לקוטי אמרים תניא - פרק י"ט - חלק 5

00:00 כן, אז אנחנו פה בפרק י"ט, בדף כ"ה למעלה. אז הרבי פה באמצע להסביר לנו את העניין של האהבה המסותרת. האהבה המסותרת שיש לכל יהודי בטבע לקדוש ברוך הוא. אז הרבי מביא פה שני פרטים. נקודה אחת דיברנו: מה פירוש אהבה מסותרת? שהאהבה הזאת זה לא אהבה שמגיעה בהתפעלות. זה אהבה טבעית, מסותרת מצד עצמה. זאת אומרת, זה אהבה כזאת שזה לא מגיע באופן של רגש והתלהבות. זה אהבה שנמצאת בטבע הנשמה, כמו בן שאוהב את אבא שלו. אז זה לא שרואים בגלוי את ההתפעלות, האהבה, אלא זה משהו פנימי בנפש, שלא דווקא שמרגישים את זה ברגיל. זה מתגלה כשיש זמנים מיוחדים. זה בא בגילוי כשיש איזה העלם והסתר, אבל על כל פנים זה מסותרת מצד הטבע. הרבי מוסיף אבל שיש פה עוד עניין, שגם כן זה מסותרת בלבוש שק דקליפה, שהאהבה הזאת שיהודי יש לו לקדוש ברוך הוא, שזה האהבה של מסירות נפש, שיהודי רוצה להיכלל באור אין סוף, בחיי החיים, כן, ולהתבטל במציאות. האהבה הזאת נמצאת במצב של גלות. זה על העיקר, עוד פעם, את השורות הראשונות. "ולכן נקרא", שורה ראשונה למעלה, כ"ה. "ולכן נקרא אהבה זו בנפש האלוקית, שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא, בשם אהבה מסותרת". למה קוראים לזה אהבה מסותרת? כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל. זה נמצא, אבל זה מכוסה עם לבוש שק דקליפה בפושעי ישראל, ולכן זו עוד סיבה למה זה נקרא מסותרת. לא רק שזה מסותרת בעצם מצד הטבע של האהבה, שהוא לא בגילוי ובהתפעלות, אלא יש גם דבר המעלים. יש את הקליפה, היש של העולם הזה, של הנפש הבהמית. יש

02:36 מה שדיבר קודם, כן, נקראים מתים. זה, זה הגלות שהנפש הבהמית עושה. מכניס את הנשמה לתוך מצב של גלות ושולט כמו בגלות. דיברנו בשיעור הקודם שהגלות הוא שאתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה. מושלים עליך, לוקחים אותך למקומות שאתה לבד לא רוצה להיות שמה. זה העניין שהנפש הבהמית לוקח את הנפש האלוקית ומשתמש עם הנפש האלוקית בשביל עניינים בלתי רצויים. אז זה הלבוש שק דקליפה. "וממנו נכנס בהם רוח שטות". מהלבוש שק הזה זה מביא, זה גורם את הרוח שטות. רוח שטות, "לחטוא כמאמר רז"ל אין אדם חוטא וכו'". יש שם מאמר חז"ל, וקשור עכשיו ללומדים מסכת שבת, ששם מוסבר כל העניין של "אין אדם עובר עבירה". אבל לשון הרבי פה, שהוא אומר "אין אדם חוטא", מעניין שהרבי משנה מלשון הגמרא. מלשון הגמרא זה "אין אדם עובר עבירה". הרבי כותב "אין אדם חוטא", בשלמא, כי הרבי רוצה להדגיש שזה לא רק עבירה של מזיד, אלא גם כן עבירה בשוגג. חטא, הרי ידוע שחטאים זה שגגות. הרבי רוצה להדגיש שאפילו חוטא, עבירה שהבן אדם עושה בשוגג, זה מגיע מהרוח שטות. הרוח ש-- זה, זאת אומרת, ככה יכולים לחשוב: מילא עבירה במזיד. אז לעשות עבירה במזיד זה רוח שטות, שהבן אדם משתגע והוא רוצה לעשות משהו נגד רצון ה'. אבל עבירה בשוגג, הוא שוגג. לא, לא התכוון באמת לעשות את זה. אז למה זה נקרא רוח שטות? וזה האלטער רבי אומר שאפילו עבירה בשוגג זה גם כן מגיע מהרוח שטות של הקליפה, שזה הלבוש שק שעושה אותו לשכוח. ההסברה בזה, אנחנו יודעים איך האלטער רבי מסביר בתניא, באגרת הקודש סימן כ"ח. האלטער רבי שמה כותב גם כן שאפילו שוגג

04:35 מגיע מהקליפה, אלא מה? קליפת נוגה. אבל זה גם קליפה. למה? ההסברה בזה, אז ההסברה בזה הרבי מסביר בליקוטי שיחות בכמה מקומות, שבן אדם, כשבן אדם, בן אדם נורמלי, בן אדם בריא, בן אדם בר דעת, הוא גם כן לא יעשה דבר בשוגג שזה לא בריא. רואים במוחש: בן אדם לא יקפוץ לתוך האש בשוגג. בן אדם לא ייפול מהבניין בשוגג. אף אחד לא. יש דברים שגם בשוגג, או עד כדי כך, כמו שאומרים, אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן, שגם בשינה בן אדם לא יעשה דברים של נזק לעצמו כשהוא ישן. זה העניין של אדם מועד לעולם. בן אדם נורמלי לא נופל מהמיטה באמצע הלילה. זה מסתמא קורה כשבן אדם הוא במצב מאוד מיוחד. ילדים קטנים עדיין לפעמים יכולים ליפול באמצע הלילה, או בן אדם שיושן בצורה, לא יודע מה, משהו קרה, רחמנא ליצלן. אבל בן אדם רגיל יושן ולא צריכים לשים, לא צריכים לשים שמירה במיטה שלו. הוא לא נופל כי הטבע שלו מושך אותו לשמור על עצמו גם כשהוא ישן. הוא יודע, הבעל הבית, לשמור, ולכן הלכה היא שאם אתה שברת משהו באמצע השינה אתה צריך לשלם על זה. כי יש לבן אדם שליטה גם בשעת שינה. כל שכן כשהוא ער. בן אדם לא יעשה דברים שמזיקים לו גם בשוגג, לא, כי הוא מבין שזה לא. ואם הוא עושה את זה, זה בגלל שבאמת משהו לא בסדר שם. יש לו דיסאורדר, מה שנקרא, שמשהו לא בסדר. אבל ככה זה גם ברוחני של עניינים. זה שבן אדם יכול לעשות עבירה גם בשוגג, זה מראה שהנפש הבהמית שלו זה בהתגברות. ולכן ההתגברות של הבהמי

06:19 אז הוא לא מרגיש, ולכן הוא יכול גם לשכוח. ויכול להיות אפילו עבירה בשוגג. אז זה אומרים: אין אדם חוטא, אפילו עניין של חטא בשוגג, אז זה מגיע מהרוח שטות. זה הכל חלק מאותו לבוש שק דקליפה שהנפש הבהמית שמה על הבן אדם, את השק דקליפה, את הישות, את העקשנות, שלכן הוא מרגיש את עצמו ולא מרגיש את הביטול ולא מרגיש את הנשמה ולא מרגיש את החכמה של הנפש. ובגלל שהוא לא מרגיש את זה, לכן הוא יכול ליפול בעבירה בשוגג, כל שכן בכוונה, במזיד. אז זה העניין של אין אדם, העניין של רוח שטות. העניין הזה האלטער רבי יסביר בהמשך הפרקים עוד יותר. סתם מאוד מעניין דיוק שרואים בתניא: כל דבר זה מדויק, וכל מילה וכל אות זה מדויק. שהאלטער רבי כותב ״אין אדם חוטא וכו׳״, אפילו לא כותב ״וכו׳״. לכאורה, כל המאמר חז"ל, האלטער רבי רוצה להביא מהסוף: ״אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות״. אז האלטער רבי צריך להביא את כל המאמר חז"ל. נגיד שהוא לא צריך להביא את כל המאמר חז"ל כי הוא כבר הביא קודם הלשון ״רוח שטות״. הוא אומר קודם ״נכנס בו רוח שטות״, לכן במאמר חז"ל ״אין אדם חוטא״ צריך להגיד ״וכו׳״. ידוע שיש הבדל אם האלטער רבי אומר ״כו׳״ או אומר ״וכו׳״. כשאומרים ״וכו׳״ זה בא להדגיש שמגיע ההמשך, גם עיקר ההמשך, או מגיע ההמשך. כשאומרים ״כו׳״ רוצה להדגיש להפך, שהעיקר זה החלק הראשון. לכן זה לא כותב ו׳. ו׳ זה להראות על ההמשך. בלי ו׳ זאת אומרת שהעיקר כאן זה דווקא המילים הראשונות. נשאלת השאלה: כאן במאמר חז"ל הזה, מה שנוגע לפה זה העיקר, זה דווקא ההמשך, רוח שטות.

08:09 אז חסר פה את הו׳ של ״וכו׳״. על כל פנים, האלטער רבי אומר ״אין אדם חוטא כו׳״. אז יש לומר, מה שהאלטער רבי רוצה להדגיש בזה שהוא כותב דווקא בלשון הזה, במילים האלה, בסגנון הזה, הוא רוצה להדגיש דווקא את החלק הראשון של המאמר חז"ל. מה רוצה להדגיש עם זה? כשאומרים, וחז"ל כשאומרים לשון ״אין כך וכך אלא כך וכך״, זה בא להדגיש שלילה. כן, היה יכול להיות, אם היה כותב ״עוד אמרו כי נכנס בו רוח שטות״, אז יכול להיות כמה סיבות. כשאומרים ״אין אדם חוטא״, אלא הדיוק, זאת אומרת שבעצם זה מופרך. אין אדם חוטא. הדבר הראשון אומרים: בן אדם לא יכול לעשות עבירה. עבירה זה משהו שבאמת אצל יהודי זה דבר מופרך לגמרי. אין אדם חוטא, אין מצב שיהודי יעשה עבירה. זה היפך הנורמלי, זה היפך, זה שיגעון. זה לא נורמלי. איי, אלא מה רואים פה? אז צריכים למצוא הסברים. זה רוח שטות. אז האלטער רבי רוצה לדייק דווקא מהלשון של חז"ל, זה שהגמרא בסוטה אומרת ״אין אדם חוטא״, אז רואים שבעצם העניין של חטא זה דבר שלגמרי מופרך אצל בן אדם, ולכן אם כן רואים חטא צריכים למצוא לזה הסבר. וההסבר הוא שיש רוח שטות. יש משהו שמכסה. זה דווקא לא נורמלי, זה גלות, זה לא, זה לא. אבל יהודי מצד הטבע שלו, הרי זה מה שהאלטער רבי רוצה להסביר פה בתניא בפרק פה, העיקר, הנקודה שהאלטער רבי רוצה להדגיש, את המעלה של יהודי. המעלה של הנשמה, שיהודי יש לו את הנקודה הזאת, ההתקשרות לקדוש ברוך הוא באופן כל כך חזק, שמצד זה עניין של חטא זה היפך הנורמלי, היפך הטבע

10:00 שלו. אין אדם חוטא. אלא, אז זה העניין של גלות השכינה, הרוח שטות. ״וגלות הזה לבחינת חכמה אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה״. עכשיו האלטער רבי ממשיך הלאה ומסביר. כאן מגיע החידוש של האלטער רבי, שהאלטער רבי רוצה להסביר לנו פה שמה, שמה שאנחנו אומרים שהנשמה נמצאת בגלות, גלות השכינה, זה רק על ההתפשטות של הנשמה, לא על עצם הנשמה. עצם הנשמה לא נמצאת בגלות. מה שאומרים שיש מצב של רוח שטות ולבוש שק וכל הדברים האלה שמעלימים ומסתירים, ולכן הבן אדם יכול להגיע למצב של עבירה, עבירה, זה רק על החיצוניות, על ההתפשטות, על האורות של הנשמה. אבל עצם הנשמה אף פעם לא נופלת. עצם הנשמה לא נמצאת בגלות. וההסברה לזה האלטער רבי עכשיו מסביר: ״וגלות הזה לבחינת חכמה״, זה שאומרים שכוח הביטול נמצא בגלות, ״אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה״. זה רק ההתפשטות של הנשמה שמתגלה בה כל כוחות הגלויים, לתת חיים. אמרנו קודם שהחכמה של הנפש, למדנו בפרק י"ח ״החכמה תחיה בעליה״. כן, למדנו בפרק י"ח, הביא את הפסוק ״החכמה תחיה בעליה״. יש את החכמה של זה כוח חכמה, כוח הביטול, עצם הנפש שנמצא באופן של ביטול והתקשרות, של הנקודה של עצמי. זה העצם של הנשמה. ויש את החכמה שמתלבשת בבינה, ועל ידי הבינה מתלבשת בכל הכוחות. זה ״החכמה תחיה בעליה״, שמהחכמה יש התפשטות בכל הכוחות, בכל הבן אדם. שזה התפשטות של החכמה. אז על זה אומרים שהרוח שטות, על מה הוא מכסה ומה הוא מכניס בגלות? זה ההתפשטות של החכמה ומגיע לכל הכוחות מהבינה ולמטה. שם יכול להיות מצב של גלות שהבן אדם כל יש

12:15 לו רוח שטות, ועד שהוא נהיה פושעי ישראל וכל העניינים היפך רציונלי. זה הכל בהתפשטות שלו. אבל שורש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלוקית, במוחין, עצם החכמה, עצם הביטול, שזה החכמה שבנפש שנמצא במוחין, ואינו מתלבש בלבוש שק דקליפה שבלב. שמה קליפה לא יכול, יכול לשים אותו בגלות ממש. הוא לא נמצא במצב של גלות ממש. זאת אומרת, הגלות זה בלב. המוח הוא לא נמצא בגלות. הלב יש בו לשון גלות. יש הבדל בין המוח והלב. מה ההבדל בין המוח והלב? בפשטות. האלטער רבי הרי אומר בתניא לפני זה, בפרק ט'. האלטער רבי אומר הנפש האלוקית המקום שלו זה במוח. הנפש הבהמית המקום שלו זה בלב. מה ההבדל בין מוח ולב? המוח מחפש את האמת. זה הטבע של המוח. המוח בטבע הוא יותר אובייקטיבי, יותר מחפש את ה-- את האידיאלים. לא סובייקטיבי, אובייקטיבי. הוא יותר רוצה לדעת מה האמת, מה הדברים האמיתיים. הלב הוא יותר יש. הוא יותר אגוצנטרי, הוא יותר אני. מה שטוב לי, נוח לי, אני אוהב. אז הוא כל הזמן מחפש. ולכן הנפש הבהמית, המרכז של נפש הבהמית זה הלב. שמה נמצא העניין של ההרגשה העצמית והישות. מה אמרנו הרי? מה ההבדל בין קדושה וקליפה? מה יסוד ההבדל בין קדושה לקליפה? האלטער רבי אמר פה קודם. שזה כל היסוד של קדושה, שקדושה זה ביטול, קליפה זה ישות. אז זה יוצא שההבדל בין קדושה וקליפה בכלל זה ההבדל בין מוח ולב. המוח יש לו יותר טבע הביטול, מחפש את האמת, לצאת מהציור שלו, לא מה שטוב לי, מה האמת. והלב יותר מרוכז בעצמו, מה שטוב לי והישות, המציאות שלי. ולכן אומרים שהלבוש שק דקליפה,

14:24 ההרגשת יש, שזה הקליפה שמעלים על האמת, זה בלב. מה שאין כן במוח אין לו כל כך, אבל הוא לא אומר שלגמרי, הוא אומר ממש. אין שמה גלות ממש. זה לא פירוש שהמוח הוא איש קדוש. גם במוח יש, יש צריכים לשמור. אבל הכל פה הוא ביחס, כן? בנוגע להבדל בין המוח והלב, שהלב הוא יותר אני, יותר אנוכי, יותר עם עצמו, ולכן שמה נמצא לבוש שק דקליפה שמשמה יש את ה-- זה ההתפשטות של הנפש, כי הנפש האלוקית מתפשטת גם בלב, ושמה בהתפשטות הזאת יש מצב של הרוח שטות והלבוש שק דקליפה שמעלים, ולכן הוא מביא אותו למצב של היפך הכבוד ולעשות עבירות רחמנא ליצלן, חטא. אבל כשזה מגיע למוחין, ששמה נמצא העצם של החכמה, הביטול עצמו, אז הוא אומר הוא לא בבחינת גלות ממש. אבל מה כן? אומר האלטער רבי: רק שבבחינת שינה. בנוגע למוחין, בנוגע לחכמה, אין מצב של גלות, אבל יש מצב של שינה. מה ההבדל בין גלות לשינה? גלות זה שאתה עושה פעולות, אבל פעולות בצד המנגד. גלות פירושו שאתה נמצא במקום איפה שאתה לא רוצה להיות. אז אתה בפועל אקטיבי, אתה פועל, אתה עושה, אבל אתה עושה במקום שזה לא המקום שלך. זאת אומרת, אתה עושה בשביל הנפש הבהמית במקום האלוקית, זה גלות. אז גלות זה שאתה נמצא במצב פעיל. שינה זה פסיבי. שינה זה סטטוס. הוא לא... להפך, שינה זה שהנפש עולה. הוא נמצא אבסטרקטי, הוא נמצא במקום אחר. אז הוא לא, לא עושה שום דבר רע, אבל הוא נמצא בסטטוס, הוא נמצא בהלם, נמצא במקום אחר. אז זה ההבדל בנוגע לחכמה. חכמה שבנפש תמיד נמצא והוא אף פעם לא מרמה את

16:23 עצמו. אין שטות שמה, הוא לא בלוף. אין מקום שהחכמה שבנפש ירמו אותו. חכמה שבנפש זה חכמה, זה ביטול, שמה נרגיש האמת ושמה אין, אין דריי קאפ, אין בו בייזיט. אבל מה? יש תקופה שזה נמצא והוא לא, לא קונשס. זאת אומרת הבן אדם בכוחות הגלויים שלו הוא לא-- הוא ישן, הנשמה ישנה, הנשמה שם אבל היא ישנה, נמצאת במקום, אז לכן הוא לא מרגיש אותו. אבל החכמה במקום שלו, איפה שהחכמה נמצא, הוא נמצא בתכלית השלמות, וזה מה שהאלטער רבי אומר פה: רק שבבחינת שינה ברשעים. החכמה שבנפש נמצא, אבל הוא נמצא במצב שהוא ישן. "אני ישנה בגלותא", אמרו חז"ל. ידוע. "ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאוות העולם." כל זמן שהדעת והבינה, שזה הכוחות היותר נמוכים מהחכמה, מונחים בתאוות העולם הזה, נמצאים בגלות, אז החכמה שבנפש נמצא בשינה. אז זה ההבדל בין ההתפשטות של החכמה לעצם החכמה. התפשטות של החכמה זה מה שהחכמה פועלת בבינה ודעת, אז זה נמצא גם בגלות. האורות של החכמה שמתלבשים בבינה, שמבינה לדעת ומשמה, אז זה נמצא במצב של גלות. זה נמצא במצב של רוח שטות, שהוא חושב שהוא בסדר ושהוא יכול להמשיך לעשות עבירה ושום דבר לא יקרה. וכל העניינים של הרוח שטות מעלים על האמת, מבלבל, מבלבל אותו, נותן לו לחשוב שאין בעיה, שהקדוש ברוך הוא-- שהוא נשאר יהודי וכולי. כל החשבונות שהוא לא עושה, שלכן הוא עושה עבירה. אבל החכמה עצמה לא, לא, לא עושה עניינים, לא עושה עוד עניינים. הוא יודע את האמת, הוא מכיר את האמת. אבל מה? כל זמן שהבינה והדעת נמצאים בקליפה, אז החכמה נמצאת אבל ישנה. הוא לא, הוא לא,

18:18 לא, לא, הוא לא פועל. הוא נמצא שמה באופן, באופן פסיבי. זה הפשט יוצא. מה אבל קורה כשיש ניסיון? ברגע שיש אבל מצב של ניסיון, הגיע איזשהו מצב ששם אתה לא יכול לשקר יותר. כשהנפש הבהמית, הנפש ה... לא יודע איך לקרוא לזה, נמצא עכשיו במקום, במצב ששמה אי אפשר לפריטנד באיזשהו מקום כזה, שהוא יודע: כאן אין יותר בולשיט. הוא רגע של אמת. אז שמה זה האלטער רבי עכשיו אומר: "אך כשבאים לידי ניסיון בדבר אמונה", ברגע שנוגעים לבן אדם במקום של אמונה, שהיא למעלה מהדעת ונוגע עד הנפש מבחינת החכמה שבו, מגיע לרגע שבוחנים אותך באמונה. מגיע גוי ואומר לך שתשתחווה לעבודה זרה, או עבירה שאתה יודע שבעבירה הזאת אז אתה מכלה-- אתה, אתה, אתה הורס את החיים שלך. אתה יודע שפה אין, אין זה, זה, זה-- אתה מתנתק מהקדוש ברוך הוא. אתה יודע שפה אין, אין תירוצים. אז שמה במקום הזה מתעוררת החכמה שבנפש. "אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה." אז החכמה שבנפש מתגלה, והחכמה שבנפש, כשהחכמה מתגלה, אז כח ה' מלובש בה. מה אמרנו? מה המעלה של חכמה שבנפש? חכמה שבנפש זה לא סתם כוח מהנפש. אם זה היה כוח מהנפש, אז יכול להיות שהרצון לחיות יתגבר אצלו כל כך שלא יהיה לו מסירות נפש. אבל המעלה של חכמה שבנפש, שזה לא סתם כוח שבנפש, ובחכמה שבנפש מאיר אין סוף, מאיר אור, ששמה מתגלה הקדוש ברוך הוא. וכשהקדוש ברוך הוא מאיר בנפש, אז הבן אדם ילך במסירות נפש. אז כבר אין שום חשבון, אין שום חכמה. אז זה אומר, בכח ה' המלובש בה, בחכמה שבנפש מאיר האין סוף, מאיר אור אין סוף שבו, ואיפה שהאור שלו

20:32 נמצא, אז שמה מתבטלים כל ההעלם והסתר, ואז הבן אדם ילך במסירות נפש ממש. וכמו שכתוב, "ויקץ כישן ה'". מי מתעורר פה? ה' מתעורר פה. מה פירוש ה' מתעורר? ה' שבנפש, האין סוף שמלובש בחכמה שבנפש, זה מה שמתעורר אצל הבן אדם. לעמוד בניסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, שאז הבן אדם מעמיד את עצמו בתוקף בניסיון עם אמונת ה' בלי חשבון. כאן כבר אין שום תירוצים, שום חשבון, להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל אליהם, ולמאוס בהם, ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, למסור נפשו על קדושת שמו. הבן אדם ברגע הזה שמתעוררת אצלו היחידה, אבל תראה, מקריא לזה החכמה, ה' שבחכמה, שמאירה אצלו את האלוקות בנפש. כשהאלוקות בנפש מתעורר, אז הבן אדם הזה שרגע קודם הוא היה מפושעי ישראל. מדברים פה על בן אדם שהיה בהנהגה שלו ביום יום, הוא היה קל שבקלים מפושעי ישראל. הוא היה במצב של מרידה, אבל זה החיצון שלו. הנשמה שלו אף פעם לא הייתה במרד. הנשמה שלו הייתה בתוקף. העסק הזה, אלוקות, רק הייתה ביושן. ברגע שנגעת על הנשמה, אז הנשמה יוצאת החוצה, מתפוצצת הנשמה החוצה, וכשהנשמה יוצאת החוצה ומתגלה, והאין סוף שמאיר בחכמה מתגלה, אז מה אומר האלטער רבי? זה הפשט. כל התאוות וכל הדברים, הכל נעלם ונמאס, כאילו שלא היה פה כלום של קליפה. ואז הבן אדם בוחר בקדוש ברוך הוא עד מסירות נפש ממש. ובעצם זה ההיסטוריה של עם ישראל. זה המילים האלה שהרב אומר פה, זה בעצם הסיפור של כל, כל העם שלנו. זה מילים חזקות ביותר, אבל מבטא את כל העומק, כל הנקודה, כל המהות של יהודי. מה זה? מה זה

22:45 המהות של יהודי? יש על זה עשרות סיפורים ואלפי סיפורים שראו בכל הדורות. יהודים שהיו במצב כזה של, של, שהחיים שלהם היו כל ימיהם בקליפה וסטרא אחרא. אבל ברגע שנגעו להם בנקודה הזו, אמון בנקודה, בנקודה הרגישה של האמונה שלהם, ביהדות שלהם, אז זה הוציא אותם מהגלות לגמרי, וזה עורר את החכמה שבנפש. ואז, ואז, ואז הם עשו תשובה. מתחיל מהסיפורים שיש בגמרא. אבל זה לאו דווקא, לאו דווקא צריך להיות מצב שהולכים להרוג אותך. זה כל מיני סיפורים ומצבים שנוגעים אצלי בנפש במקום שאני מרגיש... תראה, אני כבר לא יכול לשקר פה. אני, כמו שאומרים, תוקע עומדו. תראה, הגעת, הגעת למקום ששם אתה יודע, אתה צריך להחליט לאיזה כיוון, ואז מתעוררת אצלך נשמה. שם אתה לא יכול לרמות יותר. אז מה היה הסיפור שם? אלעזר בן דורדיא, ששמונים שנה עשה את כל העבירות שבעולם. היה יהודי, היה בעל עבירה הכי חזק שיכול להיות, בסדר של טהר שלות. ומה קרה? שבאיזשהו רגע מה אמרו לו? הסיפור בגמרא, מה הזונה אמרה לו? אמרה לו שאתה לא יכול לעשות תשובה אף פעם. זה כל מה שהיא אמרה לו, שאין לך תיקון. וכשאמרה לו את זה, זה גרם לו את כל ה... בן אדם שמונים שנה מונח בכל תאוות וכל קליפות סטרא אחרא היה, זאת אומרת, חי לו קליפת סטרא אחרא עד, עד למעלה מהצוואר, מהגוף, הכל. אבל ברגע שאמרו לו אין לך תיקון, זה נגע בנקודת החכמה שבו. ואז נהיה לו... יש את הסיפור הידוע שמספרים על יוסל הגנב, שפעם היה יהודי שהיה גנב, הגנב של השטעטל, והוא זה, ונכנס ל-- נכנס למקום שמה, ל-ל-לבית ה-- בית עבודה זרה,

26:28 שם הוא גנב. אז תפסו אותו, שמו אותו במאסר ורצו להרוג אותו. ואז הגלח אמר לו שאם הוא יחליט ל-- רחמנא ליצלן, ל-ל-להשתמד, להצליח ל-להחליף את האמונה שלו, אז הוא י-י-יסלח לו וייתן לו כל מיני דברים טובים. כן, ואז זה הסיפור הידוע שיוסל אמר: "חייתי כגנב, אבל נולדתי יהודי ואני אמות יהודי." גנב, מגיע רגע האמונה, אז זה מתעורר אצלו. אבל הפשט שהאלטער רבי אומר פה, כשזה מתעורר, אז זה לא רק שהוא מתעורר בפרט הזה של האמונה, ונגיע לפרט הזה. כשמתעוררת לו האמונה, אז הוא מואס בכל הרע שהיה לו כל החיים, ולכן זה הופך את כל המציאות שלו. זה מה שהאלטער רבי אומר, שהוא מואס בו, מואס בכל תאוות וזה, לא, מה זה, ואז הוא בוחר לקדוש ברוך הוא לחלקו ולגורלו. כן, הוא מתמסר לאלוקות, אז כל המהות שלו מתמסר לאלוקות. זה נהיה השינוי המהותי בכל הבן אדם.