לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ט - חלק ה

00:01 האלטער רבי מסביר. אחרי שהאלטער רבי הסביר את ההבדל בין אהבה ויראה טבעיים ואהבה ויראה שכליים, שהאהבה ויראה טבעיים שייך לעולם היצירה ואהבה ויראה שכליים שייך לעולם הבריאה, אז הרבי מתחיל להסביר מה היא עולם האצילות. מסביר שהאצילות זה עולם השכל והאמונה. עם שכל, הסברנו, אי אפשר להגיע לאצילות. זה שייך לעולם הבריאה. מה שאין כן בעולם האצילות, שמה זה עניין של ביטול, יחוד והתכללות באין סוף לגמרי. וההבדל בין אצילות לבריאה זה למרות שבשניהם מדברים שיש את החב"ד. ההבדל הוא שבעולם הבריאה העיקר מה שמורגש זה החב"ד, ההשגה. ולכן העבודה בנשמה של בריאה זה בעיקר בעניין ההשגה. מה שאין כן באצילות, מה שמאיר בעניין החב"ד, האין סוף. היחוד של המוחין עם אין סוף. מה שמורגש יותר זה לא ההשגה אלא האין סוף מורגש שמה. אז דרך החילוק בכלל בין חכמה לבינה, כמו שהסברנו בשיעור הקודם, שבחכמה כח מה, אז שמה נרגש הוא לבדו ואין זולתו, וזה עושה ביטול. מה שאין כן בבינה, העיקר זה ההשגה, וזה בכללות ההבדל בין אצילות לבריאה. ולכן בעולם הבריאה ששם זה עולם הבינה שייך לעניין ההשגה, ולכן שם אומרים שזה אהבה ויראה שכליים, אהבה ויראה שמגיע על ידי השגה, שזה הצדיקים שעובדים את השם על דרך זה, נשמות שעובדים את השם באהבה ויראה על פי השגה, זה בגן עדן הבריאה. מה שאין כן בעולם האצילות, שמה מאיר אין סוף בהספירות, ולכן עיקר העבודה בנוגע לעולם האצילות זה בעניין המרכבה. זה מה שהאלטער רבי מסביר בדף נ"ג למעלה, שבאצילות מכיוון ששם מאיר אין סוף בספירות, ולכן שמה העבודה זה לא באופן של השגה, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, אלא שמה זה העבודה של הצדיקים שעבדו את השם למעלה

02:08 למעלה מאהבה ויראה, אפילו שכלי. אלא באיזה אופן הם עבדו את השם? עבדו את השם באופן של מרכבה. אה, שאלנו שבוע שעבר למה הלשון של האלטער רבי זה "ועבודתם הוא בבחינת מרכבה ממש". האלטער רבי אומר: "ועבודתם הוא בבחינת מרכבה ממש". הוא לשון עבר. אז הרבי באמת כותב שאולי צריכים לתקן פה, צריך להיות כתוב היא. כן. אה, אבל הרבי מתקן. אז אין מה להוסיף. אז צריך להיות שעבודתם זה בבחינת מרכבה ממש. אז מה העבודה של העובדים שהם בחינת מרכבה ממש, בביטול לעולם האצילות? יש. הם בטלים לגמרי על ידי קיומם תורה ומצוות. האלטער רבי מביא כאן את דברי חז"ל, "האבות הן הן המרכבה", לפי שכל ימיהם זאת עבודתם. עד כאן מה שלמדנו בשיעור הקודם. לפני שממשיכים הלאה, רק נקודה נוספת כאן, ונגיע לביאור, ונגיע לעבודה של מרכבה. האלטער רבי כבר אמר קודם בפרק ל"ה. האלטער רבי כבר אמר שאפילו צדיק גמור שעובד את ה' באהבה ויראה בתענוגים, אז הוא יש מי שאוהב. זאת אומרת שאיזה סוג של אהבה ויראה שיהיה לך, אז הוא נחשב ליש מי שאוהב. זה האלטער רבי מסביר כהקדמה לעניין של תורה ומצוות. למה אפילו צדיק גמור צריך את העניין של תורה ומצוות? לא מספיק אהבה ו... אהבה ו... אהבה ויראה בתענוגים וכיוצא. צדיק, אצלו אהבה ויראה זה באופן הכי נעלה של ביטול. אף על פי כן, מכיוון שאהבה ויראה נובע מתוך המציאות שלו, של הנשמה, אז יש בזה עניין של מציאות מסוימת, ולכן אי אפשר עם מציאות להיות כלי לאלוקות. אלוקות זה ביטול, אין עוד מלבדו. ולכן על ידי אהבה, איזה אהבה שתהיה, אפילו אהבה ויראה באופן הכי נעלה,

04:25 אי אפשר לתפוס את הקדוש ברוך הוא. והדרך היחידה איך אפשר להתקשר לאלוקות באמת זה דווקא עם תורה ומצוות. כי תורה ומצוות זה לא נובע מתוך הבן אדם, זה נובע מתוך הקדוש ברוך הוא. זה היה ההסבר, וזה היה הביאור בפרק ל"ה הזה, שדווקא עובדין טבין זה השמן של הפתילה שמביא את המשכת השכינה בנפש היהודי. זה הביאור במה שהרב אומר כאן בנוגע לצדיקים שעובדים את השם באופן של מרכבה. אז האלטער רבי מוסיף כאן את המילים "על ידי קיום התורה והמצוות", כי זה נוגע, זה נוגע לכל העניין פה. האלטער רבי לא אומר סתם שהצדיקים האלה עובדים את השם באופן של מרכבה, שהם רוצים להתבטל לגמרי באין סוף ברוך הוא סתם. הוא כותב שרוצים להתבטל לאין סוף על ידי קיום התורה והמצוות, כי אם זה לא היה על ידי קיום התורה והמצוות, אז סוף כל סוף, כמו שאמרנו בתניא פרק ל"ה, זה יש מי שאוהב. מה זה משנה עד כמה הוא מתאחד עם אלוקות? אבל כל סוג של הרגש שמגיע מהנפש, אז זה עדיין לא תכלית הביטול. לכן זה מה שהרב אומר כאן, שהעבודה היא מרכבה. במה זה מתבטא? שהם רוצים להתבטל לאלוקות לגמרי על ידי תורה ומצוות. כי דווקא כשזה על ידי תורה ומצוות, אז זה אמיתית הביטול. והאלטער רבי מביא דוגמה, ונגיע אליו. האבות הן הן המרכבה. מה אתה רוצה להסביר כאן, להגיע לאבות? והאלטער רבי מוסיף ביאור ואומר: האבות הן הן המרכבה, והיינו לפי שכל ימיהם זאת עבודתם. מה הוא רוצה להגיד עם זה? זאת אומרת, אתה בא להסביר פה את הלשון של חז"ל שאומרים האבות הן הן המרכבה. מה בדיוק הלשון? האבות? הן הן

06:14 מרכבה. כידוע, אנחנו אמרנו עכשיו שכל הצדיקים שעובדים את השם באופן של ביטול במציאות, אז זה מכניס מרכבה. אבל רואים שחז"ל מדגישים בלשון שלהם, אומרים האבות, הן הן המרכבה. מה פה מיוחד בלשון האבות? הן הן המרכבה. בפרט שכתוב שתי פעמים הן, ידוע שכשכתוב פעמיים זה בא להדגיש כאילו שדווקא זה המהות של המרכבה, וכל שאר העניינים הם לא המהות של המרכבה. אז אתה מסביר שמה שאמרו דווקא על האבות, אומרים הלשון הן הן המרכבה. זאת אומרת שהמהות עניין המרכבה זה דווקא בבחינה של אבות. הוא מסביר לפי שכל ימיהם זה סביב רצון, שאצלם זה היה כל המציאות שלהם. כל ימיהם. הכוונה אלטער רבי, זה לא רק עניין של זמן, שמכיוון שבאופן זמני היה בזמן זה כל העבודה שלהם באופן של מרכבה, אלא זה שבזמן כל... כל זה שאומרים כל ימיהם של רצון זה מבטא שמרכבה זה היה המציאות האמיתית שלהם. זאת אומרת שבעצם הכוונה זה לא רק בזמן. הכוונה בנפש. זאת אומרת ככה, יש כאלה שהם מרכבה, אבל יש זמנים שלא מרכבה. לא כל אחד מרכבה כל הזמן. יש זמנים שהוא עומד בביטול גמור של מרכבה ויש זמנים שאין לו את הביטול של מרכבה, שזה מדגיש שהוא העניין. המרכבה זה לא המציאות העצמית שלו. זה שאצל אבות אומרים שכל ימיהם. עצם התורה הרי מזכיר את העניין של האבות הן הן המרכבה כמה פעמים בתניא כאן, ויש גם כן לפני זה פרק כ"ג, וגם כן בפרק מ"ו. בכמה מקומות אלטער רבי מזכיר את העניין. במקום אחד האלטער רבי כותב שכל איבריהם. שכל איבריהם. איך הלשון של אלטער רבי אומר? פרק ל"ד. אמרתי ל"ד? גם אמרתי בל"ד. האלטער...

08:18 רבי אומר שכל ימיהם לעולם. האלטער רבי פרק ל"ד. האלטער רבי מביא את העניין של האבות הן הן המרכבה. הוא אומר שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לריבונו של עולם. זאת אומרת שבמה מתבטא העניין של האבות הן הן המרכבה? בעניין של זמן. שכל ימיהם לעולם, אף פעם רגע אחד הם לא הפסיקו את הקשר שלהם עם הקדוש ברוך הוא. כמו שהרבי מביא גם כן מאחד המאמרים של האלטער רבי שכותב אפילו בשעת השינה. זאת אומרת, גם כשהם ישנו הם היו בעניין המרכבה. זה ההדגשה יותר בעניין הזמן. על דרך זה גם כאן בלשון של האלטער רבי. הוא אומר כל ימיהם, זאת אומרת שזה היה מקשר את זה עם עניין הזמן. במקום אחר בתניא האלטער רבי הלשון אומר, פרק מ"ו אם אני לא טועה, הלשון של האלטער רבי האבות הן הן המרכבה. אז הוא אומר... לא. איפה זה? פרק כ"ג. פרק כ"ג, הלשון של האלטער רבי זה: אבות הן הן המרכבה, שכל איבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם. תראה, אז, אז, אז, אז, אז זאת אומרת ששם האלטער רבי מדגיש בזה גם את האיברים. הוא גם כן מוסיף כל ימיהם. אבל הוא גם כן מדגיש שזה עיקר הדיוק של האלטער רבי זה גם האיברים. אז אם ככה, ישנם שני פרטים במה שאומרים האבות הן הן המרכבה. וזה שמדגישים שאצל האבות היה אצלם המרכבה וזה היה המהות שלהם, מתבטא הן בעניין הזמן. זאת אומרת שכל רגע ורגע זה לא היה מוגבל. יש כאלה שאצלם העניין של מרכבה זה מוגבל. זמן כן, זמן לא. אצל האבות זה היה כל הזמן. זאת אומרת,

10:20 זה היה אצלם בלי הפסק בזמן, וגם כן בכל הנפש שלהם, כל האיברים. זאת אומרת שלא היה שום פרט מהאיברים שלהם. כל תנועה שלהם שהיה בנפש זה היה רצון העליון. לא היה להם שום תנועה בנפש שלא יהיה שייך לרצון העליון. ודווקא זה מבטא את השלימות של מרכבה. אם המרכבה הוא לא העצם שלך, אז לא יכול להיות שזה יחדור בכל הפרטים האלו. דווקא כשהמרכבה זה היה המהות שלהם, אז זה מתבטא בזה שגם כל הזמן זה היה ככה וגם כל האיברים, שלא היה שום פרט מהם שלא היה מרכבה לאלוקות. מה שהאלטער רבי אומר פה הלשון גם כן. מגיע לעניין המרכבה אז האלטער רבי אומר פה את הלשון: הם וכל אשר להם. שהביטול של הצדיקים בבחינת מרכבה, אז הלשון של האלטער רבי אומר שהם בטלים לאלוקות, מרכבה ממש לאין סוף. ליבטל ולהיכלל במציאות לגמרי באור אין סוף, הם וכל אשר להם על ידי קיום המצוות. מה הכוונה הם וכל אשר להם? אז בפשטות, הפשט הם וכל אשר להם הכוונה כל מה שיש להם. הכוונה הנכסים שלהם. שאצל הצדיק לא רק הצדיק עצמו והגוף שלו מרכבה לאלוקות, אלא כל המציאות שיש לו, כל מה שיש לו, כל מה ששייך לצדיק זה גם כן מרכבה. זאת אומרת גם כן הכלים שלו וגם הנכסים שלו, הבית שלו, כל פרט ופרט ששייך לצדיק אז זה מרכבה לאלוקות. על דרך כמו שאומרים בנוגע למזוזה. שעל ידי זה ששמים מזוזה בפתח אז זה עושה שכל הבית יהיה שייך לאלוקות. זה אצל כל יהודי. יהודי שם מזוזה אז הכוונה במצוות מזוזה זה שהבית עם כל מה שנמצא בבית יהיה שייך לאלוקות. אבל כמובן

12:21 אצל יהודי רגיל זה מה שהוא רוצה, שהוא שואף, שהוא מאמין, אבל זה לא מאיר בגילוי ובאופן פנימי. אצל צדיק ככה זה אצלו המציאות. אצל צדיק כל מה שיש לו בבית וכל מה ששייך אליו, אז הוא רואה בכל הדברים שיש לו מרכבה לאלוקות. אין אצלו שום דבר, שום פרט שלא יהיה מרכבה לאלוקות. יש על זה סיפור של המזוזה. באמת יש סיפור. כשהרבי הרש"ב עבר לגור לרוסטוב, והיה גם בליובאוויטש, עכשיו עבר לגור לרוסטוב. אז הם קנו אז בית, וכשנראה לי שזה היה קנו או שכרו. אני לא יודע בדיוק מה היה הסיפור, והרבי הרש"ב לא מיהר לשים את המזוזות. לקח כמה ימים עד שהרבי הרש"ב שם את המזוזות, והיה שמה הרב לנדא, והרב לנדא מיהר. יש, יש בשולחן ערוך יש איזו הלכה שאני לא יודע בדיוק את הפרטים של ההלכה. ההבדל בין שכירות לקניין, אם צריכים לשים מיד את המזוזה, אחרי שלושים יום. אני לא זוכר מה הם פרטי ההלכה בקשר לזה, אבל היה איזה עניין שעל פי הלכה היה מובן כל פעם שצריכים לשים ישר את המזוזה. אף על פי כן, הרבי הרש"ב לא מיהר לשים את המזוזה. לקח כמה ימים. הרב לנדא, שהוא היה רב, אז הוא כל הזמן דחף ושאל את הרבי הרש"ב מה יהיה עם המזוזות. והרבי הרש"ב לא כל כך התפעל. היה להם, היו כמה דברים מעניינים שם ביניהם בקשר. כל פעם הרבי הרש"ב דחה, דחה, עד שעברו כמה ימים ואז הרב לנדא לא יכול להתאפק ואמר: על פי ההלכה צריכים כבר לשים את המזוזות. אז הרבי הרש"ב אמר לו: מה אתה דואג? בבית הזה לא יישאר שום טפח. לא זוכר את

14:04 הלשון בדיוק, אבל בערך היה שבבית הזה לא יישאר שום טפח שלא יהיה מזוזה. איך היה הלשון של הרבי הרש"ב? שלא יישאר שום טפח שלא יהיה מזוזה. זאת אומרת שהמזוזה לא תהיה רק על הפתח. כל פרט בבית יהיה חדור עם עניין של מזוזה. אל תדאג. ככה הייתה התשובה. סתם. אבל איך שהיא, זה אצל הרבי. אצל צדיקים אמיתיים שהם נשיאי ישראל, אז העניין של מרכבה זה לא רק הפשט שהם עצמם מרכבה, אלא שכל פרט ופרט אצלם זה גדר של מרכבה לאלוקות. כל עניין שיש להם שנמצא במגע שלהם ובד' אמות שלהם זה עניין של מרכבה לאלוקות, ואם לא, זה לא קיים אצלו. זה לא מציאות בכלל. זה יש גם כן בשיחות של הרבי הריי"צ. הרבי מביא שאדמו"ר הרש"ב אמר: אצלנו שום מחט, אפילו שום מחט לא הולכת לאיבוד. זאת אומרת שאין כזה דבר שיהיה איזשהו אפילו דבר קטן, מחט, שזה יהיה סתם ככה. זה נמצא בגלל שזה צריך. כל דבר יש בזה כוונה אלוקית שמשמש בשביל מטרה מסוימת, וזה הפירוש שהוא מרכבה לאלוקות. לא רק הוא, אלא כל שלו, כל הנכסים, כל המציאות שלו זה מרכבה לאלוקות גם כן. וזה הסיבה גם כן למה חסידים כל כך החזיקו בעניין של הכלים של הרבי והחפצים של הרבי שהיה. יש כזה עניין. למשל שרואים שחתן תחת החופה לובש מהלבושים של הרבי, בגד או כיפה או קיטל, ועל דרך זה גם כן אצל חסידים היה כל מיני עניין גדול להחזיק איזשהו חפץ או משהו ששייך לרבי, כי הכלים שלו. על דרך זה ראו אצל הרבי העניין של הספרים של הרבי עם החפצים. על דרך זה

15:54 גם כן יש בספר המאמרים תר"פ. המאמר הראשון שהרבי הריי"צ אמר אחרי ההסתלקות של הרבי הרש"ב, אז יש את המאמר הידוע ד"ה ראשית גויים עמלק, והרבי מביא את זה בליקוטי שיחות חלק ל"ב. יש שם, הוא מביא שאצל הרבי, הרבי באמצע מאמר, צריכים, הרבי כותב באמצע מאמר, כותב סיפור. כותב שפעם אחת, מדבר שם על העניין של קדושת הצדיק, זה חודר בכל הכלים של הצדיק. הוא מביא, מדבר שם בהקשר של העניין הזה. הוא מביא שהיה פעם סיפור, כך הוא כותב באמצע מאמר, שהרבי היה אחרי ההסתלקות של הרבי מהר"ש, והרבי הרש"ב נכנס לחדר היחידות ונעמד איפה שהיה, מול השולחן והכיסא, איפה שהיה המקום ששמה ישב הרבי מהר"ש, ושם הוא קרא את הפ"נ והתפלל וכולי. והוא מסביר בגלל שהמקומות איפה שהצדיק ישב, אז הכלים של הצדיק והשולחן, תראה, אז כל המקומות האלה הם, הם, הם, הם, הם, על ידי שהצדיק השתמש בהם, והרי הצדיק הוא מרכבה לאלוקות, אז גם המקום נהיה מרכבה לאלוקות. אז הם, יש בהם קדושה של הצדיק שחודר בכל המציאות שמה. אז ממילא זה אנחנו רואים את העניין הזה שאצל צדיק. זה מה שהרב אומר כאן. בקיצור, הלשון שהם וכל אשר להם, שאצל הצדיק לא רק הוא מרכבה, אלא כל הפרטים ששייכים אל הצדיק אז זה גם כן מרכבה לאלוקות, זה שייך לאלוקות. מזה נובע גם כן כל העניין של הרבי, הד' אמות של הרבי. אצל חסידים היה הד' אמות של הרבי. 770, הבית של הרבי, תראה הכיסא של הרבי, השולחן של הרבי. אצל חסידים היה זהירות לא לנגוע בשולחן של הרבי, לא לנגוע בכיסא של הרבי. תראה איך הרבי מתאר בשיחות

17:42 שזקני החסידים אחרי שמונים שנה של עבודה, אז חס-- אז יכולים לגשת ולתת נשיקה. אז זה היה פחד, וזה היה דבר שלא, לא, לא, לא עשו את זה פעם באופן, באופן רגיל. כי למה? כי מדובר על דבר שהוא מרכבה לאלוקות. זה לא סתם דבר קטן. וממילא זה הפשט: הם וכל אשר להם. זה הביאור לפי פשטות הלשון של הרבי, הם וכל אשר להם. אבל יש גם כן ביאור חסידי על העניין, שאומרים אצל חסידים שהכוונה, אומרים הם וכל אשר להם, הכוונה זה לחסידים. שהם וכל אשר להם, שהרי דאָס היא הלשון של הרבי, בבחינת מרכבה ממש לה' ברוך הוא, בטלים לו במציאות, הם וכל אשר להם. הכוונה שהרבי גם כן, את כל אשר להם, וכולל גם את החסידים. שהרבי גם כן מרומם את החסידים. אף על פי שאנחנו מצד עצמנו, אנחנו שמוץ ולא שייכים לאצילות, אפילו לא שייכים לבריאה וגם לא יצירה. חס-- שמוץ נמוכות ביותר, מתחת לעשייה. אבל על ידי שקשורים עם הרבי, אז הרבי לוקח אותנו יחד איתו. אז הרבי נותן לנו את האפשרות שעל כל פנים בנוגע לפרטים מסוימים, יש אצל חסיד בדברים מסוימים, לפעמים, העניין הזה גם כן, הביטול באופן של מרכבה, שהרבי פועל את זה אצל חסידים גם כן, ובכמה עניינים הביטול הזה ביטול במציאות. בכלל יש במאמרים, במאמרים של וארא מוסבר באריכות מה שכתוב בנוגע לאברהם אבינו: כתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי הוי' לא נודעתי להם". ואחרי זה אצל משה היה גם גילוי שם הוי', אז מוסבר בחסידות באריכות וכולו. קיצור, זה שאברהם יצחק ויעקב, אצלם היה, דאף

19:29 על פי שאומר הרבי כאן, הן הן המרכבה, אבל אף על פי כן בזה גופא יש כמה וכמה דרגות. אבל אצל אברהם יצחק ויעקב, הרי הם היו מרכבה למידות. אברהם היה מרכבה למידת החסד, יצחק למידת הגבורה ויעקב למידת התפארת. אז מצד אחד הם היו מרכבה, מצד שני אבל המרכבה התבטאה בציור מסוים של מידות, של אהבה, של יראה ושל תפארת, של רחמים. מה שאין כן אצל משה רבנו, זה עניין הביטול. משה רבנו, אצלו לא רואים שהיה לו אהבה ולא עניין של מידות דווקא. אצל משה רבנו היה עניין של ביטול, וזה הפירוש: "ושמי הוי' לא נודעתי להם", שהם, מה שהם פעלו מרכבה, אבל זה עדיין לא הביטול של מרכבה לאמיתו של דבר. עדיין זה ביטול של מרכבה שיש עדיין מורא ואיזה עניין של מציאות, כי זה קשור עם מידות. מידות זה איזה מציאות מסוימת. מה שאין כן הביטול האמיתי זה דווקא עניין של משה רבנו, שהוא, הוא פועל את האמיתית של עניין של מרכבה, תכלית הביטול, דווקא ביטול. לא עניין של מידות, שמידות קשורים עדיין עם איזה עניין של מציאות מסוימת, שזה בכלל החידוש של מתן תורה, לפני מתן תורה, אחרי מתן תורה. לפני מתן תורה היה קשור עדיין עם איזה עניין של מציאות. אחרי מתן תורה זה ביטול בתכלית. אז זה הרבי מסביר. אז אתם למדתם, מי שלמד את המאמר של בעלי שחוק, שגם שם הרבי מסביר באריכות על חילוק בין לפני מתן תורה, אחרי מתן תורה, כי עניין של מרכבה היה גם לפני מתן תורה. מה שהתחדש במתן תורה זה תכלית הביטול, שהרבי מסביר בהשיחה, שאפילו ביטול יותר נעלה ממרכבה

21:02 גם כן. הרבי מסביר שם במאמר של בעלי שחוק אותו פרק. בואו ננסה להגיע להבין כאן. נכניס קצת בפנים. אומר האלטער רבי: ואף מי ששורש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו. בן אדם כזה ששורש הנשמה שלו זה מדי קטן, הוא לא יכול להיות כלי לכזה, כזה סוג של עבודה, לעבוד עבודה תמה זו, לבטל ולכלול ביראת ה'... מכיוון שזה תכלית הביטול, שזה עבודה תמה. זאת אומרת, עבודה זה, זה שלימות העבודה. שלימות העבודה זה להגיע לעניין של מרכבה, לביטול לאלוקות לגמרי. אבל אדם שקשה לו להגיע לעבודה, לגילוי העבודה הזאת, רק לפרקים ועיתים שהם עת רצון למעלה רק. זאת אומרת, רק מזמן לזמן ורק בזמנים מיוחדים שהם זמנים של עת רצון למעלה, וכמו בתפילת שמונה עשרה שהיא באצילות. אז הרבי מביא דוגמה של זמנים. יש עוד דוגמאות. הרבי מביא רק בתור דוגמה זמנים מסוימים, ששם זה זמנים ששם זה עת רצון. והפירוש עת רצון, זאת אומרת שאז מאיר העניין של אצילות, ובמילא זה זמן שאפשר להתעלות לבחינה של אצילות. נתתי לך דוגמה, וכמו בתפילת שמונה עשרה במשך כל יום ויום. איפה יש את האצילות שבכל יום? זה הזמן של שמונה עשרה שהיא באצילות. הרי ידוע, כולם לומדים חסידות, הרי ידוע שהתפילה זה גדר של סולם, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והסולם יש בזה ארבעה שלבים. יש את עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. ובסדר התפילה זה עשייה, זה קשור עם הודו. יצירה קשור עם פסוקי דזמרה, בריאה קשור עם קריאת שמע, ברכות קריאת שמע, ואצילות קשור עם שמונה עשרה. וממילא יוצא שבשעה שמתפללים שמונה עשרה הם נמצאים באצילות. אז זה מה שהרבי אומר. זה לא שהוא אצלו זה מרכבה, שזה המציאות של המרכבה

23:00 כל ימיהם. זה רק בזמנים מסוימים, למשל בשמונה עשרה, שאז זה זמן של אצילות ובמילא שייך להתעלות לאצילות, ובפרט בשמונה עשרה גופיה יש גם כן דרגות שונות, ובפרט בהשתחוויות שבו. ובאופן מיוחד אז בחלקים של שמונה עשרה ששם יש השתחוויות, שזה שתי השתחוויות בהתחלת שמונה עשרה ושתי השתחוויות שבסוף שמונה עשרה. אז שם עוד יותר מאיר העניין של אצילות בעניין גילוי. למה? שכל השתחוויה היא בבחינת אצילות. העניין של השתחוויות קשור עם אצילות. כמו שכותב הצמח צדק בקבלת שבת. הצמח צדק כותב: בקבלת שבת אומרים ״מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז״, ואז ״הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש״. אז מסביר, וככה מוסבר, שזה העניינים של הד' עולמות. ״הבו לה' בני אלים״ — זה הולך על עולם העשייה. בני אלים, עניין שקשור עם העולם הזה. ״הבו לה' כבוד ועוז״ הולך על עולם היצירה. ״הבו לה' כבוד שמו״ זה הולך על עולם הבריאה. זה שלוש פעמים ״הבו״. זאת אומרת, שנמצאים בריחוק וצריכים ״הבו״, צריכים להתקרב. גם כן ״הבו״ בגימטריה אחד, שזה האחד שמתגלה בכל אחד מהג' עולמות ביחד. אחר כך אומרים ״השתחוו לה' בהדרת קודש״, ״השתחוו לה' בהדרת קודש״. זה עניין של השתחוויה, שזה הולך על עולם האצילות, ששם זה ביטול במציאות, השתחוויה. והראשי תיבות של ״השתחוו לה' בהדרת קודש״ זה ראשי תיבות קבלה. זה כתוב בכתבי האריז"ל, שזה מה שקשור עם העניין של קבלה, כי קבלה זה גם כן באצילות. והד' מדרגות של תורה, פשט, רמז, דרוש וסוד, או תורה שבכתב ומשנה, תלמוד וקבלה. אז קבלה זה באצילות. אז זה הראשי תיבות ״השתחוו לה' בהדרת קודש״, ראשי תיבות קבלה, כי זה ה־זה ה־זה

25:00 הבחינה של עולם האצילות. אז זה מה שהאלטער רבי אומר כאן, שבשמונה עשרה, ובכלל בפרט בהשתחוויות של שמונה עשרה, שכל השתחוויה קשורה עם ביטול במציאות, עניין של אצילות. אז גם צדיקים שהם שייכים לעולם הבריאה יכולים להתעלות לזמן, לרגע, לבחינה של אצילות, כי היא עניין ביטול במציאות. כריעה והשתחוויה זה ממש עניין של השתחוויה, זה התבטלות לגמרי של כל קומתו, שזה הביטול של אצילות. אזי גם כן עיקר קביעות נשמות עולם הבריאה. ממילא הבן אדם הזה שאצלו הוא לא נמצא כל הזמן במעמד ומצב של ביטול במציאות, רק בזמנים מיוחדים, אז אצלו איפה הקביעות של הנשמה שלו? באיזה מקום קבוע? בעולם הבריאה, שזה המקום של האהבה וההשגה. רק לפרקים, לפרקים ורגעים, רק בזמנים מסוימים הוא עולה לאצילות, אבל בעצם איפה הוא שייך? הוא שייך לעולם הבריאה. נסיים עם סיפור קצר. מספרים שפעם היה חוניע מורוזוב. הוא היה המזכיר של הפרידיקער רבי, של הרבי הרש"ב. אז נראה לי שהסיפור הזה קרה אצל הפרידיקער רבי. שפעם אחת בתחילת הנשיאות אז היה לו קצת עדיין, הרגיש קצת, אה, קצת ברייטקייט, כמו שאומרים. אז תחילת הנשיאות. אז מספרים שפעם אחת הגיעו מכתבים בדואר והוא הלך לחפש את המכתבים, ואז נכנס הפרידיקער רבי וראה אותו. אז הוא שאל אותו מאיפה זה המכתבים. אז הוא קצת ככה, תוך מילתא דבדיחותא, אז חוניע מורוזוב אמר, ״המכתבים מהאצילות״. אה, מה, ככה זה מכתבים מהאצילות. אז הפרידיקער רבי אמר לו, ״המכתבים מהאצילות לא מגיעים על ידך״. סתם, זה מעשה.