לקוטי אמרים תניא - פרק י"ט - חלק 4

00:00 דובר 1 כי אנחנו עובדים פה בדף כ"ד עמוד ב'. שורה מסכת יש. שבע שורות מלמטה. הרי בעל התניא אומר פה שהעניין הזה של, שלמדנו פה, עניין העניין של חכמה. חכמה זה כוח מה? כוח הביטול, שזה הגדר של הנשמה, שהנשמה יש בה חכמה. החכמה זה כוח הביטול של הנשמה, שלכן הנשמה נמשכת לאלוקות, רוצה להתבטל במציאות. הרי בעל התניא אמר שזה כלל בכל סטרא דקדושה. כל הכלליות שמחלק בין קדושה לקליפה, שקדושה זה חכמה. גדר הקדושה זה גדר החכמה. כל מה שנמשך מחכמה. חכמה נקרא הקודש העליון וכל מה שנמשך מחכמה. מה הפשט? הפשט הוא שקדושה זה ביטול. חכמה זה כוח מה? כוח הביטול. שכוח הביטול פירושו ששמה מאיר האמת של אין עוד מלבדו, האמת של אין סוף, של הוא לבדו ואין זולתו. אז כל דבר שהוא מוכן להתבטל אל האמת הזאת שנרגש אצלו, שמאיר אצלו, שהוא מוכן להיות כלי אל הביטול הזה, אז זה קדושה. ודבר שהוא לא כלי לביטול הזה, אז זה קליפה. וזה ההבדל בין קדושה וקליפה, שקליפה זה ישות. כמו שרואים אצל עם ישראל, שעם ישראל כל מה שהם עושים, גם את הדברים הטובים שהם עושים, עושים את זה לגמרי בשביל הישות שלהם. וכל המטרה זה הב הב אלי תמי, הכל ב-ב-ב-במרכז נמצא אני, הישות שלי. מה שאין כן קדושה זה עניין הביטול, ושם זה העניין זה הכל להפך, להתבטל לגמרי, הכל זה בשביל הנקודה. ממשיך הרי בעל התניא הלאה ואומר בדף כ"ד, כמו שאמרנו, עמוד ב', שורה מסכת יש, בסוף השורה אומר הרי בעל התניא: ולכן נקראים מתים. זה הסיבה למה קליפה וסטרא אחרא קוראים להם בשם מתים. כל כללות העניין של קליפה וסטרא אחרא נקרא בשם מתים. כמה

02:32 דובר 1 וכמה מקומות, זבחי מתים וכיוצא בזה, שמדברים בקשר לקליפה וסטרא אחרא וזה, וכל הדברים ששייכים לצד הלאום הזה נקראים בשם מתים. מה הקשר לעניין המתים? אז הרי בעל התניא מסביר, כי החכמה תחיה וכתוב ימותו ולא בחכמה. חכמה זה חיים, וימותו ולא בחכמה. מתי שייך עניין המיתה? כשאין חכמה. אז כשאין, כשיש חכמה לא שייך מיתה. מה זאת אומרת? מה נכנס בעניין של מיתה? אז אנחנו יודעים בפשטות, כשמדברים בנוגע לחיים ומוות, אז כמו שאנחנו רואים בגשמיות, מבשרי אחזה אלוקה. בגשמיות אנחנו רואים אצל הבן אדם שמתי הגוף של הבן אדם הוא גוף חי? כשהגוף בטל אל הנפש. כשהגוף לא בטל אל הנפש אז הוא, אז זה מוות. זה בפשטות, בגשמיות אנחנו רואים מתי הגוף הוא חי? כשהגוף הוא במצב של ביטול, כי הגוף לא מרגיש את עצמו. כשהגוף לא מרגיש את עצמו, הוא בטל, על ידי זה הוא חי. רואים במוחש, בן אדם חי הוא לא מרגיש. בן אדם בריא, אדם חי, הוא לא מרגיש את הגוף שלו. יש לי גוף, אבל אני לא מרגיש את הגוף שלי. יש לי יד, יש לי רגל. בן אדם לא מרגיש. זה נמצא, אבל אדם לא מרגיש את זה. ככה זה. אף בן אדם לא... בן אדם נורמלי, בן אדם בריא, הוא כשהוא לא מרגיש את עצמו. ברגע שאני מתחיל להרגיש, זה אומר שיש פה איזו מחלה. ככה זה במציאות ובגשמיות. מתי אני מרגיש את הראש שלי? כשהראש כואב. יש לך כאב ראש? יש לך חום? אז יש לך. אז פתאום אתה מרגיש שיש לך ראש. כשהראש שלך, כשאתה בריא והראש שלך, אה, הכל בסדר,

04:33 דובר 1 אתה אפילו לא שם לב שיש לך ראש. כשקיבלתי מכה! בום! או, עכשיו יש לי ראש, קיבלתי מכה. כן, על דרך זה. כן, כואב לך הרגל כי קיבלת. אז אתה מרגיש שיש לך רגל. כשהרגל בריאה אתה לא מרגיש את זה. אז כל עניין ההרגש זה כשיש היפך העניין של חי. מחלה זה מחלה. זה סוג של, כן, מצב של הגוף לא בטל אל הנפש. כשהגוף לא בטל אל הנפש הוא מרגיש את עצמו. כשהגוף בטל אל הנפש, לא מרגיש את עצמו. הוא חי. חיות זה ביטול, פחות ביטול, פחות חיות. מסבירים את זה באריכות במאמרים. שאלתי היטב וכולי. כל מאמר מדברים על העניין הזה של החי והמוות. זה גוש דבק קליפה. זה עניין של יש וזה ביטול, וזה מה שהרב אומר פה. אז חכמה, כוח מה, ביטול? אז שמה זה חי. אבל כשחסר את עניין החכמה, חסר את הביטול, וממילא זה היפך עניין של חיים. וזה הפירוש שהפסוק אומר ימותו ולא בחכמה. כן, מתי שייך מיתה? כשאין חכמה. מה שאין כן כשמאיר חכמה לא שייך את העניין. בחסידות מדברים את העניין הזה של ימותו ולא בחכמה שמביא פה התניא, זה מובא בחסידות בקשר לעולם התוהו, שבירת הכלים. זה עניין כללי בחסידות, כל הסוגיה של תוהו ותיקון, כתוב בנוגע לשבירת הכלים. זה קשור עכשיו עם הזמן של ספירת העומר, שזה ימי אבלות של נספו תלמידי, תלמידי רבי עקיבא, שהם היו מעולם התוהו ולכן היה בהם מחלוקת. זה היפך העניין של ביטול. וזה כתוב שכל העניין של עולם התוהו, שבירת הכלים וכל העניין הזה, זה היה במידות. זאת אומרת שלא היה חכמה. זה ההבדל בין תוהו לתיקון, שבעולם התוהו החכמה לא, לא,

06:26 דובר 1 לא האיר בגילוי, לא היה גילוי החכמה, וזה פעל את העניין שכל מידה הרגישה את עצמה. מה היה העבודה של עולם התוהו? אז בא הסדר. עולם התוהו זה שחסד זה רק חסד. חסד מרגיש רק את עצמו. חסד זה הדרך היחידה. הוא לא יכול להתערב עם גבורה, וגבורה לא יכולה להתערב עם חסד, ועל דרך זה כל ספירה לא יכולה להתערב עם הספירה השנייה. מה זה אומר במילים אחרות? חסר את הביטול. כל ספירה מרגישה את עצמה: חסד כל כולו חסד, גבורה כל כולה גבורה, ולכן נהיה מזה שבירת הכלים. מה פירוש חסר חכמה? חסר את הכוח מה. כשמאיר הכוח מה, ביטול, אז חסד יודע שבלי גבורה זה לא הולך. כשיש ביטול אז חסד רואה את המעלה של גבורה. גבורה רואה את המעלה של חסד ואז יש התכללות המידות. וזה על ידי תוהו ותיקון. בתיקון מאיר עניין החכמה, ולכן יש התכללות ולכן תיקון זה חיים. מה שאין כן בתוהו נהיה מוות, היפך החיים, שבירה. וזה היה הסיפור של ספירת העומר. תלמידי רבי עקיבא, שהם היו נשמות מעולם התוהו, כך כתוב בספרים. ולכן לא נהגו כבוד זה בזה. מה הרבי מסביר? מה פשט לא נהגו כבוד זה בזה? היו תלמידים צדיקים גדולים, אבל כל אחד ראה רק את הדרך שלו. מי שעבד בקו האהבה אז הוא ראה רק אהבה. אין דרך אחרת. והתלמיד השני שהוא עבד בקו הגבורה, הוא לא יכול לסבול את זה שהוא עובד בקו האהבה. וכך הפוך גם כן. וזה היה העניין של לא נהגו כבוד זה בזה, ולכן יצא מזה מוות, היפך החיים. זה מה שקרה בשבירת הכלים. זה ספירת העומר. רבי שמעון בר

08:10 דובר 1 יוחאי, שהוא הגיע ל"ג בעומר, אז הוא עשה את התיקון. זה כל העניין של רשב"י שהיה: אמרי להו תיקון, חכמה, חכמה ביטול, ועל ידי זה נהיה התכללות, וזה העניין של ההדלקות וכל העניין. אז זה, זה הפשט ״ימותו ולא בחכמה״. איפה יש את המיתה? שבירת הכלים, שזה עניין המיתה, זה איפה שאין חכמה. שם זה שייך, אבל כשמאיר עניין החכמה לא שייך שבירת הכלים, לא שייך מיתה. אבל כאן הוא לא מדבר על זה בדרגות, הוא מדבר על זה בפשטות. זה ההבדל בין קדושה לקליפה. בעולם הקדושה זה ששם מאיר חכמה. קליפה אין חכמה. ועל ידי זה ההבדל בין יהודי וגוי: גוי אין לו חכמה. יש לו בינה, יש לו מעלות אחרות, יכול להיות לו, אבל חכמה לא שייך אצל גוי. ״חכמה ביטול״. שיאיר שם האמת של אלוקות אין סוף, זה אצל גוי לא שייך, ולכן כל מה שהוא עושה זה לגמרי תמיד יהיה אצלו נקודת היש, ולכן גם כן הם ימותו, מוות, היפך החיים. ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: ״וכן הרשעים ופושעי ישראל״. ועל ידי זה גם כן, זה ההבדל בין קדושה לקליפה בכלל. ועל ידי זה ההבדל בין יהודי לגוי בכלל. עכשיו אדמו"ר הזקן ממשיך הלאה ואומר שעל ידי זה גם כן אצל יהודי זה ההבדל בין כפי שיהודי נמצא בלי שהנשמה מאירה בו וכשהנשמה מאירה בו. עכשיו הוא מתחיל להסביר את זה בהווה אצל כל אחד. ״וכן הרשעים ופושעי ישראל״. אפילו יהודי, אבל יהודי שהוא נמצא במעמד ומצב שהנשמה נמצאת אצלו בגלות, עוד מעט הוא יסביר שהנשמה לא מאירה אצלו. זה נקרא ״רשעים ופושעי ישראל, קודם שבאו לידי ניסיון לקדש השם״. לפני שנהיה אצלו

09:59 דובר 1 ניסיון של קידוש השם, אז גם כן יכול להיות מצב של מו-- של רחמנא ליצלן, של מוות. כן, אומרים ״רשעים בחייהם קרויים מתים״. ״רשעים בחייהם קרויים מתים״ זה כתוב לא רק על גוי, זה כתוב גם על יהודי. כי יהודי נמצא במעמד ומצב של רשע, זאת אומרת הוא נמצא במעמד ומצב של פירוד מאלוקות, זאת אומרת שהנשמה לא מאירה אצלו. הנשמה נמצאת אצלו, אבל זה לא מאיר אצלו. מה נמצא אצלו בגלות? בגלות הוא, הנפש הבהמית מושלת אצלו, ולכן גם כן הוא נקרא מת, היפך החיים. למה? כי אין לו את הביטול. אז לכן קרויים מתים. כי ב-- מה קורה עם בינוניים? חייב גם בינוני. הוא אומר פה ״הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי ניסיון לקדש השם״. מה בנוגע לבינוניים? אז בנוגע לבינוניים, אז זה הרי כל מה שהרב בא להסביר פה בתניא, שהבינוני גם כן לא מאיר אצלו כל הזמן היחידה שבו וביטול שמצוי אצלו, אבל אף על פי כן הכול פועלים בהווה ובפועל. כמו שאומרים, אסטה קונסיינטה. הוא יודע שיש לו את ה-- כמו שזה כל העניין שהרב בא להסביר פה עכשיו בפרקים האלה. שהבינוני עובד על עצמו שהוא ידע שיש לו את הנשמה, שיש לו את הביטול ואז יכול היפך החיים. למה? כי אין לו את הביטול. אז לכן קרויים מתים. כי ב-- מה קורה עם בינוניים? חייב גם בינוני. הוא אומר פה ״הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי ניסיון לקדש השם״. מה בנוגע לבינוניים? אז בנוגע לבינוניים, אז זה הרי כל מה שהרב בא להסביר פה בתניא, שהבינוני גם כן לא מאיר אצלו כל הזמן היחידה שבו וביטול שמצוי אצלו, אבל אף על פי כן

12:13 דובר 1 הכול פועלים בהווה ובפועל. יש לו נשמה. הניצוץ העליון נמצא אצל כל יהודי, נמצא אצלו ניצוץ אלוקי. כן, אז זה נמצא גם אצל פושעי ישראל, גם אצל רשע נמצא. אף על פי כן אומרים עליו שהוא נקרא מת. מה זאת אומרת? אז אדמו"ר הזקן מסביר: כי יש לו ניצוץ אלוקי, יש לו נשמה, ויש אור אין סוף ברוך הוא מאיר בניצוץ האלוקי. אבל בבחינת גלות בגוף, בנפש הבהמית. זה נמצא במצב של גלות, שבקליפה שבחלל השמאלי שבלב, המולכת ומושלת בגופו, בסוד גלות השכינה כנ"ל. זה נקרא גלות השכינה. מה פשט גלות השכינה? גלות השכינה. גלות השכינה זה מאמר חז"ל? כן, הגמרא אומרת: תניא, אמר רבי שמעון בר יוחאי, חביבין ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו לבבל, גלו לבבל, גלו לכל מיני מקומות. בכל המקומות שכינה עמהם. זה, זה מאמר חז"ל. זה, יש איזה גמרא, זה במגילה, תני שם בגמרא הקטנה הזו. אה, על כל פנים, מה הגמרא אומרת? הגמרא אומרת שהשכינה, יהודי הולך בגלות, השכינה הולכת יחד איתו בגלות. מה הביאור על פי חסידות? אדמו"ר הזקן מסביר פה שהכוונה שכינה זה הנשמה. יש גלות השכינה, לא רק השכינה בכלל. כשיהודי נמצא בגלות, הקדוש ברוך הוא גם נמצא בגלות, אבל יש את השכינה הפרטית. זה החלק האלוקי עמו. זה הניצוץ האלוקי שנמצא בגלות. אז כשיהודי נמצא במעמד ומצב כזה שהנפש הבהמית שולט עליו, זה נקרא גלות השכינה. מה, מה הגדר של גלות? בפשטות גלות פירושו כשאתה נמצא במקום שאתה לא בעל הבית. זה פשט גלות. פשט, מה הגדר של גלות? אדם נמצא במקום שזה לא המקום שלו. אני נמצא בבית שלי, אז אני עושה מה שאני רוצה. אני נמצא

14:33 דובר 1 בגלות, אז אני נמצא במקום שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה. אומרים לי תבוא, תלך, תקום. אני לא נמצא במעשה, אבל הוא נמצא. אבל הוא במצב כזה שהוא לא שולט על המקום. להפך, המקום שולט עליו. אז זה הגדר של גלות. על דרך זה גם כן בנפש. כשאצל יהודי הנשמה שולטת על הגוף, הנשמה מאירה בגילוי ומה שהנשמה רוצה אז הגוף עושה. זאת אומרת, כמו שאמרנו, שהגוף בטל אל הנשמה. הגוף הוא כלי אל הנשמה. הנשמה מאירה בו ומה שהנשמה רוצה זה מה שהגוף עושה. אז זה נקרא שיהודי חי. הגוף בטל אל הנפש. אבל כשהנשמה נמצאת בגוף, אבל בפועל אתה עושה משהו אחר לגמרי. הגוף לוקח, הנפש הבהמית לוקחת את הנשמה, ובפועל הוא משתמש איתו להפך. אז בקליפות הנשמה נמצאת בו. כי הנשמה נמצאת אצל כל יהודי, אבל זה נמצא במקום, באופן כזה שהגוף הוא לא בטל לה. להפך, במקום שהגוף יהיה בטל אל הנשמה, הנשמה נהיית בטלה לגוף. זה נקרא גלות השכינה, ולכן זה אותו עניין של מוות. מה אמרנו? מה הגדר של מוות? הגדר של מוות זה שהגוף הוא לא כלי לנפש. זה נקרא מוות. הגוף לא, לא, לא מתבטל אל הנפש. זה הגדרה של מוות. על דרך זה גם כן בדקות. כשהגוף שלי לא בטל לרצון הנשמה, הנשמה נמצאת שמה אבל היא לא פועלת. אז זה סוג של, זה גדר של מוות זה, זה היפך עניין של חיים. חיים זה כשאתה יכול להתבטל אל הנשמה ושהנשמה היא אצלך בגילוי, והגוף עושה כל תנועה של האיברים, זה לפי רצון הנשמה. אבל אם הנשמה נמצאת בי ובפועל אני עושה היפך, אז זה גלות השכינה. סתם מעניין פה הלשון

16:36 דובר 1 של האלטער רבי. אז הוא אומר, ונוגע לרשעים ופושעי ישראל. אז הוא אומר שהנפש הבהמית שבקליפה מולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה. שתי הלשונות: מולכת ומושלת. מה ההבדל בין מולכת למושלת? מלוכה זה ברצון, ממשלה זה בעל כורח. זה אומר שהעניין של רשעים ופושעי ישראל זה שהנפש הבהמית נהיית אצלו מלוכה וממשלה. יש אופן שהנפש הבהמית באופן של מלוכה, שבאה בצורה של ממשלה. אז מלוכה זה ברצון, ממשלה זה בעל כורח. זאת אומרת, יש אופן שהנפש הבהמית פועלת על הבן אדם באופן כזה שכאילו שהנפש הבהמית, הגוף מתבטל אל הנפש הבהמית ברצון, ויש אופן שהנפש הבהמית משתלטת על הגוף בעל כורח. בעבודה יכול להיות שני אופנים. יש לפעמים שהבן אדם הולך אחרי התאוות שלו כי הוא רוצה ללכת אחרי התאוות שלו, והוא מתבטל. הוא מוסר את עצמו לתאווה. ויש לפעמים שאדם באמת הוא לא רוצה, אבל כאילו שמכריח אותו. הוא כל כך נהיה משועבד אל התאווה של הגוף, של הבהמית, שגם כשהוא לא רוצה הוא לא יכול להשתלט עליו. זה סוג של ממשלה. זה שמוסבר בדרך חיים. המיטעלער רבי מדבר שם על העניין של ״גם מזדים״, כמו שכתוב שמה. ״גם מזדים״ ו״אל ימשלו בי״, כמו שכתוב שמה. דוד המלך אומר, כן, ״ונקיתי מפשע רב״, ״גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי״. המיטעלער רבי מדבר על זה. יש לפעמים מצב כזה שהבן אדם כל כך נהיה משועבד לתאווה שלו, מה זה שלו, שהתאווה מושלת עליו. זה כבר לא מלוכה, זה כבר לא ברצון. הוא לא רוצה, אבל הוא לא יכול להתאפק. על דרך כמו שנקרא היום בעולם, זה נקרא אדיקציות. כן, כאילו נהיה אדיקט. הוא לא רוצה. הוא יודע

18:54 דובר 1 שזה לא טוב. הוא יודע שזה, שזה מזיק לו, שזה הורס לו את החיים, שזה לא טוב. אבל הוא נהיה אדיקט. אז זה סוג של ממשלה, כאילו שהתאווה מושלת עליו. זה הגלות השכינה. זה לא. וזה מה שהרב אומר. אז גם אצל כל יהודי יכול להיות מצב כזה של כשהוא לא בטל, כשחסר לו הכוח שבנפש לא מאיר בגוף. בגוף, הגוף לא בטל אל הנשמה. במקום זה הוא בטל אל הנפש הבהמית. אז זה היפך העניין של, של, של, של גילוי אלוקות. זה היפך העניין של הנשמה. זה, זה נקרא גלות. ולכן נקרא אהבה זו בנפש האלוקית. אומר האלטער רבי: לפי זה אנחנו מבינים למה קוראים לאהבה של הנפש האלוקית, שרצונה וחפצה לדבקה בה' חיי החיים ברוך הוא, בשם אהבה מסותרת. לפי זה מובן למה קוראים לאהבה של הנפש האלוקית, קוראים לזה אהבה מסותרת. כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל. למה קוראים לאהבה של הנפש אהבה מסותרת? מה פשט אהבה מסותרת? אומר: מסותרת הכוונה שהיא נסתרת ומכוסה עם הלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל. יש לבוש שק דקליפה, שזה מכסה על האהבה של הנפש האלוקית. מה האלטער רבי רוצה להגיד פה? כשאנחנו אומרים, הרי האלטער רבי פה בתניא בא להגיד את המעלה של יהודי. כל הווארט פה הרי בא להגיד את המעלה של יהודי. שכל יהודי יש לו נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. כל יהודי יש לו אמונה פשוטה באלוקות עד מסירות נפש. זה הרי היסוד של פרק י"ח והלאה, שהאלטער רבי בא להסביר איך שכל יהודי יש לו אהבה עצמית לאלוקות שמצד זה הוא יכול להתגבר על כל התאוות ועל כל העניינים. אז זה

21:06 דובר 1 האהבה שאנחנו מדברים פה, האהבה שקיבלנו בירושה מאברהם אבינו. אבל האהבה הזאת נקראת אהבה מסותרת. למה האהבה הזאת נקראת אהבה מסותרת? אז יש שתי סיבות. סיבה אחת, כי האהבה הזאת היא בטבע מסותרת. מסתתרת מצד עצמה. זה לא אהבה, כל זמן שאתה לא קונסיאנטה, אתה לא חושב על זה, זה נמצא. זאת אומרת אהבה מסותרת, הכוונה בפשטות מסותרת הכוונה זה לא אהבה שבטבע היא באופן גלוי. בטבע האהבה הזאת זה חלק מהעצמיות של הבן אדם. הוא אפילו לא יודע שיש לו את זה. כל יהודי בעצם יש לו התקשרות לאלוקות, אבל האהבה הזאת זה אהבה טבעית, זה לא אהבה... יש אהבה שמגיעה על ידי התבוננות, אז האהבה היא לא מסותרת, זה אהבה גלויה. אהבה כרשפי אש. אז האהבה הזאת היא אהבה כזאת שמגיעה, הבן אדם מתרגש, הוא מרגיש משהו. יש סוג של אהבה שאתה אפילו לא יודע שיש לך את זה, כי בטבע זה לא משהו דלוק, זה לא משהו ש-- על דרך כמו שדיברנו בשיעורים קודמים, ההבדל בין אהבה שיש בין אח, שני אחים או אב ובן, לאהבה שיש בין חברים או איש ואישה. זאת אומרת, יש סוג של אהבה שזה אתה לא מרגיש את האהבה. זה לא חיסרון, כי זה לא האהבה של אש, זה אהבה כמים, זה אהבה טבעית. אז זה מסתתר לא בגלל שיש משהו שמסתיר, זה בעצם מוסתר, זה אהבה, אהבה עצמית. יש אהבה שזה עם-עם-עם-עם-עם טעם. אז זה אהבה שמתרגש ומתפעל, כל מה שהוא מרגיש יותר ויותר טעם, אז יש לו יותר התרגשות. זה נקרא אהבה כרשפי אש. זה ועוד אחד. כאן האלטער רבי מוסיף עוד נקודה. למה קוראים לאהבה של יהודי לקדוש ברוך

22:59 דובר 1 הוא, האהבה שקשורה עם חכמה שבנפש, מסותרת? חוץ מזה שבעצם זו לא אהבה גלויה, יש לזה גם העלם והסתר של שק דקליפה, כיוון שהבן אדם נמצא בתוך גוף ונפש הבהמית, והגוף ונפש הבהמית שמים על האהבה הזאת הסתרה מבחוץ שלא נותנים לה להתגלות. זה מה שהוא מוסיף פה, שמסותרת בלבוש שק דקליפה. מה הווארט של שק? מה ההגדרה שק דקליפה? שק זה מילה שכתוב, שק זה כמו שאומרים בספרדית, ארפישה, לא?

23:35 דובר 2 ארפיג'רה.

23:35 דובר 1 ארפיג'רה. שק. שק זה-זה-זה כזה בולסה גרנדה, גורסה. וזה-זה פסוק. זה פסוק בתנ"ך שמדבר על ה-- על הגויים, על הקליפות, על הסטרא אחרא. אז יש את הלשון הזה. אה, כתוב "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם", ויש כל מיני פסוקים, תראה, שהם מדברים על ההעלם, על עומס והסתרים, משתמשים עם המטפורה, עם המשל של שק. מה ההגדרה של שק? הגדרה של שק זה שק סוג של, סוג של כיסוי אבל כיסוי גס. יש לפעמים כלים שגם כן מכסים, אבל הם כלים יפים, כלים שמוסיפים, מוסיפים יופי. כן, יש לך לפעמים יין, אתה שם בבקבוק יפה אז הבקבוק הוא גם כיסוי, אבל זה כיסוי מיוחד ששייך ליין. יש לך כלי שאתה שם בזה איזה שהוא תכשיט, אז יש כלי מיוחד, כלי יפה, זה מכסה אבל גם כן זה, זה, זה, זה מייפה, זה מוסיף יופי, מוסיף פאר. הווארט של לבוש שק זה לבוש שכל עניינו זה להעלים. אתה לא רואה מה יש בפנים. מתי משתמשים עם שק? לדברים גסים, דברים נמוכים. אז זה הווארט של לבוש שק דקליפה. יש סוג של לבוש שזה איזה קטע של כלים. כאן זה סוג של לבוש שמעלים ומסתיר, לבוש שק דקליפה. לפעמים הוא דבר סידרה. הדיוק של שק זה גם כן שק בגימטריה ארבע מאות. ארבע מאות זה הרי אצל עשו, שהוא השורש של הקליפה, כתוב "וארבע מאות איש עמו". תראה, שם רואים את העניין של שק, המספר ארבע מאות, שזה הכוח שיש ללעומת זה של הקליפה. על אברהם אבינו כתוב שהוא קנה את המערה על כל שלמותה, אז הוא נתן ארבע מאות שקל כסף, גם קשור עם סטרא אחרא, שזה קשור עם המספר

25:40 דובר 1 הזה, שזה מספר שקשור עם הכוח של הלעומת זה, שאת זה צריכים להפוך ולבטל אותם ולהפוך אותם לקדושה. זה קשור גם כן עם העניין של שק, זה אותן אותיות כמו קש. "ובית עשו לקש". איך כתוב? "ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". כי זה עניין של קש ש... וצריכים לשרוף את הקליפה ולעשות מזה קדושה. חיים ומוות.