לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ה - חלק 5

00:01 דובר 1 זאת אומרת, אחרי הגוף. מה האדמו"ר רוצה עכשיו להסביר בחלק השני של הפרק? נסביר קצת יותר בפירוט, באופן כללי. עד כאן האדמו"ר כבר הסביר מאוד טוב את הנקודה למה צריך להיות עניין דווקא של תורה ומצוות. למה לא מספיק העניין של אהבה ויראה? והזוהר הזה אומר שהבן אדם, על ידי מצוות מעשיות, על ידי דווקא עובדין טבין, ועל ידי זה מתקשר אפילו הגוף עם ה', עם הקדוש ברוך הוא. צריכים על זה מעשים טובים. לכאורה, למה מעשים טובים דווקא? למה לא מספיק הנשמה? בפרט הצדיק שאצלו הנשמה חדרה לגמרי בכל המציאות שלו, עד כדי כך שכל המהות שלו זה אהבה ויראה בתענוגים. אז למה לא מספיק שזה יהיה שם אפילו? על זה האדמו"ר מתאר, מכיוון שאיזה סוג עבודה רוחנית שיהיה, עבודה של אהבה ויראה, סוף כל סוף זה עניין של יש. יש בזה איזשהו עניין של יש, אפילו בדקות, וממילא זה לא כלי להשראת השכינה. האדמו"ר הסביר באריכות לעיל ששכינה זה עניין השראת השכינה. פירושו ההשראה של אלוקות. אלוקות פירושו, עניינה אחדות הוי'. אחדות הוי' פירושו שאין מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא. אז ממילא עניין של השראת השכינה פירושו ההתגלות שאין מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא, ההתגלות של אחדות הוי' אמיתית. ובמילא כל פעם, כל רגע שיש עדיין איזשהו עניין של הרגש היש, הרגש העצמי, ממילא זה סתירה לייחוד, וממילא הייחוד לא נמצא שם. ולכן, איזה סוג של אהבה ויראה שיהיה, מכיוון ששם עדיין מורגשת איזו מציאות מסוימת, אז זה מה שהאדמו"ר אומר: מכיוון שאהבת ה' של הצדיק אפילו, מכיוון שזה

02:25 דובר 1 לא אפס, עדיין יש כאן תערובת, איזה עניין שהוא זה שאוהב את ה', ובמילא אחדות הוי' לא יכולה להתגלות שמה. מה שאין כן בתורה ומצוות, מכיוון שתורה ומצוות זה לא מה שהבן אדם עושה מבחירתו, יצירה שלו, אלא זה מה שהקדוש ברוך הוא קידשנו במצוותיו וציוונו. זה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה ומצוות, ושם נמצא רצונו הפנימי, הרצון של הקדוש ברוך הוא בלי הסתפקות. אז כאן מתגלה האחדות של הקדוש ברוך הוא כפי שהוא. זה הנקודה, ולכן דווקא בעניין של תורה ומצוות שם יש את העניין של השראת השכינה. זה הסיבה שהזוהר אומר שצריך להיות עובדין טבין דווקא. עד כאן. לפי זה האדמו"ר כבר הסביר מאוד טוב את הכל. מה עדיין חסר עכשיו בביאור שהאדמו"ר בא עכשיו להסביר? התחלנו כבר בפעם הקודמת שהאדמו"ר בא עכשיו להסביר את המעלה שיש במצוות על תורה. כאן עד עכשיו דיברנו תורה ומצוות בתור איזה עניין אחד, תורה ומצוות בכלל, גם תורה וגם מצוות. הצד השווה של תורה ומצוות זה ששניהם זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. אין כאן עניין של המציאות של הבן אדם, הן בתורה והן במצוות. אז יהודי, מכיוון שכאן הוא בטל לקדוש ברוך הוא, אז כאן נמצא העניין של השראת השכינה. כאן מתגלה האחדות של הקדוש ברוך הוא. מה העניין שאף על פי כן אומר האדמו"ר שלזה גופא יש מעלה במצווה על תורה? מה זה נוגע? אז בפשט, כפי שלומדים פשט, זה נוגע להבנה בלשון הזוהר, כיוון שהזוהר מדגיש עובדין טבין, וזה לא כתוב סתם תורה ומצוות. אז זה מדגיש שזה על ידי עובדין טבין דווקא, זה מה שגורם את השראת השכינה. אז

04:22 דובר 1 רואים שבדבר הזה יש הדגשה מיוחדת על עניין של מעשה, עובדין, עניין של מעשה בפועל, עובדין טבין. אז ממילא צריכים להבין לכאורה למה דווקא מעשה. מצד הנקודה שהסברנו עד עכשיו, מצד המעלה של ביטול התורה ומצוות, שניהם יש אותו ביטול. שניהם זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. למה הוא מדגיש דווקא מעשה? עוד דבר. למה האלטער רבי מדגיש את העניין של מעשה עכשיו, שהוא עכשיו בא להסביר? זה בגלל שהאלטער רבי התחיל הרי את הפרק להסביר ביתר את ה"לעשותו", שאנחנו רואים בפסוק "כי קרוב אליך" שעיקר הדגש זה בעניין של "לעשותו", "בפיך ובלבבך לעשותו". כי הסברנו בפרקים הקודמים שעיקר העבודה של הבינוני זה לא בעניין של לב, רגש הלב, אלא עיקר המעלה של הבינוני זה בעניין של "בלבבך לעשותו", שרגש הלב יבוא למעשה דווקא, ועיקר זה המעשה בפועל. וגם ההרהור שלו, שמענו, זה לא היה בהרהור בשלמות, רק ההרהור שנגיע למעשה. עיקר זה הפועל. אז גם שם אותה שאלה, למה "לעשותו"? אז לפי מה שמסבירים עכשיו בהמשך, אז זה מה שבא לתרץ. הוא בא לתרץ את הלשון "לעשותו", שזה דווקא בעניין של מעשה. אז לכן צריכים להבין מה המעלה של מעשה. לכאורה המעלה של ביטול נמצא גם בתורה, גם בלימוד התורה, לא רק בקיום המצוות ומעשה. זה הנקודה שהאלטער רבי בא עכשיו להסביר, שיש מעלה במעשה על תורה. זה הביאור איך שלומדים פרק ל"ה מצד פשט וסוד. אבל לפי מה שהסברנו בתחילת פרק ל"ה, כבר עבר הרבה זמן, אז יש הרבה בחורים ששכחו, אפילו שהקשיבו. יש כאלה לכתחילה לא הקשיבו, אבל אלו שהקשיבו אז מסתבר שיש כאלה גם ששכחו, וממילא צריכים להזכיר שכשהתחלנו

06:13 דובר 1 פרק ל"ה הסברנו שיש כאן עוד עניין שלישי, שזה האלטער רבי שואל בתחילת פרק ל"ה. האלטער רבי שואל כאן: מה תכלית ירידת הבינונים למטה בעולם? שתכלית ירידת הבינוני לעולם לא מובן, כי הרי האלטער רבי שואל: מכיוון שהבינוני אף פעם לא מצליח להפוך לגמרי את כל המהות של הגוף והנפש הבהמית שלו, תמיד הרי יישאר אצלו תאווה, לא יוכל כל ימיו. אז נשאלת השאלה: בשביל מה אני חי? שאלה שבית ישראל: מה המטרה של החיים? אני בין כה לא אגמור אף פעם את המלחמה. אז בשביל מה החיים שלי? זו השאלה שהאלטער רבי שאל בהתחלה. לכאורה, אם לומדים פשט בקושיה הזאת בפשטות, כמו שלומדים פשט בפשטות בלשון האלטער רבי, שהאלטער רבי שואל בכלל מה המטרה של החיים של הבינוני אם הוא לא מצליח להפוך את המידה שלו, אז האלטער רבי כבר תירץ את זה עד כאן. כבר יש פה את התירוץ. מה התירוץ? התירוץ הוא מכיוון שהעניין זה העיקר. העניין זה תורה ומצוות. איפה פועלים את העניין של השראת השכינה? זה לא על ידי ההרהור. השראת השכינה פועלת דווקא על ידי תורה ומצוות, כי שם יש את הביטול לרצון העליון, וממילא מובן מה המטרה של החיים של הבינוני. מגיע הבינוני וצועק: בשביל מה אני חי? אני אף פעם לא אגמור את המלחמה. זה נוגע לנקודה הפנימית שלך. אבל זה לא המטרה. עיקר העניין כדי לפעול השראת השכינה בדירה בתחתונים זה בעיקר על ידי העניין הבא בפועל, מעשה מצוות, תורה ומצוות, כי שם יש השראת השכינה, וממילא מתורץ למה הבינוני נמצא בעולם, הרי העיקר, שזה העניין של תורה ומצוות, זה נמצא אצל הבינוני גם כן. ולגבי הקושיה הזאת, זה כבר

08:05 דובר 1 תורץ עד כאן. בבחינת הבינוני לא נוגע להבין את המעלה של מעשה על תורה, כי אצל הבינוני יכול להיות שני דברים, גם תורה וגם מצוות. זה אבל אם לומדים פשט בקושיה שם בפשט, אבל אנחנו כבר הסברנו בהתחלה, כשלמדנו את פרק ל"ה, שאלנו, אז הסברנו את הביאור שהרבי מסביר כאן. הרבי מסביר פשט הרבה יותר עמוק. הרבי הרי מסביר שהשאלה הזאת זה לא השאלה של האלטער רבי: למה בינוני נמצא בעולם אם הוא לא מצליח להפוך את המידה שלו לגמרי? כי השאלה הזאת האלטער רבי כבר תירץ בפרק כ"ז. האלטער רבי כבר אמר בפרק כ"ז שיש שני מיני נחת רוח לקדוש ברוך הוא בשני סוגי נשמות. יש נשמה של צדיקים, יש נשמה של בינונים, ולא... כמו שאמר, ברא צדיקים ברא רשעים, שיש נשמות שהם צדיקים שהם צריכים לעשות אתהפכא, ויש נשמות שיגיע עליהם כמו ברא רשעים, שזה הקדוש ברוך הוא רוצה מהם אתכפיא, וזה הנחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא מהאתכפיא שלהם. וכמו שהאלטער רבי מביא שם, ... שהקדוש ברוך הוא יש לו נחת רוח עצום ותיאבון רב עצום מהמאכלים, מהמרים והמלוחים, העבודה של הבינוני. אז האלטער רבי כבר תירץ את השאלה קודם, שאפילו אם אתה אף פעם לא תצליח לגמור את העבודה ולהפוך את הגוף והתאווה, הקדוש ברוך הוא רוצה לראות את הבן אדם איך שהוא. יש לו תאוות והוא צריך להילחם איתם. זה עצמו התאווה. התאווה מניצוח על יצר הרע. כביכול, די בתוך בתוך גרוס. אז מה האלטער רבי שואל בפרק ל"ה עוד פעם? אז מה אנחנו הסברנו? שהקושיה של האלטער רבי זה לא על עצם ירידת הנשמה

09:54 דובר 1 של הבינוני לעולם, אלא השאלה היא למה הוא צריך להתלבש בנפש הבהמית? זה הלשון של האלטער רבי: ירידתו למטה והתלבשות בנפש הבהמית, זה להתלבש בנפש הבהמית של הקליפה. השאלה של האלטער רבי זה לא על עצם פעולת הבינוני. באיזה אופן הוא עושה את זה, שרואים אצל הבינוני שלא רק שהנפש האלוקית יורדת לעולם, אלא היא גם מתלבשת בנפש הבהמית. והמלחמה של הבינוני זה לא רק לעמוד חזק בעניינים שלו, ענייני קדושה, בדרך ניצוחו, אלא מה שדורשים הרי מהבינוני זה גם כן שיתלבש בנפש הבהמית והוא יילחם עם הנפש הבהמית, גם לפעול בנפש הבהמית איזושהי פעולה. זה הרי תכלית ירידת הנשמה, ועל זה נשאלת השאלה: מה המטרה בזה? הרי הבינוני הרי לא מצליח. אם כל הכוונה זה רק הנחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא מעצם העניין של אתכפיא, אז לא היה צריך להיות שהנפש האלוקית תתלבש בנפש הבהמית. היה צריך להיות שהנפש האלוקית תעמוד חזק בעניינים שלה. זאת אומרת, בעבודה בפרט, מתרגם את זה באותיות פשוטות. פירושו, אם כל העבודה זה כמו שמובא בפרק כ"ז, אז עבודת ה' של הבינוני זה עניין של ניצוח. אז כל העבודה של הבינוני הייתה צריכה להיות לא להתעסק עם נפש הבהמית, לא לעבוד יחד עם נפש הבהמית ולהכניס אותו בתוך ולקחת אותו גם כן, אלא העבודה של הבינוני הייתה צריכה להיות רק עם נפש האלוקית. עבודה בקדושה, להיות חזק בקדושה ולא להתעסק בכלל עם הגוף. לא להתעסק בכלל עם עניין הגוף, נפש הבהמית. להיות חזק בעניין קדושה, עניין של מצוות, ולשלול את המציאות של הגוף, נפש הבהמית. לא להשתלב, לא לעבוד איתו ביחד. אז זו השאלה. אבל על פניו אנחנו רואים שלא. הרי הנפש

11:41 דובר 1 הנפש האלוקית של הבינוני מלובשת גם כן בנפש הבהמית דרך התלבשות, והוא עובד איתו גם כן, והוא מנסה גם כן לכבוש את הנפש הבהמית. אז השאלה, ונגיע לפעולה הזאת של התלבשות: מה המטרה שהנפש האלוקית מלובשת בנפש הבהמית אם הוא אף פעם לא יצליח לכבוש את הנפש הבהמית? זה השאלה שהאלטער רבי שואל כאן, ואת השאלה הזאת האלטער רבי עדיין לא תירץ. את זה האלטער רבי עכשיו בא לתרץ עם החצי השני של הפרק. כשהאלטער רבי עכשיו יסביר את המעלה שיש במעשה המצווה על לימוד התורה, אז אנחנו נבין מאוד טוב. בוא נראה בפנים. "הנה כשאדם עוסק בתורה", כאן האלטער רבי מתחיל עכשיו להסביר מה ההבדל בין הפעולה שנעשית בנפש על ידי לימוד התורה והפעולה שנעשית בנפש על ידי קיום המצווה. "הנה כשאדם עוסק בתורה". כשבן אדם לומד תורה, אזי מה קורה בבן אדם בשעה ממש שהוא לומד תורה? "אזי נשמתו שהיא נפשו האלוקית עם שני לבושיה הפנימיים לבד, שהם כח הדיבור ומחשבה, נכללות באור ה' אין סוף ברוך הוא". כשבן אדם לומד תורה, אז מה קורה בשעת לימוד התורה? לימוד התורה פועל בנשמה, בנפש האלוקית. נפש האלוקית הוא זה שמתחבר עם התורה. תורה זה חכמתו של הקדוש ברוך הוא. הנפש האלוקית הוא זה שהוא מבין ומשכיל בעניינים של תורה. ומה עוד הוא אומר? לא רק הנפש האלוקית, אלא גם כן הלבושים של הנפש האלוקית. יש את השכל והמידות של נפש האלוקית שאני לומד. אני משתמש עם הראש להבין, זה הנפש האלוקית עצמו, השכל והמידות שלו. ויש את הלבושים. שהם איזה לבושים? אבל בתורה הבן אדם משתמש רק עם הלבושים הפנימיים של מחשבה ודיבור, שאלה הלבושים היותר רוחניים של הבן אדם. לבושים

13:50 דובר 1 הפנימיים לבד, שהם כח דיבור ומחשבה, נכללות באור ה' ברוך הוא. הם מתחברים עם הקדוש ברוך הוא ומיוחדות בו בייחוד גמור. לא רק שהם נכללות, הם מתחברים בייחוד גמור. הנפש האלוקית, שהוא חלק אלוקה, עם לבוש המחשבה, לבוש הדיבור, מתחברים ומתייחדים עם אלוקות בייחוד גמור. זה הפעולה הנפלאה שיש בלימוד התורה. אף על פי שהבן אדם לא מרגיש כי אין לו הרגש, זה לא כמו זה. אין לו את האהבה ויראה, כל העניינים שאמרנו קודם. אבל בשעה שיהודי לומד תורה, בגלל שתורה זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, אז בשעה ממש שהוא לומד תורה, אז הנפש האלוקית עם המחשבה והדיבור מתייחדים עם אלוקות, נהיה דבר אחד עם אלוקות. "והיא השראת השכינה על נפשו האלוקית". זה מה שנקרא השראת השכינה על נפש האלוקית. כתוב שכשיהודי לומד תורה, כן, אז כתוב שיש השראת השכינה. אז זה קורה. זה הפירוש של השראת השכינה. השראת השכינה זה ההתחברות של יהודי עם הקדוש ברוך הוא על ידי לימוד התורה. כמו שאמרנו קודם, מה פשט השראת השכינה? השראת השכינה, אמרנו קודם, מה פשט השראת השכינה? ההתגלות של אחדות הוי'. השראת השכינה פירושו הגילוי של, של אחדות הוי', של אלוקות. איפה מתגלה ההתגלות של אלוקות? בבן אדם. בנפש האלוקית, במחשבה ודיבור שלו, בשעה שהוא לומד תורה. מכיוון שתורה זה חכמתו של הקדוש ברוך הוא, אין שמה שום דבר אחר. יש שמה רק עניין של אלוקות, חכמתו של הקדוש ברוך הוא. אז הנפש האלוקית והמחשבה ודיבור מתחברים עם אין סוף. מה אומר חז"ל? "שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו". זה הפשט שחז"ל אומרים, שאפילו בן אדם אחד

15:40 דובר 1 שלומד, כן, תורה, אז גם כן שכינה. הנה מה פירוש שכינה עמו? אז שכינה עמו הכוונה הנקודה הזאת שאמרנו עכשיו, השראת השכינה, ההתגלות של אלוקות שמתגלה על ידי התורה. אבל מה? זה רק בנפש האלוקית ורק בלבושים הפנימיים של נפש האלוקית, מחשבה ודיבור. אך כדי להמשיך את השכינה גם על גוף ונפש הבהמית, כדי להחדיר אלוקות גם בגוף ונפש הבהמית, על זה לא מספיק לימוד התורה שהוא הכי עיוני. המלובשת בגוף ממש. על זה כבר תורה לא פועלת. תורה זה עניין רוחני. תורה זה חכמה. ובמילא תורה לא פועלת את הפעולה בגוף ונפש הבהמית. אז לכן צריך לקיים מצוות מעשיות. על זה לא מספיק לימוד התורה. צריך להיות דווקא עניין של מעשי המצוות, המעשים על ידי הגוף ממש. מצוות מעשיות מקיימים דווקא על ידי הגוף. אז דווקא זה פועל את העניין של השראת השכינה גם על הגוף. "שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור, והוא לבוש השלישי של נפש האלוקית". אז כשבן אדם מ-מ-מתחבר לאלוקות במצוות מעשיות, על ידי זה גם הגוף שלו נהיה מיוחד באלוקות. כח הגוף שנמצא בעשייה הזאת, שזה הלבוש השלישי, לבוש המעשה. בעצם האלטער רבי אומר כאן, אם מסתכלים טוב על הלשון, האלטער רבי אומר כאן שתי מעלות שיש על ידי העניין של קיום המצוות. מה המעלה של מצוות על תורה? שתי מעלות. דבר ראשון, בנוגע לגוף. תורה פועלת רק בנוגע לנפש האלוקית, שזה רוחני, ולכן הפעולה שזה פועל למשוך את השראת השכינה זה רק על הנפש האלוקית. מה שאין כן מצוות זה עם הגוף. ובמילא מצוות פועלות למשוך את אלוקות גם

18:06 דובר 1 על הגוף. זה חילוק אחד. חילוק שני זה שהאדמו"ר מדגיש כאן ללבוש השלישי, שתורה זה רק על הלבושים הפנימיים של נפש האלוקית. מה שאין כן מצווה זה גם הלבוש השלישי, לבוש החיצון, לבוש המעשה. זאת אומרת, כך יוצא שיש שתי מעלות במצוות על תורה. מעלה אחת בנגיעה לנפש האלוקית ומעלה אחת בנגיעה לגוף. בנגיעה לנפש האלוקית, תורה פועל רק על הלבושים הפנימיים. מצוות פועל גם על הלבוש החיצוני, גם על מעשה, כח המעשה של נפש האלוקית. כן, ובנגיעה לנקודה השנייה זה שתורה פועל רק על נפש האלוקית ומצוות פועל גם בגוף, וזה שני הדברים שהאדמו"ר אומר כאן. אומר שזה שגם הגוף, כך הגוף שמלובש בעשייה זו, נעשה מיוחד גמור, והוא מוסיף: והוא לבוש השלישי של נפש האלוקית. מה הוא רוצה להוסיף עם זה, שזה והוא לבוש השלישי? להדגיש שגם בנגיעה לנפש האלוקית יש מעלה במצוות על תורה, לא רק בנגיעה לגוף. שני העניינים שאומרים כאן. אז ממילא כאן יש לנו כבר איזשהו הסכמה של ביאור במטרה של בריאת הבינוני. ומהנקודה הזאת האדמו"ר מתרץ כאן ככה שלושה דברים. דבר ראשון, האדמו"ר מתרץ את הדיוק לעשייה דווקא. כי הוא הולך דווקא לעשייה, שעיקר התכלית של ה' כאן בעולם זה דווקא קיום המצוות יותר מלימוד התורה. למה? כי על ידי זה פועלים ומגיעים, ממשיכים אלוקות עד לגוף. דבר שני, זה מסביר גם כן למה הזוהר מדגיש דווקא עובדין תורה, לא תורה, אלא דווקא עובד מעשה, כדי להמשיך את הייחוד דווקא על הגוף. כי זה כל העניין, להמשיך על הגוף, על הפסול שבגוף, וזה דווקא נעשה על ידי מצוות יותר מתורה. וגם כן להגיע לעניין השלישי של תכלית בריאת הבינוני בעולם. עדיין לא גמר

20:36 דובר 1 את הביאור. לפחות הוא מתחיל להסביר שגם הבינוני פועל בגוף ונפש הבהמית. זה לא כמו שחושבים שהבינוני פועל רק בנפש האלוקית. הבינוני, למרות שהוא לא מגיע לאתהפכא, אבל על ידי קיום המצוות במעשה, מכיוון שבקיום המצוות משתמשים, משתתפים, כמו שהסביר בהמשך, גם הגוף וגם הנפש הבהמית וגם השכינה. יש השתתפות של כלי של גוף, נפש הבהמית גם כן, ובמילא גם הבינוני סוף כל סוף על ידי העבודה שלו הוא גורם להשראה, הוא גורם להשראה של הגוף, נפש הבהמית, לקדושה. הוא ממשיך את העניין של השראת השכינה גם על הנפש הבהמית. וממילא מובן למה הנפש האלוקית מלובשת בנפש הבהמית. אם נפש האלוקית לא הייתה מלובשת בנפש הבהמית, נפש האלוקית, נפש הבהמית היו כמו שני דברים נפרדים. אז היה יוצא שעל ידי קיום מצוות אני ממשיך הייחוד רק על הנפש האלוקית, אבל הנפש הבהמית נשארת מחוץ לעניין. על ידי זה שהנפש האלוקית מלובשת בנפש הבהמית, ודווקא ביחד אפשר לקיים מצווה. אי אפשר לקיים מצווה רק עם נפש האלוקית. לקיים מצווה צריכים את הכוחות לא רק של נפש האלוקית, גם את הכוחות של נפש הבהמית. אז זה עושה, גורם שגם הנפש הבהמית מתהפכת ונהיית כלי לייחוד, נהיה, נהיה נמשך בו השראת השכינה גם לנפש הבהמית. ולכן זה הסיבה, זה ההסברה, זה הנחמה שאדמו"ר מנחם את הבינוני, הוי' שכין איתו בתכתי רוצו ועמי דו סו. שגם בלבוש, גם בנפש הבהמית, בנפש האלוקית, גם בגוף נמצא השראת השכינה על ידי העבודה של הבינוני, ובעיקר על ידי קיום המצוות.

22:30 דובר 2 מה שאומר השראת השכינה זה אותו דבר כמו מה שאמר ר' יהודה אשכנזי?

22:40 דובר 1 כן. כן, בוודאי. הכל המשך. למה שיהיה משהו אחר?

22:43 דובר 2 לא, מה שאמרת.

22:44 דובר 1 אה?

22:45 דובר 2 השראת השכינה.

22:47 דובר 1 אמרתי קודם שהשראת השכינה פירוש הביטול. יש חילוקים, אבל נסביר את זה בשיעור אחר. לא רוצה להסביר את הכל. יש כמה חילוקים בין הפעולה בנפש האלוקית ופעולה בנפש הבהמית. יש כאלה חילוקים בהלשונות. נסביר את זה בעזרת השם בפעם הבאה. רק אני רוצה לפחות שיהיה מובן ברור הנקודת הסברה. וזה נקודת הדיון כאן. זה היסוד של ההמשך של הפרקים אחרי זה. עכשיו אני אמשיך את זה יותר, אסביר בפרט. למה זה כל כך נוגע לפעול על הגוף, נפש הבהמית וכו'. כל העניין של... אבל היסוד שהאלטער רבי אומר כאן, היסוד הזה, זה נקודת הסברה של כל תכלית בריאת הבינוני. כן, שהאלטער רבי מסביר כאן. אז דבר ראשון זה החצי הראשון של הפרק, שהאלטער רבי מסביר בעניין כללי שכל המטרה זה להמשיך אחדות הוי', ואחדות הוי' נמשך דווקא לא איפה שאני נמצא, איפה שהקדוש ברוך הוא נמצא. ואיפה הקדוש ברוך הוא נמצא? בקיום המצוות. לכן המטרה בחיים לא צריך להיות לחפש איפה שאני מרגיש טוב, איפה שאני מרגיש את ההרגשות של..., אלא איפה צריך את המאמץ עצמו. מה הקדוש ברוך הוא רוצה? אבל בנקודה הזאת קיום מצווה שווה. אחרי זה יש את הנקודה של החצי השני של הפרק, שבזה גופא יש מעלה מיוחדת במצווה, כי במצווה פועלים את העניין של למשוך את הייחוד על הגוף, נפש הבהמית, להמשיך את העניין של אחדות הוי' למטה מטה, לא רק בנפש אלא גם בגוף, נפש הבהמית, שזה תכלית הכוונה, וזה נפעל דווקא על ידי מצוות. זה דבר מעניין שצריכים לדעת. מעניין שבתניא, אם לומדים תניא כמו שצריך ללמוד אז רואים דבר מעניין שבתניא יש הרי כמה מקומות שהרב מדבר

24:49 דובר 1 על העניין של תורה ומצווה, על החילוק בין תורה למצווה. אז רואים דבר פלא. בפרקים הקודמים אדמו"ר הזקן דיבר הפוך. אדמו"ר הזקן בפרקים הקודמים הסביר שתורה זה יותר גבוה ממצווה. פרק ה' בליקוטי אמרים, כולם יודעים? מה אדמו"ר הזקן אומר בפרק ה' של ליקוטי אמרים? שתורה הרבה יותר ממצווה. הייחוד נפלא. אין ייחוד נפלא כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה. תכל'ס הייחוד והניקוד זה דווקא בתורה, לא במצווה. הרב מסביר שמצווה זה רק רמ"ח איברים, מה שאין כן בתורה זה ייחוד פנימי. אז הייחוד בתורה זה הרבה יותר ממצווה. על דרך זה גם כן בפרק כ"ג, שהרב שם מסביר גם כן את העניין של איבר ומלכא, כל העניין. אז גם שם אדמו"ר הזקן מסביר שתורה יותר גבוהה ממצווה, שמצווה נקראת איבר דמלכא, כמו איבר שהוא כלי אל הנפש, אבל הוא לא נפש. מה שאין כן תורה זה אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, אחד ממש. כאן אדמו"ר הזקן מתחיל להסביר הפוך: מעלתה של מצווה על תורה. אז זה לא סתירה. מדברים על שתי נקודות שונות. מצד מה זה הייחוד, אם מחפשים איפה יש יותר אחדות, בתורה יש יותר ייחוד. בתורה יש יותר ייחוד. מצווה זה בן אדם, ציוויים והוראות, הבן אדם זה איברים, זה, זה, זה. יש כאן איזו מצווה, זה חסר בעניין. תורה זה השכל שלי, זה שכל התורה. אין כאן שני דברים. זה גוף שכל התורה. מצווה זה שאדם מקיים הוראות רבו. אז זה עדיין, מצד עניין הייחוד יש מעלה בתורה ממצוות. בתורה יש יותר ייחוד מאשר במצוות. מדברים אבל מצד הנקודה, איפה, עד איפה נמשך ה-- להמשיך את העניין למטה מטה, וזה

26:45 דובר 1 עניין של תחתונים. להמשיך את זה. איפה זה נמשך? דווקא זה חודר למטה מטה, למטה מיסוד. אז הנקודה הזאת זה דווקא במצווה. בתורה חסר את העניין של המשכת הייחוד למטה. אחדות ה' לא נמשכת בכל מקום. יש מקום ששם לא נמשכת אחדות ה', שזה הגוף, נפש הבהמית, שנשאר מחוץ לאחדות ה', מה שאין כן במצוות נמשכת אחדות ה' בתוך הגוף, בתוך המעשה. זה שני דברים שונים. שם מדברים לגבי מה זה הייחוד. אז תורה זה ייחוד יותר נעלה. זה דרגת הייחוד. אבל מצד עד כמה הייחוד חודר בבן-- מצד באיזה דרגות בגוף המציאות של הבן אדם חודר הייחוד, אז ודאי שבמצווה זה יותר מתורה. מצווה זה בתחתון. תורה זה לא כל כך חודר כל כך בתחתון. זה הנקודה, זה בתחתונים. אז אדרבה, מצוות זה יותר נוגע מאשר תורה. על דרך זה מדברים עכשיו לפני ג' תמוז, שמה עכשיו זמן שכל אחד צריך לעשות חשבון פנימי לעניין של להתקשר לרבי, להתכונן לג' תמוז. אז גם שם אנחנו רואים דבר על שתי הנקודות האלה. שמצד אחד אנחנו רואים בכל מיני מקומות גם כן בהיום יום, בהיום יום יש כל מיני אמרות שעיקר ההתקשרות זה על ידי לימוד התורה. ולפעמים כתוב שההתקשרות זה על ידי מה? על ידי תקנות, על ידי שמקיימים את ההוראות של הרבי, שזה שני הדברים, תורה ומצווה. יש התקשרות בתורה. אתה לומד מאמר של הרבי, לומד שיחה של הרבי, אתה מתקשר עם התורה, עם המוחין של הרבי. עניין זה שאתה לומד רמב"ם הלכות נפשות, אז אתה מתקשר עם המעשה של הרבי. אז מה יותר נעלה? מה עיקר ההתקשרות? זה תלוי גם כן, גם כאן זו אותה נקודה. אם מדברים

28:26 דובר 1 מצד ייחוד פנימי עם הרבי, זה דווקא על ידי תורה. זה חכמתו של הרבי. כאן זה הוא עצמו. זה אנא נפשי כתבית יהבית. כאן נמצא חכמתו ורצונו של הרבי, נמצא בשיחות, במאמרים שלו. מה שאין כן מקיימים תקנות, זה שאתה עושה פעולה שהרבי ציווה עליך. אבל זה משהו מחוץ, מצד הנקודה של ייחוד. אבל מצד הנקודה שאת איזה חלקים ממני קשורים עם הרבי, אז אם אני רק קשור אליו למעלה במאמרים ושיחות, מזה אני מסתפק, אז מה קורה אז? השכל שלי קשור עם הרבי, אבל המציאות שלי, הגוף, האיברים שלי, אז הם נמצאים במקום אחר. ולכן יש עניין דווקא של לדעת מה הרבי רוצה ממני בפועל. ולעשות, לצאת, ללכת, להזיז את האיברים שלי, לעשות הזזת יד, הזזת רגליים, לשמור על התקנות, ההוראות והציוויים, שאז הפעולה של ההתקשרות, שזה חודר בכל הרמ"ח איברים ושס"ה גידים.