לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ט - חלק ז

00:00 עמוד ב'. סוגיה מהתחלת פרק ל"ט, אחרי הנקודה. והיינו. מה מדבר פה האלטער רבי? האלטער רבי דיבר פה שישנם... בהתחלה האלטער רבי הסביר באריכות בפרק הזה שישנם שלוש דרגות בעבודת השם. יש אהבה ויראה, ואדם מעורר אהבה ויראה טבעיים, ואז הנשמה שלו, שלו עולה לעולם היצירה. ויש אהבה ויראה שכליים, שאז הנשמה שלו עולה לעולם הבריאה. ויש מרכבה, שאז הוא באצילות. וכשהוא מקיים מצוות מתוך אהבה ויראה, אז המצווה שהוא מקיים מתוך אהבה ויראה טבעיים מקשרת אותו עם האור אין סוף שמתלבש בעשר ספירות דיצירה. התורה ומצוות שמקיים מתוך אהבה ויראה שכליים מקשרות אותו עם האור אין סוף שמתגלה בעשר ספירות דבריאה, וכשהוא מקיים מצוות באופן של מרכבה, תורה ומצוות מרכבה, אז הוא מקשר אותו עם אור אין סוף שמתגלה בעשר ספירות דאצילות. וזה הגן עדן שאומרים שהנשמה מקבלת אחרי שהיא עולה למעלה: זיו תורתן ועבודתן. מה זה זיו תורתן ועבודתן? זה האור מהאור אין סוף שנמשך על ידי המצווה שלו, וזה העניין של שכר מצווה מצווה. שהשכר מצווה זה המשכת האור אין סוף שנמשך על ידי המצווה שלו. אם זה היה עם אהבה ויראה טבעיים, אז זה ביצירה, באור אין סוף כשהוא מתגלה בספירות דיצירה; אהבה ויראה שכליים בבריאה; ואהבה ויראה של מרכבה, זה מתגלה ב-ב-באצילות, באור אין סוף שמתגלה בספירות דאצילות. האלטער רבי הוסיף שהעניין של שכר מצווה מצווה פירושו שמשכרה נדע מהותה. שזה אומר שגם עכשיו הוא נמצא במצב כזה, שכשהוא מקיים תורה ומצוות באופן של אהבה ויראה טבעיים, אז עכשיו העבודה שלו נמצאת בעולם היצירה. הגן עדן זה רק הגילוי של מה שהוא עושה עכשיו. אבל עצם העניין נפעל עכשיו, וכשאני מקיים תורה ומצוות באהבה ויראה טבעיים, אז התורה ומצוות

02:47 שלי נמצאים בעולם היצירה. וכשהוא מקיים תורה ומצוות באהבה ויראה שכליים הוא נמצא בעולם הבריאה, ועל דרך זה כשמקיים במרכבה נמצא באצילות. שזה הרי גם כן הביאור מה שהאלטער רבי אומר בליקוטי תניא, שמשה רבנו עמד לפני פרעה. אז היה כאן אצילות ביחד באותו מקום, באותו, אותו מקום של מקום גשמי. עמד משה רבנו שהיה באצילות בנשמה, ופרעה היה בשלטון יונקי הקליפות, ובאותו ד' אמות עמדו אצילות מול נוגה זה. היה נראה שני אנשים שעומדים באותו מקום, אבל בנשמה הם עמדו בשני דברים. הוא היה בעולם האצילות בנשמה, והוא היה ביונקי הקליפות בנשמה. זאת אומרת, המצב שהבן אדם קשור אליו זה איפה שהוא נמצא עכשיו גם כן. זה העניין של משכרה נדע מהותה, שהמהות של התורה ומצוות תלויה לפי הכוונה שהבן אדם מכוון, באיזה דרגה הוא נמצא. כשבן אדם אין לו אבל שום התעוררות דאהבה ויראה, הוא לא מעורר שום סוג של אהבה ויראה, אפילו לא אהבה ויראה טבעית. הוא מקיים תורה ומצוות, אבל הוא מקיים תורה ומצוות בלי שום התעוררות דאהבה ויראה. רק מצד אהבה ויראה שיש לכל יהודי בעצם הנשמה. אבל הוא לא מעורר את זה. כל יהודי הרי יש לו אהבה ויראה בטבע הנשמה, אבל בגלל שהוא לא עורר את האהבה ויראה, אז בפועל מלמעלה התורה ומצוות שעושה זה לא מצד אהבה ויראה, לא מצד התעוררות אהבה ויראה. אז אומר האלטער רבי, על זה אומרים בתיקונים שאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. מה פירוש לא פרחא לעילא? שזה לא מתחבר עם האין סוף של העשר ספירות שמתגלים בד' עולמות. זה נשאר בעולם הפירוד. מה פירוש הפירוד? זה יכול להיות באיזה עולם

04:34 שיהיה, עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה, אבל לא בעשר ספירות שבעולם. בגלל שהיה חסר לו העניין של התעוררות אהבה ויראה בכוונת המצווה שלו. זה הביאור שהאלטער רבי אמר עד עכשיו. ממשיכים הלאה. עכשיו האלטער רבי הולך להסביר כמה פרטים בעבודה של לא לשמה. האלטער רבי התחיל להסביר שכשחסרה אהבה ויראה, אז זה נשאר בעולם הפירוד. זה לא עולה לעשר ספירות, כן, בעולם הפירוד, חיצוניות העולמות, וזה לא מתחבר עם ייחוד הקדוש ברוך הוא עם העשר ספירות. אז האלטער רבי כאן, מכאן עד סוף הפרק, האלטער רבי נכנס להסביר כמה פרטים בעבודה שלא לשמה. זאת אומרת שעד כאן הוא דיבר בעיקר על עבודה לשמה. ועכשיו האלטער רבי מדבר על פרטים בדרגות בעבודה של לא לשמה. היינו, כשמה שהאלטער רבי הביא עכשיו, כשמקיימים תורה ומצוות בלי התעוררות אהבה ויראה, אז התורה ומצוות נשארות למטה, בעולם הפירוד, וזה לא מתאחד עם אין סוף. וזה מה שמביא התיקונים: לא פרחא לעילא, וזה לא עומד מול הקדוש ברוך הוא, לא סלקא לקמיה קודשא בריך הוא. מסביר האלטער רבי ואומר: והיינו אפילו אם אינו עוסק שלא לשמה ממש. המדובר פה, שאומרים שהתורה ומצוות לא מתחברים עם אין סוף, עם העשר ספירות, אלא נשארים בעולם הפירוד, לא מדובר על בן אדם שלומד תורה שלא לשמה ממש. מה זאת אומרת שלא לשמה ממש? לשום איזו פנייה אחרת. הוא לומד תורה בגלל פנייה אחרת, בגלל טעם אחר, מטרה אחרת. הוא לומד תורה כדי להתגדל, להתייקר, להיות תלמיד חכם, כי היצר הרע זה. זה נקרא תורה שלא לשמה. על זה לא מדברים פה, על זה. מה מדברים פה? שלומד סתם. האלטער רבי מסביר: אלא מה הסיבה שהוא לומד? מה

06:32 המוטיבציה, מה דוחף אותו ללמוד? אלא כמו שכתוב, "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה". מה שכתוב בפסוק. הפסוק אומר שהנביא מתלונן שכל היראת שמיים שיש להם זה יראת שמיים שעושים בגלל רגילות. הם התרגלו לעניינים של יראת שמיים בחינוך. מצוות אנשים מלומדה. הוא התלמד מתוך ילד קטן, התלמד להיות ירא שמיים, לקיים את השולחן ערוך, ללמוד תורה. אז הוא ממשיך באותה דרך שהוא התחנך, וכך הוא הולך ועולה. אומר האלטער רבי שכשזה באופן כזה, זה נקרא שהתורה שלו לא עולה למעלה. זה מה שהאלטער רבי אמר קודם, שהתורה שלו, כשלמד התורה, זה בלי אהבה ויראה. אז זה לא פרחא לעילא. מתכוונים לדרגה הזאת. לא מתכוונים שחס ושלום הוא לומד עם כוונות לא טובות, שלא לשמו, אלא הוא לומד מצד רגילות. הוא התרגל להתחנך באופן כזה והוא ממשיך באופן כזה. פירוש, מה פירוש מצוות אנשים מלומדה? מסביר האלטער רבי: מחמת הרגל שהורגל מקטנותו, שהיה רגיל מתוך ילד קטן, אפילו שהרגילוהו ולימדוהו אביו ורבו, שהיו האבא או הרבי שלו, המלמד שלו. זאת אומרת, הרגילו אותו עוד מתוך ילד קטן. הרגילוהו, בפשטות זה עניין שקשור עם מעשה ולהרגיל. להרגיל זה קשור יותר עם עניין של מעשה. ללמד יותר קשור עם עניין של לימוד תורה. הרגילוהו ולימדוהו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו, שיהיה לו יראת שמיים ולעבוד את השם בתורה ומצוות. אז זה נקרא דרגה שמדברים פה, שהתורה שלו לא עלה למעלה ואין עסק לשמו ממש. והוא לא עובד את השם לשמו ממש. אז לקרוא לזה שלא לשמו אי אפשר לקרוא לזה לאידך. למה שלא לשמו? כי לא עושה שום כוונה לא טובה. זה עניין של

08:39 רגילות. לאידך גיסא, לשמו גם כן אי אפשר לקרוא לזה, כי אין לו שום הרגש של אהבה ויראה. הקשר למשל, הרבי אומר כאן שהוא גם מקטנות, בתור ילד קטן הוא כבר התרגל. מה הדיוק שהוא גם מקטנות? מה יקרה אם בן אדם הורגל בגדלותו? אם בן אדם נהיה בעל תשובה בגיל שלושים, ארבעים, ואז הוא הרגיל את עצמו לעניינים של יראת שמיים, עד שזה גם כן נהיה אצלו מלומד, יכול לקרות אפילו לפעמים. יש כאלה שבגיל מסוים הם החליטו, בגיל מסוים, יכול להיות בחורים בגיל שמונה עשרה, שבע עשרה, שש עשרה. הוא החליט שהוא מתחיל ללמוד. עד אז הוא היה, הוא בזבז את הזמן, ואז יום אחד הוא נהיה בעל תשובה. לאו דווקא בעל תשובה עם התואר של בעל תשובה. כל אחד יכול להיות בעל תשובה, ומחליט שהוא הולך ללמוד ולהתפלל, להתחיל לעבוד את השם, ואחרי זה מתרגל לזה עד שזה נהיה אצלו הרגל. אז זה גם כן נקרא רגילות. מה הדיוק שהרב מדגיש פה שהוא גם מקטנות? אז שני ביאורים אומר הרב. ביאור אחד מהרב יכול להיות שהרב תופס את הלשון הרגיל, מכיוון שבדרך כלל על פי תורה הזמן להרגיל את הילד בתורה ומצוות זה בקטנות. ועל פי תורה זה ככה. זה לא, זה לא חיסרון. כך צריך להיות על פי תורה. ושיננתם לבניך. יש עניין של חינוך שבגיל שש, חמש, ארבע, שלוש, כל מיני דברים. מתי מתחיל בדיוק הזמן לחנך בעניינים של תורה ומצוות? אז יש עניין על פי תורה שהאבא והמלמד צריכים להרגיל את הילד בעניינים של תורה ומצוות, כמו שכתוב במכתב של ה' פשמיש[?], שמגיל שלוש שמים לו פאות ארוכות ושמים לו ציצית ומלמדים אותו

10:23 פסוקים, ברכות, כל הדברים כאלה. אז על פי תורה ככה זה הסדר שמרגילים את הילד. לכן האלטער רבי תופס את זה. אבל באמת זה שייך גם לגדולים. זה אופן אחד, יכול להסביר, זה יותר פשט. יותר בעומק, הרב אומר שיכול להיות שזה מדויק דווקא, שהרב מדייק דווקא הוא גם מקטנות, כי אם בן אדם התחיל כשהיה כבר גדול, אז בפשטות זה לא. כשאדם התחיל כשהוא היה גדול אז הוא לא מתחיל מצד הטבע, להפך. הרי זאת אומרת שבמשך כמה וכמה שנים הוא היה מונח במשהו אחר. אז בן אדם גדול שמתחיל לעבוד את השם, בוודאי היה לו בזה הרגש של אהבה ויראה. אם לא, לא היה מתחיל. הוא כבר גדול, הוא כבר לא ילד קטן שאומרים לו מה לעשות והוא עושה. הוא כבר עושה דברים בגלל שיש לו בשביל זה איזשהו הרגש מסוים, או הרגש של אהבה והרגש של יראה, או שניהם ביחד. וממילא מכיוון שהוא התחיל את העבודה של השם שלו מצד טעם של לשמו, אהבה ויראה, אז יכול להיות שאז זה לא נחשב. אפילו שאחר כך הוא כבר נהיה אצלו רגילות, בגלל שהתחלת העבודה שלו הייתה מצד אהבה ויראה, אז נחשב שכל עבודה שעושה אחר כך גם כן אהבה ויראה. על דרך כמו שהרב אומר הלאה בעניין שבן אדם מתפלל תפילה אחת במשך השנה בכוונה, אז זה מעלה את כל התפילות של השנה. זאת אומרת שיש כזה דבר בעבודה, שפעולה אחת שעושים לשמו מעלה את כל הפעולות האחרות. על דרך אומרת יהיה לי כמה פרטים בעניין הזה. אז על דרך זה אפשר להגיד גם פה, שמכיוון שהבן אדם הזה הוא התחיל בגדלות, ואז הרי היה

12:00 לו רגש של אהבה ויראה, לכן הוא התחיל, וממילא זה מעלה את כל התורה שהוא ילמד בהמשך. למרות שזה לא היה, הרי זה נשאר בצריך עיון. אם זה, אם זה אמת, אם זה נכון ככה. אם אפשר לדייק ככה ולא שנתיים. אז סתם, זה דיוק מעניין שהרבי מדייק גם בעניינים. נחזור לענייננו. אז האלטער רבי אומר פה שכאן מדובר על בן אדם שלא לומד שלא לשמו. הוא לא לומד שלא לשמו. אין לו שום כוונה של פניות אחרות בלימוד. אבל לשמו גם כן לא, כי אין לו יסוד של אהבת ה'. אלא למה הוא לומד? מצד שמה? מצד שהרגיל את עצמו, או הרגיל אותו אבא ואימא, הרגיל אותו המלמד שלו בקטנות, והוא המשיך לעשות ככה. וזה לא נקרא שלא לשמו. למה זה לא נקרא שלא לשמו? הרי כתוב כאן שהוא הרגיל אותו ליראת השם. זה מעניין. הוא לא אומר שהרגיל אותו לשים ציצית, לעשות נעגל וואסער. הפסוק מדגיש: ״ותהי יראתם אותי״. יש לו יראה גם כן. חידוש מאוד גדול. כי בפשט מסבירים תמיד מצות אנשים מלומדה, פירושו כשהיית ילד קטן אז האבא הרגיל אותו שצריכים ללכת עם כיפה, צריכים ללכת עם ציצית וצריכים לישון עם ציצית. הוא כל כך התרגל לזה, שבשבילו בכלל אין בזה עבודה של השם. כמו שהוא עושה את השיניים כל בוקר. כן, הוא הרגיל את עצמו, הרגילו אותו ההורים שלו, רבו איתו בגיל קטן על זה, עד שזה כבר נהיה אצלו רגילות שצריכים-- צריך לעשות את השיניים, ועל דרך זה צריכים להתרחץ וצריכים להחליף בגדים. כל מיני, לשים פיג'מה, כל מיני דברים שנהיה אצלו חלק מהריתמוס, חלק מהחיי

13:36 היום־יום, ובמילא גם כן נהיה אצלו רגילות שצריכים לשים ציצית, לעשות נעגל וואסער. זה חלק מהרי-- מהרי-- ריתמוס, רוטינה. אז ממילא זה עניין שמדברים בדרך כלל. אבל כאן הדיוק זה לא ככה. כאן הוא אומר ״ותהי יראתם אותי״. יש לו אפילו יראת שמיים. ואף על פי כן אומר האלטער רבי: זה לא נקרא לשמו. ל-- לא נקרא לשמו ממש. למה? כי גם היראת שמיים נהיה אצלו רגילות. זאת אומרת שזה לא באמת שהוא מפחד מהקדוש ברוך הוא, יש איזה הרגש עליון, אלא יש לו יראה בטבע. כבר נכנס לילדים שמחנכים בבית, כן? שמדברים שם, ההורים מחנכים אותם, כן? מחנכים אותם כל הזמן על מה שצריכים להיזהר, הקדוש ברוך הוא, צריכים לשמוע. מכניסים להם את היראת שמיים גם כן בדם, אבל היראת שמיים במשך הזמן נהיה אצלו רגילות, שאפילו שיש לו יראה, זה לאו דווקא שיש בזה הרגש של אלוקות ביראה, אלא הוא מפחד לעשות עבירה, מפחד שייפול משהו מהגג אם הוא יעשה עבירה, הוא מפחד, שלא יודע, שזה לאו דווקא יראת שמיים גם לא. אלא זה יראה שנהיה אצלו רגילות. כמו שיש אצל ילד קטן, אצל בן אדם, יש לו יראה מהשוטר. זה לא פשט שיש לו יראה מהשוטר, יש לו יראה, הרגש של יראה, אלא זה רגילות גם כן. כבר ילד קטן הוא יודע שעם שוטרים לא מתחילים. נהיה אצלו דבר כזה שהחוקים של המדינה צריכים לשמור, אז יש לו יראה טבעית שזה כבר לא, זה כבר לא יראה שקשור עם רגש מסוים, עם איזה הסבר מסוים, עם איזה הרגש פנימי. על דרך זה גם כאן. זה מה שהאלטער רבי מדבר כאן. שאפילו שיש כאן

15:24 יראה, אבל היראה זה מצד הרגילות שהרגילו לירא אביו ורבו, זה לא נחשב לשמו. למה לא? כי לשמו מה? ולמה זה לא נקרא לשמו? האלטער רבי מסביר: לשמו ממש, כדי שעבודה של השם יהיה באופן של לשמו, לשמו הכוונה שזה יהיה לשם הקדוש ברוך הוא, לשם שמיים. אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים על כל פנים. אי אפשר להיות עובד לשמו אם אין לך איזה רגש מסוים של אהבה ויראה. אהבה ויראה, אבל עם רגש של אהבה ויראה. לא אהבה ויראה יבשה, אהבה ויראה שיש בזה רגש מסוים שמגיע מצד איזה הסבר מסוים. להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים. צריך להיות איזה מחשבה, התעוררות. זה שיש לכל יהודי אהבה ויראה טבעיים בנפש, כמו שאמרנו קודם, דחילו ורחימו, אין בזה שום התעוררות. זה לא-- אין בזה שום רגש. ואז יכול להיות שיהיה אצלו מלומדה. יהיה אצלו יראת שמיים מלומדה. זה לא נחשב לאהבה ויראה שמדבר כאן, שזה לא נחש-- זה לא נחשב של לשמו. מתי זה נחשב לשמו? לשמו זה נחשב כשיש לו התעוררות. המינימום של התעוררות זה ההתעוררות על כל פנים שבמוח, כמו שאמרנו קודם. יש אהבה ויראה שמתגלים בלב, אהבה ויראה בהתגלות לבי, וזה הכי טוב. אבל יש על כל פנים אהבה ויראה במוח. זאת אומרת, כמו שאמרנו בפרק ט"ז, שבמוח הוא חושב שכך יעשה, שצריך להתעורר באהבה ויראה. גם זה מספיק כדי שזה יהיה נחשב לשמו. שעל כל פנים במוח שלו הוא מתבונן בעניינים של גדולת הוי' ומעורר בעצמו את העניין של אהבה ויראה. נכון, זה אהבה טבעית, זה לא אהבה ויראה שכליים, זה אהבה טבעית, אבל צריך לעורר את האהבה טבעית. אז זה נחשב לשמו. אבל מצד אהבה ויראה שיש לו בעצם

17:19 הנשמה ובלי לעורר את זה, זה נחשב למצוות אנשים מלומדה, זה לא נחשב לשמה. כי לשמה מה? שאי אפשר בלי אהבה ויראה מסותרות בתעלומות הלב. לא די מהסתר הלב, אלא גילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים. למה? למה זה לא מספיק אהבה ויראה שיש לו בעצם? כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלא את רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו. כמו שרואים אצל בן אדם, כשבן אדם עושה משהו מסוים לחבר שלו, למלא את הרצון של החבר שלו. אם אני עושה משהו לחבר שלי כדי למלא את הרצון שלו, אני רוצה לעשות מה שהשני רוצה. חבר שלי מבקש ממני משהו ואני עושה את זה כדי למלא את הרצון שלו. אי אפשר שיהיה עניין כזה, עבודה למלא את הרצון של השני, אם אין לך אהבה או יראה מהשני. זאת אומרת, יש לפעמים פעולות שאדם עושה מתוך כפייה. מתוך כפייה, כפועל. לא יכול, נגיד, או מצד איזה רחמים. לא סתם. לא על זה מדברים פה. כאן מדברים למלא את רצונו. אני עושה פעולה מסוימת, אני רוצה למלא את הרצון של השני. מה פתאום אני רוצה למלא את הרצון שלי-- שלו? אז זה שתי סיבות. או בגלל שאני אוהב אותו או בגלל שאני ירא ממנו. זאת אומרת, או שיש כאן רגש של אהבה. יש לך רגש של אהבה. אתה אוהב את החבר שלך ולכן אתה רוצה לעשות לו טוב. אתה רוצה למלא את הרצון שלו, או שיש לך יראה ממנו. יראה יכול להיות יראת הכבוד, כן? יראת הכבוד, יראת הרוממות, רברנציה, רספקט. שמצד היראה אתה עושה משהו, אתה רוצה למלא את הרצון שלו. אך חייב להיות איזו תנועה של

19:14 רגש מסוים, רגש של אהבה, רגש של יראה. בלי אהבה ויראה לא יהיה-- לא תעשה את העניינים למלא את רצונו. זה מה שהרב אומר כאן. לקיים תורה ומצוות בלי שום רגש של אהבה או יראה, אז זה לא נקרא לשמו. זה יכול להיות משהו אחר, זה לא לשמו. לשמו פירושו שאני עושה את זה לשמו, בשבילו. למלא את רצונו. לעשות פעולה למלא את רצונו חייב להיות שיהיה בזה רגש של אהבה ויראה. וזה מה שחסידים כאן מוסיפים שהרב כאן מרמז על עניין של התקשרות של חסיד ברבי גם כן. שהמשל שהרב מביא פה, אז החסידים היו מביאים תמיד את הלשון הזה. השגחה פרטית. הרי המילים האלה של התניא, זה נמצא בשיעור תניא של מאתיים, מי יודע? יש לכם תניא שכתוב? אה? י"א ניסן. השיעור תניא של י"א ניסן, אומרים את זה בי"א ניסן בלשון הפשוטה. בלשון המעוברת אומרים פרק מ"א. בלשון הפשוטה אומרים, אומרים את התניא הזה. מה הרבי אומר כאן בתניא? שהעבודה של בן אדם צריכה... כשאתה רוצה למלא את הרצון של החבר שלך, אתה עושה את זה או בגלל שאתה אוהב אותו או שאתה ירא ממנו. זאת אומרת, אי אפשר לעשות פעולה בשביל השני למלא רצונו אם אין בזה רגש מסוים של אהבה ויראה, שזה אחד העניינים שחסידים דרשו כל כך על העניין שצריך להיות רגש של אהבה לרבי. רגש של אהבה, רגש של יראה. אצל הרבי היה צריך להיות גם כן עניין של, אומרים על רגש של אהבה. רואים במכתבים, הרבי מביא העניין של אצל חסידים יש את העניין של אהבה. זה החוט שמקשר חסידים עם הרבי, הרבי עם חסידים. אין בזה הגבלה של זמן, אין בזה

21:07 הגבלה של מקום. כשיש עניין של רגש, של אהבה, שחסיד מרגיש כלפי הרבי. על דרך זה וידרגיסן. הרבי כלפי חסידים. ועל דרך זה יש גם כן עניין של יראה. מה שצריך להיות עניין של יראת הכבוד והביטול של החסיד לרבי, כי הרגש של האהבה והיראה זה נוגע לעצם, לעצם העבודה. זה נוגע לעצם העבודה. זאת אומרת שלא מספיק שאתה עושה מבצעים, עושה, לומד חת"ת ורמב"ם וכל מיני פעולות. אתה עושה את זה רק מצד מצוות אנשים מלומדה, בגלל שהרגלת את עצמך לזה. אז זה לא, זה לא מספיק. אלא צריך להיות העניין של פעולות שאתה עושה עם רגש של אהבה ויראה, כי אין אדם עושה לחבירו דבר למלא רצונו רק אם יש לו בשבילו עניין של רגש מסוים. רגש של אהבה ויראה. על דרך זה גם כן כלפי הקדוש ברוך הוא. כדי שזה יהיה תורה ומצוות לשמו יתברך, הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת למלא רצונו של הקדוש ברוך הוא. זה הפירוש לשמו. לשמו פירושו שאני עושה את זה כדי למלא רצונו. כדי שזה יהיה בזה למלא רצונו חייב להיות בזה רגש של אהבה ורגש של יראה. כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת. מה הפירוש לשמו יתברך באמת? האלטער רבי מיד מסביר: למלא רצונו לבד. מה הפירוש לשמו יתברך באמת? זאת אומרת שלא מעניין אותי שום עניין צדדי, שום כבוד, שום ישות, שום פנייה, שום שכר גשמי, שכר רוחני, אלא אני עושה את זה אך ורק בגלל שככה זה רצון העליון. זה הפירוש לשמו. לעשות את התורה ומצוות של הקדוש ברוך הוא. אי אפשר להתעורר בעבודה לשמו בלי זיכרון לפחות במוח לחשוב על עניינים של

22:58 אהבה ויראה. לפעמים בן אדם לא יכול להתעורר ברגש של אהבה ורגש של יראה ממש בשעה שהוא לומד. זה האידיאלי, שיהיה לנו רגש של אהבה ויראה, אבל לפחות שבמוח הוא יחשוב מחשבות שקשורות עם אהבה. במוח הוא יחשוב עניינים שמעוררים את האהבה, לחשוב על עניינים שמעוררים את היראה. על כל פנים, שבמוח יהיה את אהבה ויראה. אז ממילא בשכל יהיה מונח אצלו שכך יעשה, שבגלל שהקדוש ברוך הוא דבר טוב, ממילא צריכים לאהוב אותו, ועל דרך זה צריכים שיהיה יראה לקדוש ברוך הוא. ממילא צריכים לקיים כל מה שהוא רוצה. זה כבר המינימום שצריך להיות בשביל העבודה לשמה. אבל כשחסר את זה, אז זה לא יכול להיות עבודה לשמה. מעניין שבמשל האלטער רבי אומר או יבוא או יורד ממנו אחד מהשניים, או אהבה או יראה. ובנמשל האלטער רבי אומר אהבה ויראה. כן, צריך להיות שניהם, גם אהבה וגם יראה. צריך להיות שני הדברים. זאת אומרת, שלעבוד את הקדוש ברוך הוא כדי שיהיה לשמה, צריך להיות שני הדברים, גם אהבה וגם יראה. כי הרי למה לא מספיק אהבה לבד? וזה האלטער רבי כאן מוסיף איזו אסמכתא, אומר: ״וגם אהבה לבדה אינה נקראת בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות המסותרת בלב כל ישראל, כמו שיתבאר לקמן״. אם אהבה לבד לא יכולים לפעול את הלשמה, חייב להיות איזשהו עניין של יראה, על כל פנים יראה תתאה שהיא מסותרת בלב כל ישראל, כמו שיתבאר לקמן. בזה האלטער רבי מתכוון לפרק מ"א. שם האלטער רבי מסביר שאם אהבה לבד, לא יכולים לעבוד את השם ושיהיה לשמה, חייב להיות עניין של יראה גם כן. לעומת זה, האלטער רבי לא מסביר פה: אולי מספיק יראה לבד? אולי יכול להיות יראה לבד בלי אהבה? האלטער רבי

25:20 לא אומר. האלטער רבי רק מסביר למה אהבה לבד לא מספיק. צריך להיות גם יראה, אבל לא מסביר למה לא יכול להיות יראה לבד בלי אהבה.