לקוטי אמרים תניא - פרק ה' - חלק 4

00:00 האלטער רבי מזכיר כאן את ספר החיי[?], שולחן ערוך סימן ט' סעיף ג', דף שמונה עשרה. שורה שמסתיימת ביו"ד. מילה אחרונה. אחרי הנקודה. אנחנו כבר קראנו את זה בשיעור הקודם. אז זהו זה, נקרא את זה עוד פעם. "וזו היא מעלה יתירה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצוות ידיעת התורה והשגתה". הדבר הזה שהסברנו עכשיו, על זה העניין של זה מה שדיברנו עכשיו על המעלה של לימוד התורה, הייחוד נפלא שנעשה על ידי תורה. אומר האלטער רבי שזה הדבר הזה, זה דבר גדול ונפלא לאין קץ אשר במצוות ידיעת התורה והשגתה על כל המצוות המעשיות. זו מעלה נפלאה שיש בתורה יותר מכל המצוות. מצוות מעשיות ואפילו על מצוות התלויות בדיבור. לא רק שזה יותר נעלה ממצוות של מעשה, הדבר הזה יותר נעלה גם ממצווה שבדיבור. הגם שדיבור יותר רוחני ממעשה, אבל בכל זאת אין לזה כל כך את המעלה של ייחוד נפלא. ואפילו על מצוות תלמוד תורה שבדיבור. לא רק שזה יותר נעלה על מצווה שבדיבור כמו ברכת המזון, קריאת שמע, תפילה, שזו מצווה שבדיבור. אבל שם העיקר זה עשייה ולא כל כך הייחוד נפלא. אז הוא אומר אפילו על מצוות תלמוד תורה שבדיבור. זה תלמוד תורה, זה אותו עניין, זה אותו דבר. מדברים כאן על תלמוד תורה, אבל תלמוד תורה יש בזה שני עניינים: יש השגה ויש דיבור. אז העניין של השגה, זו המעלה הגדולה והנפלאה שדיברנו כאן. העניין של ייחוד, ייחוד נפלא שאין ייחוד כמוהו, שיהודי מתאחד עם הקב"ה. הדבר הזה יש דווקא בתלמוד תורה בהשגת התורה ולא בעניין של תלמוד תורה שבדיבור. ואפילו על מצוות תלמוד תורה שבדיבור. מה זה בדיוק מצוות תלמוד תורה שבדיבור? זה

02:31 לא כל כך פשוט. אני לא זוכר עכשיו את כל הפירוט של זה, אבל זה לא כל כך פשוט בדיוק. מה זה מצוות תלמוד תורה שבדיבור? כשמסתכלים בהלכות תלמוד תורה, האלטער רבי מדבר שישנן שתי מצוות בתלמוד תורה. מי שלומד הלכות תלמוד תורה, אריכות שלמה באלטער רבי, הוא פסק, אריכות שלמה, שהאלטער רבי מגיע למסקנה שבתלמוד תורה ישנן שתי מצוות. יש מצווה שנקראת ידיעת התורה ויש מצווה שנקראת והגית בו. זה מה שהאלטער רבי אומר. האלטער רבי לא מביא על דיבור. אה, "ודיברת בם", "ודיברת בם", בפשט הפסוק "ודיברת בם" הולך על קריאת שמע. "ודיברת בם" הולך על שמע ישראל, שמע ישראל. "ודיברת בם". זה הולך יותר ויותר על הקריאה. אמנם חז"ל אומרים שזה הולך גם כן על תלמוד תורה, אבל קשה להגיד, האלטער רבי בהלכות תלמוד תורה משמע שזו לא מצווה מן התורה, דיבור. אף על פי כן, האלטער רבי כן כן כותב מצוות תלמוד תורה שבדיבור. אז תסתכלו בכיף בשולחן ערוך ובאלטער רבי בהלכות תלמוד תורה, אז הוא מדבר על שתי מצוות. הוא מדבר על מצוות ידיעת התורה שמדבר, על מצוות והגית בו. משמע מהרשימות. משמע שהרבי לומד פשט שאת מצוות תלמוד תורה שבדיבור זה הולך על והגית בו. מה המצווה של והגית בו? המצווה של והגית בו זה לא מצווה כל כך של השגה, של ידיעה. מצווה של והגית בו פירושו ללמוד. יש מצווה של ללמוד, תמיד ללמוד. והגית בו, לחזור. כבר למד וכבר יודע. הוא חוזר על הלימוד. אז בחזרה על הלימוד יש העניין של חזרה בדיבור. יש גם כשהוא מבין בשעה שהוא חוזר, אבל בכל אופן חלק ממצוות והגית בו זה

04:22 ללמוד בדיבור. פה אני צריך לעיין. אני עכשיו לא זוכר. אני זוכר רק שהיה פעם באיזשהו מקום ש־ש־שדיברו על זה באריכות. מה בדיוק המקור לעניין, אבל איך שיהיה, מה שהרבי מסביר ברשימות. דרך אגב, שזה מה שהרבי אומר כאן, שתי לשונות. זה שהרבי אומר כאן מצוות ידיעת התורה והשגתה. מה זה שתי הלשונות, ידיעת התורה והשגתה? אז זה שתי המצוות שהרבי כותב בהלכות תלמוד תורה. ידיעת התורה זה המצווה של ידיעת התורה, לדעת, והשגתה זה הולך על ה"והגית בו". כי ב"והגית בו" ישנם שני פרטים. "והגית בו" זה עצם הדיבור, שהוא לומד תורה ואומר את המילים, אבל יש בזה גם את החזרה שהוא מבין בשעה שהוא לומד. זה השגתה. אומר האלטער רבי שזה הולך על החלק של השגה שיש במצווה השנייה של "והגית בו". על כל פנים, מה הרבי אומר כאן? אז לענייננו, הרבי אומר כאן שיש מעלה גדולה ונפלאה במצוות ידיעת התורה והשגתה שאין במצוות תלמוד תורה שבדיבור, אפילו בתלמוד תורה שבדיבור. למה? כי על ידי כל המצוות שבדיבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. כמו בכל המצוות, בן אדם מקיים מצווה. מצווה שבדיבור ומעשה, אז זה רק עניין של מקיף. יש שם רק התאחדות מצד אחד, רק באופן של מקיף, שהקב"ה מקיף את הבן אדם ומלביש אותו מלמעלה למטה. יש כאן מקיף אבל חסר כאן את העניין של פנימי, אז יש כאן רק צד אחד של ייחוד. ייחוד באופן של מקיף, אבל חסר כאן את הייחוד פנימי. אז זה רק עניין של מקיף, מה שאין כן בידיעת התורה, מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', שזה עניין

06:26 של מקיף. שכל מלובש פירושו שהתורה מקיפה אותו. השכל מלובש בחכמה. זאת אומרת שהחכמה סובבת אותו. זה עניין של מקיף גם כן. אז יש לזה גם כן את המעלה של מצוות, מעלה של מקיף. אז הנה גם נוסף לזה יש מעלה, דבר אחד שיש רק בתורה שאין במצוות: חכמתו יתברך נמצאת בקרבו. יש כאן גם כן עניין של פנימי, שחכמתו יתברך נמצאת בקרבו, בפנימיות בבן אדם. מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו, מה שאפשר לתפוס ולהשיג בידיעת התורה, שבן אדם משיג ותופס ומבין בתורה, בחכמה שהוא לומד, אז הוא מבין את התורה. אז החלק שהוא מבין נכנס אצלו בפנימיות. אז הדבר הזה, שזה גם מקיף וגם פנימי באותו זמן, יש את זה רק בעניין של תורה. המעלה הזאת יש רק בתורה, שלא רק מקיף אלא גם פנימי, שאין כן במצווה, זה רק מקיף ואין את הפנימי. מה שאפשר לתפוס ולהשיג בידיעת התורה, איש כפי שכלו וכוח ידיעותיו והשגתו, ובפועל כל בן אדם יש לו את ההגבלה שלו כמה שהוא יכול להבין, וזה שבן אדם לומד כמה שהוא יכול להבין, מה שיש לו להשיג, אז עם החלק הזה הוא מתאחד בפנים. אז זו מעלה שיש דווקא בתורה, המעלה הנפלאה הזאת של ייחוד פנימי עם חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. במילים אחרות, המעלה של תורה ומצוות. הרבי מסביר את זה במקום אחר, קצת בסגנון אחר, אבל קצת בסגנון אחר. בואו נאמר ככה: מצווה זה רצון. מצווה זה עניין של רצון. רצון זה כוח מקיף. מצווה זה רצון אלוקי. מה זה רצון? רצון זה כוח מקיף. זאת אומרת, רצון פירושו שהדבר נשאר, כמו להגיד למשל אדון מצווה על עבד לעשות

08:29 פעולה מסוימת, אז הרצון של האדון זה הרצון שלו. העבד הרי הוא לא כלי, הוא לא מבין, הוא לא משיג למה האדון רוצה את זה, מה התועלת שבזה. התועלת והעניינים נשארים אצל האדון. מה שהעבד רק מקבל זה רק התוצאה. אין לו את הדבר עצמו. הוא מקבל רק את התוצאה, שהאדון ציווה עליו לעשות פעולה מסוימת. אז כל מה שהוא מקבל מהאדון זה רק התוצאה מהרצון. שבגלל שהמלך רוצה עניין מסוים ולכן הוא מצווה עליו, אז העבד מקיים את הציווי. אז כשהעבד מקיים את הציווי, אז כשהעבד מקיים את הציווי, אז הוא מתאחד רק עם הפעולה. הרצון אבל נשאר באופן של מקיף. הרצון זה הרצון של האדון. זה נשאר אצל האדון. וכל ההתגלות שלו אצל האדון-- אצל העבד זה רק מתקיים באופן של מקיף. בפנימיות אצל העבד לא נרגש, הוא לא מבין למה, לא תופס. הוא לא, לא כלי לזה. זה עניין של מקיף, זה רצון. מה שאין כן תורה זה עניין של חכמה. אז התורה זה עניין שזה יורד בפנימיות, שזה נמשך לו. זה לא נשאר. יש בזה גם מקיף, כמו שאמרנו, מלבד גם מקיף, אבל יש בזה גם כן את העניין של שכל, חכמה, שחכמה זה פנימי. פנימי פירושו שזה יורד ומתלבש ונעשה חלק מהבן אדם, מתאחד עם הבן אדם בפנימיות. אז ההשגה הזאת, השגה פנימית, זה יש רק בתורה ולא במצוות. לכן ההארה האלוקית שנמשכת על ידי מצוות זה באופן של מקיף רק. מה שאין כן ההארה האלוקית שנמשכת בתורה זה פנימי, שבא בפנימיות בבן אדם. אז גם מקיף וגם פנימיות, שתי המעלות ביחד. זה הפירוש של מעלה גדולה ונפלאה בעניין הייחוד, יש רק בתורה שאין במצוות.

10:15 הרבי מביא באחת מהשיחות דבר נפלא. הרבי מביא שהדבר הזה שעל תורה אומר כאן בתניא, זה היסוד להסברה של עניין שכתוב על המעלה של החכמים, המעלה של אנשים שלומדים תורה. כתוב שבן אדם לומד תורה אז הוא נהיה בעל הבית על העולם. מאן מלכי? רבנן. אדם לומד תורה אז הוא נהיה בעל הבית על העולם. כן, הרבי מביא תמיד את הראיה מ"לא-ל גומר עלי", שהבית דין, הבית דין פוסקים שצריכים לעבר את החודש, אז נהיה שינוי בטבע הבריאה. יש בגמרא עניין של בתולים, שעד שלוש שנים בתוליה חוזרין. הבתולים רק מתחילים בגיל שלוש שנים. אז אם אישה אחת היה לה יום הולדת באדר, באדר, אז היא נהייתה בגיל שלוש, ומאיזו סיבה אחר כך עיברו חודש. אז הבית דין הוסיפו עוד חודש. אז יוצא שיש לה עוד חודש שיהיה לה בתולים. אז אפילו ש-- אז בתוליה חוזרין היה-- היא כבר היה לה גיל שלוש. זה עניין טבעי. זה עניין בטבע הבריאה שהבתולים חוזרים עד גיל שלוש. אף על פי כן אומרים שבתוליה חוזרין בגלל שבית דין הוסיפו עוד חודש, אז זה עשה שבגשמיות הטבע שלה השתנה. זה בגלל שיש כוח בתורה של בעל הבית על העולם, ו"לא-ל גומר עלי". אז על זה הרבי מדבר. הבן אדם שלומד תורה היה בעל הבית על הבריאה. ההסברה בזה, אז הרבי מסביר שההסברה הזו בגלל שעל תורה אומר כאן בתניא. מכיוון שהעניין של לימוד התורה זה דווקא בתורה. בן אדם שיעשה מצוות מהיום עד מחר הוא עדיין לא יהיה בעל הבית על העולם. זה עניין שיש דווקא בתורה יותר. למה? כי מכיוון שבן אדם לומד תורה, אז בתורה יש את הייחוד נפלא. אז הוא נהיה דבר

12:13 אחד עם הקדוש ברוך הוא. אז ממילא, כמו שהקדוש ברוך הוא בעל הבית על העולם, הקדוש ברוך הוא אומר ״יהי״ אז זה נהיה. אז השכל שלו, השכל של התורה, נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, לכן יש לו שליטה על העולם. הוא אומר, אז ככה זה נהיה. זאת אומרת, אז בעניין הזה שאומרים שחכמי התורה שולטים על העולם, זה תוצאה מזה שהתורה זה ייחוד נפלא, בגלל זה שהוא דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. הרוגצ'ובר, זה ידוע. הרוגצ'ובר, היה את הסיפור, שתי סיפורים שמלמדים את הנקודה הזאת. הסיפור אחד היה כשהפרידיקער רבי נהיה רבי בתר"פ, אז זה ידוע שהפרידיקער רבי מיד בהתחלת הנשיאות, בחודש חשוון־כסלו תרפ"א, הפרידיקער רבי נהיה מאוד חולה. ממש חולי מסוכן, והיה כבר ממש, הרופאים כבר התייאשו לגמרי. ואחרי זה הפרידיקער רבי, באותו זמן הפרידיקער רבי כתב פדיון נפש. הוא שלח פדיון נפש לרוגצ'ובר. זה היה בכלל פלא. הרוגצ'ובר לא היה רבי, הרוגצ'ובר היה רק רב. אבל הפרידיקער רבי שלח פדיון נפש לרוגצ'ובר, לבקש ממנו ברכה, שיתפלל עליו, ברכה וכו'. כתב פתק לרוגצ'ובר. הרוגצ'ובר כתב לו חזרה תשובה, ומסביר שם על פי נגלה מה הסיבה של המחלה. מסביר הרוגצ'ובר עם כל החוכמה של פלפול, הוא מסביר מה הסיבה של המחלה. המחלה הזאת, זה היה מחלה כזאת, חס ושלום לא עלינו. זה איזו מחלה של קדחת כזאת, מחלה מאוד חזקה של חום, שהגוף מתחמם כמו אש, כזה נהיה חמימות מאוד גדולה בבשר. זה בדיוק הפרטים של המחלה. והרוגצ'ובר מסביר שהמחלה הזאת זה על דרך ליבון. מסביר באריכות כל מיני הוכחות מנגלה, זה עניין של ליבון.

14:18 וליבון זה דבר שצריכים לעשות כדי שיהיה כלי חדש, לחדש את הכלי של ליבון. זאת אומרת, כיוון שנהיה הנשיא, אז המעבר הזה מלהיות... להיות נשיא, זה מעבר שצריכים ליבון באמצע. והליבון זה זאת. קיצור, הוא מסביר את זה על פי נגלה, כל העניין. ואחר כך הרוגצ'ובר מסביר שבכוח התורה הוא גוזר שהפרידיקער רבי יהיה בריא. כך הוא סיים את ה... מספרים שהפרידיקער רבי קיבל את המכתב של הרוגצ'ובר, אז הוא התבטא. הוא אמר, ״אָ, דאָס הייסט שר התורה״. אז זה הפירוש שר התורה. בן אדם שהוא שר התורה, פירוש שזה שר על התורה עד כדי כך שהוא יכול בכוח התורה גם כן לפסוק מה צריך להיות בעולם. זה שר התורה. אז זה סיפור מהרוגצ'ובר. גם כן, שהרבי סיפר, שמבטא את הנקודה הזאת של ייחוד נפלא, שיכול להיות בעל הבית על העולם בגלל זה. הרבי סיפר את זה כמה פעמים, הסיפור. הרבי אמר שהוא שמע את זה מהנכד של הרוגצ'ובר, שהיה שם בשעת מעשה, שהנכד של הרוגצ'ובר היה בשעת מעשה. הגיע מכתב מהממשלה, הגיע עם פוסטים, מיסים, הגיעו מיסים. הגיע באותו יום שני מכתבים מהממשלה של שני מיסים, שני פוסטים, שני דוקומנטים, מהאנגלית ״טקסס״, שהיו צריכים לשלם בשביל עניינים של ממשלה. אז הרוגצ'ובר לא קרא רוסית טוב, אז הוא ביקש מהנכד שיסביר לו מה זה. אז אחרי שהנכד אמר לו, זה כתוב כאן שזה מיסים בשביל הדברים האלה ומיסים בשביל האלה, אז הרוגצ'ובר אמר ככה: ״המיסים האלה יש לזה מקור בהלכה, אז על זה אני אשלם. המיסים האלה אין לזה מקור בהלכה, וממילא את זה אני לא אשלם״. אז הנכד אמר לו:

16:11 תראה, הממשלה לא יודעים את ההלכה, לא לשלם, אז יהיו לנו בעיות. לא, לא היה. הרוגצ'ובר היה ככה. אני אומר, היה מאוד תקיף בטבע. אמר: לא, לא, גמרנו. בקיצור, המעשה היה, אחרי שתי ימים הגיע מכתב מהממשלה שמבקשים סליחה, שהם טעו, שהמיסים האלה לא צריכים לשלם, רק את אלו. זה בדיוק מה שהרוגצ'ובר אמר, מכיוון שהוא אמר שעל פי תורה את זה לא צריכים לשלם. אז הוא פעל ככה, והגיע מכתב מהממשלה שהמיסים האלה פטורים. על כל פנים, זה הפירוש שבן אדם שמקיף תורה בעל הבית על העולם. וההסברה לזה הרבי מסביר שזה היסוד מה שאדמו"ר הזקן אומר בתניא. מכיוון שבתורה נהיה האדם אחד עם הקדוש ברוך הוא, ובמילא אז הוא ייחוד נפלא, ולכן אז יש לו שליטה. ומאן מלכי רבנן, הוא נהיה כמו המלך עצמו, כמו הקדוש ברוך הוא בעצמו. על דרך זה הרבי מביא עוד נקודה שנוגעת לנקודה בתניא שאומר כאן, שזה גם כן שאפשר לסמוך עליו. דבר מעניין שהרבי מביא, שאפשר לסמוך עליו, שבן אדם שהוא מונח בתורה אז אפשר בכל אופן לסמוך עליו. זאת אומרת, מכיוון שהוא ייחוד נפלא בתורה, מתאחד עם חכמת ורצון של הקדוש ברוך הוא, אז ממילא אפשר לסמוך עליו כשהוא אומר איזה עניין. מכיוון שהשכל שלו נהיה שכל התורה, ייחוד נפלא, אז אפשר לסמוך על הסברות שלו. אפשר לסמוך על העניינים שהוא אומר, אפשר לסמוך עליו, ובכלל שהוא... השכל שלו עובד כמו חכמת התורה. אפשר לסמוך על העניינים שהוא אומר, על העניינים שהוא אומר, ואפילו שלפעמים הוא אומר שהוא לא יודע בדיוק מקור וזה, אבל מצד שיש לו את הייחוד נפלא בחכמת התורה, אפשר לסמוך עליו בכמה וכמה עניינים.

17:50 ויש לזה גם כמה סיפורים על העניין הזה, שאפשר לסמוך על בן אדם שמתאחד עם חכמת התורה, אז יש לו את העניין שהמוח שלו נהיה כמו חכמת התורה, ואפשר לסמוך עליו בכל מיני עניינים שקשורים עם כל מיני עניינים של פסקים, הלכות, מנהגים, עניינים, ואפילו בנוגע לעולם אפשר לסמוך עליו, כי הוא מתאים בכל אופן לתורה. זה מה שאומרים שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. אז הרבי מסביר שלכן כתוב שבשולחן ערוך יש הלכה שאסור לשים בעל הבית שהוא יהיה בבית דין. בעל הבית פירושו מה שאומרים, צריך לשים בעל הבית אחד שהוא, שהוא לא יושב איש, ושהוא יש לו... בעצם הוא עוסק בעניין העולם הזה. כתוב בשולחן, כתוב ב-ב-בשולחן ערוך, בשולחן ערוך הזקן. אני לא זוכר מזה. שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה, שלכן אסור לשים בעל הבית שיהיה בבית דין, שאפשר למצוא כלוכס. כתוב את ההסברה בזה: בגלל שהוא מתעסק במסחר, והוא עובד והוא מתפרנס ועושה כסף וכו', הוא מתעסק בעניינים של מסחר, אז ממילא השכל שלו זה שכל עולמי. יש לו, העולם תופס מקום אצלו, אז זה פועל עליו שזה לא ילך עם דעת תורה. וכדי שיהיה דעת תורה, זה דווקא בן אדם שמונח כל כולו בתורה, אז הוא מיוחד עם התורה, אז אפשר לסמוך עליו. מה שאין כן דעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. כן, על כל פנים. ממשיך הרבי ואומר: ״ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם״. אומר אדמו"ר הזקן עוד נקודה. עד כאן אדמו"ר הזקן דיבר על המעלה של תורה מצד העניין של יחוד נפלא שיש בתורה, שאין אפילו במצוות גם לא. היחוד הכי גדול עם אלוקות.

19:49 מוסיף אדמו"ר הזקן ואומר: ״ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש״. יש כאן יחוד פנימי דווקא בתורה, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש. לפי זה מובן גם כן למה תורה נקראת לחם ומזון הנפש. אדמו"ר הזקן לא בא כאן סתם להסביר למה התורה נקראת לחם ומזון. תראה, זה לא בא. זה לא ספר של דרושים. לא בא להסביר כאן למה תורה נקראת לחם ומזון. מה זה משנה כאן? תסביר את זה אם אתה רוצה לדבר על לחם ומזון. אז תראה, בא להוסיף כאן עוד מעלה מיוחדת שיש בתורה דווקא, שאין בשום דבר אחר: שתורה זה לחם ומזון הנפש, שהחיות הפנימית של הנשמה זה דווקא תורה. זאת אומרת, בנוסף למעלה שדיברנו לפני זה, זה לא נוסף, זה תוצאה מהעניין שדיברנו לפני זה, שבתורה יש יחוד נפלא. יש עוד עניין שלכן יש דווקא בתורה שאין בשום עניין אחר, שתורה זה עניין של מזון הנפש, שלכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש. התורה זה הפרנסה של הנשמה, וזה מה שזה הלחם של הנשמה. ״כמו שהלחם הגשמי זן הגוף כשמכניסו״. למה? למה קוראים לתורה בשם לחם ומזון הנפש? מה הקשר? למה התורה נקראת לחם ומזון הנפש? הרי הוא מציין כאן לגמרא בסוכה. והגמרא אומרת על הפסוק במשלי: ״אם רעב שונאך האכילהו לחם״. אם רעב שונאך, האכילהו לחם. מה פירוש? אם השונא שלך רעב, תיתן לו לאכול לחם? אז מה כתוב על זה בגמרא? ״אם רעב שונאך״. שונאך זה הולך על היצר הרע, ו״רעב שונאך״. היצר הרע מכריח לך ומשגע לך את הראש. ״האכילהו לחם״, תיתן לו לחם של תורה, האכילהו לחם של תורה. תן לו לאכול

21:45 לחם של תורה, ואז יברח לך. רואים את זה במוחש. בחורים שיושבים ולומדים, אז יש להם תשעים וחמש אחוז פחות של יצר הרע. חמש האחוזים האחרים צריכים להסתדר איתו, אבל פחות, תשעים וחמש אחוז פחות של יצר הרע. זה כשעסוקים בתורה. כשאדם לא לומד, מבזבז את הזמן, אז יש לו, יש לו זמן ריק, אז נכנס שמה, אז, אז, אז יש, מתחילים הבעיות. על כל פנים, ״אם רעב שונאך האכילהו לחם״, שמה, שמה המקור לזה שהתורה נקראת בנגלה, שהתורה נקראת לחם ומזון הנפש. הלחם נקרא בשם לחם ומזון הנפש. מה ההסברה בזה? ״כי כמו שהלחם הגשמי זן הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש״. מה העניין של לחם? לחם זה דבר שנותן מזון לגוף. זה ממלא את הגוף, משביע את הגוף. מתי אבל הלחם משביע את הגוף? אם אני אשב בבית שיהיה בית מלא לחם, זה לא יעזור שום דבר. או אהיה מוקף עם לחם, זה לא יעזור. דווקא כשלוקח את הלחם ומכניס את זה לתוך הגוף. כן, ״כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ואזי יחיה ויתקיים״. אז הבן אדם חי, יכול לחיות. אז אדמו"ר הזקן אומר כאן שני לשונות. אדמו"ר הזקן אומר כאן שני דברים. זה מדויק. הלשון כאן זה מאוד מדויק. אדמו"ר הזקן אומר כאן שני דברים. זה שני פרטים שצריך להיות בלחם. אומר דבר אחד: ״מכניסו בתוכו וקרבו ממש״. ודבר שני זה ״ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו״. כדי שהלחם, אדם אוכל לחם, אם אני רוצה שהלחם ישביע אותי, צריך להיות שני דברים. דבר ראשון זה ״מכניסו בתוכו וקרבו ממש״. בפשט הכוונה היא שהוא צריך פשוט מסטיק, כמו שאומרים. הוא צריך ללעוס טוב את הלחם. בן אדם

23:57 אוכל והוא בולע. הוא בולע או בגלל שהוא לא רוצה שיהיה לו טעם באכילה, או בגלל שפשוט הלחם הוא פשוט כזה בלתי נידק, שלא יכול להתפרק. איזה טעם שיהיה. אבל אדם שבולע חתיכות, אז הלחם הזה לא נכנס בתוך הקרביים ממש. הלחם הזה לא מתאחד איתו, זה לא פועל, זה לא, זה לא נכנס טוב, זה נשאר הלחם והגוף נשאר שני דברים. אז צריך להיות מכניסו לתוך קרבו ממש, פירושו, פירושו גוט פארקייען, ללעוס טוב את הלחם, ללעוס כדי שייכנס טוב בפנים. זה א'. אחרי זה עוד עניין, שזה יהיה נהפך לדם ובשר כבשרו. זה הפשט. מה הפשט שיהיה נהפך לדם ובשר כבשרו? צריך שהלחם יהיה לחם אפוי טוב. לפעמים יש לחם שזה נשאר, נשאר בצק, נשאר לא, לא נאפה טוב. הלחם לפעמים לא, לא עד הסוף, זה נשאר קצת טעם. לפעמים ההוא גם ישיב. רואים את זה במאפה לפעמים. אז יש לפעמים מזונות או משהו, זה נשאר קצת בצק. אז גם כן זה לא עושה כלום. זה לא, זה לא פועל השפעה פנימית. זה לא נכנס טוב. צריך שיהיה שני דברים: שמכניס לתוך קרבו ממש, שזה לעיסה טובה של הלחם, וצריך שיהיה נהפך לדם ובשר כבשרו. מה זה נהפך לדם ובשר כבשרו? שזה יוכל להיות חלק מהגוף, שזה יהפוך לדם ובשר, שזה צריך להיות אפוי כדבעי ממש. זה גם כן הנמשל, ומגיע לתורה של שני הפרטים האלה. כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו, נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה.

25:53 בתורה יש גם כן שני הדברים. כשאדם לומד תורה, אז האלטער רבי מדגיש כאן שלומדה היטב בעיון שכלו. אם אני לומד גמרא או אני לומד מאמר ואני לומד את זה לגירסא, מקופיא, לומד את זה ככה. אני הבנתי את הגמרא הרי כללית. הבנתי את הרש"י תוספות ככה, בכללי הבנתי, כללות העניין, אבל לא למדתי את זה בעיון היטב בשכלי. אז זה כמו במשל, בן אדם לוקח חתיכת לחם ובולע את זה בלי ללעוס, אז זה לא מתאחד איתו, זה נשאר מקופיא, זה לא זה. התורה זה כמו לחם. דבר ראשון זה צריך להיות לימוד בעיון. בעיון פירושו ללעוס טוב את הסוגיה. כל פרט, כל מילה, כל אותיות רש"י ותוספות בגמרא. בעל התוספות מוסיף, מה הוא מוסיף, מה הוא אומר. להתעמק בעניין וללעוס את זה טוב לחתיכות קטנות. דווקא אז זה נקרא, אז זה מתאחד עם הנפש. והפרט השני, שצריך להיות אפוי טוב, אז זה העניין שצריך להיות שהתורה יהיה כדבעי למהוי, שזה לא יהיה שהתורה יהיה לשמו עם הנאה. שעצם האלטער רבי לא כותב את זה כאן מפורש, אבל האלטער רבי בליקוטי תורה, ב"ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד", יש עוד מאמר "כי תבואו אל הארץ". הוא מציין כאן בתניא, והוא לומד פשט שזה כאן הנקודה כאן בתניא, שזה לא מספיק עצם העניין של עיון, אלא צריך להיות גם כן שהוא ידע שזו חכמתו של יוצר, של הקדוש ברוך הוא. זה נקרא שזה אפוי טוב.