לקוטי אמרים תניא - פרק ו' - חלק 5

00:08 דובר 1 אלו שהקליפות נחלקים לשתי דרגות, זו למטה מזו. מדברים כאן על עניין הקליפות. ואדמו"ר הזקן אומר שיש שתי דרגות בקליפות. אבל רגע, דיברנו על שלוש קליפות הטמאות, שזה רע גמור, ואין בהם טוב כלל. יש שלוש קליפות שהן טמאות ורעות לגמרי, שאין בהן טוב כלל. זה השלוש קליפות הטמאות. ונקרא במרכבת יחזקאל רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת. כי הסברנו בשיעור הקודם שיש שלוש קליפות. במרכבת יחזקאל הוא מספר מה שהוא ראה מחוץ למרכבה. זה אומר שזה מחוץ לקדושה גם כן. שלושה עניינים: רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת. הסברנו שזה כנגד הגילוי מידת חסד, גבורה, תפארת, או אש, רוח, מים, שזה הם היסודות, את שלושת הקווים שהם המקורות לכל העניינים הבלתי רצויים. לכן זה שלוש קליפות טמאות. ומהן עכשיו האדמו"ר בא להסביר את הקליפות. מה, מה, מה הם עושים? מה, מה התפקיד שלהם? אומר האדמו"ר: ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות העולם וקיום גופם. מהשלוש קליפות הטמאות מגיע הנפש של כל הגויים, כל אומות העולם. כל הגויים וקיום גופם. זאת אומרת, אומר כאן שני דברים: גם הנפש של אומות העולם, הנפש שלהם זה בשלוש קליפות הטמאות. זה האדמו"ר הרי גם הסביר בהתחלת התניא בפרק א' שנפש של אומות העולם זה בשלוש קליפות הטמאות שאין בהם טוב כלל. וגם כן מגיע לגוף. הוא גם כן אומר קיום גופם. גם הגוף של הגוי זה גם כן של שלוש קליפות הטמאות. גם בגוף יש הבדל בין יהודי וגוי. זה האדמו"ר לא אמר שמה, אבל זה מובן שכמו שבנפש יש הבדל בין יהודי וגוי, שהנפש הבהמית של יהודי זה מקליפת נוגה, כמו שהאדמו"ר הסביר בפרק ז', והנפש הבהמית של גוי זה בשלוש קליפות הטמאות, שלכן

02:42 דובר 1 אצל גוי לא שייך לעניין של מה שיהיה טוב. כל טוב, כל עניין של טוב אצלו זה כדי להשיג וכו'. זאת אומרת שאצלו כל העניינים זה באופן של, של, אה, יש בזה גם כן מעורב עניין בלתי רצוי. אז זה בנוגע לנפש. אומר כאן האדמו"ר שגם בנוגע לגוף, שהגוף של גוי גם כן מקבל חיות משלוש קליפות הטמאות. זה קשור למה שהאדמו"ר אומר בתניא הלאה בפרק מ"ט. האדמו"ר מביא שם ״ובנו בחרת מכל עם ולשון״, זה הגוף הגשמי. היינו דבחומריות גוף בני ישראל הקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל. אז הוא בחר לא רק בנשמה. הוא בחר בגוף, שלכן הגוף של יהודי שונה מגוף של גוי. והרבי מדייק שמה שהאדמו"ר אומר היינו דבחומריות. האדמו"ר לא אומר היינו דבגשמיות. גשמיות זה, זה עדיין לא, זה גשמי. זה עדיין לא מגושם. גשמי זה גשמי. יש גשמי שזה עושה דברים טובים. גם תפילה זה גשמי, גם ציצית זה גשמי. יש גשמי של קדושה, גם כן גשמי של מצווה, גשמי של קדושה. אבל חומרי זה כבר לא סתם. זה כבר עניין של, כשחומרי זה כבר דברים שהם חומריים, דברים של חומריות, של, של חיים, של גוף. אז האדמו"ר מדגיש שהיינו דבחומריות גוף בני ישראל, שאפילו החומריות של יהודי גם כן שונה מגוי. בעל הבית בחר, שהקדוש ברוך הוא בחר דווקא בגוף של יהודי, שגם מצד החומריות של יהודי הוא שונה. זה מה שהרב מדגיש כאן שגם בנוגע לקיום גופו, הגוף של גוי זה משלוש קליפות הטמאות. הגוף של יהודי זה גוף יותר מזוכך וגוף יותר עדין. זה של קליפת נוגה. ונפש כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה.

04:49 דובר 1 זה בנוגע לאנשים. עכשיו זה מה שמדבר. עכשיו מגיע לחי: ונפש כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה וקיום גופם. גם בנוגע לבעלי חיים, אז יש בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה. אז גם הם, הנפש שלהם זה שלוש קליפות הטמאות, וקיום גופם, גם הגוף שלהם. גם כאן האדמו"ר מחלק. יש נפש ויש גוף. הרי גם לחי יש להם גוף ונפש. אז גם הנפש של הבעל חיים וגם הגוף של הבעל חי זה מגיע משלוש קליפות הטמאות. כאן, כאן יש דיוק הלשון של התניא. כל מילה מדויק כמו בתורה שבכתב בתניא. צריכים לדייק בכל המילים מה בדיוק. שהרב מדייק כשאומר בנוגע לבעלי חיים, אומר הטמאים ואסורים באכילה. מה זה כפל הלשון? בעלי חיים טמאים ואסורים באכילה. היה מספיק אם האדמו"ר היה אומר בעלי חיים האסורים באכילה. מה ההדגשה שזה טמאים ואסורים באכילה? אז הרבי מסביר שבמילה טמאים האדמו"ר רוצה להדגיש שמדובר כאן על, על בעלי חיים שהם אסורים מצד איסור טומאה. זאת אומרת שהם אסורים בעצם. יש בעלי חיים האלה. יש כאלה בעלי חיים שבעצם הם לא, הם לא טמאים. הם בעלי חיים כאלה שהם בעצם טהורים. רק מה, יכול להיות שהם מסיבה מסוימת אז הם נהיו אסורים באכילה. כן, לדוגמה, אפשר לקחת דוגמה: יכול להיות עניין של טריפה, כן, טריפות. אז הבעל חי עצמו זה בעל חיים כשר. רק מה, זה אסור באכילה. אז בעצם הוא לא, אי אפשר להגיד שהוא חי משלוש קליפות הטמאות. הוא חי מקליפת נוגה. הרי הוא בעל חיים כשר. יש לך תרנגול שהוא טריף. מה פירוש טריף? טריף שהוא חולה? חסר, יש לו בעיות, יש לו מום, יש לו דברים שאי אפשר

07:04 דובר 1 לאכול אותו אז זרק אותו. אתה לא יכול להגיד שזה קליפה של שלוש קליפות הטמאות. אז יש עוד דברים שאני נזכר לחיות כל מיני עניינים שבעצם עצמם זה דברים עצמם שהם, שהם כשרים. עכשיו אתה מציע בעלי חיים הטמאים. זאת אומרת, איסור אכילה שלהם זה איסור מצד עצמו, מה שאין כן אחרים בעצם קליפת נוגה. רק אחרי שנפל עליהם איסור אז הם נכנסו לשלוש קליפות. זה מה שהרבי רוצה להדגיש, להיות טמאים ואסורים באכילה. מאידך גיסא, למה הוא לא אומר רק טמאים? הוא יכול להגיד רק טמאים. למה היה צריך להגיד אסורים באכילה? אז גם, גם שם טמאים. היינו יכולים לחשוב גם כן סוג של טומאה אחרת. יכול להיות גם טומאה אחרת. טומאה של לאו דווקא טומאה של אכילה. לאו דווקא טומאה של אכילה. יש סוגים של טומאה. טומאת... טומאת מגע. הרי הוא רצה להדגיש שהכוונה בטומאה כאן זה טומאה כזאת שקשורה עם אכילה, ודרך זה אז שורש שלוש קליפות הטמאות, וממילא זה מה שאומר כאן שכל בעלי חיים הטמאים אסורים באכילה, כי הם גופם. אז כל הדברים האלה, אז הם מקבלים חיים מהשורש של שלוש קליפות הטמאות. זה בנוגע לחי. עכשיו הוא מדבר בנוגע לצומח. וכן חיות כל מאכלות אסורות מהצומח. אותו דבר אומר האלטער רבי בנוגע לעניין של צומח. וכן חיות כל מאכלות אסורות מהצומח. בצומח יש מאכלות אסורים. יש בצומח, יש דברים שאסורים באכילה כמו ערלה וכלאי הכרם. לדוגמה אומר האלטער רבי מהם המאכלות אסורים מהצומח. אז הוא אומר ש-- שתי דוגמאות. דוגמה אחת הוא מביא מערלה. ערלה זה הפירות שבא-- נמצאים על העץ בשלוש שנים הראשונות, וכלאי הכרם זה איסור של כלאיים. כלאיים זה כשעושים צמ-- שתי, שתי צמחות,

09:19 דובר 1 צמ-- איך אומרים? שני צמחים ביחד. אז הוא אומר שכל מאכל, זה ערלה, כמו ערלה וכלאי הכרם וכו'. אז גם הדברים האלה מקבלים חיים משורש שלוש קליפות הטמאות. למה האלטער רבי מביא כאן? יש כאן-- למה האלטער רבי מביא כאן דווקא את הדוגמה מערלה וכלאי הכרם? מה הוא רוצה להדגיש עם הדוגמה הזאת? כמו ערלה וכלאי הכרם. הרי זה לא רק דוגמה. דווקא כאן הוא צריך להביא דוגמה כמו ערלה וכלאי הכרם. אז אומרים שהאלטער רבי רוצה להדגיש כאן דכי עיירא שמדובר על איסור חפצא. איסורים כאלה שכל זמן שהם אסורים הם אסורים לגמרי. יש הרי-- בכלל הרי כתוב, אה, יש בהלכה, יש הרי כמה סוגים של מאכלות אסורים. אה, יש מאכלות אסורים שאסורים רק בזמן. למשל, חמץ בפסח. אז חמץ בפסח, חמץ בעצם זה לא דבר אסור. כל השנה אפשר לאכול. אז בפסח מצד הזמן זה נהיה אסור. או על דרך, אה-- יכול להיות עוד דברים. כן? זאת אומרת, יש כל מיני דברים שהם אסורים איסור, זה נקרא איסורים זמניים. הם אסורים מצד זמן מסוים. לאכול ביום כיפור. אז האיסור אכילה ביום כיפור זה רק מצד הזמן של כיפור. אז הדבר-- אז אתה לא יכול להגיד ש-שהאכילה של הלחם ביום כיפור נהיה שורש שלוש קליפות הטמאות. האוכל זה אוכל, אה, זה לא שורש שלוש קליפות הטמאות, רק שהבן אדם בזמן הזה אסור לו לאכול את זה. בנוגע לחמץ בפסח יש קצת בלגן ב-ב-ב-ב-אחרונים. עם, עם חמץ בפסח זה איסור חפצא, זה איסור גברא. זה סיפור שלם. הרבי מביא את המעשה עם הרבי שמעון סעידן [?]. פרידיקער רבי, כשהיה ילד קטן, היה בגיל שלוש והכניסו אותו לחיידר וזרקו את הסוכריות ואמרו לו שזה סוכריות

11:23 דובר 1 של מלאך מיכאל. והפרידיקער רבי אמר שהוא שמר את הסוכריות עד ערב פסח, ובערב פסח היה צריך לאכול את זה בגלל ש... בגלל שאסור להשאיר, לא רצו למכור את זה לגוי. אז אחד מהביאורים שהרבי מסביר למה לא רצו למכור את זה לגוי.

11:41 דובר 2 שזה לא יהיה קדושה.

11:42 דובר 1 אה? מה אכפת לך למכור את זה לגוי ואחרי לקחת את זה חזרה? עוד.

11:47 דובר 2 שזה לא יהיה קדושה.

11:49 דובר 1 אז הרבי מסביר שירד הקדושה. אז אחד מהביאורים שם בשיחה, אני לא יודע אם הרבי נשאר בזה או לא, אבל אחד מהביאורים שהרבי מביא שאם אנחנו אומרים שהעניין של איסור חמץ זה איסור חפצא, כן? זה לא רק איסור גברא. זאת אומרת החפצא משתנה. אז ממילא גם כשאתה מוכר את זה לגוי אתה צריך למכור לא רק את הגברא, גם את החפצא. זאת אומרת, אתה מוכר את עצם ה-- עצם הסוכריה, זה עובר לרשות של גוי וממילא זה הופך להיות לחלק מהרשות של הגוי. אז זה הופך להיות לדבר של-- לחלק שגם החפץ הופך להיות חפץ, החפץ של גוי, ואז מאבד את הקדושה. גם מצד שמיים כן או לא? אבל זאת אומרת הכל פה זה כלי החמץ. אבל יש הרי דברים שבעצם הם לא אסורים בחפץ, בחפץ. האיסור זה רק לצורך זמן. אז זה הרבי רוצה להדגיש כאן, מכיוון שכאן מדברים על שלוש קליפות הטמאות, זה רק דברים כאלה שהם איסור חפץ. ומה הם ערלה וכלאי הכרם? שהם דברים כאלה שכל זמן שהם אסורים הם אסורים באופן שהם איסור חפץ ואסורים בעצם. איסור הנאה, אפילו הם אסורים לגמרי. דרך אגב, ערלה, חיי ערלה זה חידוש גדול. ערלה זה איסור של זמן. הרי ערלה זה שלוש שנים. אחרי השלוש שנים אפשר לאכול את העץ. אז כל האיסור זה רק לשלוש שנים. אף על פי כן הוא אומר שזה איסור חפץ. זאת אומרת שבשלוש שנים שזה ערלה אז יש לדין, יש לזה דין של איסור חפץ. זה, זה, זה נהיה. זאת אומרת שהטומאה זה נהיה חלק מהגוף של הדבר איכשהיא. עוד דבר מעניין שיש כאן בתניא, שהוא לא אומר כאן קיום גופו.

13:37 דובר 1 שמתם לב? מדבר, ונגיע למדבר. הוא אומר נפשות כל אומות העולם וקיום גופם, נפשות כל בעלי חיים וקיום גופם. אני אגיע למאכלות אסורות, נגיע לצומח. הוא לא, הוא לא אומר, הוא לא אומר קיום גופו. אפילו גם אומר לא המילה נפש. הוא אומר קיום וחיות כל מאכלות אסורות. כן. אז זה שהוא לא אומר נפש כל מאכלות אסורות זה בפשטות, כי צומח זה לא נפש. נפש אפשר להגיד על, על, על, על מדבר. בן אדם יש לו נפש. בעל חי גם כן יש לו נפש. שם אפשר להגיד את המילה נפש. יש כאן נפש, יש כאן, יש, יש. הוא אוכל ושותה ומרגיש ו-ו-ו-ורוצה, לא רוצה. יש לו, יש לו תכונות נפשיות. יש לו עניין של נפש. בפרט כמו שמובא בספרים שהפשט של המילה נפש, נפש זה רוצה. כן, אין נפש שלו, מה זה? אין רצון שלו, מה זה? נפש זה עניין של רוצה. אז הרי שם ודאי זה עניין של נפש, רוצה. אז אצל בן אדם אפשר להגיד רוצה, גם אצל בעל חי יש לו גם כן עניין של רוצה. בעל חי יש עניין של רצון. מה שאין כן בצומח לא שייך כל המושג הזה של הרגש, של רוצה. אז לכן נפש הוא לא אומר. זה מובן למה הוא לא אומר נפש כל מאכלות אסורות. אבל למה הוא לא אומר קיום גופו? אז, אה, אז הרבי ממשיך ואומר שהסיבה למה הוא לא אומר קיום גופו, כי באמת הגוף של הערלה, זה גם את השאלה הקודמת, שהגוף של הערלה זה, זה לא, זה לא, זה לא, זה לא טמא, הגוף של הערלה. רק הנפש של הערלה זה שלוש קליפות הטמאות. הגוף של הערלה

15:32 דובר 1 זה לא שלוש קליפות הטמאות. למה? כי הרי עוד שלוש שנים יהיה מותר באכילה. אז ממילא אתה לא יכול להגיד שהגוף של הערלה זה גוף טמא. אתה יכול להגיד שהנפש, החיות שמחיה אותו בשלוש שנים האלה, זה טמא, ולכן אסור לאכול מזה. אבל עצם גוף הפרי, הדבר הזה, אם תחכה שלוש שנים תוכל לאכול מזה. אז לכן הגוף הזה, במקרה של ערלה, זה לא. זה לא גוף טמא, זה לא שלוש קליפות הטמאות. אותו דבר גם כן מגיע לכלאי הכרם. כי מה זה כלאיים? כלאיים זה שאתה מערבב חיטים עם ענבים, למשל כלאי הכרם. אז אתה מערבב חיטים עם ענבים. ענבים, ענבים. ובעצם ענבים עצמם הם טמאים? ענבים עצמם הם בסדר. החיטים עצמם הם גם כן בסדר, רק מה החיות שבהם? בגלל שאתה השארת אותם ביחד בכוח הזריעה. אז החיות שעושה אותם שיצמחו ביחד זה היפך הרצון. זה עניין של שלוש קליפות. אז זה עניין של שלוש קליפות הטמאות. אבל עצם הגוף של כלאי הכרם זה לא גוף טמא. לכן האדמו"ר מדייק וכאן הוא לא אומר קיום גופו. רואים שכל מילה בתניא מדויקת בתכלית. נמשיך בפנים, שם, פרק ו'. וכן קיום וחיות כל המעשה, דיבור ומחשבה של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן, כמו שכתוב שם סוף פרק ה'. עכשיו אומר עוד דבר. עד כאן הוא דיבר בנוגע לדברים שמחוץ ליהודי. הוא מדבר על דברים בעולם, דומם. אז הוא דיבר על דומם. הוא דיבר על צומח, הוא דיבר על חי. לא דומם, הוא לא דיבר. מה עם דומם באמת? הוא דיבר על-- הוא דיבר על מדבר איסור. הוא דיבר על חי. הוא דיבר על צומח. על שלושת הדברים האלה הוא

17:39 דובר 1 דיבר על שלוש קליפות הטמאות. מה בנוגע לדומם? למה הרבי לא מזכיר דומם? בפשטות, בגלל שאין כזה מציאות של דומם שיהיה שלוש קליפות הטמאות. אין מושג של דומם שיהיה רע. אין כזה דבר. תנסו לחשוב. אי אפשר למצוא דומם שיהיה רע. אפשר כן למצוא, למשל אם בן אדם ייקח, ייקח עץ ויעשה עם זה עבודה זרה, אז זה יהפוך להיות שלוש קליפות הטמאות. אז ווייטער. אז זה כבר, זה כבר גם כן. זה לא הפירוש של זרע ועצם. זה שהוא לקח דבר שהיה נוגה והוא הכניס את זה לשלוש קליפות הטמאות. כאן האדמו"ר רוצה להסביר מה הם הדברים של שלוש קליפות הטמאות מצד עצמם. אז זה דומם, אין כזה דבר. אין דומם שזה קליפות הטמאות. דומם יש מים, יש עפר, יש אבנים, נוגה, כל הדברים האלה נוגה. אין, אין איסור מן התורה על דומם מצד עצמו. רק אם הוא משתמש עם זה לצורך עניין אז זה לוקח מנוגה. אבל עצם הדבר לא חיוב. עכשיו האדמו"ר מתחיל להסביר בבן אדם. יש גם כן אצל הבן אדם עניין של שלוש קליפות הטמאות. וכן קיום וחיות כל המעשה, דיבור ומחשבה של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן, כמו שכתוב שם סוף פרק ה'. אז זה אומר שגם אצל בן אדם, אצל יהודי, יש גם כן עניין של שלוש קליפות הטמאות. מה זה? קיום וחיות כל המעשה, דיבור ומחשבה של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן.

19:25 דובר 1 כשבן אדם חושב מחשבה לא טובה, אדם חושב מחשבה שאסור על פי תורה, או בן אדם מדבר דיבור אסור על פי תורה, לשון הרע או שיהיה דיבור אסור על פי תורה, או בן אדם עושה מעשה, גם כן אחד מהדברים שהם אסורים. אומר, כי כל שס"ה לא תעשה, הן שס"ה לא תעשה וענפיהן. זאת אומרת, מתכוון בין דאורייתא לרבנן. אז כל הדברים האלה, אומר האדמו"ר, זה שלוש קליפות הטמאות לגמרי. הם מקבלים את החיות. זאת אומרת, בשעה שאני חושב מחשבה אסורה, אז אני מקבל חיים. באותו זמן המחשבה הזאת מקבלת את החיות שלה משלוש קליפות הטמאות. כאשר אני מדבר דיבור אסור, אז באותו רגע הדיבור הזה מקבל חיים משלוש קליפות הטמאות. שלפי זה מובן מה שהרבי אמר בתחילת הפרק. הרי מה רוצה להסביר כאן בפרק ו'? מה כל הנקודה שהאלטער רבי בא להסביר כאן? הרי בא להסביר שכמו שדיברנו בצד הקדושה, כשבן אדם עושה, עושה מעשה טוב, עושה מצווה, אז זה עושה עלייה בנפש. על ידי הלבושים נעשית עלייה בנפש. אדם עושה מעשה, דיבור, מחשבה של תורה ומצוות, אז הוא מתעלה לאלוקות. מתאחד עם הקב"ה. ובפרק ד' שהלבושים פועלים עלייה בנפש. אותו דבר גם כן הפוך, הלבושים של הקליפות עושים ירידה בנפש, כי הנפש של יהודי מצד עצמו זה קליפת נוגה. נפש של יהודי מצד עצמו זה עניין של נוגה, ועל ידי זה שהוא חושב או מדבר או עושה דבר בלתי רצוי, אז הוא יורד לשלוש קליפות. אז נעשית ירידה על ידי הלבושים. זה מה שאנחנו אומרים שלבושים. הדבר הגדול שיש בלבושים, שמצד אחד הם יכולים להרים את הבן אדם לגובה שהוא לא, שבלי הלבוש הוא לא יכול להגיע, אבל מצד

21:34 דובר 1 שנית, זה יכול להשפיל את הבן אדם לדרגה שמצד עצמו לא נמצאת בנפש של האדם. זה נוגה. על ידי הלבושים הוא נהיה שלוש קליפות. וגם כאן יש חידוש. האלטער רבי אומר כאן, לא רק השס"ה לא תעשה מקבלים חיים משלוש קליפות, גם ענפיהן. מה זה ענפיהן? זאת אומרת עניינים שהם לא איסורי תורה. זאת אומרת, ענפיהן זה הפרטים שהחכמים הוסיפו עליהם. וגם על זה הוא אומר שזה שלוש קליפות הטמאות. זאת אומרת שאפילו בן אדם עושה עבירה שזה רק מדרבנן, או מדבר דיבור שזה אסור, או אומר לשון הרע ודיבורים כאלה, אסור רק מדרבנן, או על ידי המחשבה, אז גם כן זה קשור עם שלוש קליפות. זה הרי גם כן קשור עם המחלוקת שהרבי מסביר את זה באחת מהשיחות. מחלוקת ידועה שיש בנוגע לאיסור דרבנן: האם איסור דרבנן זה איסור גברא, איסור חפצא? מסתבר שכאן יש לנו הרבה בחורי ישיבה שלומדים הרבה תורה, אז מסתבר יודעים על זה. יש מחלוקת בנוגע לאיסור דרבנן: האם כשיש איסור דרבנן האיסור זה על החפץ או לא? זאת אומרת ככה, איסור דאורייתא זה ודאי שהאיסור זה על החפץ, כן? אסור לאכול חזיר. אז החזיר עצמו זה דבר, זה דבר אסור. זה קליפה. חזיר עצמו זה שלוש קליפות, זה חפצא, החפצא עצמו אסור. לא רק הבן אדם אסור לו לאכול את זה, זה לא רק איסור על הבן אדם, איסור על הדבר. מה עם איסור דרבנן? אז יש מחלוקת. איסור דרבנן, פירושו של דבר שהדבר עצמו רבנן לא יכולים לאסור. דבר עצמו זה נוגה. רק מה? הבן אדם, החכמים אסרו על הבן אדם להשתמש. זה איסור על הגברא לגמרי, לבן אדם. שיטה אחרת אומרת לא, שגם איסור

23:26 דובר 1 דרבנן זה איסור חפצא. דבר עצמו הפך להיות גם מדרבנן. יש להם כוח, כשהם אומרים שדבר מסוים נהיה אסור, אז יש להם כוח לאסור את החפצא, שהחפצא עצמו נהיה חפצא אסור. מכאן זה שהאלטער רבי אומר כאן שס"ה לא תעשה וענפיהן. שאם אנחנו נפרש ענפיהן ששייך לרבנן, רואים שגם רבנן, איסור דרבנן איסור חפצא. כאן הרבי אומר שהם מקבלים חיים משלוש קליפות הטמאות. אז משמע שעל ידי זה שהוא חושב או עושה מעשה איסור דרבנן, אז זה הופך להיות שלוש קליפות הטמאות, שזה עניין של איסור חפצא. באמת שזה יותר מפורש הלאה בפרק ח'. שם האלטער רבי אומר את זה באופן הרבה יותר מפורש. בפרק ח' האלטער רבי אומר שכשאדם אוכל מאכל שזה אסור אפילו מדרבנן, אז הוא יורד לשלוש קליפות. שם כתוב מפורש יותר שאיסור דרבנן איסור חפצא. הרבי עושה על זה פלפול שלם. אין כאן המקום. אנחנו לא לומדים כאן עניינים בנגלה, אבל יש מהרבי אריכות שלמה, שיחה, ומגיע לכל העניין הזה. על כל פנים, וזה הנקודה של פרק ו', שאדמו"ר הזקן מסביר לנו כאן מה זה הצד השני לעומת זה, שזה נפש הבהמית. הנפש הבהמית גם כן זה לעומת זה, גם כן יש לו את הכוח של הנפש וגם כן יש לו שלושה לבושים. ועל דרך כמו שהסברנו בצד הקדושה, שיש מעלה בלבושים יותר מהכלים, שדווקא לבושים מחשבה דיבור ומעשה הם אלו שהם פועלים, הלבושים דווקא. על דרך זה גם כן הפוך, בצד לעומת זה, זה העיקר, הקבלה, הכוח, השמירה. הזהירות צריך להיות בלבושים, כי הלבושים מחשבה דיבור ומעשה יכולים להוריד את הנפש יותר גרוע מ-