לקוטי אמרים תניא - פרק כ"ט - חלק 1

00:00 דובר 1 קבלנו את רב המגור[?]. רב המגור[?], ישועה מסכלת קדושה. אחי הנכבד. לא לזרוק לבד. מה אנחנו? אז כאן אדמו"ר הזקן אמר לנו הבעיה שיש לנו. מה קרה? הבעיה של... הבעיה של ישראל היא טמטום הלב. מה הבעיה של טמטום הלב? הבעיה של טמטום הלב זה שאף על פי שהוא מבין כל מה שאמר, למדנו על עצמנו בתניא, עשרים ושמונה פרקים על סודות התניא הוא למד את זה, הוא מבין את זה. והוא מבין גם כן את כל החכמות איך צריכים לעבוד, מבין את העניינים איך הם, על התורה ועל הסביבים וכל העניינים שאדוני קודם איך לאורח הארץ הקודש. ואפילו שהוא מבין את הכל, אף על פי כן יש לו מין טמטום הלב. כי מאיר הצדק. עוד מעט אספר לו שום דבר בעצמי. בגלל זה יהיה להם ייחוד הזה, שיהודה העניין הריכוז, וזה ייפלט לו בלב רגש של רגש הלב. ואומר אדמו"ר הזקן, ועל זה שייתן לו, של האדם, ייתן לו כוח גם לחזק את ריכוזו. אז ראיתם את המצב שהוא שותק. ולמרות שהוא מבין את הכל, אף על פי כן זה לא נדבק. זה לא מאיר אצלו העניין. הריכוז של זה לא נפלו בזה הבן, הריכוז שבעניין לא מאיר. ואומר גם שיוצא מזה זה טמטום הלב. ואפילו שהוא מבין ומתבונן, וגם בתורה, הוא לא מתעורר בתפילה שיהיה לו חי רגש והנגיעה של הלב. ועל ידי זה קשה לו להתגבר על עצמו כדי... ומה הסיבה לזה באמת? הסיבה היא בגלל שזה אור של קדושה, מדובר מצד חומריות וגסות. כאן מושל את זה שיש חומריות הרצון וגסות הרצון אצל בן אדם רגיל, שהוא לא בינוני, שלא יכול להיות

02:42 דובר 1 גם טמטום הלב וגם טמטום הלב. לכן האדמו"ר אומר בלשון רבי שיש כאן מדובר בנוגע לבינוני. לכן כאן אתה מדבר רק על טמטום הלב. כדי להגיע להם. אז אתה אומר, מה אמר בתניא פרק ז' שמשה בר שובל[?] אצל הבינוני המוח נדבק אצלו, אבל בלב יכול להיות שיש מצד הגסות של הקליפה, אז יכול להיות בשכל. והוא אומר כאן מכאן שיש לראות עם זה גם ידיים, כן? ולכן הקליפה מתגברת אצלו, וזה גורם אצלו טמטום הלב. אז מה היא העצה כדי להתגבר על טמטום הלב? אז ממילא נתחיל עוד פעם ב"והסיבה". כי בעצם כאן נתחיל את הביאור. תשע שורות קודם. שורה שמתחלת "והסיבה". "והסיבה" בתניא. אה? "והסיבה היא גסות הקליפה". מהי הסיבה אצל הבינוני שיש לו כזו בעיה של טמטום הלב? מאיפה מגיע אצלו הטמטום והכליון? הסיבה היא מצד הגסות של הקליפה, שמגביהה עצמה על קדושת נפש האלוקית, שמסתירה את השכינה מצד גסות הקליפה. אז הגסות של הקליפה פועלת להחשיך את הקדושה של הבינוני. הבנת? שזה ההבדל בין רשע לבינוני. אצל רשע אז יהיה חומריות הרצון וגסות הרצון. יכול להיות החומריות מצד עצמו. יש לו, יש לו מוח גס, יש אנשים כאלה שיש להם מוח גס, מוח מגושם, והמוח המגושם הוא לא כלי לאלוקות. או לפעמים יש לו לב גס, יש לו גסות בלב. בן אדם גס. יש אנשים שהם גסים, הגסות מתבטאת בכל העניין, אז, אז, אז ממילא בקדושה ודאי שזה לא יתבטא. אבל בינוני הוא בן אדם שמגיע לעניינים האלה, אין לו, בעצם הוא בן אדם, בן אדם יותר עדין. זה אדם, הוא לא בן אדם גס בעצם. זאת אומרת, מגיע לעניינים אחרים שהם לא עניין לאלוקות,

04:45 דובר 1 אז יש לו עדינות. בן אדם עדין בעצם במוח, בלב, אבל כשמגיע פתאום לעניין של התבוננות בגדולת הבורא, אז זה לא מתבטא אצלו. כמו שיש אנשים למשל אומרים על חסידים שיש להם, יש להם חושים וכישרונות נפלאים להבין עניין בנגלה, ויש להם את כל ה-, את כל ה... הם מבינים את העניינים ומסבירים את זה. יש להם חושים, קדושה בטבע יחסי, וכשמגיע לעניין של חסידות, לעניין אלוקי, אז זה לא, לא נתפס להם. אז לא פירוש שחסר לו בחוש. הפוך. יש לו חושים דקיקים. לא רק גסות, אלא הגסות זה בעניין מסוים שהקליפה נמצאת מצד הגסות, הקליפה, אז היא מסתירה על האלוקות של הטבע, שזה הפנים הזה. לכן הוא אומר, והסיבה היא גסות הקליפה. הגסות של הקליפה מגביהה את עצמה על הקדושה של הכלי ומחשיכה אצלו את האור של הקדושה. וזה מכיוון שכל הסיבה של הקליפה זה הקליפה. זה נובע מהכול, מגסות הקליפה. אז מה צריך לעשות? לשבור את הקליפה. צריך לשבור את הגסות. על ידי שבירת הגסות, אז על ידי זה האור האלוקי יחדור. זה צריך לבטשה ולהשפילה לעפר. לכן מה היא העצה? היא לשבור ולהשפיל את הקליפה. דהיינו, לקבוע עתים. אז הרבי מסביר בפרט מה צריכים לעשות. אז הרבי לא משאיר את זה לציבור. אז הרבי מסביר בפרט מה צריך לעשות כדי לפעול את העניין, כדי לשבור את החומריות המסוימת שלו. אז הוא אומר, דהיינו לקבוע עתים. אדם צריך לעשות לעצמו זמנים. לא, זה לא אומר שצריכים לעשות כל היום. זה זמנים מסוימים שצריך לקבוע. להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס. אדם צריך לקבוע לעצמו זמנים ולהשפיל את עצמו באופן שהוא יהיה נבזה בעיניו נמאס.

06:45 דובר 1 כל. זה הלשון של הפסוק: "נבזה בעיניו נמאס". זה לשון של פסוק בקפיטל ט"ו בתהילים. אז אדם צריך להרגיש את עצמו "נבזה בעיניו נמאס". "לב נשבר" הוא "לב נשבר". המילה "וכו'" הולך על לפני זה ולא אחרי זה. יש כאלה שבטעות לומדים "וכו', ולב נשבר" — "לב נשבר". "לב נשבר" זה גם כן פסוק, אבל זה לא לשון הפסוק באופן מדויק. הלשון בפסוק זה "לב נשבר", "לב נשבר". הפסוק בקפיטל נ"א שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה. אז הלשון זה, קודם כול, לא כתוב "ולב נשבר", כתוב "לב נשבר". כן, וזה לא כתוב יחד. כתוב "לב נשבר" ואחרי זה כתוב "רוח נשברה". זה כתוב בשני פסוקים. אז מכאן שזה לא נוסח הפסוק. לכן צריך להגיד שהמילים "וכו'", או המילה "וכו'", הולך לפני זה. זה לשון הפסוק: "נבזה בעיניו נמאס". זה לשון הפסוק בתהילים, קפיטל ט"ו: "נבזה בעיניו נמאס" וכו'. אז זה הולך "נבזה בעיניו נמאס" וכו'. אדם צריך לפעול על עצמו שהוא יהיה "נבזה בעיניו נמאס", כמו שכתוב, ו"לב נשבר". על ידי זה שהבן אדם שובר את הלב, "רוח נשברה". על ידי שבירת הלב, שזה על ידי זה שהוא מבטש את עצמו על ידי התבוננות, אז האלטער רבי מסביר בהמשך מה צריך להיות ההתבוננות שיפעול אצלו שבירת הלב. אז על ידי שבירת הלב נהיה גם כן שבירת הרוח. הרוח הכוונה רוח הסיטרא אחרא. "רוח נשברה" היא הסיטרא אחרא. סיטרא אחרא נקרא בשם רוח. למה סיטרא אחרא נקרא בשם רוח? אז יש לזה שני הסברים. דבר ראשון, בגלל שסיטרא אחרא בעיקר זה עניין של רוח, יסוד הרוח, שאין לזה תוכן. אז הרבי הסביר את זה בפרק א', שמה זה יסוד הרוח. יסוד הרוח

08:33 דובר 1 זה כל הדברים האלה שלעצמם אין להם תוכן. אז הרבי הסביר שהקליפה דווקא נקראת בשם רוח, כן, "רוח נשברה", שזה עניין של רוח סוערת. זאת אומרת שאין לזה עניין של תוכן, זה הכול זה, זה הבל. עניינים של, של קליפה. וגם כן יש הסבר שלמה הסיטרא אחרא נקראת בשם רוח, כי רוח קשור למידות. ידוע במדרגות של נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, שרוח זה עניין המידות. ומכאן שהנפש של האדם היא סיפור של מידות, אז לכן קוראים לזה בשם רוח. אז על ידי הלב נשבר, שהאדם שובר את עצמו על ידי התבוננות במצבו, כמו שהסביר בהמשך, אז זה פועל אצלו "רוח נשברה", ששובר את הסיטרא אחרא, שזה מה שפועל אצלו את הגסות והטמטום. והסיטרא אחרא, ממילא האור של ההתבוננות יאיר אצלו. זה יעזור לו שיוכל להאיר אצלו האור של ההתבוננות שלו. "רוח נשברה" — הסיטרא אחרא, שהיא היא האדם עצמו בבינוני. סיטרא אחרא זה הרי הבן אדם עצמו, רק שכך מסובב עניין הבינוני. והבינוני הוא לא צדיק. ומה ההבדל בין בינוני לצדיק? זה לא רק הבדל חיצוני, כי בחיצוני יש ההפך. הרי ככה הרבי הסביר לפני זה שההבדל בין, שבינוני רואה את עצמו רע, ורע בעיניו ויראה לו. אז מצד החיצוני זה נראה, אז בינוני הוא כמו צדיק. אתה מסתכל אך ורק בחוץ, אתה לא... כך שהרבי בעצמו אמר שבבינוני אין הבדל בחיצוני בין בינוני לצדיק. כן, חיצוני יכול להיות, אז לכן קוראים לכולם צדיקים. הרבי ביאר ... שלמדנו בפרק קטן בתניא. אז מה ההבדל אבל בין צדיק לבינוני? אז הרבי הסביר לנו בפרקים הראשונים שההבדל זה הבדל במהותי, לא ב--

10:20 דובר 1 בהנהגה. זה הבדל במהות. שמה? שהבינוני במהותו הוא קליפה, במהות של הבינוני. אז מה, אז הוא שייך לרע? יש לו תאוות, יש לו מידות וכל העניינים. אז במהותו הוא כרשע. לכן הרבי הסביר בפרק י"ג למה אומרים אפילו קוראים לו צדיק, עדיין נחשב כרשע. אז הרבי, מה זה כרשע? כרשע זה בינוני. למה בינוני נקרא כרשע? אז זה למדנו בפרק כ"ז, שהוא הביא את הביאור ב"בראת צדיקים, בראת רשעים". מה הרבי הסביר, מה פירוש "בראת רשעים"? שאלה: איך אפשר להגיד "בראת רשעים"? הרי בן אדם יש לו כוח הרשעים. אז מה הרבי הסביר? שרשעים הכוונה בינוני. ידוע שהקדוש ברוך הוא עושה את הבן אדם לרשע. הקדוש ברוך הוא נותן לו את היכולת. יש כאלו שהקדוש ברוך הוא ברא אותם באופן שהם יהיו צדיקים, ויש כאלה שהקדוש ברוך הוא ברא אותם באופן שהם יהיו בינונים, על ידי המידות. למה תיקן הפסוק קודם רשעים? למה? כי במהות, מצד המידות, התאוות, האימפולס, איך אומרים? מצד האימפולס, כל מי שמבין מקרא תנ"ך. כן, מצד האימפולס.

11:33 דובר 2 האימפולס.

11:34 דובר 1 אה?

11:35 דובר 2 אימפולס.

11:36 דובר 1 אימפולס. כן, מצד הנטיות שלו, אז האינסטינקטים, אז הוא, אז הוא בגדר של רשע. הפשט שהרבי הסביר בפרק י"ג, שזה גופא שהבינוני מנצח והוא, והוא, ו-ו-הוא עושה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, זה גם כן לא מצד עצמו, אלא זה מצד שהקדוש ברוך הוא עוזר לו. אז עוד הבדל. זאת אומרת שהוא מצד עצמו אז, אז, אז צריך לראות מה צד הגשמי זה. זאת אומרת שמצד עצמו לא יכול לנצח. וזה שהוא מנצח את יצרו אפילו על הגוף שעכשיו זה גוף מעשה, זה מצד הקדוש ברוך הוא שעוזר לו. אז ממילא יוצא שבמהותו הבינוני מצד עצמו הוא בעצם רשע. אלא מה? הוא מתנהג כמו צדיק. אז לכן לפי זה יוצא שבמהות של הבינוני, במהות זה, במהות זה שייך לסיטרא אחרא. ולכן לפי זה מה הרבי רוצה להגיד כאן? שהיא היא, שהמהות שלו סיטרא אחרא. רוצה להגיד שלכן, בגלל המהות של הסיטרא אחרא, ולכן על ידי זה שהוא שובר את הלב שלו, על ידי שהוא פועל בעצמו על ידי זה להיות במצב של לב נשבר ונדכה, אז זה שובר על ידי שבירת המהות שלו. זה השבירה של הסיטרא אחרא. לא שני דברים, זה אותו דבר. בגלל שהמהות שלו סיטרא אחרא, על ידי שהוא נמצא במצב של לב נשבר ונדכה, אז זה, זה, זה השבירה של הסיטרא אחרא. וברגע שהסיטרא אחרא נשברת, אז ממילא ידוע שכל הסיבה למה האלוקות לא פועלת אצלו, למה? לא חסר לו בדעת. הוא מבין אלוקות, הוא מתבונן. ולמה זה לא פועל אצלו? לא בגלל שחסר בדעת, אלא בגלל שיש בו טמטום הלב. יש בקליפה, נמצאת במצב של גסות. על ידי

13:20 דובר 1 שבירת הקליפה, ממילא גם כן נשברת הסטרא אחרא, וממילא האלוקות תהיה אצלו בלב. שהיא היא האדם עצמו בבינונים, כשהנפש האלוקית, הקדושה, היא כמו דבר נוסף. לכן מה יוצא? שאצל הבינוני מה המהות שלו? מה האני שלו? האני אצל הבינוני, זאת אומרת, היא, הוא, הוא הלב שלו. הנפש האלוקית אצלו זה כמו דבר נוסף, מצד, מצד כל הזמן מה שדיברנו. והנפש האלוקית שבו היא, נאמר, ״נשמה שנתת בי טהורה היא״. בקשר לנפש האלוקית, זה, האלוקית זה כמו שאומרים ״נתת בי״. זאת אומרת, אני, מי אני? אני בהמה, אני נפש בהמית. מי האני? האני שלי זה נפש בהמית. אלא מה? ״נתת בי״, נשמה שנתת, כמו דבר נוסף. האלוקות אצלו זה כמו דבר נוסף. מכלל שהאדם עצמו אינו הנשמה שלו. הנשמה אצלו זה לא האני. אבל בצדיקים, כך בצדיקים. אז הרי הוא רוצה להדגיש כאן את הנקודה כי ההבדל של צדיק ובינוני זה במהות, שלפי זה מובן למה הבינוני שייך לטמטום הלב, ולפי זה גם כן מובן למה על ידי השבירה, זה השבירה, זה מה שעוזר לגלות את האור. למה? מה? כי איך זה התיקון? אבל בצדיקים, כמו שאמרנו, אצל צדיקים שם הרי זה הפוך, שנשמה טהורה של נפש האלוקית הוא האדם. אצל צדיקים מה אצלו האני? מה המהות שלו? המהות שלו זה אלוקות, נפש האלוקית. וגופו כמו בשר לו. הגוף שלו זה כמו בשר. זאת אומרת אצלו זה הפוך. מה המהות שלו? אלוקות. זה השומר על מי? מה על מי שלצדיק המהות של האלוקות. והגשמיות זה אצלו כמו דבר נוסף. וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו. מביא על זה דוגמה ממה שהיה

15:31 דובר 1 אומר המדרש על הלל הזקן. הלל הזקן ודאי היה בחינה של צדיק אמיתי. ומה אנחנו אומרים לגבי הלל? מה הלל הזקן לתלמידיו? כשהוא היה הולך לאכול, הלל הזקן היה אומר לתלמידים שלו, כשהוא היה הולך לאכול, היה אומר שהוא היה הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה. הוא היה הולך לעשות חסד עם העלובה ועניה. מי זה העלובה ועניה? גופו. כי כמו זר נחשב אצלו. זה היה נחשב לו כמו דבר זר. הולך לעשות חסד עם העלוב. הוא הסתכל על הגוף כמו איזה פוברה. הרי המדרש שם מספר על הלל הזקן, מציין לו פסוק ״גומל נפשו איש חסד״. שיש כזה סוג של גמילות חסדים שבן אדם עושה עם הגוף שלו. יש כאלו כאן שהם מאוד מאהבים לזה, לעשות גמילות חסדים עם הגוף שלהם. כן, אצל הלל הזקן, מה היה העניין? שכשהיה הולך לאכול אז הוא הרגיש כאילו שהוא עושה טובה לגוף, היה אצלו כמו דבר זר. הגוף היה אצלו כמו דבר נוסף. אצלו העיקר היה אלוקות. כן, יש כאלה שבאים בשביל לשבת וללמוד חסידות. כשהוא הולך ללמוד אז הוא הולך לעשות חסד עם הנשמה שלו. פשוט. כן, אז לא שייך אלינו. אז אצלנו עניין הרוחני זה גמילות חסד. הנשמה המסכנה, ילד חכם ומסכן. הנשמה שלו מסכנה, היא צמאה לאלוקות. אז אני הולך לעשות לו טובה. אני מתיישב ללמוד מהרמב״ם הלכות סדר, אז אני עושה גמילות חסד עם הנשמה. מה שאין כן אצל צדיק זה הפוך. הלל הזקן אומר את ה... המדרש, שהוא בעצם אצלו היה החיות, אצלו היה אלוקות, קדושה ותורה ומצוות. אז באמצע השיעור היה מפסיק, היה אומר צריכים לעשות חסד עם הגוף. אז הגוף היה נחשב אצלו כמו עני שצריכים

17:26 דובר 1 לעשות לו חסד. זה צדיק. אצלו המהות שלו זה אלוקות, והגשמי זה כמו דבר נוסף. שם המדרש מביא עוד סיפור גם כן. הוא הלך להתרחץ. רבן יוחנן בן זכאי. אז גם כן אמרו לו, רבינו, לאן אתה, שאלו אותו איפה אתה הולך? אז הוא אומר שהוא הולך לקיים את המצווה של רחיצת הגוף. מה מצווה רחיצת הגוף? כן, אז הוא אמר שכמו מלך. אם המלך נותן לי שמה איזה מתנה מיוחדת, אז אני ודאי אשמור על זה ואני אנקה את זה. אז הגוף זה מתנה שהקב״ה נתן, זה איקונין שלו, אז אני צריך לשמור את זה, לנקות את זה, לרחוץ את זה. זאת אומרת שהיה נרגש אצלו כל הפעולות של הגשמיות, לא מצד שזה היה ההתעניינות שלו, המהות שלו, להפך. זה היה עניין של גמילות חסד שהוא עושה עם משהו, פשוט, אחר. כי כמו זר נחשב אצלו, לכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו, כי הוא עצמו אינו רק נפש האלוקית, כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו. שהרע שבנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלוקית, כי אם כן בצדיק. תראה, כי זה נהיה המהות שלו ולכן המהות שלו זה אלוקות וכל שאר העניינים הזרים. בעצם אנחנו מתבוננים בתניא כאן וקוראים את זה מהר, אז רואים שהרב מה הוא אומר? כאן הוא אומר כמה דברים, הנקודה היא שצריך, שיש לנו כאן שניים, זה צדיק ובינוני, שאצל הצדיק האלוקות אצלו זה הדבר העיקרי אצלו, זה האני שלו, זה המהות, זה האני. והגשמי אצלו דבר אחר. ואילו אצל, אצל בינוני זה הפוך. המהותי הוא

19:13 דובר 3 שאצלו הנפש הבהמית זה המהותי, נפש בהמית.

19:16 דובר 1 והקדושה נפשי, כי זה דבר נוסף, שזה נהיה נוסף אצלי. אבל מה רואים בפנים? רואים, כשמסתכלים טוב כאן, הוא מדבר בעצם על שני עניינים, רק שני דברים. בהתחלה הוא אומר את הסיפור של הלל, שמהסיפור של הלל משמע שהגוף זה דבר אחר. הנשמה זה הדבר העיקר. כמו עני, והוא הולך לעשות חסד לעני. אז מה אנחנו מבינים? שמה ההבדל בין שני צדיקים? שאצל צדיק, אצל שניהם יש גוף ונשמה. השאלה היא מה העיקר ומה הטפל. אצל הבינוני העיקר זה הגשמיות והרוחניות זה דבר נוסף. אצל הצדיק זה הפוך. לצדיק העיקר אצלו זה הרוחניות, הנשמה זה הוא והגשמי זה דבר טפל. אחרי זה ממשיכים הלאה עוד שורה. רואים שהרבי אומר משהו הרבה יותר עמוק. הרבי מוסיף כאן שורה אחת ואומר: "כי היא לבדה מחיה את גופו ובשרו". אדמו"ר הזקן אומר משהו הרבה יותר עמוק. זה לא רק הפשט שהגוף זה טפל לנשמה. אצל הצדיק בעצם לא קיים המושג של גוף כשלעצמו. כל המציאות של גוף אצלו זה עניין אלוקי. זה לא רק אישיות שצריכה בטוב, אלא העניין כאן זה מה המהות אצל הצדיק. לכתחילה לא קיים שום דבר חוץ מאלוקות. גם הגוף זה עניין אלוקי. זה כבר עניין הרבה יותר עמוק. לפי זה יוצא שמה ההבדל בין צדיק לבין בינוני? לא רק בנוגע לעיקר וטפל, אלא עיקר נקודת ההבדל ביניהם שאצל בינוני הגשמי זה מציאות. יש מציאות חוץ מאלוקות, מה שאין כן אצל צדיק אין אצלו מציאות. מה אצלו העניין של גוף? היא לבדה. מה פירוש אלוקות? גוף, גוף אצלו, כל המהות של הגוף נהיה עצמו עניין אלוקי, שזה בעצם היסוד, אחד מהיסודות של חסידות. הרי אדמו"ר הזקן התחיל

21:22 דובר 1 את התניא. בהתחלת התניא אדמו"ר הזקן מלמד אותנו את היסוד שמה פירוש, מה ההבדל בין נפש האלוקית לנפש הבהמית? מה העיקר של נפש האלוקית והבהמית? מסביר אדמו"ר הזקן שההבדל שקיים שמה זה שנפש הבהמית זה נפש החיונית שהיא מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. כן, זאת אומרת שמה נקודת ההבדל בין נפש האלוקית לנפש הבהמית? חלק אלוקה ממעל. זאת אומרת שההבדל העיקרי בין נפש האלוקית לנפש הבהמית זה לא רק עיקר וטפל. נפש האלוקית, העיקר אצלו זה מצוות, הגשמי אצלו זה דבר טפל. אצל נפש הבהמית, העיקר אצלו זה גשמי. לא. ההבדל הוא מה אצלו מציאות. אצל הנפש האלוקית מציאות פירושו אלוקות. אין דבר אחר. חלק אלוקה ממעל. מה פירוש חלק אלוקה ממעל? כמו שהקדוש ברוך הוא לבד ואין זולתו, אז זה מה שמרגיש, הוא לבד ואין זולתו. מה זה נשמה? נשמה יהודית פירושו שמאירה לו ההרגשה שחוץ מהקדוש ברוך הוא לא קיים שום דבר, הקדוש ברוך הוא לבד. זה הפירוש של יהודי. זה המהות של יהודי. הכל זה אלוקות, וממילא אם מאירה ליהודי בשלימות, שזה היסוד של צדיק, שהיידישקייט אצלו מאיר בשלימות, מה שמורגש אצלו זה שרק אלוקות היא המציאות. מה פירוש גוף? גוף זה גם כן עניין אלוקי. אין אצלו מציאות חוץ ממנו. מה שאין כן בנפש הבהמית, מה שאומרים שהיא מתלבשת בדם להחיות הגוף. יש גוף, יש מציאות. אז הנפש הבהמית מרגישה את זה. אז לפי זה יוצא שאפילו אם בן אדם, לפי זה יוצא שבדקות אפילו בן אדם יגיד שגופו, אפילו בן אדם יגיע לדרגה כזאת שהגוף אצלו זה דבר טפל, אבל זה מציאות בשבילו עדיין. זה עדיין, ועדיין לא הפך לחומר דקדושה. מתי זה

23:20 דובר 1 נקרא? כשמורגש אצלו שכל המציאות של הגשמי זה רק אלוקות. ברגע שמרגיש אצלו שזה גשמי, זה מציאות מסוימת, והיא מתלבשת בדם להחיות הגוף, שהגוף זה מציאות, זה כבר בזה עצמו הוא כבר נפרד מאלוקות. וזו נקודת ההבדל שיש בין צדיק לבין בינוני. אצל בינוני הגשמי זה מציאות, יש. ויש זה סטרא אחרא. מה פירוש סטרא אחרא? סטרא אחרא זה דבר שהוא לא בא מאלוקות. אדמו"ר הזקן מסביר לנו בפרק ו' בתניא, שם אדמו"ר הזקן מסביר שמה הפשט סטרא אחרא? סטרא אחרא פירושו יש, הרגש היש. ולכן, אומר אדמו"ר הזקן, כדי שהבן אדם יהיה לו הרגש של אהבת השם בתפילה, והוא רואה שזה לא הולך לו, הוא מנסה להתעורר והוא מתבונן, והקב"ה, כן, לא נרגש אצלו העניין, אז לא מאיר אצלו. אז למה זה? כי הוא טמטום הלב. מה צריכים לעשות? צריכים לפעול את הישות. זה עניין של ישות, זה גסות, גסות הקליפה, שזה מה שמסביר, שהיא רק גסות. זה ממילא, זאת אומרת, זה לא, זה לא איזו פעולה מבחוץ, זה לא הכל כמו סיגופים. כן? בלי זה מסתכלים על זה כמו סיגופים. מכיוון שהגוף מפריע, אז צריכים לפעול על הגוף שלא יפריע לו. עניין של סיגופים, להחליש את הגשמיות כדי, כדי שלא יפריע לאהוב את השם. כאן הביאור זה לא איזה עניין חיצוני. כאן פשטנו שזה העניין, כדי שאלוקות יאיר אצלי. כן, שזה... אז מכיוון שהישות זה תוצאה מהסטרא אחרא, ולכן לא נרגש אצלו כזה. על ידי זה שהוא פועל על כל הישות שלו, זה ממילא מתבטל הסטרא אחרא וממילא... יש ווארט ידוע שאומרים את זה בשם הרבי מהר"ש. הרבי מהר"ש אמר, הרבי מהר"ש אמר שאין, אין דבר, אה, אין

25:35 דובר 1 דבר, נו. אין דבר יותר ישר מאשר סולם עקום, ואין דבר עקום יותר מאשר... זה היה בעברית. ואין דבר שלם יותר מלב שבור. בעיקר עשיתי את הנקודה השלישית, שאין דבר יותר שלם מלב שבור. זה פתגם שאומרים, האדמו"ר אומר את זה גם בשולחן ערוך. כן, שאין דבר שלם יותר מלב שבור. מה הביאור בזה? זה כזה וורט. כמו שסולם, מתי סולם הוא ישר? כשיש לו מין עקום. אותו דבר, מתי הלב, ראש הלב יהיה שלם? הרבי אומר במאמרים, אומר וורט נפלא. אותו דבר יש לי מקור בנגלה של הרבי. הכל מושרש בנגלה, זה גם כן. אז איפה יש בנגלה מקור על העניין שלב שבור זה דבר שלם? איפה יש מקור לעניין שלב שבור זה דבר שלם? זה המקום, הוא כתוב בהלכות קרבנות. הרי הכול כתוב שצריך להיות, בהקרבה של הקרבן צריך להיות, הכול צריך להיות שלם. כן, הכול צריך להיות, הכול צריך להיות שלא יהיה לו מום. הבהמה צריכה להיות בשלמות, שלא יהיה בה מום. הסכין שעם מה ששוחטים את הבהמה צריך להיות גם כן בלי שום פגם. כן, הרצפה, המזבח, יש בהלכות. כן, ההלכות של קרבנות, כל הדברים שמסביב לקרבן, הקרבן צריך להיות בתכלית השלם, מושלם בלי שום מום, שום פגם. ברגע שזה פגם זה גם נקרא פסול. מה קורה עם בעל הקרבן? בן אדם שמביא את הקרבן, הגיע בן אדם, טוב, חטאת, ומביא קרבן. מה עם בעל הקרבן? בעל הקרבן הוא חוטא, הוא עשה עבודה זרה. אז זה יהיה הרבה מום. הוא מלא פגמים. הוא הגיע, הוא עשה עבודה זרה. אז זה יוצא כאן שהבהמה היא בשלמות, הכלי הוא בשלמות, הסכין הוא בשלמות, המזבח הוא שלם. רק הבעל--

27:37 דובר 1 הבן אדם שמביא את הקרבן הוא במום. ברוחניות. הוא במום, הוא חסר, הוא, הוא, הוא, הוא יש לו, יש לו חטאים. אלא מה הטעות? שהוא הגיע להביא את הקרבן, אז היה לו לב שבור. עכשיו הוא רוצה לעשות תשובה, לכן הוא מביא קרבן. כן, ומכיוון שלב שבור זה דבר שלם, זה מראה שאין לך דבר יותר שלם מלב שבור. כן, שבגלל שהבן אדם שמביא את הקרבן, אז יש השבירה של הלב, רוצה לעשות תשובה. מכיוון שהשבירה של הלב הופכת אותו לדבר שלם, ולכן אז גם כן הבעל קרבן... גם בתור תלמיד ב' היה השיחה האחרונה ששמענו מהרבי, האחרונה שאני שמעתי, כי אחרי זה היה שבת. פעם אחרונה שהרבי דיבר במיקרופון או בטלפון זה היה בליל שישי, חודש אדר. ואחרי שבת, חודש אדר, היה פארבריינגען על שבת. אני לא הייתי בניו יורק אז, היינו אז באוסטרליה, אז אני לא זכיתי לשמוע את הפארבריינגען האחרון. אבל פעם אחרונה ששמעו את הרבי באודיו זה היה השיחה שהרבי דיבר ביום חמישי בלילה, חודש אדר א'. באותו שיחה היה שיחה שהרבי דיבר על מחצית השקל. זה היה ערב שבת שקלים. הרבי דיבר מחצית השקל, והרבי דיבר על העניין למה השקל, למה מביאים מחצית ולא שקל שלם? אז הרבי אמר דבר שהעניין של מחצית זה עניין של... ורבי בדרך כלל טוב גם ככל שיהיה קטן, כל הקטנים שלנו שמים את זה עם השם. יש כאן בדיוק מחצית השקל, שלפעמים, כך הרבי דרש את זה, שלפעמים דורשים שהרבי יהיה אדם שלא שלם לגמרי. זה מה שהרבי אומר כאן גם כן בתניא, שהמרירות צריכה להיות כדי לשבור את קליפת הלב, כן? ולעורר את אור הנשמה. אז לפעמים צריך...

29:32 דובר 1 בשביל הדיבורים. והלב הוא בעצם הסיטרא אחרא, ממנו מתגלה צד רוחני ויכול לטוב לבב.