לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ט - חלק ח

00:02 אז הרבי מתחיל להסביר פה שצריך להיות כוונה. צריך להיות עניין של אהבה ויראה, שזה היה כל הביאור של הפרק עד כאן. ודווקא על ידי שיש אהבה ויראה, על ידי זה מתעלים התורה ומצווה שהוא מקיים. אבל אם הוא עוסק בתורה ומצווה שלא לשמה, מה פירוש של שלא לשמה? אז הוא אומר, לאו דווקא לשום פנייה מסוימת, אלא מצד הרגילות. זאת אומרת, מדובר כאן על אדם שעוסק לא באופן של לשמה, אבל גם כן דווקא לא באופן של שלא לשמה דווקא, אלא הוא עוסק ועובד את השם סתם מצד הרגילות שהרגיל את עצמו לעבוד את השם ולאהוב את השם, ולפחד ולירא את השם. מקטנותו, ככה הרגיל אותו. אז האלטער רבי אמר שאז התורה ומצווה שלו לא עולים למעלה. כי אי אפשר להיות עבודה לשמה, זאת אומרת לשמה, למלא את הרצון של הקדוש ברוך הוא, אם אין בזה התעוררות של אהבה ויראה. עולים עם התעוררות של אהבה ויראה במחיצה. ובגלל זה צריך להיות עבודה. אז הרבי מסיים פה שאהבה לבד לא מספיק. צריך להיות גם יראה. למה? כמו שמסביר לקמן, שהאהבה לבדה בלי יראה זה לא נקרא בשם עבודה. מה הוא מתכוון? ובכלל מה הוא מוסיף את זה פה? אז מה שנסביר לקמן זה בפרק מ"א. שם האלטער רבי מסביר בפרק מ"א למה ראשית העבודה חייב להיות דווקא עניין של יראה. אפילו בעניינים של עשה טוב, על זה אומרים שצריך להיות עשה טוב. זה בא דווקא על ידי אהבה, האהבה שיש לעשה טוב. גם בזה אומר האלטער רבי שצריך להיות קודם כול יראה. יראה זה היסוד של הכול. אז הרבי מסביר למה. כי יש

02:16 עניין, התורה אומרת "ועבדתם". התורה אומרת "ועבדתם את ה' אלוקיכם", ועבודה זה דווקא עניין של יראה, כי עבודה פירושו עבדות. עניין של ביטול, כמו עבד שהוא בטל לאדונו. ואם העבודה שלו תהיה רק בדרך אהבה, אז לא יהיה בו רגש של עבדות. אהבה זה רגש של מציאות והתפשטות. הוא מרגיש קירוב, הוא מרגיש טוב עם העניין. אז אם כל עבודת השם תהיה רק מצד העניין של אהבה, אז חסר בו את העניין של עבדות. התורה אומרת "ועבדתם את ה' אלוקיכם", ולא "ואהבתם", זאת אומרת שהתורה מדגישה שצריך להיות רגש הביטול, רגש העבדות בעבודת השם, וזה העניין שהרבי מדגיש כאן, שעם אהבה לבד זה לא מספיק. חייב להיות עניין של יראה גם כן, כי דווקא על ידי היראה אז זה נקרא בשם עבודה דווקא. בלי זה, זה לא נקרא עבודה. הרבי מוסיף ביאור לזה יותר אפילו. הרבי בביאורים לפרק מ"א. הרבי מוסיף ביאור גופא למה כל כך נוגע. בסדר, התורה אומרת, גופא למה כל כך נוגע עניין שיהיה יראה, שיהיה עבודה? כלומר, מה לא טוב אם הוא אוהב את השם והוא עובד את השם בתור אהבה? כלומר, גופא התורה מדגישה עניין העבדות, הביטול דווקא. אז הרבי מסביר בפשטות שכדי שהמצווה יפעל צוותא וחיבור בין יהודי לקדוש ברוך הוא, הרי מכיוון שנברא ובורא זה באין ערוך, אז כל זמן שהוא נשאר רק עם אהבה, אהבה זה התפשטות המציאות, אז זה בגדר של נברא, נברא. וממילא נברא ובורא אין לזה שום ערך, ולכן לא יכול שהתורה ומצווה שלו יכולים לפעול צוותא וחיבור עם הקדוש ברוך הוא, ונשאר בגדר של נברא. דווקא על ידי שמתחילים, מתחיל ראשית העבודה ועיקר ושורש, עניין של

04:13 כוונה של יראה, אז הוא פועל בעצמו תנועה של ביטול. אז הביטול עושה אותו כלי לאלוקות, ולכן המצוות שלו יכולים לפעול צוותא וחיבור. מובן, עצם זה אהבה לבד, אז זה מציאות ומציאות. לא יכול להתחבר עם הקדוש ברוך הוא. נברא ובורא אין ערוך, זה מציאות, זה לא יכול להגיע לאלוקות. כדי להגיע לאלוקות זה דווקא איזה ביטול, והביטול זה דווקא על ידי היראה, ולכן כל כך נוגע שראשית העבודה זה יהיה דווקא יראה. מה האלטער רבי מביא את זה פה? דווקא יראה, מה זה מגיע לפה שהאלטער רבי מכניס את זה ביחס לקמן? כי מכיוון שהאלטער רבי מדגיש, האלטער רבי מדגיש כאן שצריך להיות דווקא אהבה ויראה, כי כך הלשון בזהר, "בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". צריך להיות גם אהבה וגם יראה, שני הדברים ביחד. לכאורה לא מובן במשל, בבן אדם. האלטער רבי אמר בפירוש שמספיק שיהיה או אהבה או יראה במשל של בן אדם. אז אומרים שבן אדם, כדי לעשות משהו בשביל החבר שלי או בשביל... איך כתוב הלשון? כן, חבר שלי, כדי לעשות משהו בשביל החבר שלי, למלא את רצונו, לעשות את זה רק בשביל רצון החבר שלי, לא בשביל אינטרסים אישיים, לעשות את זה באמת למלא את רצונו, זה רק כשיש לי אהבה או יראה. אז מספיק או אהבה או יראה. לא צריך שניהם. השם כן. בעבודת השם אומרים צריך להיות דווקא אהבה ויראה. דווקא יראה. השאלה היא, אהבה מספיק. למה צריך גם יראה? כי העניין של לשמה באמת, מה שהאלטער רבי אומר בעניין של לעבוד את השם כדי למלא את רצונו, לשמה באמת, זה דווקא קשור דווקא עם אהבה, לא עם יראה. למה? כי האלטער

06:05 האלטער רבי הסביר לפני זה בפרק ד' שדווקא העניין של אהבה, כשבן אדם יש לו אהבת השם, אז העבודה שלו זה עבודת אמת. לשמה באמת, זה ההבדל בין אהבה ליראה. האלטער רבי הסביר בפרק ד' בתניא: ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם על ידי קיום התורה והמצוות, של עניין של תורה ומצווה. זה מה שעושה את הקשר האמיתי בין יהודי לקדוש ברוך הוא. וממילא לפי זה, מכיוון שכאן כל עניין התורה שצריך להיות, מהאלטער רבי מדבר כאן על עבודה לשמה, לשמה באמת. זאת אומרת שיהיה אצלו באמת העניין שהוא עובד את השם בשביל רצונו, בשביל להתקשר לקדוש ברוך הוא. והעניין הזה הרי עיקר זה אהבה. אז למה לא מספיק שהאדם יעורר את האהבה, ועם זה עצמו זה כבר מספיק שיהיה אצלו עבודה לשמה באמת? מזה שהוא אומר אהבה ויראה, משמע שאהבה לא מספיק. צריך להיות גם יראה. אז זה האלטער רבי מסביר עכשיו למה צריך להיות גם כן יראה. כי כמו שאומרים, שיהיה אהבה לבד זה לא מספיק, בגלל שבלי יראה חסר בזה עניין האהבה. זאת אומרת, אז לפי זה מה התירוץ? למה צריך להיות גם אהבה וגם יראה בעבודת השם? אה? למה צריך להיות גם אהבה וגם יראה? אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. שצריך להיות גם אהבה וגם יראה בעבודת השם. לא מספיק אחד מהם. את האהבה צריך כדי שזה יהיה לשמה באמת. כדי שבאמת יהיה אצלו העניין לשמו, בשביל הקדוש ברוך הוא. זה על ידי שמעורר את רגש האהבה, כי אהבה פירושו רוצה להיות דבוק לקדוש ברוך הוא, וממילא זה הפירוש לשמה באמת. והיראה נוגע כדי שיהיה בזה ביטול. אם יהיה אהבה לבד, יהיה

07:51 חסר בזה עניין הביטול וחסר בזה עבודה. כדי שיהיה בזה עניין האהבה, עניין הביטול הזה, צריך גם כן להוסיף את העניין של יראה, ולכן צריך להיות גם את האהבה וגם את היראה, ממילא בגדר כשני עניינים. עוד דבר, יש כאן דיוק מעניין שהאלטער רבי מדבר כאן על בן אדם שהרגיל את עצמו מקטנות. אז האלטער רבי אומר שהרגילוהו אביו ורבו לירא את ה' ולעובדו. האלטער רבי לא מזכיר את העניין של אהבה. האלטער רבי לא כותב שהם הרגילו מקטנות לאהוב את השם. הרגילוהו מקטנות לירא את השם ולעבוד את השם. ומגיע לאהבת השם, האלטער רבי לא מביט עליו ולא כותב כלום. ככה גם כן בפסוק בפשט. הפסוק אומר: "ותהי יראת השם היא מצוות עשה שמונע מן עבודה". כתוב יראה, לא כתוב אהבה. הא גופא קשה. למה באמת לא מוזכר העניין של אהבה? אז הרבי מסביר במאמר 20 משקלו. מאמר הידוע, זה של י"ב. הרבי מסביר שם שיש הבדל גדול בין אהבה ויראה. יראה יכולים להרגיל. אהבה זה דבר שצריכים לעבוד, צריכים להתייגע על זה. יש הבדל בין יראה לאהבה. יראה יכול להיות יראה טבעית. נו חבר'ה, יראה יכול להיות גם כן יראת שמים טבעית. יש אנשים שיש להם יראת שמים טבעית. זאת אומרת שהם ככה התחנכו בגיל קטן. הכניסו להם בראש את העניין של הקדוש ברוך הוא. הכניסו להם בראש את העניין של "והנה ה' ניצב עליו", באיזה שפה, באיזה לשון, באיזה עניין של הקדוש ברוך הוא צריכים לעבוד, ובטבע נהיה אצלם טבע שהם מפחדים לעבור עבירה. אצל כל אחד הרי יש יראת שמים במידה מסוימת. אצל אחד יראת שמים מתבטאת שהוא מפחד

09:58 לאכול חזיר ולאכול חמץ ולעשות עבירות עבודה זרה, עבירות גדולות. אה? אצל אחד שבגיל קטנות ההורים שלו חינכו אותו על עוד עניינים, אז יש לו את זה בעוד עניינים. כן. זאת אומרת יראת שמים יכולה להיות טבעית. העניין של אהבה זה לא טבעי. ובטבע אהבה שלנו זה לענייני עולם הזה. אהבה צריך להגיע. צריכים לעשות עבודה. צריך הסבר מיוחד כדי לעורר את האהבה. זה לא יכול להיות בטבע העניין שלה. והטעם לזה הוא כי יראה זה ביטול. זה קשור עם מה שאמרנו קודם. יראה זה עניין של ביטול, כיווץ. יראה, כיווץ יכול להיות גם כן שבמהות הבן אדם לא צריך להשתנות בגלל זה. זה לא דורש מהבן אדם לשנות את המהות שלו בשביל היראה. יכול להיות בעצם, יכול להיות גרוע ביותר. זאת אומרת יכול להיות עם מידת גסות, יכול להיות עם תאוות, עם יצר. יראה זה לא קשור עם המציאות של הבן אדם, איזה אופן המציאות. יראה פירושו לדעת לאספקט, איך אומרים, לקבל שיש איזשהו תולדה. יש מה? יש עין רואה ואוזן שומעת. ממילא אם אתה מרגיל את הילד כמו בגיל קטן שיש עין רואה ואוזן שומעת, כמו שאפשר להרגיל את הילד לפחד מהמשטרה. כן, לא צריך להיות בזה דשא ונשמה. אתה לא צריך להיות חושים מיוחדים. צריך רק כבר מגיל קטן להגיד לו, תשמע, אם אתה תעשה דברים, יש משטרה, ייקחו אותך. כן, כל מיני דברים כאלה שהם פועלים על הבן אדם שהוא יעשה. זה לא תלוי. לא צריך לשנות את המציאות שלו, הוא רק צריך לקבל שיש בעל הבית לבירה זו, יש עין רואה ואוזן שומעת. לכן הרבי כל כך דיבר על העניין של רגע של שתיקה.

11:40 הרבי רצה להחדיר בכל העולם, גם אצל הגויים, שיהיה רגע של שתיקה, שיהיה, שיהיה חינוך בעולם ויכניסו בעולם את הנקודה מגיל קטן שיש עין רואה ואוזן שומעת. אז הרבי טען שזה יכול להציל את כל העולם כולו. זה אם נגיע ליראה. נגיע לאהבה, אבל אהבה פירושו שצריך להשתכנע. אהבה פירושו שאני צריך לשנות משהו פנימי ממני. לאהוב את הדבר אני צריך להרגיש קשר לזה. אני צריך להרגיש שזה קשור אליי. אני קשור לדבר. אז זה כבר דבר שצריכים בשביל זה הסבר נוסף מיוחד. צריכים לעזוב דברים אחרים שאני אוהב להתחיל. אז בשביל זה זה לא מגיע בדרך רגילות. זה דבר שצריך להגיע. לכן אדמו"ר הזקן כאן אומר שהוא גם מקטנותו ירא אלוקים, שהרי אהבה זה דבר שלא בא מרגילות, זה דבר שצריכים להגיע ביגיעת נפש ויגיעת בשר. עוד ווארט אחד לפני שממשיכים הלאה, זה ווארט ששמעתי את זה מכמה יהודים, אבל שמעתי את זה. רבי יואל אמר שר' שלמה ברוך היה אומר את זה הרבה פעמים כשהיה רוצה לצעוק על הבחורים שעושים כל מיני, שלא לומדים אבל עושים כל מיני חסידי, חסידי שפיץ, כמו כל מיני דברים כאלה. אז היה אומר שהתניא אומר: אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. והיה לו ווארט כזה שצריכים לשים את הנקודות במקום. לא בדיוק ככה. איך צריכים להגיד את מה אומרים חז"ל? מה אומר הזוהר? אורייתא לא. אורייתא אין להם. ורחימו לא. גם כן אין לו. אבל מה? פרחא לעילא הוא פורח. כן, אין לו. לא לימוד, לא לומד, אין לו יראה. אבל פרחא לעילא הוא פורח, אני חסיד וזה והוא יודע. יש לו שיטות, יש לו השקפות. הוא יודע לבטל את השני גם כן.

13:35 לא לומד ולא מתפלל והעיקר זה פרחא לעילא. אז זה היה צועק רבי יואל הרבה פעמים, היה צועק על הבחורים שחשבו את עצמם שפיץ חסידים, שהיה להם דעה על כל זה. היו מנהלים את כל הפוליטיקה, כל הדברים. אז הוא היה צועק: אורייתא לא, לא לומדים, לא מתפללים, ופרחא לעילא. הוא העיקר שהוא זה. מה זה עניינים. ממשיכים הלאה ושואלים בתניא בדף נ"ג עמוד ב', שש שורות מלמטה: ״או עוסק שלא לשמה ממש״. עכשיו האדמו"ר הולך לדון על, על, על בן אדם שהוא עוסק את השם שלא לשמה ממש. אז עוד פעם, האדמו"ר דיבר על איך צריך להיות עבודה לשמה. כן, הוא דיבר כמה דרגות בזה. עבודה מיראה וכו'. אחר כך הוא דיבר על עבודה שזה לא לשמה, אבל גם כן לא שלא לשמה, ועוד מצד רגילות שהוא גם מקטנות, וזה דיבר קודם. כן, שאז זה נשאר בחיצוניות. אני לא אומר זה לא מתאחד עם הספירות, אומר בסוף כן. עכשיו הוא מתחיל לדבר על דרגה שלישית, כשבן אדם לומד שלא לשמה ממש. מה פירוש שלא לשמה ממש? לשום איזו פנייה, שהוא לומד שלא לשמה ממש פירושו שיש לו גם כן פנייה. לא רק שהוא לא חושב על למלא את רצון הקדוש ברוך הוא, הוא בכלל לא חושב. הוא דווקא חושב על עניין הפוך, עניין של פנייה. הרי כאן הוא אומר לדוגמה: ״לכבוד עצמו כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא״. למשל בן אדם שלומד תורה כי הוא רוצה להיות גדול, רוצה להיות תלמיד חכם, ועל ידי זה שהוא ילמד אז הוא יזכה להיות איזה ראש ישיבה. אוקיי, אז יש לו פנייה שמצד הקליפה דנוגה, שיש לו בזה גם כן פנייה מסוימת.

15:37 אז הפנייה הזאת קשורה עם קליפת נוגה, כי מדובר כאן לא על רע גמור. למה זה קליפת נוגה? כי כאן הוא רוצה להיות תלמיד חכם. יש פניות אחרות שהן קשורות לדברים יותר גרועים. יש, אדמו"ר הזקן כאן לא מתייחס אליהן בכלל. למה? כי כאן אדמו"ר הזקן לא מדבר כל כך נמוך. ספר של בינונים. אבל יכול להיות למשל בן אדם שלומד כדי שהוא רוצה להתייהר, להתגאות עם הלימוד שלו. עניין של גאווה. או יותר גרוע, שלומד לקנטר. לקנטר פירושו שהוא רוצה להביא ראיות מתוך התורה נגד התורה. זה כבר ממש עניין של לומד תורה כדי, כדי להשתמש עם זה, כדי לבלבל, כדי להפריע, כדי ללכת נגד התורה. הכי כל מיני דרגות כאלה שזה כבר שייך גם לשלוש קליפות הטמאות. האלטער רבי כאן תופס דווקא דוגמה יותר פרטית, יותר ששייך לנוגה, להיות תלמיד חכם. כן? אף על פי שבשולחן ערוך של האלטער רבי בהלכות תלמוד תורה, שם הוא גם כן, האלטער רבי מעתיק את כל החלק הזה. כל הקטע כאן נמצא גם כן בסגנון קצת שונה בהלכות תלמוד תורה של האלטער רבי, ושם האלטער רבי כותב שאפילו אחד שלומד לקנטר גם כן צריך ללמוד וכו', מה שהאלטער רבי בא להמשיך כאן. כאן אבל האלטער רבי לא מביא את הדוגמה הכל כך קיצונית. הוא מדבר אחד שלומד לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אזי איזו פנייה שמצד הקליפה דנוגה. הפנייה הזאת שיש לו, שזה קשור עם קליפת נוגה, מתלבשת בתורתו. אז הפנייה מתלבשת בתורה שלו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה. התורה נמצאת באותו זמן בגלות בתוך הקליפה, כי הוא הלביש לתורה, זה מה שנקרא ש... כן, הרבי

17:23 הרש"ב מאריך בזה בקונטרס עץ החיים. כן, תלמיד חכם הכניס שק, הוא הלביש את ה-- הלביש שק לתורה. הוא לקח את התורה של חוכמת רצון של הקדוש ברוך הוא, והוא הכניס את זה בלבוש שק לקליפה בחשבון של כבוד עצמי. אז התורה שהוא לומד נמצאת לפי שעה בתוך הקליפה עד שיעשה תשובה. אומר האלטער רבי שזה רק לפי שעה. זאת אומרת, שזה לא חס ושלום שהתורה עצמה נהפכת לקליפה. תורה נשארת תורה. זה הרי העניין הידוע שמובא הרבה פעמים בחסידות, שתורה לא מקבלת טומאה. תורה תמיד, באיזה דרגה שהיא תהיה, תורה למעלה מגלות. בעצם במהותה תורה נשארת תמיד במהותה. העניין, הרי כדבר אש, שתורה אינה מקבלת טומאה, נשארת בקדושה. אבל ביחס לבן אדם אז זה-- אז התורה מתלבשת בלבוש של קליפה. ולשון הגמרא: נעשית לו סם המוות. לא כתוב נעשית סם המוות, נעשית לו. זאת אומרת, ביחס לבן אדם התורה נמצאת במצב של קליפה. תראה, תורה מתלבשת-- וזה רק לפי שעה. זאת אומרת, זה לא שינוי בעצם חס ושלום. זה לא כמו מצווה הבאה בעבירה, שאז אומרים שהמצווה עצמה היא לא מצווה, כמו שהאלטער רבי דיבר בפרק ל"ז, שאז-אז-אז אי אפשר להעלות את זה בכלל. כאן אומרים שלא, תורה נשארת תורה, רק נעשית לו סם המוות, מתלבשת בלבוש של נוגה, אבל רק לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם. עד שהבן אדם ייקח את עצמו בידיים ויעשה תשובה, והתשובה מביאה רפואה לעולם. שבשובו אל ה', ברגע שהבן אדם שב לקדוש ברוך הוא גם תורתו שבה עמו. ברגע שהאדם שב לקדוש ברוך הוא, אז התורה שהוא למד גם שבה יחד איתו. זה לא שהוא צריך עכשיו עוד פעם

19:15 להתחיל ללמוד מחדש. מה שלמד מחדש זה עניין אחר. אבל התורה שהוא למד קודם, הוא למד את זה כדי להיות תלמיד חכם. על כן הוא למד תורה שלא לשמה, והתורה הזו התלבשה בקליפה. אף על פי שאומר האלטער רבי, זה לא צריך עוד פעם ללמוד את התורה הזאת, התורה הזאת לא שווה כלום. להפך, התורה נשארת תורה, וברגע שהוא עושה תשובה ומתחרט על זה שהוא למד בשביל להיות תלמיד חכם, אז ברגע שהוא עושה תשובה אז הוא מעלה את כל התורה שהוא למד במשך הזמן, שהוא למד עם חשבון של פניות. כל התורה הזאת עולה למעלה. ולכן אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם וכו'. לפי זה מובן מה שחז"ל אומרים לעולם יעסוק אדם וכו'. מה הלשון של חז"ל? קוראים בדיבור המתחיל. לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אז אתה לא יכול להגיד כאן, בחייך, הגמרא לא מובנת. בפשטות זה לומדים: לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה בדיעבד. אם זה קרה לו, לא קרה זה אז... אבל לא, הגמרא אומרת לעולם מן הלכתחילה. בגמרא כתוב כאילו בלשון של הלכתחילה, לעולם כך צריך להיות. לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, אדם צריך ללמוד כאילו שזה דין של הלכתחילה. למה? כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. מה ההסברה בזה? כי הנה אם אתה אומר שהתורה עצמה הזאת שאתה לומד שלא לשמה נכנסת לקליפה, איך אפשר להגיד לכתחילה שיוסיף חיות לקליפות? אחת השאלות. אבל לפי מה שהסברנו כאן, שברגע שעושה תשובה אז כל התורה שהוא למד הרי עולה יחד איתו, יש לו מילתא שעולה יחד איתו, ובמילא זה מה שהגמרא אומרת: לעולם

21:03 יעסוק אדם. שבן אדם צריך ללמוד אפילו שהבן אדם נמצא במצב שלו, או נמצא במצב שהדבר היחיד שמושך אותו ללמוד זה דווקא חשבון של שלא לשמה. אז לעולם שילמד. למה? כי גם התורה הזאת בסוף תעלה גם כן. אז ממילא לכן הגמרא אומרת לכתחילה שילמד ככה גם כן. לא להגיד לבן אדם: היי, רגע, כל זמן שאתה לא לומד תורה עם כוונה אמיתית לשם שמיים, אל תלמד. לא אומרים לו, אומרים לו: לא, תלמד שיהיה שלא לשמה. למה זה ככה? כי ברגע שיעשה תשובה אז הוא יעלה את כל התורה. ומי אומר שיעשה תשובה? איי, אולי הוא לא יעשה תשובה? אז הרבי ממשיך שמתוך שלא לשמה בא לשמה בוודאי. בגמרא זה לא ספק. הגמרא בטוחה שהוא יבוא לשמה. למה? שבוודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר. בוודאי שסוף סוף הוא יעשה תשובה. אם זה לא יקרה בגלגול זה, זה יקרה ודאי בגלגול אחר. והרבי לומד פשט שם, פשט בגלגול אחר: גלגול אחר זה לא הפשט כשהוא ימות והוא צריך לרדת לעולם עוד פעם. אף על פי שלכאורה בפשט זה הפשט, שלפעמים הנשמה צריכה לרדת עוד פעם לעולם ואז היא יכולה לתקן בגלגול הזה את התורה שלמד בגלגול הקודם, שהוא היה לומד תורה שלא לשמה. כמובן שזה הפשט בפשט, אבל הרבי מביא עוד יותר עמוק, שלפעמים יכול להיות גלגול אחר גם בגלגול זה. זאת אומרת, לפעמים קורה שבן אדם באמצע החיים משנה את ההנהגה שלו, הוא עושה שינוי כל כך חזק, הוא עושה תשובה, הוא מתעורר, הוא משתנה, הוא עושה שינוי מהקצה לקצה, ואז זה נקרא גלגול אחר גם בגלגול זה. זאת אומרת

22:49 כאילו שהוא התחיל תקופה חדשה בחיים שלו, ואז זה נקרא גם כן גלגול אחר. זה הכוונה שאומרים מקראי בשם המידה בין בגלגול זה ובגלגול אחר. הרבי לומד פשט ככה, פשט מלשון סתר. כי לא יידח ממנו נידח. זה ברור שאף אחד לא יישאר רחוק מאלוקות. סוף כל סוף כולם יעשו תשובה, ולכן התורה אומרת לך: תחילה אתה עדיין לא מחזיק בלשמה, תלמד שלא לשמה. לעולם יעסוק אדם. למה? כי בוודאי הרי סוף כל סוף הוא יעשה תשובה. לא יידח, ואז יעשה תשובה. אז כל התורה שלמד בגלגול הקודם, שהיה לו תורה של אין לשמה, זה יתעלה למעלה. זה בנוגע לבן אדם שלומד שלא לשמה עם כוונה של אין לשמה. ואז אומרים שלפי שעה התורה שלו יורדת לקליפות גם כן. אבל מה? זה רק לפי שעה, כי ברגע שיעשה תשובה זה עולה. והרבי מוסיף עוד נקודה שהרבי לא מדגיש פה: שלא רק שעל ידי התשובה זה עולה, אלא כמו שכתוב תמיד בתשובה, שתשובה מעלה את הדברים לדרגה יותר גבוהה. זה לזכות. התשובה פועלת שזה יתעלה לדרגה יותר גבוהה אפילו ממה שהיה קודם, ובמילא לכן גם כן לעולם יעסוק אדם. כי כאשר יעשה תשובה ואז יעלה התורה שלו, אז יהיה בתורה שלו גם ממילא התשובה. כלומר זה העניין של לעולם יעסוק אדם. זה בנוגע לבן אדם שלומד שלא לשמה. עכשיו הוא ממשיך הלאה. אך כשהוא סתם לא לשמה ולא שלא לשמה. מה קורה אבל כשבן אדם לומד? חוזר על מה שאמר קודם. איך כשבן אדם לומד סתם, הוא לא לומד תורה שלא לשמה לשם גאווה או לשם להיות תלמיד חכם וכבוד עצמי, וגם כשלומד לא לומד תורה לשם הקדוש

24:33 ברוך הוא, לשם להעלות את האותיות, אלא סתם, במצב הזה שזה לא לקליפה, אבל גם כי זה לא מתאחד עם קדושה. מה קורה אז? כי זה סתם לא לשמה, לא שלא לשמה. מה זאת אומרת? אין הדבר תלוי בתשובה. שמה לא צריך תשובה. תשובה צריך כשהוא למד בשביל תאוות, בשביל כבוד עצמי, אז צריך גם כן תשובה כדי להעלות את התורה שהוא למד קודם. אבל אם הוא למד תורה סתם, לא של לשמה ולא של לא לשמה, אז כדי להעלות את זה, מה צריך לעשות כדי להעלות את התורה ההיא? תשובה לא צריך. למה? כי לא היה כאן דבר מנגד. לא היה כאן דבר שמנגד. הוא למד סתם. הוא לא למד שלא לשמה. אז תשובה לא שייך להגיד פה. איך אבל אני עושה אם אני רוצה את כל התורה שלמדתי מצד סתם? תורה שלמדתי מצד רגילות. אני רוצה להעלות את התורה הזאת ולחבר את זה עם אין סוף. אומר האלטער רבי, אז העצה היא לא תשובה. אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה. ברגע שאני לוקח ולומד את הדבר עוד פעם, אותו עניין לשמה. הרי גם מה שלומד בסתם נסחף ונכלל בלימוד זה. אז ברגע שאני לומד אותו עניין, אותו דווקא מאמר או מאותו עניין, אני לומד את זה עוד פעם לשמה, אז אני מעלה לא רק את הלימוד עכשיו, אלא גם את הלימוד הקודם גם כן מעלה. הרי גם מה שלומד סתם נסחף ונכלל בלימוד זה ופרח לעילא. זה עולה למעלה. למה לא צריך תשובה כאן? רק, רק לחזור וללמוד אותו דבר. למה לא? למה לא מספיק? למה לא צריך תשובה? מאחר שלא נתלבש בו עדיין

26:11 שום קליפת נוגה. בגלל שעדיין אין בזה שום התלבשות של קליפת נוגה. אז אם ככה יש כאן דבר מעניין. יש כאן דבר מעניין. אם בן אדם לומד לשם, לשם, לשם לא לשמה, לשם גאווה, לשם כבוד, לשם להיות תלמיד חכם, אז כדי שהתורה שלו תתעלה, כל התורה שלמד בשביל תלמיד חכם, מה הוא צריך לעשות? תשובה. וברגע שעושה תשובה אז כל התורה שהוא למד לפני זה עולה. אם אבל בן אדם למד תורה סתם, אז תשובה לא צריך לעשות כי לא היה כאן קליפה. אבל אידך גיסא, איך אני מתקן את התורה של העבר? אני צריך לחזור וללמוד כל... חבל, זה יותר קשה אפילו. יוצא כאן דבר מעניין, וזה דבר מעניין, שאם בן אדם לומד תורה סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה, כדי לתקן את זה במידה מסוימת זה יותר קשה. כי תשובה אתה עושה פעם אחת תשובה, אז כל התורה שלמדת בעבר שלא לשמה עולה. אבל כשאתה לומד סתם, אז תשובה זה לא העניין שמעלה את התורה כי לא היה כאן קליפה. מה אני צריך לעשות? לחזור וללמוד את כל מה שלמדתי לפני זה סתם, ורק אז זה מעלה את התורה של העבר. אז לכן במידה מסוימת זה מקשה על העניין. למה באמת? אם אני... לכן מה ההסברה בזה? למה אם בן אדם לומד תורה בהיעדר של קליפה, זאת אומרת לומד תורה עם כוונה שלא לשמה, אומרים שעם, שעם תשובה לבד לא צריך לחזור וללמוד את זה עוד פעם. אז הרבי אומר, ההסבר פשוט, בגלל שתשובה הרי כל העניין של תשובה זה ש... זה כי זה הולך לתשובה, מעלה את כל העניינים הלא טובים ומעלה את

27:47 כל הניצוצות לקדושה וכולי. זה העניין של תשובה, ולכן זה הכוח של תשובה, שברגע שאדם עושה תשובה ששייך לכל אותו החטא, אז כל העניינים שנמצאים בתוך העוון הזה, כל הניצוצי קדושה הרי עולים ויוצאים לקדושה. ממילא גם כן התורה שהיה בעוון הזה גם כן עולה. מה שאין כן כשלא היה כאן עניין של חטא, וממילא אין כאן עניין של תשובה, אז מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לתקן כל פרט ופרט. ממילא לוקח יותר זמן. דווקא זה הכוח של תשובה, שתשובה יש לזה את המעלה של שברגע אחד יכול להפוך את כל המצב הקודם לקדושה. ולכן לעולם יעסוק אדם וכולי. לכן עוד פעם האלטער רבי חוזר ללעולם יעסוק אדם. מה פירוש לעולם יעסוק אדם? עכשיו מדבר על תורה בנוגע לבן אדם שלומד סתם, לעולם יעסוק אדם. גם בזה אומרים לעולם יעסוק אדם. למה לעולם יעסוק אדם סתם, גם באופן של סתם לא לשמה ולא שלא לשמה, גם שמה? כי מכיוון שאחר כך, אפילו שעכשיו אין לו מצב רוח, נגיד, הוא לא לומד תורה לשמה, לומד סתם מצד הרגילות, אז זה גם כן צריך ללמוד. למה? כי אחר כך, כשהוא יחזור על הלימוד, בצורה כזאת או אחרת, כשהוא יחזור על הלימוד הזה בפעם אחרת הוא ילמד את זה לשמה, אז הוא יעלה גם את התורה שלו שלמד עכשיו סתם. אז כך יוצא שהרבי מביא שתי פעמים אותו מאמר חז"ל, אבל זה שני ביאורים של שני, שני אופנים שונים. בן אדם שלומד שלא לשמה, ממילא יעסוק גם תורה שלא לשמה, תורה של לשמה ולשמה. מה זאת אומרת שגם מה שלא לשמה מתעלה על ידי תשובה, ואחר כך לעולם

29:23 יעשה קודם? שוב פעם שנייה הוא מתכוון לעילוי. באיזה מצב? לא רק שלא לשמה סתם גם כן. לא לשמה, לא לשמה סתם גם כן ללמוד. למה? כי על ידי זה שאחר כך הוא ילמד אותו דבר לשמה, הוא יעלה את כל הלימוד שלמד לפני זה. וכן הוא בתפילה שלא בכוונה. כל שכן בזה, אותו דבר גם כן זה בתפילה שלא בכוונה. גם שמה זה אותו דבר בתפילה שלא בכוונה. אז אם בן אדם מתפלל שלא בכוונה במשך תקופה מסוימת, אז כשהוא לומד אחרי זה, הוא מתפלל אותה תפילה. הוא מתפלל את זה בכוונה, אז הוא מעלה את התפילה שהתפלל שלא בכוונה לפני זה. אבל התניא כאן לא מסביר את העניין של תפילה, רק מביא את זה בקיצור, בנקודה. אז הוא מסביר את זה יותר באריכות בקונטרס אחרון בסוף התניא. שם הוא מסביר שמגיע לתפילה שאפשר להעלות מכל השנה כולה, כלומר מכל התפילות של השנה, ולהעלות את התפילות שהבן אדם מתפלל בכוונה. שאם יש לו תפילה אחת מתוקנת מכל, זאת אומרת שבמשך כל השנה ביחד סך הכול פעם אחת היה לו כוונה בתפילה, אז זה מעלה את כל התפילות של השנה. אבל זה בשביל אלו שצריכים דיסקאונט. כמובן שזה רק בדיעבד. לכתחילה צריכים לנסות שהתפילה תהיה כל פעם בכוונה, אבל בדיעבד זה העניין.