה בגשמיות. כך הקדוש ברוך הוא ברא את הבן אדם בטבע, שההכרה בעניינים רוחניים ובעניינים עליונים מגיעה אחרי גיל שלוש עשרה. לפני זה אין לו הכרה באלוקות. אז אם תגיד לבן אדם שרק בדיעבד, אז זה פשוט נגד כל המציאות שהשם ברא אותו. טבע בריא שהשם ברא את הבן אדם זה שהוא לא יכול להתחיל ללמוד לשמה. אלא מה, אם תחכה עד גיל שלוש עשרה זה כבר יהיה מדי מאוחר. אז צריך דווקא שלא לשמה. כך

14:32 צריך להיות הסדר. לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה. זאת אומרת, אומרים לו לבן אדם שזה לכתחילה ככה. הרי כך הקדוש ברוך הוא ברא אותך, שתלמד תורה שלא לשמה. וממילא צריך ללמוד שלא לשמה. אבל לכאורה גופא קשה: למה זה ככה? הרי לכאורה איך יכול להיות שיש מציאות שהבן אדם נברא באופן שלא יכול לעבוד את השם לשמה? הלא זה, הגמרא אומרת, מתוך שלא לשמה בא לשמה. מה הפירוש של זה? הרבי מסביר שהתוך והפנימיות של השלא לשמה זה הלשמה. וזה אחד מהביאורים היפים שהרבי מסביר במאמר חז"ל הזה, שכשיהודי לומד שלא לשמה, זה, זה חיצוני, זה לא אמיתי. אפילו יהודי בא ואומר: אני לומד כדי להיות תלמיד חכם, אני לומד להצליח. זה לא אמת. זה חיצוני. התוך שלו, הפנימי שלו, לומד בגלל שהוא רוצה לעבוד את השם. בחיצוני הוא חושב שהוא לומד בשביל טעם אחר, אבל באמת בפנימיות מה הוא רוצה? הרבי מסביר את זה על יסוד תורה של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אומר, יש תורה של הבעל שם טוב ידועה על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף". שבן אדם רעב לאכול. בן אדם רעב לאכול. הרי ידוע, כמו שמובא בסידור, שכל העניין של אכילה, למה בן אדם רוצה לאכול? הטעם האמיתי למה בן אדם רוצה לאכול זה בגלל שהנפש האלוקית רוצה את הניצוץ. והרי ידוע, בסידור מוסבר, שבכל דבר בעולם יש בזה ניצוץ אלוקי, והניצוץ הוא דרגה מאוד גבוהה. עד כדי כך שהשורש של הניצוץ שנמצא באוכל הוא יותר גבוה אפילו מהניצוץ שנמצא ביהודי, בבן אדם. מצד זה, כל הגבוה יותר יורד למטה. אז הניצוצות שבצומח הם יותר גבוהים מהניצוצות שבמדבר, ולכן בן אדם רוצה לאכול, כי

16:32 הנשמה רוצה לקבל חיים מהניצוץ האלוקי. אבל הבעיה היא שהגוף לא מרגיש את זה. הגוף. אז איך, איך, איך? בגלל שהגוף לא מרגיש את זה, איך בן אדם יבוא לברר ניצוץ? אז זה אומר הבעל שם טוב, זה הפשט: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף". זה שבן אדם מרגיש רעב לאוכל, הוא חושב שהוא רעב לגשמיות של האוכל. אבל האמת היא, מה האמת? "נפשם בהם תתעטף", הנפש האלוקית נמצאת בפנים. הנפש האלוקית מתעטפת בתוך הגוף, והנפש האלוקית צועקת שהיא רוצה אלוקות, אבל הגוף לא מרגיש את זה, אז הגוף מרגיש שהוא רוצה לאכול. אבל התוכן הפנימי של זה זה לא אוכל. הוא רוצה את הניצוץ כדי לברר את זה. כמובן שבתורה דורשים שהבן אדם גם כן יראה את זה בגילוי, ירגיש את זה, ושזה יהיה כל העניין שלו. זה באמת מה שדורשים: "כל מעשיך יהיו לשם שמים", "בכל דרכיך דעהו". אז אדם צריך לעבוד על עצמו שזה יהיה בגילוי ככה. אבל האמת היא, בפנימיות העניין, וזה "רעבים גם צמאים", שגם כשהוא רוצה לאכול מצד האוכל, זה החיצוני שלו, אבל הפנימי שלו זה מה שהוא רוצה, הוא רוצה אלוקות. על יסוד זה הרבי מסביר הרבה עניינים. כמה וכמה עניינים שהרבי יש לו את השיטה הזאת בכמה וכמה עניינים, שיש את הדבר, אפילו שבחיצוני נראה דבר אחד, אבל בפנימיות, מכיוון שהרמב"ם אומר שיהודי בפנימיות רוצה לעשות רצון אלוקים, אז לכן אפילו שבחיצוני נראה שיש לזה טעם אחר, אבל הפנימי זה הפנימי. על זה גם כאן אומרים: מתוך שלא לשמה בא לשמה. זאת אומרת שבאמת הפנימי של יהודי רוצה ללמוד תורה, וזה שיש גם לבוש כזה שלומד שלא לשמה, זה החיצוני שלו, ולכן מתוך

18:17 שלא לשמה אבל לשמה. ברגע שהוא ילמד תורה אז סוף כל סוף התוך שלו יתגלה, וכשהתוך יתגלה אז זה יהיה זה. זה יתחזק, יתגבר ואז יתבטל החיצוני. זה הטעם של השלא לשמה שהיה לו בהתחלה. עוד נקודה בקשר למה שהוא אומר פה. ונגיע לעניין של, ונגיע לעניין של לשמה. ונגיע לעניין של לשמה, לימוד התורה לשמה. אז יש בחסידות, יש כמה גם בזה גופא, כמו שבשלא לשמה יש כמה וכמה דרגות. מה שאמרנו כאן, שיש את השלא לשמה סתם, שלומד סתם. יש שלומד להזדקן כי סתם חכם, יש אחד שלומד. וכאן כמה וכמה אופנים לשלא לשמה. אז גם בלשמה יש כמה דרגות בחסידות. ועד כדי כך שיש בחסידות, כשלומדים את הסוגיה של תורה לשמה, אז יש בחסידות, יש, יש דרגות שלגבי דרגה אחת זה נחשב לשמה, אבל לגבי יותר גבוה זה נחשב ללא לשמה. מה אני מתכוון? בחסידות מוסבר, שאתה אומר: מה, ללמוד תורה לשמה? מה הכוונה תורה לשמה? אז יש, אתה אומר, תורה לשמה כדי לקיים מצווה של תורה ולשמה. יש מצווה ללמוד תורה, לקיים את המצווה של לימוד התורה. אז אתה לומד תורה. זה דרגה אחת. יש דרגה אחרת בלימוד הת-- תורה לשמה. שזה ללמוד תורה כדי להתחבר עם הקדוש ברוך הוא ולקשר נפשו בה'. תראה, אומר בפרק ה' של תניא שיש עניין בלימוד התורה שהוא לומד לשמה, לשמה היינו לקשר נפשו בה'. זה לא מצווה על המצווה, זה עניין יותר נעלה. מצווה זה-- תורה, הרי זה יותר גבוה ממצוות. יש עניין של מצווה, אה, ויש עניין בתורה שיותר גבוה ממצוות מאשר תורה. מה שהרבי מסביר בפרק ה' בתניא באריכות, שהייחוד של תורה זה יותר נעלה מהייחוד של מצוות,

21:03 שהוא-- אין ייחוד נפלא ש-- והוא ייחוד נפלא, שאין ייחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים מכל צד ופינה. שהייחוד הכי גדול שיש ליהודי עם הקדוש ברוך הוא זה לימוד התורה. אז זה עניין של להתקשר לקדוש ברוך הוא על ידי לימוד התורה, לקשר נפשו בה'. אחרי זה יש דרגה יותר גבוהה אפילו. הוא לומד תורה לשמה, וזה הדרגה הכי גבוהה. ללמוד תורה לשמה, מה? בגלל שזו תורה של הקדוש ברוך הוא. לשם התורה. לא בשביל המצווה. גם כן לא בשביל לקשר נפשו בה' על ידי תורה ומצוות, על ידי התורה. הוא בכלל לא חושב על עצמו. זה חס ושלום. זהו. זה הנקודה כאן. אין כאן, לא, לא בגלל חס ושלום, וממילא יש לי מצווה ללמוד את זה. הקדוש ברוך הוא ציווה עלי ללמוד תורה. ולא בגלל שאני רוצה להתקשר לאלוקות. אין כאן שום דבר. יש כאן דבר אחד: זו תורה, חס ושלום. גמרנו. לשם התורה עצמה. זה נקרא לשמה. לכן כתוב לשמה, לא לשם קיום דווקא, לשם התורה. זו תורה של הקדוש ברוך הוא. ממילא מה אני ארוויח? מה זה? לא, לא, זה כבר לא, לא נוגע לו. הוא כבר הגיע למציאות שלו. נגיע לזה, תורה של הקדוש ברוך הוא, ואז הוא רוצה ללמוד תורה. זה הכל. זאת אומרת שיש עד כדי כך. בחסידות מוסבר שהכוונה, חז"ל, יש מה שאמרו חז"ל: כי קא עביד איניש, אדעתא דנפשיה קא עביד. לבסוף מה כתוב שם? אני לא זוכר. כן, תחילה הבן אדם אז לומד אדעתא דנפשיה. מה פירוש אדעתא דנפשיה? אז בפשט זה לומדים אדעתא דנפשיה. הוא לומד לעצמו כדי שהוא ירגיש טוב, כדי שהוא

23:07 יקבל גם. בחסידות אדעתא דנפשיה פירושו שהוא לומד כדי להתקשר לאלוקות. הוא רוצה לקשר נפשו בה', אבל זה גם כן נחשב שלא-- בדקות. הבחינה הזאת נחשבת גם כן ללא לשמה. למה? כי הוא מחפש שהוא יהיה קשור עם אלוקות. אז זה כשמחפש את העניין-- את העסק שלו, שלו עם אלוקות. אז זה גם כן בדקות, זה דקות, נחשב לעניין של שלא לשמה. מה נחשב לשמה אמיתי? כשהוא לא חושב בכלל על עצמו. רק חס ושלום וזהו. זה, זה המהות, העניין של לימוד התורה. חס ושלום. יש סיפור, שמעתי את זה מר' יואל. זה סיפור ארוך, אבל אני לא אספר עכשיו את כל הפרטים. סיפורו מן הסתם ידוע גם כן, רק אספר אודות מה שנוגע לענייננו כאן בתניא. שסיפר שהרבי שלח אותו פעם לתת שיעור תניא. היה בתחילת הנסיעות, היה זה, היו לו. הוא היה נוסע בשנים הראשונות, היה נוסע לתת שיעור תניא, נראה לי בלייקווד או משהו כזה. על כל פנים, היה לו קבוצה שלומדת שם תניא, וכמובן באופן נסתר. והיה שמה איזה בחור שהוא היה העילוי של הישיבה. יש מושג, יש מושג שנקרא עילוי. כן. אז הוא היה העילוי של החבורה. היה לומד והיה זה, כל... בקיצור, ר' יואל רצה לתפוס אותו, שהוא היה בחור חכם, רצה לתפוס אותו שילמד חסידות. ניסה, ניסה, לא, לא הצליח. הבחור לא עניין אותו. היה יושב לומד גמרא כל הזמן, וצחוק גם כן. מה עשה? מה קרה בסוף? נקודת הסיפור זה שבאיזשהו שלב הבחור עצמו ביקש, או רצה יחידות עם הרבי. היה צריך איזה, היה לו איזה שאלה, איזה עניין. הוא ביקש. אז ר' יואל ניסה למצוא את ההזדמנות. הופ, ביקש, רוצה יחידות עם הרבי,

25:05 אז זה יהיה הזדמנות כדי שישאל את מה חסידות. בקיצור, למעשה סידרו שהוא ייכנס ליחידות. היה ביחידות אצלו הרבה זמן. טוב, כשיצא מהיחידות אז הוא שואל אותו מה, מה הרבי דיבר איתו. הוא היה מאוד מרוגז, מאוד ככה, ואז הוא אומר לו, "אני אף פעם לא אחזור. אני-- לכאן אני אף פעם לא חוזר". היה מאוד זעף. אחרי זה עברו הרבה שנים. הוא עזב את הישיבה, אחר כך התקלקל, ירד מהדרך. היה לו היסטוריה מאוד גדולה. אחרי הרבה הרבה שנים פגש אותו עוד פעם. בכולל. סיפר לו את כל אריכות הסיפור שלו, מה קרה לו, למה התקלקל. לא משנה עכשיו כל הפרטים. אז הוא מספר לו מה היה ביחידות, אותה יחידות שהרבי אמר לו. הרבי, הוא בא כדי לשאול איזו שאלה שהיה לו. לא יודע אם זה היה שאלה בנגלה או שאלה בעניין פרטי. זה משהו שרצה, הרבי-- שהוא רצה לשאול את הרבי. אבל הרבי במקום זה התחיל לדבר איתו על זה שהוא צריך ללמוד חסידות. לא רק זה, הרבי התחיל להגיד לו שהוא צריך ללמוד חסידות, לא סתם חסידות אלא כמה שעות ביום. אדם שלא-- הרבי אמר לו שאם רוצה להיות, אה, אה, רוצה להיות ירא שמיים הוא צריך ללמוד חסידות כמה שעות ביום. בפירוש, הרבי אמר. כמה שעות. אז הוא התחיל להתווכח. ואז הרבי אמר לו מה קורה אם בן אדם לא לומד חסידות. והרבי התחיל לתאר לו ציור של בן אדם שהוא לא לומד חסידות. אז בהתחלה הוא לומד מאוד טוב והוא שמח שהוא מחדש חידושים, וכשאומרים לו חידוש-- כשהוא אומר את החידוש שלו אז הוא שמח ש-שעונים לו, שכולם שומעים אליו, אבל לאט לאט הוא מתחיל.

27:04 פעם אחת לא יוצא בדיוק כמו שהוא אמר, מישהו חלק עליו ואז הוא נהיה ברוגז, ואז לאט לאט כשהוא רואה שכבר לא מקשיבים אליו אז יורד לו הגאווה ואז מפסיק ללמוד, מאבד את החשק ועד שהוא עוזב את הישיבה ועד שהוא מתחיל להסתובב ברחובות ועד שהוא מתחיל להסתובב עם בחורות ועד שהוא... הרבי עשה לו רשימה כזאת. זה כשהוא לא לומד חסידות. אבל אם לומדים חסידות אז, אז אפשר ללמוד תורה לשמה. אז הרבי שואל, "אתה יודע מה זה תורה לשמה?" מה? תורה לשמה זה שאדם ניגש אחרי התפילה לגמרא, הוא תופס את הגמרא כמו ילד קטן שלא ראה את אבא שלו כמה שנים. איזה אהבה ואיזה חיבוק הוא תופס את האבא שלו, כזה סוג אהבה יש ליהודי שלומד תורה לשמה. "ראית פעם מישהו שלומד תורה באופן כזה?" הרבי שואל אותו. אז הוא היה חצפן, אומר, "נו, הרבי ראה?" הרבי אמר לו, "כן, אני ראיתי. אני ראיתי את זה, וזה יהודים שלומדים חסידות דווקא יכולים לקבל את הערך הזה". ככה הרבי אמר. ואז בקיצור, היחידות נגמר. יצא, זה הוא היה קצת כועס. למה הרבי דיבר עליו כל כך חריף? ואז הוא אומר לרבי יאיר שכל מה שהרבי אמר לו מההתחלה לסוף הכל התקיים מילה במילה, עם הסדר כמו שהרבי אמר את זה. אחרי זה סיפור שלם ואיך בזכות הרבי הוא חזר בתשובה, נהיה בעל תשובה שלם. חסיד כולי כולי. עכשיו הוא יהודי חסידי באמת של יופי.