לקוטי אמרים תניא - פרק ה' - חלק 6

00:02 הרבי הריי"צ אומר באחת השיחות שיהודי הולך ברחוב, חסיד הולך ברחוב, והוא חושב אותיות של תניא בעל פה, אז האלטער רבי הולך איתו ברחוב. אמר את הביטוי שזה תניא מהלך. אדם הולך ברחוב וחושב אותיות של תניא, אז יש לו הרי את האותיות של התניא במוח, במחשבה. אז הוא אמר שזה תניא מהלך. הוא אמר שזה גם כשהאלטער רבי הולך איתו יחד ברחוב. ופעם סיפרתי לכם את הסיפור שהרבי אמר למישהו. שמעתי מר' יודל פוטרפס שהרבי אמר למישהו שביקש שייצא להסגר. הרבי אמר לו שילך ברחוב. הרבי אמר לו: תעשה את ה... תעשה מה שאני עושה. הרבי אמר לו: אני ברחוב חושב אותיות של תניא. אני לומד תניא בעל פה. ברחוב אני חושב אותיות של תניא. אז אם אתה ברחוב תחשוב אותיות של תניא, אז תהיה מקושר אליי. זה הסיפור הזה. שמעתי מר' יודל פוטרפס בהתוועדות. על כל פנים, אז ההתקשרות על ידי התניא, יש לנו את הקשר, בפרט ימי ההילולא של האלטער רבי. גם כאן האלטער רבי אומר: וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ד פרק ג', שלבושי הנשמה בגן עדן הן המצוות. דיברנו כאן על ההבדל שיש בין תורה למצוות, שמצוות זה אור מקיף. מצוות זה רצון העליון. אז כשיהודי מקיים מצווה, אז זה עושה שנמשך אור מהקדוש ברוך הוא שמקיף את הנפש. זה רק מקיף. מה שאין כן בתורה יש את העניין של פנימי, תורה. זה מזון, עניין פנימי שנכנס בפנימיות של הבן אדם. לכן התורה נקראת לחם ומזון הנפש שמתאחד בפנימיות. לכן הוא מביא מה שכתוב בעץ חיים, שבגן עדן, גן עדן זה השכר על תורה או מצווה שעושים כאן. והרי השכר

02:17 צריך להיות לפי המהות של הדבר. השכר זה תוצאה מהפעולה שעושים. אז אנחנו רואים שלבושי הנשמה בגן עדן הן המצוות. הלבושים זה עניין של מצוות. מה הקשר ללבוש למצוות? לפי מה שהסברנו מובן, מכיוון שמצווה זה אור מקיף. לכן גם כן בנפש האדם הפעולה זה עניין של לבוש. זה פועל בגן עדן, זה עושה לבוש לנשמה. מה התפקיד של הלבושים למעלה בגן עדן? אז מוסבר במאמרים, בהשגחה פרטית, מאמר של וארא, יש מאמר של האלטער רבי, וארא, וגם של הרבי, וארא, שם הוא מסביר באריכות מה העניין של לבושים, של לבושי המצוות. שלבושי המצווה זה כדי שהנשמה תוכל לקשר את עצמה עם אלוקות. מכיוון שהקדוש ברוך הוא הוא אין סוף ובלי גבול והנשמה היא מוגבלת, אז כדי שנשמה מוגבלת תוכל ליהנות מזיו השכינה, כדי שתוכל לקבל, להתקשר עם בלי גבול, אז זה על ידי לבוש המצוות. מכיוון שלבוש המצוות יש חיבור של בלי גבול לגבול. זה רצון העליון, רצון עצמו שירד כאן למטה. על ידי שיהודי מקיים מצוות, אז זה מלביש את הנפש ונותן את הכוח שהוא יוכל להתאחד עם אלוקות. בכל זה העניין של לבוש. שם מסביר את זה באריכות. אז יש את העניין של לבושים, שזה המצוות, והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה. אז כאן אומר בנוגע לתורה: תורה זה התורה שלומדים כאן בעולם הזה, תורה לשמה. אז זה עושה למעלה, כשאנחנו בגן עדן מקבלים איזה מזון. המזון פנימי, חיות פנימית באלוקות שיש לנשמה, זה מגיע על ידי התורה שלומד בעולם הזה. מה הקשר? ממה שהסברנו מובן, מכיוון שתורה זה פנימי, תורה זה לחם ומזון הנפש כאן למטה. לכן גם ממילא בהמשך, אז התורה

04:17 זה מזון הנשמה בגן עדן. אבל יש כאן בעיה שהאלטער רבי בא עכשיו לתרץ. הלשון של העץ חיים זה תורה לשמה. הלשון של העץ חיים זה שהתורה זה מזון הנשמה שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה. הוא לא אומר סתם תורה, הוא אומר תנאי שצריך להיות תורה לשמה. אז לכאורה נשאלת השאלה: אולי הכוונה בעץ חיים שהמזון זה לא מעצם העניין של לימוד התורה. המזון זה מזה שהוא לומד תורה לשמה. האלטער רבי הסביר עד עכשיו, מה האלטער רבי הסביר למה תורה היא מזון? עצם התורה זה מזון. כיוון שתורה זה שכל. תורה זה עניין של עבודת השגה, חב"ד, עניין של פנימי, מתאחד עם הנפש הפנימית. לכן זה מזון הנשמה. עצם העניין של תורה, כי תורה מתלבשת בפנימיות. תורה זה לחם ומזון הנשמה. אבל בלשון של העץ חיים יכולים לחשוב שזה לא מהתורה עצמה. לא עצם העניין של תורה זה מזון הנשמה. זה תורה דווקא כשזה תורה לשמה, לא סתם תורה. והאלטער רבי בא לשלול את זה בהמשך הלשון. אומר האלטער רבי: וכמו שכתוב בזוהר ויקהל דף ר"י, ולשמה היינו... מה הפשט תורה לשמה? מה שהעץ חיים מוסיף את המילה לשמה, היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה, איש כפי שכלו, כמו שכתוב בפרי עץ חיים. מה שהעץ חיים אומר שצריך תורה לשמה, זה לא הפשט של דווקא לשמה. תורה זה מזון. תורה זה מזון. תורה עצמה זה מזון. אלא מה הוא מוסיף את העניין של תורה לשמה? זה להסביר מה פירוש לשמה. לשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה כפי שכלו. זאת אומרת, זה עניין צדדי. זה עניין של לשמה, זה עניין, זה עניין צדדי. עוד לא, לא, לא. הרבי בא...

06:28 שמה מוסיף איזו נקודה. כי הרי מה שהרבי מסביר, מה שהאלטער רבי בא להוסיף כאן על המילה לשמה. לשמה הכוונה היא גופא. הרי כשאומרים תורה לשמה יש הרי כמה דרגות. מה פירוש לשמה? מה פירוש ללמוד תורה לשמה? יש הרי כמה וכמה פנים, איך שמובא בחסידות העניין של תורה לשמה. לשמה, לשם התורה, לשמה, לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. יש כמה דרגות לשמה שלכאורה לא קשורות לענייננו. לכן האלטער רבי מסביר כאן שכאן הכוונה, מה שהעץ חיים אומר כאן לשמה, הכוונה לשמה בשביל העניין הזה גופא, בשביל לפעול ייחוד פנימי. זה הפשט לשמה. להסביר מה זה לשמה: כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה. לשמה כאן הכוונה היא היא גופא, שהוא לומד תורה כדי שעל ידי התורה יהיה לו מזון, ועל ידי שהוא לומד תורה, על ידי זה הוא יתאחד עם הקב"ה, לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה, איש כפי שכלו. אז, אז זה הפשט לשמה. הלשמה כאן זה לא עוד עניין. יש עניין של תורה ותורה לשמה כמו עוד עניין, אלא כאן הכוונה מה שאמרנו לפני זה כל הפרק הזה. מה דיברנו? מה זה תורה? תורה זה ייחוד פנימי. תורה זה הקשר הפנימי של הקב"ה. אז זה אומר העץ חיים, זה הפשט תורה לשמה. הוא לומד תורה בשביל העניין הזה, כדי לפעול את ה... כדי לפעול בעצמו הייחוד פנימי. אז זה לא עוד, וזה לא פירוש שצריכים להיות שני דברים. צריך להיות תורה, צריך עוד עניין לשמה. הלשמה כאן זה התורה גופא. הלשמה כאן זה מה שדיברנו כל הזמן בתורה. הוא לומד תורה בשביל לפעול את הייחוד פנימי עם הנפש. בשביל זה גופא לומד. לכן האדמו"ר מדגיש את זה

08:18 כאן. כי סתם ככה להסביר מה זה תורה לשמה, מה זה מגיע לכאן? מה האדמו"ר בא לכאן להסביר מה פירוש תורה לשמה? וחוץ מזה יש הרבה דרגות תורה לשמה. יש דרגות הרבה יותר גבוהות. בחסידות הרי מוסבר שמה שהרב אומר כאן, לשמה כדי לקשר הנפש לה', זה לא... באמיתת העניינים זה לא נקרא לשמה. יש בכמה מהמאמרים שמוסבר שמה פירוש תורה לשמה, שאם אחד לומד תורה כדי שהוא יתקשר עם אלוקות, אז בדקות זה לא נקרא תורה לשמה. הוא לומד תורה בשביל עצמו, לא בשביל הקדוש ברוך הוא. הוא רוצה, הוא רוצה השגות, הוא רוצה להיות מיוחד, הוא רוצה להיות דבוק באלוקות, הוא רוצה לרוות את הצימאון של הנפש שלו אל אלוקות. הכל זה דברים יפים, דברים נפלאים. אז בדרגות נמוכות זה נקרא לשמה, כמובן. הוא לא לומד תורה כדי להיות רב. הוא לא לומד תורה כדי להיות ראש ישיבה, הוא לא לומד תורה כדי לקבל גן עדן. הוא לומד תורה כי הוא רוצה להתקשר עם אלוקות. כן? אז בדרגות נמוכות זה נקרא לשמה, אבל בדרגות גבוהות יותר זה נקרא שלא לשמה. למה? כי סוף כל סוף הוא לומד בשביל עצמו, בשביל הרווח שהוא ירוויח מהקשר שלו עם אלוקות. תורה לשמה על פי האמת, זה פירוש לשמה, לשם התורה. הוא לא לומד כדי שהוא יתקשר עם אלוקות. הוא לומד כדי שעל ידי זה שהוא לומד תורה, אז הוא פועל ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. הוא פועל את העניין לחבר אין סוף עם התורה. כמו שמסביר במאמרים, דוד, שלשון שמובא בחסידות בספרי קבלה: דוד חיבר תורה שלמעלה בהקדוש ברוך הוא. זה נקרא לשמה באמת. כשהוא לומד תורה כדי להמשיך עניין

10:08 אין סוף בתורה, אז הוא באמת לא חושב על עצמו. הוא חושב על הקדוש ברוך הוא, חושב על התורה ובכלל לא חושב על עצמו. זה, זה לשמה באמת. למה האדמו"ר לא מביא את זה כאן? למה האדמו"ר מביא כאן דרגה נמוכה יותר? אז לפי מה שהרבי מסביר מובן. זה בהמשך לכל הפרק. האדמו"ר רוצה להסביר שהעץ חיים, זה הנקודה שדיברנו בפרק. זה מה שהעץ חיים דורש. כדי שהנשמה בגן עדן תקבל חיות מתורה, מזון הנשמה בתורה, צריך להיות לימוד התורה לשמה. איזו דרגת לשמה? הדרגה לשמה שאנחנו מדברים בפרק הזה על תורה לשמה, תורה בשביל להתאחד עם הקדוש ברוך הוא. וכאן לא דורשים דרגה יותר גבוהה. כאן דורשים העניין הזה, לימוד התורה לשמה. כאן הכוונה לשמה כדי להתקשר עם אלוקות. ממשיך האדמו"ר, ועליו אומר: והמזון, מזון נכנס בפנימי ולבושים הם מקיף. מה שאמר העץ חיים, שגן עדן, מתורה מקבלים מזון, מצוות לבושים, אז זה, זה, זה נקרא פנימי, זה המקיף. זה שתי הדרגות שדיברנו קודם. מזון של תורה זה פנימי ולבוש זה מקיף. לכן אומר הזוהר שתלמוד תורה שוקל כנגד כל המצוות. כי זה אומר האדמו"ר, אומר, יובן מה שחז"ל אומרים שתורה זה, זה כנגד כל המצוות. מה פירוש תלמוד תורה שוקל כנגד כל המצוות? זאת אומרת שיש מעלה בתלמוד תורה ששווה, שוקל כנגד כל המצוות. שיש לך בתלמוד תורה משהו ש-ש-שזה, שזה כולל את כל העניינים, גם את כל המצוות. ולכאורה, לפי מה שהסברנו לפני זה, מה ההבדל בין תורה למצווה? שמצווה זה מקיף ותורה זה פנימי. אז עדיין לא מתאים. עדיין מה פירוש שוקל כנגד כל המצוות? זה שני דברים שונים. מצוות אתה מקבל אור מקיף ותורה אתה מקבל

12:05 אל פנימי. מה פירוש שזה שקול כנגד כל המצוות? משמע שזה כולל גם את המעלה של מצוות. אז זה מה שהאדמו"ר אומר, שהמצווה זה לבוש בלבד, מכיוון שבמצוות יש לך רק עניין אחד, רק עניין הלבוש, והתורה היא מזון וגם לבוש. תורה יש לה גם המעלה של מזון וגם המעלה של לבוש. זאת אומרת שבלימוד התורה יש לך שתי המעלות. יש לך גם את העניין של תורה בתור מזון, שזה אין במצוות. יש לזה גם את המעלה של מצוות, גם מעלה של לבושים, וגם לבוש לנפש המשכלת שמשתמש בו בעיון ולימודו. לפי מה שהסברנו בתחילת הפרק, שבלימוד התורה יש שני דברים: גם הוא מקיף את התורה וגם התורה מקיפה אותו. יש בתורה שתי המעלות ביחד, המקיף והפנימי. לכן אומרים שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות. אם התורה הייתה רק עניין של פנימי, אז עדיין לא מובן מה זה שקול כנגד כל המצוות. מכיוון אבל שבתלמוד תורה יש בזה גם אור מקיף וגם פנימי, יש גם את העניין שהוא מקיף את התורה והתורה מקיפה אותו, כמו שהסברנו לפני זה, אז ממילא יש בתורה גם מעלה אחת שאין במצוות ויש לזה גם כן את המעלה שיש בכל המצוות, מעלת המקיף. אז לכן תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, שיש בזה גם את המעלה של מצוות. בנוסף לזה יש לו עוד מעלה, מעלה של תורה גם כן. התורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת שמשתמש בו בעיון ולימודו. וכל שכן כשמוציא בדיבור, שהבל הדיבור נעשה מקיף, כמו שכתוב בפרי עץ חיים. אדמו"ר הזקן מוסיף עוד נקודה חוץ מהעניין הזה של מקיף שיש בשעה של לימוד ועיון. כשאני לומד תורה בסוגיה, בסוגיה שגם

13:56 כן יש לי מקיף ופנימי. כשאני לומד תורה בסוגיה יש את המקיף ואת הפנימי. מה שאני מקיף את הסוגיה, ויש מה שאני נכנס בפנימיות בסוגיה. הסוגיה מקיפה את שני הדברים שדיברנו קודם. זה בסוגיה של התורה. יש אבל דבר נוסף. כל שכן זה כשמוציא גם כן בדיבור. הוא לא מסתפק רק עם ההשגה של התורה. הוא גם כן אומר את דברי התורה בפה. הוא מוציא את זה בפה, אומר את זה בדיבור. מה המעלה של דיבור? לכאורה, בהשגה של התורה יש לו כבר שתי המעלות, גם מקיף וגם פנימי. מה המעלה בדיבור? אומר האר"י שבהבל הדיבור נעשה בחינת אור מקיף, כמו שכתוב בפרי עץ חיים. שעל ידי זה שאני אומר את התורה בדיבור. דיבור זה אור מקיף, ולכאורה בפשטות זה בגלל שדיבור זה מצווה. אמרנו לפני זה, בדף הקודם הוא אמר שדיבור התורה מצוות תלמוד תורה שבדיבור. המצווה שבזה זה מקיף. גם משמע שיש עוד עניין חוץ מהמצווה שבזה, הבל הדיבור נעשה מקיף. מצווה, עוד עניין. על כל פנים, מה זה הכל שכן? כשהוא מוציא את זה בדיבור. כל שכן, מה ההבדל בין המקיף שנמשך על ידי הבל הדיבור והמקיף שנמשך על ידי ההשגה של התורה? גם שם יש מקיף. אז הרב מבחנם אמורם[?] מסביר שהמקיף שבהשגה של התורה זה מקיף ששייך לפנימיות. כשאני לומד עניין, כשאני לומד איזושהי סוגיה, אז אני מבין עד כמה שאני יכול להבין. זה פנימי. מה שאני מבין בסוגיה זה פנימי. אני הבנתי טוב, יש חלק שאני לא מבין, שנשאר בדרך מקיף, משהו שלמעלה מהסוגיה, אבל החלק שאני לא מבין, לפחות אני יודע מה אני לא מבין. זאת אומרת, יש כאן עניינים שנשארים למעלה מהסוגיה.

15:58 אני יודע על מה מדובר כאן. מדובר כאן על עניינים כאלה וכאלה. אני יודע על מה מדובר, והדברים האלה אני לא מבין. זאת אומרת, זה מקיף. מצד אחד זה דבר שלמעלה מהסוגיה, אבל זה מקיף שנרגש בפנימי, כך הלשון של הרב. זה מקיף שנרגש בפנימי. כדרך אגב, שאנחנו אומרים וכתבנו את זה פעמים שהשכל עצמו מסכים שיש עניינים שלמעלה מהשכל. הוא מגיע למסקנה שהדבר הזה זה דבר שלמעלה מהשכל. מצד אחד זה למעלה מהשכל, זה מקיף; מצד שני השכל גופא מכיר, השכל גופא קיבל את זה, מוכיח את זה. אז זה מקיף, אבל מקיף שנרגש בפנים. יש לזה יותר שייכות לפנימיות. מה שאין כן המקיף שבדיבור התורה, הדיבור שבתורה, המקיף שבא ממצווה שבתורה, דיבור שבתורה, זה מקיף לגמרי. זה מקיף שלגמרי לא שייך לפנימי. זה מקיף שלא מתלבש בפנים. זה מקיף יותר נעלה. אז זה מה שהרבי אומר: כל שכן שכשהוא מדבר דברי תורה בדיבור, יש לה מעלה נפלאה יותר. יש לו גם כן את המקיף שלמעלה, מופשט לגמרי. ובמילא יש לנו בתורה שלושה עניינים. יש בתורה את העניין של ייחוד פנימי. יש בתורה את העניין של מקיף, של התורה מקיפה אותי, שזה העניינים בתורה שלמעלה מהסוגיה. ויש את העניין השלישי, זה הדיבור בתורה, שעל ידי זה נמשך מקיף עוד יותר נעלה אפילו גם כן. אז לכן תלמוד תורה כל כך נעלה, שיש שם הייחוד, והדבקות, ההשגה של הנשמה באלוקות על ידי תורה. זה באופן הכי נעלה שיכול להיות. אז מה זה למסקנה? מה האדמו"ר מלמד אותנו בפרק הזה? המסקנה של הפרק הזה, האדמו"ר מלמד אותנו מה זה תורה, מה זה גילוי, אם

17:46 גילוי עניין של לימוד התורה. שהעניין של תורה, מדברים כאן על כל הנקודה שהרבי רוצה להסביר לנו כאן, ולהגיע לנפש האלוקית והקשר שלה עם הקדוש ברוך הוא. אז הנפש האלוקית, הקשר שלה הכי עמוק עם הקדוש ברוך הוא זה דווקא בלבושים, ובלבושים גופא דווקא בתורה, דווקא בהשגת התורה. ובזה גופא יש את העניין של השגת התורה בעיון, ויש את העניין של דברי תורה בדיבור. על ידי תורה, אז דווקא על ידי זה נעשה הייחוד של יהודים והקדוש ברוך הוא באופן של ייחוד נפלא שאין ייחוד כמוהו ברוחניות וגשמיות. אין עוד ייחוד כזה, סוג ייחוד כזה, לא במצווה, לא בשום דבר, דווקא בלימוד התורה. מספרים על האדמו"ר שהוא היה ב... אחרי שהאדמו"ר יצא ממעצר אז הוא היה אצל המתנגד שלוש שעות, והמתנגד עשה איתו תנאי שהוא ילך לבקר שניים־שלושה מגדולי ישראל. רבי יהושע צייטלין. רבי משה חפץ. ואיך קראו לשלישי? עוד אחד. בכל אופן, עם שלושה מגדולי ישראל, גדולי המתנגדים. הוא הלך ל... הוא הלך לבקר אותם. אז האדמו"ר הגיע לאחד מהם, רבי יהושע צייטלין. אז צייטלין או משה חפץ, אחד מהם, אני כבר לא זוכר. האדמו"ר הגיע לאחד מהם והלך. האדמו"ר קיבל את זה. הוא הלך. הוא ביקר אז בשלושה גדולי ישראל אלו. ואחד מהם היה שהאדמו"ר, הוא שאל את האדמו"ר שהוא שמע שהוא כתב בתניא שצריך להיות לימוד התורה לשמה. ואם לא לומדים תורה לשמה, תורה שלא לשמה, אז התורה נשארת למטה, היא לא עולה למעלה. אז הוא שאל אותו מאיפה הוא לקח המקור שלו, מאיפה הוא? מאיפה הוא לקח להגיד כזה דבר שדווקא תורה לשמה, ואם לא זה לא עולה למעלה? אז האדמו"ר אמר

19:59 לו, "הרי כתבתי בתניא את המקור לזה. לא כתבתי בעצמי, וכתוב בזוהר. בזוהר כתוב: אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. כשלומדים תורה בלי יראה אז התורה לא עולה למעלה". אז מובן. אז אומר לו: הרי אנחנו לא פוסקים הלכה מהזוהר, אנחנו פוסקים הלכה מנגלה. אז מאיפה המקור לפי ההלכה להגיד כזה דבר? אז האלטער רבי אמר לו: אתה רוצה נגלה? אני אגיד לך נגלה, זה גמרא מפורשת. הוא אומר: לא, אין כזאת גמרא. הוא היה גאון עצום. הוא ידע, ידע את כל הש"ס במחט, איך שנקרא אצל המתנגדים, במחט. אתה מבין מה זה לדעת הש"ס במחט? אז אם אתה מכניס לו מחט באיזה דף הוא יכול להגיד לך מה כתוב במילה הזאת, ודף כך וכך, ואיפה ששמת את המחט. הכול פונים, וזה נקרא לדעת ש"ס במחט. הוא ידע את כל הש"ס. הסתכל, חשב ואמר: לא, זה לא נמצא. אז הוא אמר לו: צריך את הצל"ח גם כן. בקיצור המעשה, פעל עליו. בסוף הוא אמר לו: הגמרא אומרת, רמי רבא: כתוב בפסוק אחד, כתוב "כי גדול עד שמים חסדך", ובפסוק אחר כתוב "כי גדול מעל שמים חסדך". עד שמים, ופעם שנייה כתוב מעל שמים. רבא אומר שזו סתירה בפסוקים, מתרץ: כאן בעוסק לשמה וכאן בעוסק שלא לשמה. אז זה ברור שמה בגמרא שהעוסק שלא לשמה זה עד שמים, והעוסק לשמה זה.