לקוטי אמרים תניא - פרק ג' - חלק 3

00:00 דף ארבע עשרה, דף א, ז' עמוד ב'. שורה שמתחלת ״המולידות״, שורה חמישית. לפני שממשיכים הלאה יש נקודה אחת שבהוספה, והיא נוגעת למה שדיברנו בשיעור הקודם, זה נוגע לחכמה ובינה. שלמשל האדמו"ר אומר ״השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר״, הוא לא מדבר על מציאות החכמה. הוא מדבר על כח החכמה איך שזה, איך שזה מצד עצם המשכיל. אחר כך הוא מדבר על בינה, אבל האמת היא שיש, יש כאן המשך. אחרי שהאדמו"ר מביא עניין של בינה, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו, אז האדמו"ר אומר עוד פעם ״מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו״. הלשון הזה ״מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו״, זה כן מדבר על חכמה גלויה. זאת אומרת, קודם כול האדמו"ר אומר ״השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר״, ״נקרא בשם חכמה״. כאן הוא מדבר על כח החכמה. איך שזה עדיין לא מציאות של השכלה אלא כח של השכלה, כמו שדיברנו. אחרי זה אומר שכשמוציא כחו אל הפועל, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו, בינה, ״מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו״, זה מדבר כן על חכמה גלויה, על נקודת השכלה. זאת אומרת שהבינה באה להסביר ולבאר את נקודת החכמה, ובעצם האדמו"ר גם מזכיר כאן את העניין של חכמה גלויה, שזה עניין של נקודת השכל. הוא מזכיר את זה כאן, מה שאומר ״מתוך איזה דבר חכמה״. אחרי זה האדמו"ר אומר ״והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו״. זה נוגע לאהבת ה' ויראתו ופחדו, אז יש הבדל, יש שינוי הלשון שלפני זה. בהתחלת ג' האדמו"ר אומר שהמידות הן אהבה ופחד ויראה. הוא מקדים פחד ואחרי זה יראה. וכאן כשהוא מסביר את עניין השכל אז הוא אומר אהבת

02:25 ה'... המידות אהבת ה' ויראתו ופחדו. קודם יראה ואחר כך פחד. מה הטעם לחילוק הזה? הטעם הוא, כבר ב... נראה לי שאחד מהרבנים מסביר את זה, שלפני זה הוא מדבר בנוגע לעצם המציאות של המידות. לדבר על המציאות של המידות אז הוא מזכיר קודם פחד ואחרי זה יראה. כי פחד זה בלב, יראה זה עדיין לא בלב. פחד זה רגש הלב. פחד זה בלב. יראה זה במוח עדיין, זה עדיין לא בלב. יראה זה משהו יותר שכלי. זה משהו יותר, יותר דק, יותר ממוקד. לכן לפני זה, כשהאדמו"ר מדבר על מציאות המידות, אז הוא מזכיר קודם את עיקר העניין של פחד. זה רגש הלב. אחר כך יראה. מה שאין כן כאן האדמו"ר מדבר בסדר הלידה מהמוח, ״והן הם אב ואם המולידות״. מה שהשכל מוליד, הסדר ההולדה מהשכל הוא קודם יראה ואחר כך פחד. כשהשכל מגיע, קודם כול יראה, שזה משהו יותר קרוב אל השכל, ואחר כך פחד נולד. לכן האדמו"ר משנה את הסדר. ממשיך האדמו"ר ואומר שהשכל... ממשיך האדמו"ר ואומר, שורה חמישית, כן. ״כי השכל שבנפש המשכלת״... לא מעלה על הפרק תרגילים. כל התרגילים שהכינו לא, לא עשיתי. אני אעלה עוד תרגיל. לדבר בשביל הטייפ אני יכול לקחת טייפ בבית ולדבר לתוך הטייפ. אני לא צריך לעמוד כאן ולהתייגע. ״כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה'״. עכשיו הרבי מתחיל להסביר. עד כאן הרבי הסביר מה זה חכמה ומה זה בינה, מה זה חכמה ובינה בנפש. חכמה זה כח המשכיל, זה נקודת השכל. בינה זה העניין של ההרחבה וההשגה, מה זה? עכשיו הרבי מתחיל להסביר את זה. איך זה בעבודת האדם? איך זה סדר ה-ה-ההולדה

04:55 מהשכל לבינה. אז הרבי אומר ככה: ״כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק״. למה אנחנו אומרים שהמוחין הם אב ואם? שמהם מגיעה הבינה. כי הרי בן אדם מתבונן, ״כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה'״. שבן אדם לוקח עניין באלוקות, לוקח עניין והוא מתבונן בזה. הוא מבין בזה מאוד איך הוא ממלא כל עלמין. הרבי מביא עניינים של התבוננות. אדם מתיישב ומתחיל להתבונן בגדולה של הקדוש ברוך הוא. איך שהקדוש ברוך הוא ממלא כל עלמין, זה דבר אחד בגדולת ה'. ״סובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב״, זה שלוש מיני התבוננות. שלוש דרגות. דבר ראשון, להתבונן מלמטה למעלה. בן אדם מתחיל מסולם מוצב ארצה ומגיע השמימה. בסדר, מהעניין הזה אדם צריך להתחיל מלמטה למעלה. קודם כול הוא מתחיל בממלא כל עלמין. הוא מתחיל בדבר שיותר קרוב אל השכל שלו. הוא מסתכל בעולם והוא רואה שהעולם הוא גוף גדול, כמו שהנפש ממלאה את הגוף, מחיה את הגוף. אבל הגוף צריך נפש שממלאת אותו ומחיה אותו וכולי. ככה הקדוש ברוך הוא ממלא כל עלמין, ממלא כל עלמין, זה הוא רואה את העולם גופו. כמו שכתוב בדברי תורה שעל ממלא כל עלמין לא צריכים אמונה, זה דבר שיכולים לראות את זה בגילוי. מסתכל בעולם ורואה איך שכל העולם עובד באופן מסודר, ואיך שכל הדברים נמצאים במקום, ואיך שכל הנבראים וכל הגלגלים וכל החכמה הגדולה שיש בעולם. עולם חי וכולי וכולי. אז הוא מגיע למסקנה שיש חיות אלוקית שמתלבשת בעולם ומחיה אותו, ממלא כל עלמין. אחר כך הוא הולך, מתעמק עוד יותר, והוא אומר: הרי לא יכול להיות שזה כל האלוקות שמהווה את העולם ומחיה את העולם. הרי לא יכול להיות שכל המציאות של הקדוש ברוך הוא זה רק מה שמתלבש בעולם.

06:47 אז מזה הוא מגיע למסקנה שיש משהו יותר מזה. מגבול מגבול. אז מתוך הממלא הוא מגיע למסקנה שחייב להיות משהו שיותר נעלה מהעולם, בגלל שבלי גבול זה יעשה בכולם. עוד יותר, עוד כמה הוכחות וביאורים שמוכיחים יש מאין. הרי חייב להיות כוח בלי גבול שיעשה יש מאין. אז הוא מגיע למסקנה שיש סובב כל עלמין. ואחר כך הוא אומר דרגה יותר גבוהה, זה שגם סובב כל עלמין זה גם לא מספיק. זה גם רק גילוי, רק האור. יש את העצם. זה העניין של עצמות אין סוף. על זה אומרים כולא קמיה כלא חשיב. שלגבי הקדוש ברוך הוא בעצמו אין שום ערך, שום שיעור בעולם של שלוש דרגות: ממלא, סובב, וגם עצמות, כולא קמיה כלא חשיב. אז אני מתבונן בשלושת העניינים האלה. אז יש פה את רבי לוי, האבא של הרבי, רבי לוי יצחק. הוא אומר שזה שהאלטער רבי אמר את זה בלשון כשיתבונן ויתעמק מאד, שלוש לשונות זה כנגד שלושת הביאורים, שלושת ההסברים. כשיתבונן זה בממלא כל עלמין. על זה מספיק הסתכלות, להתבונן, לחשוב על זה. ויתעמק זה סובב כל עלמין. הרי צריך העמקה, מגבול מגבול. ומאד זה עוד יותר עמוק. זה זה מאד. עניין של כולא קמיה כלא חשיב זה קשור של עצמות אין סוף, כולא קמיה כלא חשיב. לכן יש שלוש לשונות. זה כנגד שלושת ההסברים שאדם מתבונן. וזהו שיהיו לו מידות, יראה ופחד ואהבה. אז זה קורה דבר ראשון אחרי שהבן אדם מתבונן. מתי יש לנו אז את הרגשות? אז אחרי שהבן אדם מתבונן בגדולה של הקדוש ברוך הוא, אז זה עושה שדחילו ורחימו שכליים, שייוולד אצלו, כמו שאמרנו לפני זה, להוליד, הולדת, כשנולד אצל הבן

08:42 אדם דבר ראשון נקודת תנועה של יראת הרוממות, יראה מהרוממות של הקדוש ברוך הוא. זה במוח מחשבתו. לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית. דבר ראשון נהיה אצל האדם תנועה של יראה, תנועה של התבטלות. עדיין לא בלב, אבל במוח. כן, נעשה את התנועה של יראה במוח, לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית, ומתחיל לקבל יראה ובושה. כאן זה לא יראת העונש. מדברים כאן על התבוננות בגדולה, זה לא יראת העונש. זה יראה של התבטלות, יראה של בושה. לגבי דבר כל כך נעלה. שים לב שהקדוש ברוך הוא כל כך גדול, כל כך נעלה, ושהוא כל כך כלום לגבי הקדוש ברוך הוא. אז זה קורה לו שיהיה לו תנועה של בושה כלפי הרוממות של הקדוש ברוך הוא, לגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית. זה התנועה הראשונה. אחרי זה פחד ורעדה בלבו. אחר כך התנועה השנייה זה פחד. זה היראה. יראה זה בתנועה. זה היראה, זה התבטלות יותר. התבטלות בתנועה. אחר כך מגיע הפחד ללב. פחד גם כן מהרוממות של הקדוש ברוך הוא. ושוב אחרי העלייה של ההתבטלות הזאת, אז שוב ״יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש״. אחרי זה, כשבאה תנועה פשוט שוב, כאילו אחר כך, כאילו אחרי שהבן אדם עובר את השלב הראשון שזה היראה והפחד, אז הוא חוזר לתנועה אחרת לגמרי. להתלהבות של אהבה. אז זה ״כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא״. אז הוא מגיע לאהבה כרשפי אש, לרצות את הקדוש ברוך הוא עם כל מיני אופנים של אהבה. הוא מדבר על חמש לשונות, חשיקה, חפיצה, תשוקה. אה, אז או אחרי חשיקה, חפיצה, תשוקה, נפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא. והיא

10:41 מספקת. אז מה קורה כאן? אחרי שהבן אדם מתבונן בגדולה של הקדוש ברוך הוא, ובא לקרוא את כל ה... אז מה נהיה אצל אדם? דבר ראשון נהיית לו תנועה של יראת הרוממות, יראת ה', לגדולה של הקדוש ברוך הוא. ״לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך״. אחר כך נהיית תנועה של פחד ואחר כך באה אהבה כרשפי אש. צריך להבין, יראה למה זה ככה? למה תנועה ראשונה זה תנועה של יראה? יראה התנועה הראשונה, תנועה של אהבה. בסדר, אז הנה בסדר. רבינו מגיע לחלק של אהבה, לא? חכמה בינה דעת, חסד גבורה. חסד זה אהבה, גבורה זה יראה. בסדר, בסדר. אבל רבינו, חסד בא לפני גבורה. למה כאן בהתבוננות ברוממות, על דרך מקדים יראה, לא? ואפילו אם אנחנו נסביר שככה זה במציאות, שככה זה המציאות, זה זה זה נראה בשטח, ככה זה הסדר שקודם יש יראה ככה בהתבוננות ורק אחרי זה אהבה. אבל עמוק צריך להבין למה זה באמת ככה? למה באמת המציאות זה ככה? למה באמת המציאות היא, זאת אומרת מהו שורש העניין? למה זה העניין? למה צריך קודם שיהיה את התנועה של יראה ואחרי זה אהבה? למה לא הפוך? ואהבה כי כן, הסדר של רבינו זה חסד קודם. קודם חסד אחרי זה גבורה. קודם אהבה אחרי זה יראה. איך מסבירים את זה? אה? אז מלמעלה למטה יש חכמה, אחרי זה דין. אז במילא זה הולך מלמעלה למטה, ובמילא זה הולך מלמטה למעלה. למה זה? אז זה כמו שבא. יש לנו שהרבי במקום אחר מסביר את זה ככה. אחרים אמרו שזה הפשט לדעת האנגלי[?]. שהיראה שהוא מדבר כאן זה עדיין לא... זה היראה, זה סוג אחר של

12:53 יראה. זה, זה לא יראה בסדר והדרגה. יש אהבה ואחרי זה יש יראה. זה משהו אחר. זה פה. אנחנו רואים במוחש מה שאנחנו רואים במוחש. רואים במוחש, בן אדם מתבונן. או ניקח דוגמה יותר, יותר פשוטה. כשבן אדם עומד לפני בן אדם גדול, איש צדיק קדוש שהוא שמע עליו, הוא למד עליו, הוא קרא עליו, כשהוא נעמד לפניו, אז התנועה הראשונה זה תנועה של יראה. התבטלות. זו התנועה הראשונה. זה-- התנועה הראשונה. למשל, בן אדם מעמיד את עצמו למשל מול הרבי. התנועה הראשונה זה שהוא נהיה בטל במציאות. הוא לא יכול לדבר, הוא לא יכול שום דבר, הוא לא יכול לפתוח את הפה. יש אנשים שסיפרו איך שהם הכינו את עצמם להגיד מה היה להם, איזה דברים מאוד חשובים לשאול את הרבי. בעיות, היתרים, עניינים מאוד רציניים. הם עמדו בתור של האדמו"ר והכינו את עצמם לשאול ולדבר. כשהגיעו ועמדו מול הרבי נהיו בטלים במציאות. לא יכול לפתוח את הפה, כבר לא מדבר, זרק אותם החוצה. לא הספיקו. זה קרה לא עם בן אדם אחד או שניים. קרה לאלפים ורבבות של אנשים. הכינו את עצמם בזה ובאיזה מילים הגיעו ו... מול פני הקודש ואז נפל עליהם אור. התנועה הראשונה זה תנועה של התבטלות. אחרי זה הוא נהיה חזק ומחזיר וכעובר את השלב הראשון. אז לאט לאט הוא חוזר לעצמו ואז הוא נהיה מציאות. אז הוא יכול להתעורר גם לאהבה, אבל לא יכול להיות שהתנועה הראשונה שבן אדם עומד מול רב מרומם ונשגב שבאים להאריך אליו, שמיד יוצאים אליו. אי אפשר, כי ברגע הראשון הוא לא קיים. ברגע הראשון יש תנועה של ביטול והתבטלות. עכשיו זה התנועה הראשונה. זה

15:13 המציאות. כך זה כתוב. הוא רואה שיש בן אדם. הוא מדבר עם בן אדם שלא נראה לו. התנועה הראשונה זה ביטול במציאות. אחר כך הוא מתחזק, הוא מקבל כוחות ונהיה מציאות. אז הוא יכול, יכול אפילו לדבר, לפתוח את הפה. זה הדבר שאומרים לפני שמונה עשרה: אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. אדם הגיע לשמונה עשרה, הוא מתבונן שהוא עכשיו עומד מול אין סוף וכו'. מול הקדוש ברוך הוא, מלך אלוקי. אין שום דבר, הקדוש ברוך הוא. מול הקדוש ברוך הוא הכל בטל במציאות. אז התנועה הראשונה זה ביטול במציאות. אדנ-י שפתי תפתח. הוא לא יכול אפילו לפתוח את הפה. הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא יפתח לו את הפה, מתבטל לגמרי. וכל פעם שהוא יצא למצוא את הקיווה, אז הוא יכול להגיע. זה פרט של הסיבה למה אדם מתבונן ב... ודאי התפעלות עמוקה שמתעמק וגם ודאי באו לעשות את זה לאנשים. אז התנועה הראשונה זה יראה. אחר כך שוב, שוב כאילו הוא חוזר ל-- לכן גם כן מדויק הלשון שוב. שוב כאילו הקב"ה רוצה לשוב, שוב כאילו אחרי שהוא שב על עצמו וחוזר על עצמו, אז הוא מיד מציע, אז הוא יכול לעורר מעצמו תנועה של אהבה. זה העניין של, של סדר עולם. הוא גופא צריך להבין למה זה ככה באמת, שהסדר ההווייתי זה שקודם מגיעה התנועה של, של, של יראה ואחרי זה אהבה. זאת אומרת, מה ההסברה בזה? זה המציאות. השאלה היא אבל למה זה ככה? אז בעל הזוהר מוריד, יש לזה הסבר חסידי שיש עניין של ריקבון. כמו שרואים בגשמיות, כדי שעץ יצמח אז צריך להיות קודם תנועה של ריקבון. אתה לוקח גרעין, אתה שם

17:12 את זה באדמה, זה לא צומח מיד. קודם כל זה צריך להירקב. הגרעין נרקב, נהיה אין ורק אחר כך מתחיל לצמוח עץ. אבל זה גם בכל הדברים. כל, כל צמיחה מגיעה לידי ביטוי. רואים את זה בכל מיני דברים גם כן. ... רואה בבן אדם, רואה את זה בתקופות החיים, יש אדם עובר תקופה חדשה. אז יש אצלו מה שאומרים אצל ה-- אצל הרנסנסיה יש את הריקבון. זה תקופה של ביטול כזה ואחרי זה, זה, זה התחלה של תקופה חדשה. יש אצל כל אחד עניין של ריקבון. אז יש גם כן בעניין ענייננו. כדי שבן אדם יוכל להגיע לששון וליקוט לאהבת הקב"ה, התנועה הראשונה צריכה להיות ריקבון. ביטול. ביטול. לכן יראה. לכן דבר ראשון צריך להיות דווקא יראה. יראה זה, יראה זה ביטול. הוא מבטל את המציאות שלי. אי אפשר להתחיל לעבוד את השם עם רגש הישות. אהבה זה ישות. אהבה זה אמיתי. אהבה זה דבר מאוד חשוב. אבל קודם כל תנועה ראשונה צריכה להיות תנועה של ביטול. לכן תנועה ראשונה זה יראת שמיים, לבטל את הישות. אחרי זה מגיע. וממשיך האלטער רבי, הוא אומר, והאלטער רבי אומר שזה אחרי זה מגיע לאהבה, וזה גופא אומר ש... אהבה הזו... מוסבר שזה כנגד החמש דרגות של הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. בגדול זה... זה היא כלות הנפש. העניין הזה נקרא כלות הנפש. גם בחב"ד מספרים. האלטער רבי שאומר כאן שהתנועה הראשונה זה יראה, רק אחר כך אהבה. יש סיפור מעניין שהיה אצל הרבי, זה מארבעים שנה בסוף חכ"ה. איפה הוא היה? היה רב,

19:32 רב פישר[?], רב פייגא[?]. עכשיו השנה זה הולך להיות ארבעים שנה מהרבי מזליגמן[?], פטירתו של הרבי מזליגמן[?]. הרבי ישב שבעה עשרה ימים. הגיעו הרבה רבנים, הגיעו הרבה רבנים לליובאוויטש, אז הגיע לשם איזה רב שהוא לא היה חסיד, דווקא היה מהליטאים. הוא הגיע לבקר את הרבי בחדר יובל אייביש[?]. אז משום מה הקדושה של הרבי לקח אותו, תפס אותו, והוא נהיה לגמרי בביטול המציאות, והוא ממש, הרבי התחיל לדבר איתו. הוא לא יכול לענות, הוא לא יכול. הוא רעד, רעד, ככה נהיה כל כך. יצא מהכלים לגמרי. רק הצליח להגיד, רק הצליח להגיד משהו: נו, הרבי, אני מפחד שאני הולך להיות חסיד שלך. אני מפחד שאני הולך להיות חסיד. אז הרבי חייך ואמר לו: "למה? למה? למה? מה הפחד? זה נהיה פחד. למה פחד? למה? שיהיה נאה לי." תעשה את עצמו לכבד את הכל. יש משהו מירר[?] בהכרח להגיע לירושלים. היה רבי, היה חסיד דרומי שיצחקי[?]. מספרים שאחרי זה הרבי באמצע הדרשה קרא לו, קרא לו ודיבר איתו. אז אחרי זה הוא דיבר איתו, היה לו איזשהו עניין. הוא ראה אותו כשהוא חזר למקום שלו והוא שאל אם מישהו שמע מה הרבי אמר. לא שמע. אז הוא אמר את זה. הרבי דיבר אליך, אומר: אני כל הזמן חשבתי דבר אחד, מתי הרבי כבר יוריד את העיניים הגדולות שלו מהפנים החזיריות שלי. זה היה הדבר היחיד שהיה לי בראש. זה היה מדבר בארוכות על הנעשה בחזון איש, וכל, לא יכול לשמוע שום דבר אחר. תראה, זה טיפ תנועה כזאת של התבטלות. זאת אומרת, מהרגע בטל מציאות, והיא דוגמה לדבר יותר גבוה. חסידים היום רואים שיש שתי דעות חסידים.

22:06 יש חסיד שעומד ליד הרבי והוא מתבטל לגמרי. הוא לא יכול. ויש חסיד שהוא בדרגה של ביטול יותר גדולה, שהוא לא בטל, שהרבי, כשהרבי מדבר אליו, שומע. זה ביטול יותר נעלה. זה לא שיהיה אחד אדם. זה לא עניין של מציאות מתבטל, לא מציאות בכלל. עכשיו הרבי רוצה שידבר אליך. תקשיב. אז בכל זאת לא ניכנס לדברים האחרים ונגיע לענייננו. אז הוא אומר כאן, נהי, כלות הנפש. עכשיו המטרה כאן כלות הנפש. לא שתמיד כלות הנפש זה אדם בורח מהעולם, כמו יגון על עתידו, כמו רעיד או כלות הנפש. פשוט שהוא עומד בתנועה שרוצה לצאת מהכלים. הכוונה כאן כלות הנפש זה תנועה של רוצה, תנועה של המשך, תנועה של בריחה. רוצה להיות דבוק בריבונו של עולם. כלות הנפש באופן שמשנה בגוף, לא באופן זה יציאה מהכלים. "כדכתיב נכספה וגם כלתה נפשי וגו', וכתיב צמאה נפשי לאלוקים וגו', וכתיב צמאה לך נפשי וגו'". שלושה פסוקים שמדברים על העניין של אהבה בלי גבול. אהבה בלי גבול. יש, יש "נכספה וגם כלתה נפשי", עניין של כלות הנפש, של צימאון. יש "צמאה נפשי", צימאון, זה עניין של אש, צימאון. זה "צמאה נפשי". למה הרבי הביא כאן שלושה פסוקים? אז זה מובן בכל הפירושים של הרבי. שלושה פסוקים זה גם כן כנגד השלושה עניינים שדיבר קודם. זה בגלל ממלא כל עלמין. כל עלמין זה כפי שלושי[?]. ההסבר הוא גם למעלה, כלעומת, הרבי הביא את הפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי", גם כי לא מובן הסדר הפסוקים. למה הוא מסביר? לכן הוא מביא קודם כול פסוק מ"נכספה וגם כלתה נפשי", זה פרק פ"ד. "צמאה נפשי לאלוקים" זה בפרק מ"ב. "צמאה לך נפשי" זה מזמור

24:04 ס"ג. זה לא הולך בסדר מסודר. אז בגלל שהרב הולך גם בסדר של ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, ועד כולא קמיה כלא חשיב. "נכספה וגם כלתה נפשי" דחו שם על חצרות ה'. חצרות זה ממלא כל עלמין, חצר, חצר זה גם סיני. זה ממלא כל עלמין. "צמאה נפשי לאלוקים, לאל חי". כן, חי זה סובב כל עלמין. זה חי בעצם חי, חי, לאל חי, זה הולך על סובב כל עלמין. ו"צמאה לך נפשי", ו"כל", וכל עצמו ספוד[?], זה על עד סוף סוף, זה שכולו קדושה אלוקית. לכן זה הסדר של הפסוקים, מלמטה למעלה: ממלא כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב. זה עניין הסדר. בכל פנים היום זה ח"י אלול לפנינו, היום בלילה. מה קרה בח"י אלול לפנינו? את הסיפור כולם יודעים. זה היום שחנוכת הבית של 770 בתור ש'. קנו את הבניין של 770 והרבי הריי"צ נכנס לגור ב-770. זה היה ח"י אלול שנת ת"ש. והרבי סיפר את הסיפור הידוע, שהרבי הריי"צ נכנס בח"י אלול ת"ש ל-770, נכנס לבית כנסת ואמר: יהי רצון שהתפילות יהיו בפנימיות, שהתפילה תהיה מתוך תענוג של עבודת אמת פנימית. זה היה ברכה, ובזה היה התחלה של, של בניין הבית של 770, של חנוכת הבית של 770 בח"י אלול לפנינו. וחמישים שנה אחר כך, בתש"נ, היה גם כן המשך חנוכת הבית, של ההמשך של 770. אחרי המאמר שבעה עקרונות[?] היה בי"ח אלול תש"נ. אז ההרחבה של 770, נקרא הספרייה, שהוסיפו על כל העניין. זה היה גם כן בתש"נ, ואז יצא מאמר. המאמר נמצא במלוקט, מלוקט ד', אם אני לא טועה. יש מאמר "על שלושה דברים עומד העולם". גם כן הרבי הריי"צ בת"ש אמר מאמר "על שלושה דברים

26:03 עומד העולם". ויש בתש"נ, כשהיה חנוכת הבית של ההרחבה של 770, אז יצא אז מאמר של הרבי "על שלושה דברים עומד העולם" בחנוכת הבית. קם הבוקר ורציתי לנצל להזכיר