לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ה - חלק 6

00:00 כאן אנחנו אוחזים, ואזי. אז נעשה כאן תמצית מה מדובר כאן כדי להבין מה האלטער רבי בא להסביר עכשיו. כאן האלטער רבי בחצי השני של פרק ל"ה מתחיל לבאר את המעלה שיש בקיום המצווה על דברי התורה. ואף על פי שלפני זה דיברנו שבאופן כללי תורה ומצוות בכלל, אה, זה העניין של תורה ומצוות. אז שמה נמצא רצונו יתברך, חכמתו ורצונו יתברך, שבגלל שתורה ומצוות חכמתו ורצונו יתברך, לכן זה השמן, תורה ומצוות בכלל. זה השמן שבו נמשכת השכינה. השכינה זה עניין של השראת הוי' עלינו. ואיך מגלים את העניין של השכינה? השראת השכינה על הגוף נעשית על ידי תורה ומצוות, לא על ידי הנשמה, לא על ידי אהבה ויראה, אפילו לא על ידי אהבה ויראה כמו שזה מצד עצמן. אין בזה את היכולת להמשיך את השכינה, כי יש בזה עניין של ישות. וראה איזה עניין של ישות, שהרי תורה ומצוות זה רצונו יתברך, פנימיות רצונו. אז שמה נמצא הקדוש ברוך הוא כביכול, ולכן זה העניין שהזוהר אומר שעל ידי תורה ומצוות זה השמן שבו נמשך ה-ה-האש, שם נמשכת השכינה. החצי השני של הפרק מסביר האלטער רבי שיש בזה גופא מעלה במצוות לגבי תורה. שלכן הלשון, וזה, אז אור דלתוני. אז זה לא אומר תורה ומצוות. אז זה אומר אור דלתוני, דווקא מדגיש עניין המעשה. ואדרבא, בפסוק העניין של העשייה זה דווקא. מה העניין דווקא במעשה? אז האלטער רבי מסביר כאן כמה עניינים. דבר ראשון האלטער רבי מסביר, ונוגע לחילוק הראשון, זה שבתורה ההמשכה זה בנפש ורק בנשמה. במצוות ההמשכה זה גם כן בגוף. זאת אומרת העניין, המשכה של תורה. לא שתורה זה רוחני. אז ההמשכה זה

02:09 רק בנשמה. זה לא פועל כל כך בגוף. מה שאין כן מצווה, שזה צריכים לקיים עם הגוף, זה פועל ההמשכה הזאת לחלוטין גם בגוף. עוד חילוק, שבתורה ההמשכה זה רק בשני הלבושים של נפש האלוקית. מה שאין כן במצווה זה גם בלבוש השלישי של נפש האלוקית, לבוש המעשה. תורה בעיקרה זה עניין של דיבור ומחשבה. אז על כן אור הוי' נמשך רק בלבושים הפנימיים. זה הלבושים היותר רוחניים של נפש האלוקית. כדי שאור הוי' יומשך גם בלבוש השלישי של לבוש המעשה, שזה לבוש היותר תחתון. זה נראה, זה שתי מעלות. אחד זה נוגע לנפש האלוקית והשני זה נוגע לגוף. עכשיו האלטער רבי מסביר הלאה, ונוגע גם כן לנפש הבהמית. עוד מעלה שיש במצוות לגבי תורה, זה מעלה השלישית, שבמצווה ההמשכה זה גם קשור עם הנפש הבהמית, לא רק עם הנפש האלוקית, לבושה השלישי, ולא רק עם העניין של הגוף, אלא גם כן נוגע לנפש הבהמית, כי במצוות יש פעולה בנפש הבהמית. קודם נראה בפנים לשון הרב, ואזי כאן אנחנו אוחזים. כן, שורה מלבוש, באמצע שורה, ואזי, כן, בעל פה, אה? ״וגם כח נפש החיונית שבגוף ממש שמקליפת נוגה״, על ידי זה שאדם מקיים מצווה. על ידי זה גם הכח של נפש החיונית שבגוף ממש שמקליפת נוגה. גם החלק של הנפש שקשור עם קליפה, שזה הנפש החיונית, שזה מגיע מקליפת נוגה. בכללות נפש החיונית זה נפש הבהמית, כמו שהאלטער רבי אומר בפרק ז'. האלטער רבי קורא לזה נפש החיונית שבגוף. בדרך כלל החיונית והבהמית זה אותו דבר. אלא מה? כאן האלטער רבי לא רוצה לקרוא לזה ממש

04:07 נפש הבהמית. למה? אף על פי שבהתחלה הוא אומר גם כן נפש הבהמית. בהם שורה אשרי לגוף נפש הבהמית. אבל כאן האלטער רבי נזהר ומשתמש עם המילה הנפש החיונית, בגלל שכאן מדברים כבר בשעה שעושה את המצווה, ובגלל שאדם עושה את המצווה בשעת מעשה, אז אי אפשר לקרוא לנפש שעושה את המצווה לנפש הבהמית, אז האלטער רבי קורא לזה חיונית. זאת אומרת החלק. הרי אמרנו בהתחלת התניא שהנפש הבהמית יש לה כמה תפקידים. נפש הבהמית הוא זה שנותן את החיים, והוא, אני, על כל פנים שמה, הוא ״מתלבש בדם האדם להחיות הגוף״. חיות הגוף מגיעה מנפש הבהמית, ויש בנפש הבהמית גם עניינים של מידות רעות ומידות טובות, כל מיני עניינים. אז החלק החיוני של נפש הבהמית, אז זה הרי מה שנמצא, מתלבש בשעת מעשה מצווה. אז זה גם כח הנפש החיונית שבגוף ממש שמקליפת נוגה נהפך מרע לטוב. זה מתהפך מרע. סוף כל סוף קליפת נוגה זה גם כן רע. זה רע. יש בזה גם כן עניין של רע. אז החלק הזה מתהפך מרע לטוב ונכלל ממש בקדושה כנפש האלוקית ממש. הנפש הבהמית, הנפש החיונית שבקליפת נוגה, נהיה להתהפך מרע לטוב ונכלל בקדושה. כיצד? ממש למה? למה אנחנו אומרים שבשעה שמעשה מצווה אז גם הנפש החיונית מתהפך לטוב ונכלל בקדושה? מסביר האלטער רבי למה: ״מאחר שהוא הפועל ועושה מעשה המצוה״. מכיוון שהנפש החיונית הבהמית, הנפש החיונית שבקליפת נוגה, הוא הרי זה שנותן את כל האנרגיה, החיות שיוכל לעשות את המצווה בפועל, ״שבלעדו״, בלי הנפש החיונית ״לא היתה נפש האלהית פועלת בגוף כלל״. בלי הנפש החיונית הנפש האלוקית לא הייתה יכולה לפעול שום דבר. למה? כי היא רוחנית. נפש האלוקית

06:08 הרי הוא נפש רוחני והגוף גשמי. אז הנפש האלוקית והגוף הם שני קצוות שאין להם שייכות אחד לשני. ונפש אלוקית זה כולה רוחנית, כולה אלוקות. אין לו שום שייכות לעניין של גוף וחומרי. הגוף הוא כולו גשמי. זה שתי אופנים. מה הדבר שפועל את החיבור בין הנפש האלוקית עם הגוף? זה העניין של הנפש הבהמית, הממוצע ביניהם. מה הדבר הממוצע בין הנפש האלוקית לבין הגוף? נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלב, המתפשט בכל הגוף. זה העניין של נפש החיונית שמתלבש בדם, ועל ידה מתלבש בכל הגוף. מה האלטער רבי מסביר כאן? הרי האלטער רבי אמר בתחילת התניא, העניין הזה שהאלטער רבי אומר כאן, האלטער רבי כבר אמר את זה. היסוד שהאלטער רבי אמר בתחילת התניא: מה בדיוק התפקיד של נפש הבהמית? בדרך כלל הרי חושבים בלי חסידות ובלי להסתכל בדברי חסידות. אפילו כשלומדים חסידות אבל לומדים את זה בצורה מאוד סופרפיציאלית, חיצונית מאוד ומן השפה ולחוץ, אז נראה כאילו שהנפש הבהמית הוא עניין שלו, זה קליפה ויצר וכל המציאות של הנפש הבהמית זה כדי להפריע לנפש האלוקית, לבלבל, ככה משהו. אבל מסתכלים בהתחלת התניא ורואים שלא. האלטער רבי אומר מיד בהתחלת התניא: "לכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות", יש שתי נפשות. זאת אומרת האלטער רבי אומר מפורש שגם צדיק יש לו נפש הבהמית. כי אם רואים כל המציאות של נפש הבהמית זה רק מציאות כזאת של קליפה, אז אם ככה הנפש של צדיק אין לו, אין לו נפש הבהמית. אצל הצדיק יש רק נפש אחת, נפש אלוקית. הרי האלטער רבי עצמו אמר שהצדיק הוא אדם שהפך את עצמו לגמרי ונהיה כל המציאות שלו זה

07:57 רק קדושה. אין לו שום תאוות וכו'. אף על פי כן האלטער רבי אומר מיד בהתחלת התניא שלו גם הצדיק הגמור יש לו שתי נפשות. מה התפקיד של הנפש הבהמית? אז זה מה שהאלטער רבי אומר כאן: הנפש הבהמית הוא לא רק בהמי. אנחנו אצלנו, אצל אנשים רגילים, אצל רשע, אצל בינוני אפילו, אז הנפש הבהמית יש לה תפקיד של בהמה. יש לה תאוות ורצונות ומידות וכו'. אבל אליבא דאמת, על פי אמיתית העניין, העניין של הנפש הבהמית זה נפש כזאת שהוא הממוצע. נפש אלוקית הוא כולו רוחניות, הוא חלק אלוקה ממעל ורוחני. אז הנפש האלוקית לא יכול להתחבר עם הגוף, אין לו, אין לו קשר עם הגשמיות של הגוף. כדי שהנפש האלוקית יוכל לפעול בגוף אז צריך לבוש, וזה הנפש החיונית. הנפש החיונית הוא פועל, הוא יותר קרוב אל הגוף. הוא מתלבש בדם האדם שבגוף, ועל ידי הנפש הבהמית, הנפש החיונית, אז יכול להיות הוויה בגוף. אז ממילא בעצם הנפש האלוקית, הנפש הבהמית הוא מציאות שהוא לבוש שהתפקיד שלו זה לקשר את הנפש האלוקית עם הגוף. ההבדל הוא שאצל צדיק, שאצלו הוא לגמרי זיכך ובירר את הנפש הבהמית שלו, אז הוא כבר לא בהמה. אז כל הנפש הבהמית שלו זה אך ורק לבוש. נפש הבהמית שלו כבר אין לו מציאות לעצמו, וכל המציאות של הנפש הבהמית זה להשתמש, לשמש בתור לבוש לנפש אלוקית, שהנפש האלוקית תוכל לפעול בגוף. לא יותר מזה. אין לו. מה שאין כן אצל בן אדם רגיל, אצל בינוני כמובן ואצל רשע, אצלו הנפש הבהמית הוא גם בהמה. יש לו גם כן ישות, מציאות לעצמו, חומריות, טבע וכו'. אבל אליבא דאמת

09:45 זה לא העניין שלו. אליבא דאמת, מה העניין של נפש הבהמית עצמו? זה להיות לבוש וממוצע לחבר בין הנשמה הרוחנית לגוף הגשמי. ובמילא נגיע לענייננו כאן, נגיע אפילו לבינוני בשעת מעשה שאני מקיים מצווה. אז מה קורה כאן? מיהו זה שרוצה לקיים את המצווה? הנפש האלוקית. נפש אלוקית יש לו רצון וחשק לקיים את המצווה, אבל נפש אלוקית לא יכול לקיים מצווה. למה? כי הוא רוחני והמצוות צריכים לקיים עם גוף, והוא גשמי. מצוות מעשיות. והגוף רוצה לקיים מצווה? הוא גם לא יכול לקיים את המצווה, כי הגוף הוא חומרי והחומריות של הגוף הוא לא כלי לרוחני של הנפש האלוקית. אז זה צריך את הלבוש הזה באמצע, שזה הנפש החיונית, שהוא זה שמלביש, הוא זה שמקשר ומחבר את הנפש האלוקית עם הגוף, שעל ידי זה הגוף יכול לקיים את המצווה במעשה בפועל. אז מה קורה? אז כל היום, כשהוא לא עושה מצווה, מדברים כאן הרי על בינוני, שהנפש החיונית שלו הוא לא לבוש, הוא לא כמו מרכבה כמו אצל צדיקים. יש לו רצונות. אז במשך כל היום, אז הנפש הבהמית אצלו נלחם עם הנפש האלוקית. הוא לא לבוש, הוא לא משמש. הוא עושה דברים, מטייל וכו'. אבל בשעת מעשה שהוא מקיים את המצווה, מכיוון שקיום המצווה יכול להיות רק על ידי הלבוש הזה של נפש הבהמית, שהוא זה שנותן את הכוח לגוף לקיים את המצווה, אז, אז באותו זמן נהיה כאן אתהפכא, וזה מה שהאדמו"ר אומר כאן: נהפך מרע לטוב. הקליפת נוגה של הנפש הבהמית נהפך מרע לטוב לקיים את המצווה, כי הוא היחיד שעל ידו אפשר לקיים את המצווה במעשה בפועל. אז לכאורה הנקודה

11:40 הזאת. האדמו"ר מבאר את התירוץ על הקושיה ששאלנו בהתחלה, שהאדמו"ר שאל בתחילת התניא: שהבינוני שואל למה ירדה נשמתנו למטה להתלבש בגוף ונפש הבהמית? אז עצם העניין של עבודה של בינוני. רק התחלת התירוץ קודם. כמו שהסברנו בשיעור הקודם, כל העניין, מה הבינוני עושה בעולם בכלל? אז ודאי, מעשה מצווה, מעשה עיקר, על ידי תורה ומצוות משרה השכינה. זה מה שאמרנו קודם. לבינוני יש לו תורה ומצוות, אבל השאלה שהאדמו"ר שאל זה לא על עצם העניין של תורה ומצוות רק, אלא למה הנפש האלוקית מלובשת בנפש הבהמית? אז זה האלטער רבי מסביר כאן: כי על ידי זה שהוא מקיים את המצווה, ולקיים את המצווה אפשר דווקא על ידי שמתלבשים בנפש הבהמית, על ידי זה נעשה גם כן הכנסה של הנפש הבהמית ונהפך לטוב. זה הנקודה בכללות בעניין של עבודת הבינוני בעולם. על ידי זה יוצא שיש מעלה בקיום המצווה בשלושה פרטים. לסיכום, אם אנחנו עושים סיכום מה שלמדנו עד עכשיו, אז יש מעלה בעניין של קיום מצווה בשלושה פרטים. מצוות עשה, דבר ראשון, זה נוגע לנפש האלוקית, שתורה זה רק בלבוש הרוחני ומצווה זה גם כן בלבוש המעשה. דבר שני, זה שתורה פועל רק בנפש האלוקית. מצווה פועל גם בגוף. דבר שלישי, שתורה זה רק בנפש האלוקית ומצווה פועל גם כן בנפש הבהמית. הוא עושה עניין של הכנסה של נפש הבהמית, משתמש עם הכוחות שלו ששייכים לקליפת נוגה והוא עושה מזה מצווה. זה הופך להיות עניין של קדושה. שואל עכשיו האלטער רבי. שואל עכשיו האלטער רבי: גם שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו, שהן מדותיה הרעות, עדיין לא נכללו בקדושה. שואל האלטער רבי, לכאורה זה לא

13:51 הכנסה אמיתית. מה אתה אומר? מכיוון שנפש הבהמית הוא זה שנותן את הכוח לגוף לקיים את המצווה. לכן אנחנו אומרים שיש כאן הכנסה. הרי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית לא התהפכה. כשאני עושה את המצווה, אז מה קורה כאן? זה הגיע לפועל. אז הנפש הבהמית נותנת כוח לגוף והוא מקיים את המצווה. אז המצווה מתייחסת גם לגוף, לנפש הבהמית החיונית, כי זה שהוא זה שנותן את הכוחות שלו, שהכוחות האלה הייתי יכול להשתמש עם זה גם לעניינים לא טובים. נוגה, היה לי כוחות, אנרגיה, שאת האנרגיה הזאת הייתי יכול להכניס בעניינים של שטותים ואבודים, עד בעניינים של רע גמור, ולקחתי את הכוחות האלה והכנסתי את זה לקדושה. אז יש כאן הכנסה. שואל האלטער רבי, לכאורה ההכנסה הזאת זה רק מגיע לחיצוניות, אבל במהותה ועצמותה הרי הוא נשאר. אנחנו מדברים כאן על בינוני. זה לא אפשר שבעצם עכשיו הוא הפסיק להיות, אבל עדיין הרי בשעה שמעשה, מה שהוא מקיים את המצווה ומשקיע כוחות לקיים את המצווה, הרי יש בו הרי גם כן נפש הבהמית במהותה של הנפש הבהמית. הרי הבהמית של בינוני הוא לא נהפך לטהור ויש לו מידות רעות. הוא ממילא הרי נשאר חלק מהבן אדם שלא קשור לאלוקות. אז מה הבעיה? מה אכפת לאלטער רבי? הבעיה שיש לאלטער רבי כאן זה כנגד כל מה שדיברנו קודם. נסביר קודם שלמה יכול להיות השראת השכינה על הבן אדם? בגלל הביטול זה השראת השכינה. מה פירוש השראת השכינה? שכינה זה עניין של אור אין סוף, ואור אין סוף מתגלה איפה? איפה שיש ביטול. איפה שיש עניין של ישות לא מתגלה אור אין סוף. לכאורה שואל האלטער רבי כאן, מכיוון שמהותה

15:45 ועצמותה של נפש הבהמית לא התהפכה לטוב, אז אם ככה יוצא שחסר כאן בביטול. נשאר כאן עניין נסתר של ישות מצד מהותה ועצמותה של נפש הבהמית של הבינוני, עדיין נמצא ב-- לא התהפך והוא נשאר עדיין במהותה ובעצמותה יש. זה מציאות, זה לא אלוקות. אז אם ככה יוצא שבעצם נשאר כאן חלק מהבן אדם מחוץ לאלוקות. אז איך יכול להיות שיהיה כאן השראת השכינה על הבן אדם? זה האלטער רבי בא לשאול כאן. גם שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו, שהן מדותיה הרעות, עדיין לא נכללו בקדושה. תראה את הרבי: מכל מקום, היא מסכימה גם לקדושה. מכיוון שהמהות ועצמות אינה נכללת. אל תראה, הוא מסכים נסחף. יש רק הכוח הזה שהכנסתי, כוח המעשה שהכנסתי במצווה. בחלק הזה, באנרגיה הפרטית הזאת, הכוחות האלה שהשקעתי במצווה יש כאן הכנסה. אבל בנפש עצמו אין כאן הכנסה, יש רק הסכמה. אז אומר, אתה רואה, היא מסכימה גם לקדושה, מכיוון שבשעת מעשה המצווה בפועל, הנפש הבהמית, המהות והעצמות, לפי מה שהוא כופה את עצמו, כי עכשיו הוא לא יכול לעשות משהו אחר. אז ממילא הרי בן אדם עושה פעולה, הוא עושה את זה מכל המהות שלו. אז לפי זה בשעת מעשה, אז הנפש, גם המהות עצמו כופה את עצמו לקדושה. הוא נותן שהכוחות שלו ישתמשו איתו במצווה. אז מסכים גם לקדושה הוא בעל כורחו. הוא עונה אמן. על כל פנים, בהמשך של בעל כורחו הוא עונה אמן. העניין של בעל כורחו עונה אמן. מאיפה זה מגיע? כולם יודעים. זה רק סיפור מהגמרא. אולי לא יודעים. כתוב שכל פעם שבשבת, כשמגיעים מבית כנסת, אז שני מלאכים מלווים את הבן אדם הביתה. שני מלאכים מגיעים. לכן אומרים שלום עליכם על השולחן.

17:44 זה כל העניין כשמגיעים שני מלאכים, אחד מלאך טוב ואחד מלאך רע, ואם הם רואים שהבית, הכל מתנהג כמו שצריך. אני לא זוכר בדיוק את הלשון. אז המלאך טוב אומר: יהי רצון שגם שבת הבאה יהיה ככה. ומלאך הרע בעל כורחו עונה אמן, ושם מגיע הלשון. האלטער רבי משתמש עם הלשון הזה. יש לזה גם איזה הסבר, אבל על כל פנים, אז מה זאת אומרת בעל כורחו? אני אומר שלפי זה גם המלאך הרע צריך להסכים ולהגיד אמן, שהוא גם כן מסכים. אמן זה עניין של קבלה, כן, שהוא מקבל על עצמו את העניין. אז אם ככה יוצא שגם כאן הנפש הבהמית בעל כורחה עונה אמן. היא מסכימה לזה. היא מסכימה, היא נסחפת גם כן. היא מסכימה שהבן אדם יעשה מצווה והיא מתרצה לעשות את המצווה. זה על ידי התגברות הנפש האלוקית שבמוח ששליט על הלב. אין הכוונה שזה מצד הנפש הבהמית גופא, מצד, מצד, מצד עניינה היא. זה לא צדיק, הוא בינוני, אז זה לא מצד מהותה, זה מצד עניין של התגברות. הנפש האלוקית התגברה, הנפש האלוקית התגברה על הנפש הבהמית. זה גדר של התגברות המוח ששליט על הלב, כמו שהרב הסביר בפרקים הקודמים. אבל על כל פנים מצד התגברות הנפש האלוקית אז היא פעלה על הנפש הבהמית שהיא בדרך הסכמה תסכים ותתרצה לעשות את המצווה. והן בשעה זו בבחינת גלות ושינה כנ"ל, שהנפש הבהמית נמצאת באותו מצב, באותו זמן, במצב של המידות הרעות. הן עכשיו באותו זמן בבחינת גלות ושינה כנ"ל. ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גופו בשעה זו. לכן זה לא מונע, זה שהעצמות של הנפש הבהמית

19:30 מצד עצמה היא עדיין לא התהפכה. זה לא מונע שיוכל להיות השראת השכינה על גופו בשעה זו. במילים אחרות, האלטער רבי אומר כאן התירוץ. נקודת הדיוק כאן: איך יכול להיות השראת השכינה על הבן אדם, למרות שבמהות ועצם הוא לא השתנה? כי בשעת מעשה קיום המצווה אין שום דבר חוץ מהמצווה. לפי מה שבשעת מעשה שאני מקיים את המצווה אז הכל, הכל בטל. לפי מה שבשעת קיום המצווה כל המציאות של העולם בטלה לקיום המצווה, גם המהות ועצם. אם אתה נכנס לעומק, תתחיל לנסות לפרק את העניינים. תגיד: הוא נסחף אצלו, זה בדרך הסכמה. הוא רק מסכים, אבל בעצם הוא לא רוצה מצד עצמו. מצד, מצד... זה פרטני באיזה אופן. אבל מה בפועל? עכשיו אותו זמן שעשינו מצווה, אז העניין זה שכל הבן אדם נמצא במצווה. גם ההוא שנמצא במצווה בדרך הסכמה, על כל פנים, איך שיהיה. בפועל ממש כולם מסכימים ומתרצים. כולם נמצאים בתת־מודע בעניין המצווה, ובמילא בפועל ממש אין כאן שום דבר שמנגד. לכן יכול להיות עכשיו עניין של השראת השכינה בכל הבן אדם. בתניא הרי כל דבר מדויק. מעניין שהרב יש לו כאן הרבה לשונות. הרב מדבר, מגיע לנפש הבהמית שהיא מסכימה לעבוד על ידה בדרך הסכמה. אז יש כאן פירוט לשונות. הרב מתחיל: נכפית לקדושה. אחרי זה אומר: היא בעל כורחה עונה אמן. אחר כך אומר: ומסכמת. אחר כך אומר: ומתרצית. ארבע לשונות. ד' לשונות של עניין. הרב אומר ארבע לשונות בעניין שהנפש הבהמית גם כן נסחפת, מסכימה ופועלת בשעת מעשה של קיום מצווה. מה זה העניין של הארבע לשונות האלה? נכפית לקדושה, כוח המצווה. אחרי זה יש

21:47 עוד שתי לשונות יותר מאוחר. הוא אומר: והן בשעה זו בבחינת גלות ושינה? עוד מעט נסביר. קודם כל נסביר את ארבע לשונות האלה. מה זה ארבע לשונות האלה? אז יש ווארט מעניין של ר' לוי יצחק, אבא של הרבי, שהוא מסביר. הוא אומר ווארט ככה. זה עניינים של קצת קבלה, אבל אפשר להבין את זה גם כן על פי חסידות. הוא אומר שיש בכל מצווה, כתוב בספרי קבלה, גם על פי חסידות, שמצווה יש בזה ארבע אותיות: מ"ם, צד"י, וי"ו, ה"א. מ"ם צד"י, אם אנחנו מסתכלים על מ"ם צד"י באותיות של חילוף אתב"ש, אז מ"ם מתחלף עם יו"ד. צד"י מתחלף עם ה"א. זה אותיות של אתב"ש, האות הראשונה עם האות האחרונה. אז כך יוצא שמצווה זה אותיות יו"ד ה"א וי"ו ה"א. ההבדל הוא שהיו"ד ה"א כתוב בדרך גימטריה, בחילוף של אתב"ש, ווי"ו ה"א כתוב מפורש. למה? כי זה עניין של הנסתרות והנגלות. וי"ו ה"א זה נגלה, אז הווי"ו ה"א כתוב בגלוי. מה שאין כן יו"ד ה"א זה נסתרות, כתוב בהעלם. זאת אומרת, בגלל שבקיום המצווה עיקר זה הפועל ממש, לכן וי"ו ה"א כתוב בגלוי. מה שאין כן היו"ד ה"א, מה שאנחנו מבינים במצווה, הטעם המצווה, זה שאנחנו מבינים, נמצא בהעלם, ולכן זה כתוב גם כן בהעלם, בדרך גימטריה זה כתוב בספר. על כל פנים יש ככה ד' עניינים: מ"ם צד"י וי"ו ה"א, יו"ד ה"א וי"ו ה"א, זה ד' אותיות. זה אומר אז כנגד הד' אותיות האלה, שזה ארבע פרטים שיש בקיום המצווה, אז על זה האלטער רבי משתמש עם ארבע לשונות. החלק המעשה, שזה הה"א תחתונה, המלכות, אז זה אומר נכפית לקדושה. חלק המלכות שבנפש הבהמית זה החלק

23:31 של המעשה. זה בדרך של כפייה, כפייה לקדושה. הוא מסביר בקבלה למה קדושה זה מלכות דקדושה. זה קודש. ה' זה מלכות. על כל פנים, אז זה כפייה לקדושה. זה מדבר על כוח המעשה של נפש הבהמית, ה' תתאה של המצווה. אחרי זה אומר בכוח החיוני אמן. זה הולך על המידה של נפש הבהמית. הוא מסביר שאמן, כתוב שאמן בגימטריא הוי' אדנ"י. כן, שזה הולך על עניין של ייחוד, זה מלכות. זאת אומרת, זה כבר כולל גם את העניין של המידה של נפש הבהמית. אחר כך, כן, מה הצד השלישי של שתי הלשונות האלה? שזה לא ברצון: כפייה ובעל כורחה. זאת אומרת שבעצם הנפש הבהמית צריכה לתת את הכוחות האלה כי הם שייכים אליה, אז בדרך כפייה, בעל כורחה, היא נותנת. אחרי זה אומר האלטער רבי ״מסכימים״. זה כבר עניין יותר עמוק, עניין של הסכמה. זה מצד כוח הבינה, הה' עילאה. זאת אומרת ששם זה כבר הסכמה. מצד זה הוא מצליח לשכנע את הנפש הבהמית שיסכים על המצווה. אחרי זה הוא עוד יותר אומר ״מרוצים״. לא רק שהוא מסכים, אלא הוא רוצה. זה מצד היו"ד, שיו"ד חכמה וביטול. אז שמה הרי, כשמתגלה החכמה, אז שמה נפש הבהמית גם כן, לא רק שהוא מסכים, הוא גם כן רוצה. אז זה ארבע לשונות מלמטה למעלה שהאלטער רבי משתמש. באיזה אופן נהיה הביטול של הנפש הבהמית בשעה שהוא מקיים מצוות. אחרי זה האלטער רבי אומר: יש כאן גלות ושינה. מה זה גלות ושינה? זה מדבר, ונגיע לחלק הרע של נפש הבהמית. נפש הבהמית, הרי כתוב בחסידות שיש שני עניינים. יש את החלק החיובי, יש את החלק הבהמי, החלק הרע שלו. נגיע לחלק הנפש

25:38 החיוני. אז האלטער רבי אמר קודם כפייה, מסכימים, מרוצים, אבל יש את החלק הרע של נפש הבהמית, ששם אי אפשר להגיד את כל הלשונות האלה כי הרי זה רע. אבל זה אומר האלטער רבי שהם בגלות ושינה. נפש הבהמית, החלק הרע שלו הוא לא משתתף במצווה, אבל על כל פנים הוא ישן. אז גלות ושינה, זה האלטער רבי הרי אמר קודם. יש כאן חידוש מאוד גדול. האלטער רבי הרי אמר בפרק י"ג שאצל בינוני, בשעת התפילה, כשהוא מתפלל, אהבת ה' כרשפי אש בלבו. וכאן הוא אומר גם כן חידוש, גם אותו הדבר. אז האלטער רבי אומר שמה בפרק י"ג שהרע ישן. בשעה שבינוני מתפלל הרע ישן. וכאן האלטער רבי מדבר גם כן על עניין של גלות ושינה כנ"ל, אבל יש הבדל מאוד גדול. שם הוא מדבר בזמן של אהבת ה' ותפילה. כאן האלטער רבי מחדש שאפילו לא רק בזמן של אהבת ה', אלא אפילו בשעה שיהודי מקיים מצווה פשוטה, גם אז זה פועל בנפש הבהמית עניין של גלות ושינה.