לקוטי אמרים תניא - פרק ג' - חלק 4

00:00 דובר 1 ולמרות שיש כמה וכמה חילוקי מדרגות לנשמות, אף על פי כן, הנקודה המשותפת שמקשרת את כל הנשמות: באים מאותו נקודה, מאותו מהות, שזה העניין של מחצב הנשמות. אחרי זה מדבר על העניין של רבו שעל ידו מקבלים את החיים וכולי. בפרק ג' הוא התחיל לדבר על כלי הנשמה. כלי הנשמה, הוא דיבר שיש עשר כוחות. כשהוא הגיע לעשר כוחות אז הוא אמר שזה מחולק לשתי קבוצות. יש את המוחין ויש את המידות. מה זה מוחין? אז הוא אמר שמוחין זה חכמה בינה ודעת. כיוון שמדברים על נפש האלוקית, אז את נפש האלוקית, אז גם החכמה וגם הבינה וגם הדעת, זה כל עניינם זה אך ורק אלוקות, כל עניינם זה אלוקות. ואז שלושת העניינים של חכמה בינה דעת, זאת אומרת זה שלוש עניינים בעצמו. אז על זה הוא מבאר קודם כול חכמה. אחר כך הוא מסביר בינה, ועכשיו הוא בא להסביר דעת. בקיצור, הנקודה מה שהרבי הסביר, שחכמה זה העניין של כוח מה. חכמה זה נקודת השכל, נקודת השכל. זאת אומרת שכשאחד משכיל בעניין אלוקי אז יש את נקודת החכמה, שזה נקודת השכל. זה הביטוי של זה, הביטוי שבזה. אמר שזה הכוח מה, עניין הביטול, שזה נקודת השכל. זה עניין החכמה, אבל אחר כך צריך לקחת את הנקודה הזאת ולהרחיב ולברר את זה בפרט. קודם הסברנו את זה באריכות כשלמדנו את העניין. ההבדל בין חכמה ובינה, כשבחכמה מדברים על אלוקות, אז יש האור העליון שבזה. זאת אומרת כשאחד לומד עניין בחסידות למשל, למשל עניין בחסידות, עניין אלוקי, אז יש את יותר את הנקודה, נקודת העניין, את ההארה שבזה, נקודת העניין של ההשכלה של המאמר, וזה גדר חכמה, כוח מה. אחר כך

02:20 דובר 1 יש את ההסברה איך שהוא מבין את זה בשפה שלו. בן אדם לוקח השכלה, לוקח עניין מופשט, עניין אלוקי שזה עניין מופשט. ואחר כך, כשהוא מוריד את זה בהסברים, בשאלות, בדוגמאות, הוא מבין את זה בעולם שלו. אז זה נקרא בינה. ולכן חכמה ובינה זה אין ויש. חכמה זה אין. שמה זה עניין הביטול, החידוש של העניין. ובינה זה יש. משום שכאן יש את העיסוק והפעולה, ולכן גם כן הוא קורא לזה בשם אב ואם. כי ההבדל בין אב לאם זה אותו עניין. אב זה עניין השכלה. אב זה נקודה. ואז כמו שדיברנו פרק ב' עניין הטיפה, שאין בזה פירוט. שם נמצא רק הנקודה הכללית שבעניין, ואחר כך מגיע האם, אז נהיה כל הפרטים והעניין, וזה בציור שלו. אז על זה גם כן חכמה ובינה. משם באים המידות. עכשיו נשאלת השאלה מה זה דעת? כי הרי אם הבן אדם כבר יש לו את הכלל, ואחר כך לא רק שיש לו את הכלל, הוא גם כן מבין את זה. זאת אומרת הוא כבר לקח את זה בעולם שלו. ככה, בסוגיה, יש לו את זה כבר במילים שלו. אז ולכאורה מה חסר לו עדיין בשכל? מה צריכים כאן רגל שלישית? מה זה דעת? אחר שהוא כבר, הוא כבר יש לו את נקודת העניין, יש לו את הפרטים, מבין את זה בפרט פרט פרט. הוא יכול להסביר את זה לשני גם כן. אז לכאורה הכול הוא בשתי קבוצות. חסר לו רגש, חסר לו אהבה, חסר לו יראה, מידות. אז ענייני, לא, זה כבר תולדות, זה כבר בנים. אבל יש כבר אב, יש כבר אם. מה כאן העניין של, של דעת בדיוק? זה הרבי

04:03 דובר 1 בא לבאר כאן בחלק האחרון של הפרק. והרבי ככה: דעת זה מלשון "והאדם ידע את חוה". עניין הדעת פירושו עניין של "והאדם ידע את חוה". עניין של ידע, והפירוש ידע זה התקשרות פנימית. "והאדם ידע את חוה" מדובר על עניין של נישואין, שהאדם מתחתן עם חוה. זאת אומרת שאומרים ידע, הרי ידע זה עניין של ידיעה. הוא מכיר אותו. אבל גם אומרים ידע זה לא סתם הכרה, אלא זה הכרה פנימית. לכן קוראים לנישואין בשם ידע. "והאדם ידע את חוה" זה לא סתם ידיעה חיצונית כמו שראובן יודע על שמעון, אלא כאן הכוונה ידע את חוה בהתקשרות פנימית, בעניין של נישואין. ממילא אנחנו רואים שדעת זה לא סתם ידיעה. ידיעה, איך אומרים, ידיעה אבסטרקטה או ידיעה מופשטת, ידיעה חיצונית, אלא דעת פירושו הכרה פנימית, והוא לשון התקשרות והתחברות. זאת אומרת שעניין הדעת פירושו של דבר להתקשר ולהתחבר. התקשרות והתחברות. מה זה בעניין השכל? מוח כבר יש לו כבר. זאת אומרת את השכל יש לו כבר. את הרוחב והסוגיה, זאת אומרת עניינים ששניהם יש לו כבר בבינה. מה צריכים לקשר כאן? מה זה ההתקשרות הזאת? אז הרבי מסביר: "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד". עכשיו בן אדם מקשר את הדעת שלו, מקשר את השכל שלו בקשר אמיץ וחזק מאוד. אם אנחנו נגיד את זה במילים פשוטות יותר, זה לכאורה עניין של מה שנקרא קונצנטרציון. קונצנטרציה. אותו דבר, כן. ריכוז, התרכזות, "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד". הבן אדם צריך לקשור את עצמו בקשר חזק. "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא". הוא תוקע. הוא מכניס את עצמו בכל הכוח וההתבוננות בגדולת יוצרו. במילים אחרות-- רגע, "ואינו מסיח דעתו". בלי להפסיק, בלי

06:28 דובר 1 הפסק, בלי היסח הדעת. זאת אומרת, באופן כללי מה האדמו"ר אומר? מה שהאדמו"ר אומר זה שאחרי שיש לך את ההשכלה ואחרי שיש לך את העבודה, כבר עבדת בשלימות, לא חסר לו בהשגה. הוא מבין את העניין בשלימות. הוא יכול לדרוש ולתת שיעור ולהסביר את זה לשני באופן הכי יפה. מה חסר כאן? חסר כאן לקשור את עצמו בעניין. התקשרות והתחברות הוא להכניס את כל המציאות שלו בתוך העניין, וקושר דעתו בקשר אמיץ וחזק. הוא תוקע את עצמו, הוא מחבר את עצמו בעניין. זאת אומרת, במילים אחרות, מה שחסר כאן בכל עניין זה שהבן אדם וההשכלה הם שני עניינים. יש את השכל, יש את הפרטים, יש את הכל. אבל הבן אדם והשכל עדיין נשארים שני עולמות. ודעת פירושו להכניס ולחבר, לקשר את עצמו בעניין שהוא מסביר. לקשר את כל המציאות שלו איתו. בזה גופא האדמו"ר אומר שלושה עניינים. מסתכלים בלשון של התניא, אז יש כאן שלוש לשונות שהאדמו"ר משתמש. דבר ראשון האדמו"ר אומר — כאילו מה הפעולה של דעת? דבר ראשון האדמו"ר אומר שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד. דבר שני האדמו"ר אומר: "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא". ודבר שלישי הוא אומר: "ואינו מסיח דעתו". יש כאן שלושה עניינים שזה הפעולה של דעת. דבר ראשון, מקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד, פירושו לרכז את השכל שלו. השכל יכול להיות מפוזר ומפורד. שכל יכול להיות בהתפשטות. בן אדם כשהוא חושב עניין, וחושב עניין עם ריבוי הפרטים, אז יש זמן שיש לו ריבוי פרטים, שהוא מבין את העניין והוא רואה בזה ריבוי פרטים, וכשמגיע לבינה בפרט, בינה זה הרוחב של הסוגיה, אז יש כאן ריבוי פרטים. הוא מסתכל למשל, אחד

08:37 דובר 1 לומד סוגיה, אז יש לו — יש את הנקודה של הסוגיה. הוא לומד את הנקודה, אחרי זה לומד סוגיה. הנקודה של, של, של, של מיגו. אז זה מילה אחת. זה הנקודה. אחרי זה הוא יודע בזה ריבוי פרטים, אז יש לו בזה את כל פרטי העניינים. אז הרוחב הזה עיוני. דעת פירושו לקשר, לרכז את השכל בנקודה אחת. אחרי כל הרחבה צריכים לרכז את השכל, כי אם לא, הריבוי פרטים, אז הוא לא, לא יגיע מזה אף פעם לשום הרגש, כי הוא לא יודע איזה, מה הנקודה כאן ומה לתפוס. אז זה דבר ראשון, לרכז את כל הרוחב, את השכל בנקודה אחת. פרט השני, ויתקע מחשבתו בחוזק, זה לקשור את עצמו לעניין. דבר ראשון זה לקשור את השכל, לרכז את השכל. דבר שני זה להכניס את עצמו בעניין. זאת אומרת שהוא משקיע את עצמו בעניין, ועכשיו בעניין שהוא משיג בהשגה שלו, ועכשיו מה שקיים זה רק הנקודה, רק השכל, רק הדבר עצמו. אין שום דבר עכשיו. כל מה שקיים כאן זה רק ההשכלה שהוא משיג. זה הדבר השני. "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא". זאת אומרת הוא מכניס את עצמו בתוך העניין. אחרי זה נקרא, נראה לי, אני לא בטוח, אבל נראה לי שזה נקרא בכך תישאר. זה נקרא אה הנפוכה. אולי באנגלית זה נקרא פוקוס. פוקוס. משהו כזה. כן, פוקוס. זה אומר, זה מילה באנגלית. זה אנגלית. כן. אז זאת אומרת שהוא, שהוא מסתכל על העניין, הוא מביט בעניין. הוא נכנס לתוך העניין, וקיים רק המציאות הזאת. לא יותר מזה.

10:33 דובר 2 פוקוס.

10:34 דובר 1 אה?

10:35 דובר 2 פוקוס.

10:36 דובר 1 אולי. נכון. ויש. אחרי זה יהיה דבר שלישי, שבעצם זה מאוד חשוב. הדבר השלישי שבדעת, אינו מסיח דעתו. אינו מסיח דעתו פירושו של דבר בלי הפסק. זאת אומרת באופן קונסטנטי, באופן תמידי. אם בן אדם יעשה את זה רק לעשר דקות בחודש, גם כן לא יקרה שום דבר. בן אדם יכול להתרכז ולהתעמק, לקשור את עצמו בעניין. אבל הוא עשה את זה פעם ב... אז זה לא — גם כן לא יפעל את הפעולה שלו. יש תנאי שלישי, זה אינו מסיח דעתו. זה עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם בלי הפסק, בלי הפסק. בשלושת העניינים האלו זה העניין של דעת, שפועל שלב שלישי בשכל. שהשכל לא, לא יישאר כמו משהו אבסטרקטי, כמו משהו מובדל ממני, משהו חיצוני, אלא שזה יהיה חלק מהבן אדם, ורק אז יכול לצאת מזה עניין שני. הרבי ממשיך: "כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא". כי אם לא, בן אדם יהיה חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא. בן אדם יכול להיות שיהיה לו חכמה ויהיה לו בינה, חכם ונבון. יש לו גם מעלת השכל וגם מעלה של הבינה. יש לו המצאות נפלאות בהשכלה וגם כן יודע לבאר אותן. הכל טוב ויפה, אבל "אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה" — גם כאן הרבי מביא את שלושת העניינים. אם לא יקשר דעתו, זה העניין הראשון, הוא לא יתרכז. ואחרי זה "ויתקע מחשבתו", זה הדבר השני. הוא לא ישקיע את עצמו בעניין. הוא לא יקשור את עצמו לדבר שזה הוא רוצה ל-ל-להשקיע. והדבר השלישי הוא בהתמדה. לא יהיה התמדה, יש רק את ההתמדה בעניין עוד הפעם ועוד הפעם בלי הפסק,

12:40 דובר 1 כי אם לא יקשר דעתו, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, אז לא יצא מזה יראה ואהבה אמיתית. הרבי לא אומר שלא יצא יראה ואהבה. יכול לצאת יראה ואהבה, אבל יראה ואהבה אמיתית לא יצא מזה, כי אם דמיונות שווא. זה יהיה באופן של דמיונות שווא. מה הפשט, למה זה? מובן. מכיוון שהבן אדם לא נמצא בזה, זה לא יתאחד איתו. זה לא נהיה אן אייגענע זאך, זה לא נהיה דבר שלו. זאת אומרת, זה כמו דבר נוסף עליו. אז הוא, אין לו כלום. וממילא אז יכול להיות שלרגע יהיה לו אהבה ויראה, אבל אהבה ויראה זה לא הבן אדם, זה כמו דבר נוסף עליו. וממילא בעצם הוא אין לו אהבה ואין לו יראה. אין לו שום דבר. אז זה דמיונות שווא. מה שאין כן כשזה לא רק עבודה, זה בא בדעת, זה נהיה חלק ממנו. אז האהבה ויראה זה נהיה מהות שלו. וממילא אז האהבה זה אהבה אמיתית והיראה זה יראה אמיתית. זה ההסברה למה זה צריך להיות דווקא בכוח של דעת, בלי זה, זה דמיונות שווא. הרבי פעם סיפר שהוא שמע מרבי... זה כבר י"ט כסלו. הרבי סיפר שהגיע אליו עם סיפורים אחד מהחסידים, ובין הסיפורים הוא רוצה מר' מיכאל דער אלטער. ר' מיכאל דער אלטער היה משפיע בליובאוויטש, וכידוע שבליובאוויטש היה שתי שיעורי תניא. היה שיעור תניא של ר' גרונם והיה שיעור תניא של ר' מיכאל דער אלטער. ר' גרונם היה נותן שיעור תניא באופן... אתם יודעים. ור' מיכאל היה נותן שיעור תניא יותר פשט, אבל זה היה יותר, זה היה נרגש יותר, האמת, בגלל זה היה מרגש וגם מצחיק. כך אומרים שהשיעורים של ר' מיכאל היו מגיעים כל הבחורים על כל פנים. אז,

14:48 דובר 1 אז מה היה הסיפור? שר' מיכאל היה מגיע לכאן לתניא פרק ג', דעת. אז הוא היה מספר להם מעשה. ר' מיכאל היה מלמד את התניא ורצה להסביר לתלמידים מה זה דעת, ולהסביר להם מה זה דעת. אז הוא היה מספר להם מעשה שהיה מספר. יש אפילו בטייפ ששומעים את זה, את הסיפור. הרבי מספר. כידוע שהיה... פעם היה יישובניק, היה בכפרים, היו גרים היהודים שהיו גרים בכפרים רחוקים ולא היה להם שום דבר של יידישקייט שמה. היו יהודים יחידים בשטעטל ומלא גויים. זה היה שמה מתפרנסים. וכדי שיהיה להם קצת משהו אז היה להם מלמד. היו שוכרים מלמד והוא היה מלמד את היהודים. הוא היה גם הרב. הוא היה גם... כל העניינים שהיו צריכים בשביל ה... בשביל... שהיו צריכים, זה המלמד היה עושה את העבודה. אז היישובניק היה איש פשוט כל כך, אפילו לא ידע לקרוא. בקיצור, המעשה. אז היה מלמד, היה קורא בשבילו. היו מגיעים מכתבים, דברים, היה קורא. אז פעם הגיע, הגיע מכתב. הגיע לו מכתב מהעיר הגדולה והוא לא ידע לקרוא את זה. אז ביקש מהמלמד שיקרא. אז המלמד לקח את המכתב, התחיל לקרוא, והוא קורא, קורא, קורא, ופתאום מסתכל ורואה שהיישובניק התעלף. מה קרה? הוא קרא במכתב שהאבא של היישובניק נפטר, אז הוא אפילו לא שם לב מה שהוא קרא. הוא קרא ותרגם, אבל היישובניק שמע שאבא שלו נפטר, התעלף. אז קרא, ובכל אופן קרא. המלמד קרא, והיישובניק התעלף. אז איך יכול להיות, אם המלמד קרא, למה היישובניק התעלף? התירוץ הוא, אז זה היה פרעמדע בריוולע, שזה היה מכתב זר. זה לא היה שלו, זה היה מכתב זר. אצל היישובניק זה

16:57 דובר 1 היה עניין שלו, אז זה פעל... אצל המלמד זה היה דבר זר, אז לא פעל. אז בכל אופן, אז לכן הוא אומר את הלשון. אז בכל אופן, היו בחורים שאיינשטיין[?] היה דורש ותובע אצל הבחורים שכשלומדים חסידות צריכים ללמוד חסידות לא כמו פרעמדע בריוולע, שהחסידות לא יהיה כמו מכתב זר, כמו שקורא על מכתב מחסידות. הוא קורא דברים זרים שאין להם שייכות אליו, וכשהחסידות צריך להיות כמו דבר שנוגע, דבר שלו. אז זה הפשט. אז עניין הדעת, שזה יהיה עניין שלו הוא.

17:41 דובר 3 עכשיו לומדים את הרא"ש של כל דאלים גבר, כל דאלים גבר.

17:46 דובר 1 כן.

17:48 דובר 3 אין הברכה.

17:49 דובר 1 אה, בסדר. ה... בגמרא עכשיו בשיעור לומדים את העניין של כל דאלים גבר. אחת מהסברות, למה, מה ההסברה של כל דאלים גבר? אז אחת מהסברות זה בגלל שאם הוא גובר, אז סימן שזה נוגע לו. סימן שזה באמת שלו, וקשור גם כן עם דעת. זה שלו, אז בוודאי שהוא יתאמץ, ישקיע בזה יותר. כל דאלים גבר זה ראיה שזה שלו, בצד כל דאלים גבר. כשהוא הגיע לפועל, זה עבוד, זה עבוד, זה עניין של דעת, שזה צריך, שזה יתאחד עם הבן אדם. האמת היא, ודאי יכולים לשאול, סוף כל סוף מה זה קשור עם שכל? ודאי יכולים לשאול, לכאורה זה לא עניין של שכל כבר, זה עניין אחר שזה שייך לבן אדם, זה כבר עניין אגב ולא בהכרח. זאת אומרת, בחכמה ובינה זה שכל. חכמה זה נקודה של השכל. בינה זה הסבר של השכל. דעת פירושו שזה יהיה חלק ממני. טוב, מה זה קשור עם שכל? למה זה? למה זה נקרא חלק מהמוח? למה זה נקרא חלק? אז בקיצור, בלי להיכנס עכשיו לעסק הזה, לא מגיע. זה רק עוד אחד. כן, כל דאלים גבר. זה שהוא, זה שהוא יכול לחבר את העסק עם העצמיות שלו, עם עצמו, זה בגלל שגם בהשכלה הוא תופס את העצם של השכל. זאת אומרת, זה שהשכל יכול להתחבר עם הבן אדם זה בגלל שהוא תפס את עצם העניין. בחכמה ובינה אין לו את עצם העניין. זה אותו עניין. כשיש לו רק את ההתפשטות של השכל, אז זה גם לבן אדם זה חודר רק בהתפשטות של הבן אדם. בחכמה ובינה אין לו את עצם העניין שלו, רק התפשטות של העניין. אפילו חכמה שזה נקודה זה

19:52 דובר 1 גם כן התפשטות. זה רק קו אחד, קו, קו, קו של העין, ורק פרט, ורק זה לא עצם העניין. וגם בבינה זה רק התפשטות. מכיוון שחכמה ובינה זה רק התפשטות, לכן גם בנפש זה חודר רק בהתפשטות של הנפש, רק בחיצוניות שלו. מה שאין כן דעת, דעת פירושו שהוא מתעמק ומתקשר בקשר אמיץ וחזק בקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שהוא מתעמק בעצם העניין. הוא מתעמק בעצמיות העניין, במהות של זה, וממילא אז זה חודר בנפש גם כן באופן עצמי, שזה נהיה חלק ממנו, ולכן זה נחשב בתור חלק מהשכל, כי זה גם כן. זה גם כן זה, זה לא רק גם בגוף, בבן אדם, כי זה גם כן בשכל. זה, זה עומק הרבה יותר נפלא בשכל ודעת. פה אני נותן לזה אריכות קטנה בחסידות. זה רק הנקודה הזו. במאמרים בכמה מקומות מאריכים את זה באריכות. יש סיפור ידוע גם כן, כשמדברים על עניין הדעת. אז יש גם כן סיפור כללי. דעת זה אחד מהדברים העיקריים ש-ש-שחסידות, חסידות חידש. חסידות דורש. חסידות דורש עניין של דעת. לא רק חכמה ובינה, אלא צריך להיות דעת. ולפי מה בחסידות יש-- פעם שמעתי מיהודי חסידי, אמר שבסדר הישיבה יש סדר חסידות בבוקר, יש סדר חסידות בלילה. אז סדר חסידות בבוקר, בהחלט יש סדר עיון ויש סדר גירסה. אז הוא אמר, סדר גירסה זה כמו חכמה. סדר גירסה זה כמו חכמה, כי זה אתה לא נכנס להבין את כל הפרטים. אתה רק שומע מה, מה אומר. אתה לא מתעמק בפרטי העניין. זה כמו חכמה. מה הוא אומר? אז אתה מתבטל לעניין שהרב מלמד. אתה רק מבין את כללות העניין. לא

21:49 דובר 1 כל כך כל פרט ופרט. סדר עיון כמו בינה. אז אתה מבין כל פרט ופרט דהמאמר. איפה הסדר של דעת? אה, צריך להיות סדר שלישי של דעת. אז זה לא, אין זמן סדר, כל אחד צריך לפעול לבד, שצריך לקחת מאמר, והמאמר צריך לחיות את זה. את העניין של לחשוב חסידות לפני התפילה. התבוננות לפני התפילה זה עניין של דעת. כי שמה זה לא שאתה מחדש עוד מאמר, זה לא שאתה מבין עוד השכלה. להתכונן לפני התפילה זה שאחרי שאתה לומד ואחרי שאתה מבין, מביא את זה לפרטיות, ואז הדעת, שנכנס לעניין, מתעמק בזה וחודר בעניין, ועם המשכת דעת אז זה פועל את הפעולה שלו. זה עניין הדעת. אז אם אחד ילמד חסידות עיון בבוקר וילמד חסידות גירסה בלילה, ויחסר לו את ההתבוננות קודם התפילה, אז חסר לו דעת, אז זה חסר לו עניין עיקרי. אז מה היה הסיפור שרציתי לספר על זה? היה, שמעתי מרב בכותבס[?], שהיה ר' שלום האיליי[?]. שלום האיליי[?] היה משכיל גדול, האח של הרבי, והיה, היה חכם גדול בכלל, בפרט בחסידות. היה לו הרבה ידע וכולי וכולי. הוא היה גר תקופה מסוימת בלנינגרד, כשהרבי הריי"צ היה גר שם, והוא היה מגיע לחסידות לבית מדרש של הרבי הריי"צ. אז פעם אחת היה שהרבי הריי"צ אמר מאמר מאוד עמוק בפורים. אם אני לא טועה, פורים היה, שהרבי הריי"צ אמר מאמר מאוד עמוק. ואז כולם, והחסידים כולם יצאו מהכלים שלהם מהסוד ולא הבינו. היה שם בלגן וצחוק. האיליי[?] היה כזה קל, אמר נו, הוא לא כל כך התלהב מאוד מכל זה. אחרי שבת, אחרי זה הרבי הריי"צ היה אומר מאמר הפוך, המאמר של

23:37 דובר 1 הוויל[?], וכולם היו ככה מרוצים, כמו שהבינו. בקיצור, אז ר' שלום האיליי[?], דווקא המאמר הזה פעל עליו הפוך. היה כזה. הוא פעל אצלו תנועה הפוכה לגמרי, ואז הוא ישב כל הלילה ובכה. ומה הוא, מה היה? מה היה? מה הוא בכה אז? הוא דיבר. היה ווארט שהוא חזר על זה כל הזמן: אבל יוצר[?] אסור לנס לול אובדן עצמי נישת[?]. אז אנחנו לא אומרים את הלשון, אבל כשלומדים על חסידות, לומדים השכלות והשכלות, אבל דעת זה העיקר. חסר את העניין של דעת. חסידות דורש דעת, שזה יהיה, יכול להיות חלק ממני, שזה לא יהיה, שאמרנו קודם, שזה לא יהיה עניין של פרמדיק ריבלאנד[?], זה לא יהיה עניין חיצוני אלא עניין נפרד, אלא שזה יחדור לבן אדם. אומר האלטער רבי, כי אם לא מה יקרה? זה יהיה דמיונות שוא. איך אפשר דמיונות שוא? אז מה שפירושו של דבר, שזה, שזה לא אמיתי. דמיון. מה זה דמיונות שוא? כיף על הראש. מספיק שיגיד דמיונות. מה זה דמיונות שוא? זה הרבי פעם אמר בהתוועדות שמזה שהרבי אמר דמיונות שוא, כמובן שיש דמיונות שהם לא שוא. זאת אומרת שיש דמיונות שיש להם אחיזה באמת. היה סיפור שמישהו בא לרבי וביקש ממנו איזו ברכה, והרבי, היה עניין של היו צריכים מעיטס[?], והרבי אמר, היה נדמה לי שאם הוא יעשה כך וכך אז זה יתרפא. אז הרבי אמר, זה שכתוב שיש דמיונות שוא, אז זה מובן שיש דמיונות שהם לא שוא. אז כשהיה נדמה לו, אז זאת אומרת שזה היה אמיתי. וכך אחר כך הרבי סיפר שבאמת היה, היה מופת גלוי, שהוא קיים את הציווי והתרפא. היה סיפור שהרבי סיפר באחת ההתוועדויות. הקוקא נימאז[?] עם ככה

25:35 דובר 1 דמיונות שוא. אני לא זוכר ממש את המילים. אבל התוכן זה שדמיון זה משהו שקרוב למציאות. דמיון יכול להיות. אדם יכול לדמות דבר שיש לזה שייכות ל-- זה בערך. זה לא הדבר עצמו, אבל זה שייך לזה בערך. אז תלמיד חכם היה אומר את זה בעל פה, אבל אני שכחתי את זה, שהדמיון שלו, שהוא מסתכל על אבן וחושב שזה הר, משהו כזה. ודמיון שוא זה שהוא מסתכל על הר וחושב שזה מקל, משהו כזה. זאת אומרת שדמיון שוא זה בכלל לקצה השני. הרבי רוצה להדגיש עד כמה זה לא אמיתי כשחסר דעת וה.