לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ה - חלק 2

00:02 דובר 1 את הזוהר. הינוקא, שהינוקא אומר, זה היסוד לביאור. הרב בא לנחם את הבינוני, להסביר מה התכלית של ירידת הנשמה של הבינוני לעולם הזה, שאף על פי שהוא לא יגמור אף פעם את המלחמה ולא יצליח לגמרי לנצח את היצר הפנימי שלו, אף על פי כן, אז עדיין צריך להיות אצלו שמחה גדולה, לשמח, לשמח ליבו. והא שכינתא שריא על רישיה דווקא אצל הבינוני. אז על זה הרב מביא את הינוקא. מה אומר הינוקא? בקיצור, הינוקא אומר שבן אדם יש לו... הגוף של הבן אדם זה כמו פתילה, והשכינה שנמצאת מעל הראש זה כמו עניין של נר של אש, וצריך שמן להחזיק את האש בפתילה. השמן, מה זה השמן? השמן זה מעשים טובים. זה מה שאומר הינוקא בזוהר. מה זה השמן שמחזיק? כמו בגשמיות, שרוצים שהאש תחזיק בפתילה. אם תדליק נר בלי שמן, אז תוך שנייה זה ישרוף, נגמר, זה יכלה. אם רוצים שהנר יחזיק מעמד בתוך הפתילה צריך שמן. אבל זה גם כן בנפש האדם, שכדי שאור השכינה תתלבש בגוף, יש את העניין שהשכינה נמצאת בראש, שזה בנשמה, חלק אלוקה ממעל, אבל כדי שזה יבוא בפתילה, שזה יחדור בגוף, אז זה צריך להיות עניין של שמן. מה זה שמן? שמן זה מעשים טובים. זה הפשט ״החכם עיניו בראשו״. חכם, אדם שרוצה שיהיה, שיש לו ביטול, שרוצה באמת שהקדוש ברוך הוא ישרה בו, הוא צריך את ״עיניו בראשו״. פירושו, הוא צריך כל הזמן לחשוב איך להחזיק את השכינה כאן למטה, שזה על ידי מעשים טובים. אז מה החידוש הגדול של הינוקא? שנגיע לענייננו, שמהינוקא רואים כאן שמעשים טובים זה הדבר, עניין המעשה. זה

02:38 דובר 1 בהמשך מה שמדברים כאן, כל העניין של העשייה. שדווקא המעשה בפועל זה הדבר הכי נעלה. זה מה שמחזיק את האלוקות בגוף. זה מה שעושה שהשראת השכינה תהיה בגוף של יהודי. מפני שאנחנו ממשיכים הלאה, הרב עכשיו בא להסביר את המושג של הינוקא וכו׳. מפני שממשיכים הלאה כמה פרטים. דבר ראשון, יש שיחה מהרבי שהרבי אומר בקשר לעניין הינוקא. זה שהאלטער רבי מביא כאן את הינוקא. למה האלטער רבי לא, לא, לא מביא מהרב מקמינץ[?]? זאת אומרת, אם זה לא נוגע לעניין. פה הכול, הרמז מדויק. האלטער רבי מביא כאן מי אמר את זה, הינוקא דווקא. אז הרבי אומר שזה מדויק, כי האלטער רבי רוצה להדגיש עד כמה זה שייך לכל אחד ואחד. הינוקא היה ילד, הוא היה ילד. נכון שהיה ילד לא רגיל, היה לו, היה לו גילויים מיוחדים, אבל סוף סוף הוא היה ילד. ממילא, מילד לא יכולים לחייב אותו, לדרוש ממנו, הוא ילד, הוא ינוקא. בפרט ברוחניות העניינים. זאת אומרת, העניין של ינוקא ברוחניות העניינים, פירושו ינוקא עניין של קטנות. כן, בדרגה של קטנות. זאת אומרת שהעבודת השם שלו זה בבחינת קטנות. זה הפירוש של ינוקא. על זה הרבי רוצה לרמז שדווקא הינוקא, בן אדם שנמצא בעבודת השם בבחינת קטנות, אז זה העניין שהוא מלמד אותנו איך צריך להיות השראת השכינה, כיוון שכאן אדמו"ר הזקן בא להסביר אל הבינוני. הבינוני בא ומתלונן: מה התכלית שהורידו את הנשמה למטה? אז אדמו"ר הזקן מביא לו את הזוהר שמסביר על הינוקא. זאת אומרת שאדמו"ר הזקן רוצה להדגיש שזה שייך לכל אחד ואחד. שמה שמדובר כאן, הדיבור הזה של הזוהר לא אמר את זה רשב"י או ר' זכריה.

04:36 דובר 1 אם היו אומרים את זה בעלי מדרגות גדולות, אז היינו יכולים לחשוב שכאן זה נוגע, זה מדובר על מדרגות גדולות. ינוקא אמר את זה, אז ממילא זה שייך לכל אחד ואחד. כך הרבי לומד פשט. העניין למה אדמו"ר הזקן מביא את הלשון, את השם שאמר את זה הינוקא. עוד, עוד אחד לפני שממשיכים הלאה. זה ווארט של חסידים כבר. שאדמו"ר הזקן אומר כאן ״שלמה המלך צווח ואומר״. כן, ששלמה המלך צעק ואמר ״ושמן על ראשך אל יחסר״. זה, אדם שתמיד יהיה לו שמן על הראש, שזה העניין של מעשים טובים. שמעתי פעם סיפור. כאן היה ר' ברוך אהרן לפני כמה שנים, אז הוא אמר ווארט יפה, שאמר את זה בשם אחד מזקני החסידים שהיה בזמנו, כבר לא נמצא איתנו. היה חסיד שקראו לו ר' אקסלרוד. איך קראו לו בשם הראשון? ר' אברהם מאיור אקסלרוד. הוא היה עוד מזקני החסידים בזמן שהרבי הריי"צ הגיע לאמריקה. גם היה יהודי ידוע. יש עליו סיפורים מאוד מעניינים, שהרבי הריי"צ אמר פעם שר' אברהם מאיור אקסלרוד היה באמריקה, לא פעל עליו שום שינוי, אפילו שהיה כמה שנים שהוא אף פעם לא הרים את הראש להסתכל על הבניינים הגבוהים של מנהטן, וכל מיני פתגמים שאומרים על ר' אברהם מאיור. בכל אופן, היה יהודי מאוד חסידי. אז אומרים שר' אקסלרוד התבטא פעם, אמר: רואים שכשְרוצים לפעול דבר מסוים, אז לפעמים צריכים לצעוק. כשאתה רוצה לפעול משהו, להשפיע על זה, אתה צריך לצעוק, אחרת זה לא מתקבל. אפילו שמה שאתה אומר זה דברים אמיתיים ודברים נכונים. אבל לפעמים זה לא רק המילים שאתה אומר, אלא גם כן האופן שאתה אומר, אז זה פועל. זה ראיה מכאן, מהתניא, שאדמו"ר הזקן אומר בתניא,

06:34 דובר 1 בעצם הזוהר אומר את זה, אבל זה בתניא שהזוהר אומר ששלמה המלך צווח ואומר: "ושמן על ראשך אל יחסר". מאיפה? מאיפה הזוהר ידע ששלמה המלך צעק? אולי שלמה המלך אמר את זה בלי לצעוק? כתוב בפסוק, זה פסוק בקהלת, "ושמן על ראשך אל יחסר". איפה כתוב בפסוק ששלמה המלך צעק? אלא מה? אז הזוהר ידע ששלמה המלך היה חייב לצעוק את זה. אם הוא לא היה צועק זה לא היה פועל. כן, אז בטוח שצעק את זה. זאת אומרת, אפילו שאין לנו מקור על זה. אבל יש פסוקים שאתה בטוח שהפסוק הזה נאמר בדרך של צעקה, לא בדרך של נימוס. הניגון שאמר את זה, ולכן זה פעל כל כך על אנשים כי הוא אמר את זה באופן של צעקה. יש על זה סיפור. בקשר לזה יש סיפור שמספרים על האדמו"ר, שהיה בזמן של האדמו"ר, היה הרי כל מקום היו מחלקים בין חסידים למתנגדים בבית הכנסת. כל מיני עניינים מה לעשות ומה לא לעשות. היה הרי, עדיין לא היה מסודר שכל קהילה היה לה שתי בתי כנסת. עדיין היה ברוב השטעטלעך, עדיין היה בית כנסת אחד שהחסידים היו דוחקים את עצמם שמה כדי שייתנו להם להתפלל. קיצור, המעשה היה סיפור פעם שבאיזה בית כנסת אז החסידים היו הולכים אחרי שהמתנגדים גמרו את התפילה, אז החסידים היו עושים את המניין שלהם שמה. מה זה היה? שפעם אחת בליל פסח נהיה בלגן מאוד גדול בעיר. למה? החסידים התפללו מעריב בליל פסח ואמרו הלל. עכשיו בשולחן ערוך כתוב שלא נוהגים להגיד הלל בליל פסח. הרמ"א כותב שבמדינותינו לא נוהגים להגיד הלל בליל הפסח. זה רק מנהג של האשכנזים לא להגיד הלל. והחסידים כן נהגו

08:29 דובר 1 להגיד הלל. הרי זה המנהג שלנו. בליל פסח אומרים הלל אחרי, אחרי מעריב. קיצור, נהיה רעש גדול בעיר כי החסידים התפללו מעריב בליל פסח ואמרו הלל נגד הרמ"א. אז הגיעה כל הקהילה עם הרב ועשו רעש. איך זה יכול להיות שהחסידים אומרים הלל בפסח? הרמ"א אומר שאסור. עד כדי כך שהם הגיעו-- סוף סוף הגיעה אל האדמו"ר הטענה. ובאו לאדמו"ר ואמרו לו ש-ש-איך חסידים הולכים נגד הרמ"א? איך? הרמ"א אומר שלא נגיד. אז האדמו"ר אמר להם: כתוב ברמ"א שבמדינותינו אין נוהגים לומר הלל בליל פסח. מי אומר שהרמ"א כתב את זה עם כזו שמחה? אולי הרמ"א כתב את זה עם ניגון של, של איכה. במדינותינו אין נוהגים. באמת היו צריכים. אבל מה לעשות שהמדינות שלנו לא נוהגים. מה אתה כל כך בטוח שהרמ"א כתב את זה בצורה של, של דין לא צריך? לא, אולי באמת הרמ"א גם כן רצה שיגידו. הוא רק אומר מה לעשות. אין ברירה. במדינותינו. אז לפעמים לדעת איך לנגן את העניין ואיזה ניגון זה נאמר ואיזה טון זה משנה את כל העניין. כן, כשאומרים את זה בטון אחר, זה הצורה איך הדבר נאמר, לא מה הוא אומר. הדרך זה גם מגיע לענייננו. שלמה המלך לא רק אמר, שלמה המלך צעק: "ושמן על ראשך אל יחסר". שאדם צריך כל הזמן לדאוג שיהיה לו מעשים טובים במה להחזיק את האלוקות בגוף, שהשכינה בגוף. עד כאן זה מגיע לדעת שיש, ונגיע לזה שהרב מביא. עכשיו האדמו"ר מתחיל להסביר את זה. הביאור של זה מתחיל כאן, פרק ל"ה, ואחר כך האדמו"ר ממשיך בעניינים אחרים, ואחרי סוף הביאור, המשך, סוף הביאור הזה נמצא בסוף התניא. הביאור הזה שבינוקא נמצא בסוף, בסוף

10:25 דובר 1 פרק נ"ג. כן, ממש בסוף התניא האדמו"ר גומר להסביר עוד כמה פרטים בביאור. סך כל הביאור כאן בפרק ל"ה. והנה כאן אנחנו חוזרים בדף נ"ד, שורה מסכל בריש עד כאן לשני אחרי הנקודה. הנה ביאור מה זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר. כדי להבין יותר טוב את המשל שהזה מקשר את העניין של השכינה לאור הנר, אין מאיר נר אלא בפתילה, לא בלי שמן. שהדרך איך שהשמן מתקבל בפתילה, צריך פתילה דווקא, שמן, וכך אותו דבר גם כן אין השכינה שורה על גופו. שנמשל לפתילה, השכינה לא שורה בגוף הבן אדם, שזה הפתילה, אלא על ידי מעשים טובים. אומר הזוהר שבשביל זה צריך להיות דווקא מעשים טובים. ולא די לו בנשמתו, זה לא מספיק. העניין שיש לו נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל לא מספיק. העניין, המציאות שהבן אדם יש לו גם כן הנשמה, בשביל זה היא כשמן לפתילה. למה לא מספיק הנשמה? שהנשמה תהיה שמן לפתילה? האדמו"ר שואל כאן קושיה. הוא אומר את זה בנוסח של, בנוסח חלק. אבל בעצם האדמו"ר שואל כאן קושיה, קושיה מאוד חזקה. שכחנו לגמרי על הנשמה. אז זה מדמה את הגוף לפתילה, מדמה את השכינה לנר ואומר שמה מחבר את הגוף עם השכינה? העניין של מעשים טובים, שזה השמן. מה עם הנשמה? בשביל מה צריכים מעשים טובים? הרי יש לי חוץ מהגוף יש לי נשמה, והנשמה היא חלק אלוקה ממעל. אז למה לא מספיק זה שיש לי נשמה? שהנשמה היא השמן שמחבר את הפתילה עם הנר? במילים אחרות, להבין יותר טוב את הקושיה של האדמו"ר. קושיה פשוטה, אבל להבין את זה קצת יותר בעומק. מה ההסברה בזה? למה צריך להיות שמן? מה הסיבה בגשמיות

12:29 דובר 1 גשמיות ממש? למה צריך להיות שמן ולא מספיק פתילה? איך עובד בגשמיות? יש לך נר, יש לך את הפתילה, יש לך את האש. צריך שמן גם. למה צריך שמן בכלל? פשוט, הפתילה זה דבר גס. זה יכול להיות פתילה, יכול להיות עץ, זה חומר גס, החומר. הפתילה זה פשוט דבר מאוד גס. אש זה חומר מאוד דק. זה שני קצוות לגמרי. זה דומם וזה, וזה לא דומם. זה עפר וזה אש, ועפר ואש זה שני הקצוות. בארבעת היסודות אש זה היסוד הכי דק, הכי רוחני, הכי מופשט. ולהיפך זה פתילה, זה חומר גס. ולכן, בגלל שהם כל כך קצוות, זה הסיבה למה זה לא יכול לעבוד. אם אתה תשים את האש על הפתילה, או שלא יידלק. לא, לא, זה לא, זה לא יתחבר איתו בכלל. או אם זה גם יתחבר, אז זה יבטל אותו, ישרוף אותו מיד, אבל לא יהיה באופן כמו שצריך כדי לבעור. מהו הדבר שמחבר את ה...? צריך למצוא איזה ממוצע. זאת אומרת, צריך למצוא איזה חומר כזה שהוא חומר דק. הוא גם כן גשמי, אבל גשמי כזה שהוא יותר דק, יותר עדין. ובשעה שהחומר הזה יהיה יותר דק, יותר עדין, אז הוא יותר כלי לנר, לאש, לאש. וזה התכונה של שמן. שמן זה גם כן חומר גשמי, אבל בחומר גשמי שמן זה חומר מאוד דק. פשוט, רואים ששמן זה דבר, זה התמצית. זה חומר, זה דבר שמוציאים כאילו מהתמצית של הדברים הגשמיים. זאת אומרת שהשמן זה עניין דק, עניין יותר עדין, ולכן יש לו את החוש, את היכולת לחבר בין, בין

14:22 דובר 1 בין הפתילה והאש. מה זה? מה אנחנו מבינים מזה? שהדבר שפועל את העניין שהאש, האש יחזיק בפתילה, צריך להיות דבר דק, דבר עדין. אז ממילא לפי זה השאלה של הרבי לכאורה חזקה ביותר. אם אנחנו מחפשים משהו דק, משהו עדין יותר, שזה יחזיק את השכינה בפתילה, אז זה יהיה מה פתאום מעשים טובים? אדרבה, הנשמה זה דבר יותר רוחני. הנשמה זה דבר יותר רוחני. נשמה זה חלק אלוקה ממעל. נשמה זה דבר רוחני, זה הרי חלק מאלוקות. אז לכאורה, אדרבה, היה צריך להיות הנשמה שזה יהיה הדבר הממוצע שיחזיק את השכינה. מצד אחד הוא חלק אלוקה ממעל. מצד שני הנשמה הרי מלובשת בגוף, נמצאת בגוף. אז הנשמה זה הדבר הכי טוב כדי לחבר בין אלוקות אל הגוף. אז הנשמה, מה צריך עוד דבר? למה לא מספיק הנשמה? והשאלה היא עוד יותר, כפי שמובן גם בהמשך של התניא, השאלה היא עוד יותר. הנשמה, לא מתכוונים רק לנשמה, עצם מציאות הנשמה. כשאומרים נשמה מתכוונים גם כן לעבודה של הנשמה. הנשמה זה לא סתם מציאות נשמה, הרי יש לה עבודה. הנשמה יש בה חכמה, בינה ודעת, חסד, גבורה, תפארת. הנשמה הרי מורכבת מעשר כוחות, וממילא הנשמה יש לה השגות באלוקות, יש לה הרגש באלוקות, יש לה הרהור באלוקות. אז זה יהיה עבודה של הנשמה, שזה עבודה רוחנית. אז זה צריך להיות השמן של הפתילה. אתה מחפש משהו דק, משהו רוחני שיחזיק את, את האלוקות, את השרויה של שכינה, שיחזיק את השכינה בגוף. אז אדרבה. אז היה צריך להיות עניינים שקשורים עם הנשמה, עבודה רוחנית. אז זה היה צריך להגיד שמהו הדבר שמחזיק את השכינה בגוף? זה עניינים, ועניינים שקשורים עם הנשמה,

16:26 דובר 1 שזה העניין של אהבה ויראה והשגה בעבודה רוחנית. מה אז היה לנו? מה זה השמן שמחזיק את האלוקות בעולם? זה לא הרוחני, זה לא אהבה ויראה, לא עניין של נשמה, לא השגה, לא תהייה, אלא דווקא אור דתורה ומעשים טובים ועניין המעשים. אז זה הקושיה של הרבי, לכאורה לפי ההבנה לא מובן למה דווקא מעשים טובים זה השמן של הפתילה ולא, ולא, ולא עבודה יותר רוחנית, עבודה שקשורה עם הנשמה. זה בהסברה יותר בפרוטרוט להבין את הקושיה של הרבי. זה הרבי מתרץ באור ומובן לכל משכיל. התשובה על השאלה הזאת זה מובא ומובן לכל משכיל. מה הנקודה של הביאור? יש כאן אריכות שלמה. נגיד קודם את הנקודה. בעזרת השם אחרי זה נבאר את זה בפנים. נקודת הביאור זה נקודה יסודית ביותר בהתייחס לחסידות. מה שהרבי מסביר כאן זה אחת מהנקודות הכי חשובות. רואים את זה הרבה במאמרים. השיחות של הרבי, זה אחת מהיסודות הכי חזקים של חסידות חב"ד. מה שחסידות, מה שחסידות חב"ד גילה, והרבי אומר את זה כאן בפרק הזה. הנקודה היא שעבודה רוחנית, עד כמה שעבודה רוחנית תהיה באופן הכי נעלה, שזה יהיה תמיד מעורב בזה איזושהי נקודה של ישות. כל עבודה שיבוא מצד הבן אדם, אפילו העבודה הכי נעלית והכי מזוככת והכי גבוהה והכי מופשטת, עד כמה שאתה יכול להגיע למקסימום שבן אדם יכול להגיע. אבל אצל בן אדם, כל דבר שמתחיל מבן אדם, הבן אדם ביסודו הוא יש. אדם הוא יש, ובמילא עד כמה שהוא יבטל את עצמו, תמיד הביטול הוא ביטול היש. על דרך אגב, כמו שלומדים, רוב הבחורים של שיעור גימ"ל כן נמצאים פה, רובם. שאלת ר' אופטטי[?] והרוב פונים. העניין, העניין שלומדים

18:39 דובר 1 בפרק במה שלומדים בלילה. ביטול יצירה, הביטול של בריאה. אז עד כמה שהאלטער רבי מנסה להפשיט את הביטול של בריאה, שזה ביטול במציאות, אבל הוא מדגיש: סוף כל סוף זה גם כן מציאות מסוימת. זאת אומרת, זה להכיר את הבריאה. כל זמן שהביטול נובע מצד הבן אדם, אז אפילו שיגיע למקסימום ביטול שיכול להגיע, תמיד היסוד הוא מציאות, ולכן בעצם הוא נשאר עדיין איזשהו יש. ולכן נשמה, אהבה ויראה, לא כלי, לא כלי אמיתי להשראת השכינה. אפילו צדיקים. אז להגיד, עד כמה שיזדכך, סוף כל סוף הוא עדיין בנקודה שמצד הנקודה הזאת הוא נשאר מציאות. אז השראת השכינה לא יכולה לבוא. השראת השכינה יכולה לבוא דווקא לדבר שהוא בטל לגמרי. מה הדבר שבטל לגמרי? זה דבר שהקדוש ברוך הוא מחליט. לא אני. זה לא דבר שיכול לבוא ממני. זה יכול לבוא רק מצד למעלה. וזה העניין של מעשים טובים. מעשים טובים זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, לא מה שאני מרגיש. הביטול של הנשמה, אצל מציאות הנשמה, עד כאן נשמה. הרי סוף כל סוף זה נברא. אנחנו מדברים כאן על הנשמה שירדה לעולם, נהייתה בריאה. כן, אז הנשמה הוא נברא. אפילו עבודה של נשמה, היראה שלו זה היראה של נברא. אז עד כמה שזה יהיה בתכלית הזיכוך, זה נברא. על דרך זה ההבדל בין המצוות שהאבות עשו לפני מתן תורה והמצוות שאחרי מתן תורה. המצוות שהאבות עשו לפני מתן תורה, אפילו שזה היה בתכלית הרוחניות, הכניסו לתוך כל העניינים שהיה להם, הובנו, הובנו, אבל סוף סוף הוא לא יכול להגיע יותר לשיא של הנבראים, כי עדיין לא היה מלמעלה, לא בטלה הגזירה. אז הנברא יכול להגיע להכי הכי

20:34 דובר 1 נעלה, מה שנברא יכול להגיע. תמיד נשאר היסוד נברא. מה שאין כן מצוות מעשיות, זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה. אז זה אני לא מקיים בגלל שאני מבין או אני מקיים בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שככה הוא רוצה ממני, זה ביטול בתכלית. ולכן השראת השכינה זה דווקא על ידי עניינים כאלה שבאים מצד אלוקות, לא מה שמגיע מצד הבן אדם. וזה העניין של מצוות מעשיות, שזה דווקא הכלי ששם נמשך העניין של השראת השכינה. ולא העניין של אהבה ויראה וכל הדרגות, כל העניינים שקשורים עם עבודת הצדיקים.

21:06 דובר 2 מדריגות שהנשמה מגיעה, אז הבן של אביו.

21:10 דובר 1 ועוד דבר, הכל. מה שאמרתי. הנשמה ועבודת הנשמה והמדריגות של כל העניינים מה שקשור עם עבודת האדם מלמטה למעלה, תמיד נשאר איזו מציאות. כדי שזה יהיה אבל באופן, השראת השכינה, השראת השכינה לא יכולה לבוא על ידי מציאות. השראת השכינה יכולה לבוא דווקא מצד אלוקות, וזה דבר שאדם לא יכול להשיג את זה מצד זיכוך, צריך מצד למעלה. וזה העניין של מצוות מעשיות, שהקדוש ברוך הוא רוצה להגיע מצד למעלה. יש איזה וואָרט, סיפור אחד קצר, זה אני מצטער, אבל יש את הסיפור שאמרו על, קשור לעניין אחר, אבל סתם זה נותן לנו קצת הבנה. אמרו, הבעל שם טוב היה לו חסיד, קראו לו ר' זאב וולף מז'יטומיר. היה די לחסיד של הבעל שם טוב. אומרים עליו שהוא היה אפילו יותר גבוה מהבעל שם טוב, איך שיהיה. וולף מז'יטומיר, די לחסיד. אז וולף מז'יטומיר, פעם אמרו לו: אתה הרי באמת יהודי צדיק קדוש וכולי וכולי, אז מה ההבדל בינך לבעל שם טוב? למה אתה צריך להיות חסיד של הבעל שם טוב? אז וולף מז'יטומיר אמר שההבדל שיש ביני לבעל שם טוב זה רק שערה אחת. אין האָרעלע. יש רק שערה אחת שמבדילה ביני לבעל שם טוב. אבל השערה הזאת היא שערה כזאת שאני אף פעם לא אוכל לעבור. יש רק שערה אחת, פלא, בינו לבעל שם טוב. אז אבל הפלא, השערה הזאת זה משהו שאין דרך לעבור, והוא לא יכול להגיע לזה אף פעם. מה ההסברה? זה כך, זה עבוד. אבל מה בדיוק? זה בדיוק שאצל וולף מז'יטומיר היה מלמטה למעלה. הבעל שם טוב זה מלמעלה למטה. זאת אומרת העניין של הבעל שם טוב זה היה הקדוש

22:48 דובר 1 ברוך הוא למעלה בחר בבעל שם טוב ונתן לו, שמעתי כבר, נושא הבעל שם טוב היה נשאר, נסגר לו זה מלמעלה. ר' וולף מז'יטומיר, עם כל הגודל של הצדיקות שלו, אז הוא הגיע למקסימום שנברא יכול להגיע. אבל המעבר מנברא לבורא, שזה המעבר בין, בין הנקודה של, של, של חסיד לנקודה של רבי. שרבי זה כמו שכתוב בשיחה, ידוע העניין של עצמות בגוף גשמי, מה שנותנים מלמעלה, זה דבר שאפילו שההפרש הכי דק, אבל זה הפרש שאתה לא יכול להגיע אף פעם. זה סתם דוגמה על דרך זה מה שאני מתאר כאן. נכון שהוא נשמה, ונשמה חלק אלוקה, והוא מדבר עם תענוגים, אבל הכל זה עבודה. אז תמיד נשאר איזו נקודה של מציאות. מה שאין כן מה שנתנו מצוות, מצוות זה מה שהגיע מצד למעלה, ולכן דווקא מצוות מעשיות זה הדבר שמביא את השראת השכינה לעולם הזה.