לקוטי אמרים תניא - פרק ב' - חלק 3

00:02 דובר 1 אומר האלטער רבי, "וכך על דרך משל", פרק ב' בשורה החמישית. "מגיע לנפש השנית, זה מגיע לחלק אלוקה ממעל ממש, ועל זה כתוב הלשון נפיח. משמע נפיח זה שבא מהפנימיות. וחיות הפנימיות שבאדם, והנשמה מגיעה מהפנימיות. כך על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה." אותו דבר גם כן מגיע לנשמות ישראל. אומרים מגיעה לנפיח, שזה מגיע מהפנימיות. זה מה שאנחנו רואים בנשמות ישראל, שאומרים עליהם שהם באו מהמחשבה. על דרך ההבדל שהסברנו בשיעור הקודם, ההבדל שיש בין נפיח לדיבור, שזה עניין של חיצוניות וזה עניין של פנימיות. אותו דבר זה גם כן יובן ההבדל שאומרים על כל הנבראים, גם על מלאכים אומרים שהם באים מדיבור, ולנשמות ישראל אומרים שהם באים מהמחשבה. זה מה שמביא כאן, "עלו במחשבה." מציין מדויק שלא סתם מחשבה, אלא "עלו במחשבה." למה מדייקים "עלו במחשבה"? כי הרי גם כן, אפילו אם אנחנו אומרים שכל הנבראים באים מדיבור, מלאכים ונבראים כולם באים מדיבור, אבל כדי שיהיה דיבור היה חייב להיות מחשבה. כמו אצל בן אדם, הוא לא מדבר סתם ככה מעצמו. כשהוא מדבר אז הוא חושב לפני זה ואחר כך הוא מדבר. אז על דרך זה מובן גם כן ממילא שלפני שהקדוש ברוך הוא דיבר ואמר שהולך לברוא מלאכים ונבראים אז הוא גם כן חשב. אבל לכן מדייקים "עלו במחשבה." זאת אומרת שבני ישראל הם במחשבה גופא בדרגה יותר גבוהה. אבל על כל פנים, בכללות זה החילוק בין נשמה למלאכים, שהנשמות נקראים עניין של מחשבה ומלאכים נקראים עניין של דיבור. "נבראו בדיבור." מה ההבדל בין מחשבה ודיבור? זה על דרך ההבדל שדיברנו לפני זה. ההבדל בין מחשבה ודיבור זה לא רק

02:16 דובר 1 ההבדל אם זה אותיות יותר דקות או אותיות יותר גסות, או זה אותיות יותר רוחניות או אותיות יותר גשמיות. זה לא רק הבדל בכמות, זה הבדל בכל המהות שלהם. "מחשבה לעצמי ודיבור לזולתי." זאת אומרת ההבדל בין מחשבה ודיבור זה הבדל עצמי. זה הבדל עיקרי. מחשבה זה לעצמי. כל עניין המחשבה זה לגלות את השכל והמידות לעצמו. עניין המחשבה זה עניין עצמי. מה שנקרא דיבור, כל העניין זה רק בשביל הזולת. וממילא כשאנחנו אומרים שכל הנבראים באים מהדיבור, מה אנחנו מתכוונים להגיד? שהם מגיעים מהכוח של הקדוש ברוך הוא והדיבור של הקדוש ברוך הוא שעניינו בשביל הזולת. זאת אומרת העניין הזה שבא באלוקות באופן של פירוד, באופן של נבדל, באופן של זולת, לכן נעשה מציאות יש. מה שנקרא נשמה שעניינה במחשבה, שמחשבה מיוחדת ודבוקה עם הנפש, שהוא בעצמי. וממילא גם כן היהודי שהשורש שלו במחשבה הוא תמיד נשאר חלק מהקדוש ברוך הוא, לעצמי. תמיד הוא נשאר מהות אחת עם אלוקות. חלק מהפנימיות של הקדוש ברוך הוא. לכן זה הדיוק של נשמת נפש השנית של ישראל, גם כשהיא יורדת כאן למטה בממשות, אבל הוא נשאר תמיד בעצם, הוא נשאר במהותה, נשאר אלוקות, כי זה הגדר של מחשבה שתמיד נשארת דבוקה ומיוחדת עם הנפש. כך היהודי תמיד נשאר דבוק ומיוחד עם אלוקות. "כדכתיב בני בכורי ישראל" אומר האלטער רבי על זה, על זה כתוב "בני בכורי ישראל", זה על המעלה המיוחדת שיש ליהודי, שיהודי מגיע מהפנימיות של הקדוש ברוך הוא, נפיח, מחשבה, זה הכל הצד השווה שבהם, שזה מגיע מהפנימיות של הקדוש ברוך הוא. על זה אומרים "בני בכורי ישראל", "בנים אתם להוי' אלוקיכם". זה שני פסוקים והצד השווה שבשני

04:24 דובר 1 הפסוקים שבשניהם מודגש שבני ישראל זה בבחינת בנים, בני בכורי או בנים אתם. אז זה העניין של בנים. מה הגדר של בן? אותו נקודה בדיוק. ההדגשה בבן זה גם כן אותו עניין. זה שהפסוק קורא לבני ישראל בשם בנים זה גם כן בא להדגיש את הנקודה של פנימיות. כמו שאמרנו, ההבדל, ההבדל בין מחשבה ודיבור, ההבדל בין נפיחא ודיבור שזה פנימיות. אותו דבר גם כן זה ההבדל בין בן, בנים, שבן מגיע מהפנימיות וממשיך הלאה. פירוש, "כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך." אז ממילא זאת אומרת שבני ישראל נקראים בשם בנים. מה ההגדרה בעניין של בנים? שבן מגיע מהפנימיות העצמית של האב. הוא אומר כאן ממוח האב, אבל באמת הוא מתכוון לא סתם מוח, הוא מתכוון דווקא לעניין הפרטי של מוח. וכמו שמוסבר במקומות אחרים שההדגשה כאן זה העניין של מוח שקשור עם כללות הנפש. בסידור הרי מוסבר שהמוח, חוץ מזה שהמוח יש בו עניין של שכל, אבל במוח מדובר על הנפש עצמו, המהות והעצמי של הנפש. ככה כתוב בספר תניא עצמו בסוף התניא בפרק נ', סליחה, פרק נ"א, האלטער רבי בעל התניא מסביר שהנפש כשמתלבשת בגוף אז עיקר הנפש מתלבש קודם במוח ומהמוח מתפשט לכל האיברים. וממילא כשאנחנו אומרים שהיהודי, סליחה, שהבן נמשך ממוח האב, הכוונה שהבן נמשך מהפנימיות העצמית של האב. הוא נמשך מהעניין של האב שזה הכי עמוק, הכי פנימי. על דרך זה גם כן. כשאנחנו אומרים נשמות ישראל עולות במחשבה, שהם בנים לקדוש ברוך הוא, הכוונה שהם באים מהפנימיות והעצמי של הקדוש ברוך הוא, כמו שבן מגיע מהפנימיות והעצמיות. כלומר, מוסבר בסידור במאמרים אחרים וגם התניא עצמו זה

06:31 דובר 1 יהיה מובן בהמשך. ויש באהבה כמה סוגים של אהבה. באהבה יש אהבה של כללות. יש כמה סוגים של אהבה. בכללות מחולק לשני סוגים: יש אהבה של חברים, יש אהבה של חברים ויש אהבה עצמית. בלשון של פרקי אבות: "יש אהבה התלויה בדבר", אהבה, אמור, "יש אהבה התלויה בדבר, יש אהבה שאינה תלויה בדבר". מה ההבדל? אהבה תלויה בדבר, הכוונה אהבה שבאה על טעם, על שכל. זאת אומרת, אני, ראובן, אוהב את שמעון. למה? כי ראובן רואה את המעלות של שמעון. הוא רואה ששמעון יש לו כישרונות טובים או יש לו מידות טובות, והוא אוהב את ההנהגה שלו, את התכונות שלו, ובמילא הוא מתקרב אליו. מה כאן העניין? כשהאהבה זה מצד עניין של טעם שכלי, אז משני הצדדים, גם מצד ראובן וגם מצד שמעון, הקשר שלהם זה קשר חיצוני. מצד ראובן, מצד האוהב, הקשר שלו זה לא מהעצם שלו, זה רק מהשכל שלו או מהמידות שלו, כיוון שבשכל אני הבנתי שיש לו מעלות, המעלות בשכל תופס מקום, המעלות של השני, ובמילא אני אוהב אותו. זאת אומרת, אהבה לא נובעת מהעצמיות שלי. אהבה נובעת מהשגה, מזה שהבנתי שיש לו מעלות. זאת אומרת, אהבה נובעת מהכוחות החיצוניים של הבן אדם, לא מהעצמיות שלו. ועל דרך זה היחס שלי לשמעון. זאת אומרת, מה אני אוהב משמעון? אני לא אוהב את העצם של שמעון. אני אוהב את השכל והמידות של שמעון. אני אוהב את המעלות והכישרונות והתכונות שיש לו. זאת אומרת, זה החיצוניות של ראובן עם החיצוניות של שמעון שהתחברו כאן. ברגע שהתבטלו הסיבות והטעמים האלה, אז יתבטל האהבה. זה הפשט. אהבה תלויה בדבר, זה עומק הפשט של אהבה תלויה בדבר. כמובן שהפשט

08:39 דובר 1 הפשוט לפי הכוונה זה הרבה יותר נמוך. אהבה תלויה בדבר, אבל זה, זה הפשט. עומק הפשט, אהבה תלויה בדבר. זאת אומרת, כאשר אהבה זה רק טעם שכלי, אז ממילא יוצא שזה מהחיצוניות של זה וחיצוניות של זה. מה שאין כן אהבה של אב ובן זה עצמי. זה מהעצם של אבא והעצם של הבן. מכיוון שהוא הבן שלי, לא בגלל שהוא חכם אני אוהב אותו, לא בגלל שהוא שכלי, לא בגלל שהוא משהו מיוחד. תראה, האבא אוהב את הבן בגלל שזה הבן שלו. מה זה הבן שלו? זה העצם שלי. והאהבה הזאת זה העצם של אבא שמתקשר עם העצם של הבן. זה לא עניינים חיצוניים, זה העצם של עצם. ולכן זה לא תלוי בשום עניינים של טעמים ומעלות. אדרבה, כתוב באחד מהמאמרים של הרבי. הרבי מביא שלפעמים דווקא בן שאין לו מעלות מיוחדות, אז רואים, ככה רואים במוחש שדווקא בן שאין לו מעלות מיוחדות, אז האהבה מהאב אל הבן זה אהבה יותר גדולה. אני לא יודע. כנראה יש כאלה שיוכלו להתווכח על זה. אבל כך כתוב בספר, שלפעמים האב, לפעמים בן שיש לו מעלות, אז זה מסתיר על האהבה העצמית. בגלל שהאבא אוהב אותו בגלל המעלות שלו, אז הוא כבר נהיה, איך אומרים, משוחד על המעלות של הבן. אז האהבה הזאת של המעלות, ואז זה מסתיר על האהבה הפנימית האמיתית של אב ובן. בכללות רואים את זה בהבדל בין תינוק לבין איש גדול, שההורים אוהבים את התינוק. את הילדים הקטנים אוהבים אותם הרבה יותר מאשר אוהבים את הילדים הגדולים. שאף אחד לא יתלונן. לא, אז כתוב בחסידות. זה אחד הביאורים שכתוב בחסידות. לכן כתוב "כי נער ישראל

10:20 דובר 1 ואוהבהו", שהאהבה של הקב"ה לבני ישראל כמו ילדים קטנים. כי למה? כי ילד קטן לא דורשים ממנו שום דבר, לא מחפשים שיהיה לו מעלות. ילד קטן, תינוק, אוהבים בגלל שהוא התינוק שלי. לא, לא, לא מחכים, לא, לא, לא, אין פרנסה, אין דרישות, לא מחכים שהוא, שהוא יהיה תלמיד חכם, שהוא יהיה, הוא נמצא בבית ואוהבים אותו בגלל, בגלל שתינוק. ברגע שהוא גדל יש כבר אקסיג'נסי, יש כבר פרנסה. יש כבר, איך אומרים, דרישות וציפיות. רוצים שיגדל תלמיד חכם ורוצים שיגדל בחור, שיגדל ראש ישיבה, שהוא יעשה נחת וזה. והוא מתחיל כבר. ואז הוא מתחיל עם הטיפש עשרה והוא לא כל כך נותן נחת והוא לא כל כך אהבה. אז זה מתחיל כבר לחץ ומתח ולא כל כך שמח. אז ממילא זה מסתיר. זה לא שאין, חס ושלום, זה מסתיר. אז בגלל שהאהבה כבר מתחילה להיות עם סיבות וסברים, אז זה מעלים, חס ושלום. לא שאין, זה מעלים לפעמים על האהבה העצמית. על כל פנים, הקשר בין אב ובן זה קשר עצמי. למה? כי באמת הבן מגיע מהעצמי של האבא. על דרך זה בנוגע לנשמות ישראל, "בנים אתם לה' אלוקיכם". שהרי שיהודי מבחינת בן הקב"ה פירושו שיהודי מגיע מהפנימיות של הקב"ה. בהמשך הרבי כאן מדגיש, אבל נראה למה. אבל על כל פנים, הנקודה היא שהנשמה מגיעה מהפנימיות של הקב"ה. ואחרי זה אומר הרבי, מסביר עוד נקודה מאוד עיקרית בכל העניין הזה. הרבי מסביר שיש, שיש באמת יש הבדל בין המשל והנמשל. זה לא דומה לגמרי. יש הבדל בין המשל והנמשל עד כדי כך שזה מתבטא גם להלכה. מה ההבדל בין המשל והנמשל? אומר הרבי

12:10 דובר 1 שהמשל העניין של אב ובן. הבן מגיע מעצמו של אב. זה רק בשורש. למעשה הבן נפרד מהאב אחרי שהוא נולד, אז זה נהיה מציאות נפרדת. זה נהיה שני גופים ושני אנשים. כמובן שיש להם קשר, כמו שהרבי ממשיך הלאה ומסביר. אבל סוף כל סוף הבן נהיה מהות נפרדת, דבר נבדל. מה שאין כן בנוגע לקדוש ברוך הוא, אז תמיד נשאר יהודי. תמיד נשאר קשור לקדוש ברוך הוא, ואף פעם אין, אין פירוד אמיתי. יהודי אף פעם לא נפרד. הוא מגיע מעצם של הקדוש ברוך הוא והוא נשאר תמיד כלול ותמיד נשאר מאוחד עם העצם של הקדוש ברוך הוא. אף על פי שבחיצוניות זה אולי לא נראה, אבל באמת יהודי תמיד נשאר כלול, מקושר עם העצם של הקדוש ברוך הוא, אף פעם לא יוצא. במה מתבטא ההבדל? הרבי אומר, מתבטא ההבדל להלכה. להלכה יש הלכה שבן לא מחויב למסור את נפשו בשביל אבא שלו. בן, אין לו חיוב. אין חובה של בן למסור את נפשו בשביל אבא שלו. על פי הלכה, חיי הבן, חייך וחיי אביך, חייך קודמין. כשבן אדם יש לו עניין כזה שהוא צריך להציל את החיים שלו, להציל את החיים של אבא שלו, על פי דין, אם הוא לא ישאל, יעשה מה שהוא רוצה. אבל על פי הלכה הבן אדם חייב לשמור על החיים שלו לפני אבא שלו. זאת אומרת שאין חיוב למסור את נפשו עבור אבא. מה שאין כן עבור הקדוש ברוך הוא יש כאן חיוב. יש חיוב של מסירות נפש. יהודי חייב למסור את נפשו בשביל הקדוש ברוך הוא. למה? מה הסיבה? זה ההבדל. בגלל שבן הגיע ממנו, ובן, בגלל שהוא נפרד ממנו,

13:48 דובר 1 סוף כל סוף, אז רק אחרי שהוא נולד הוא נהיה עבורו רק כמו כרעא דאבוה. אבל זה לא ממש העצם בגלל הפירוד. אז ממילא אין לו חיוב מסירות נפש. מה שאין כן יהודי תמיד נשאר קשור עם העצם, וממילא אף פעם הוא לא יכול להתנתק מהקדוש ברוך הוא, וממילא הוא חייב במסירות נפש גם אחרי שהוא נהיה מציאות. זה הרבי מסביר באחד המקומות. על כל פנים, זה מה שאומר כאן האלטער רבי, שיהודי הוא בן לקדוש ברוך הוא. הרבי מדייק כאן למה האלטער רבי מביא שני פסוקים? למה האלטער רבי לא מסתפק עם פסוק אחד? מה הסיבה שהאלטער רבי מביא שני פסוקים, ״בני בכורי ישראל״ ו״בנים אתם לה׳ אלקיכם״? סתם דרך אגב, פסוק אחד זה כתוב לפני מתן תורה ופסוק אחד כתוב אחרי מתן תורה. זה בפשטות, ״בני בכורי ישראל״ כתוב בפרשת שמות לפני מתן תורה. מה שאין כן ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״, זה כתוב בפרשת ראה אחרי מתן תורה. זה ראה או שופטים?

14:53 דובר 2 ראה.

14:53 דובר 1 ראה. אז, אז, אז בפשטות העניין זה למה הוא מביא את שני הפסוקים, להראות שאין לזה קשר למתן תורה. זה שיהודי הוא בן לקדוש ברוך הוא זה לא קשור דווקא עם מתן תורה. זה קשר עצמי. זה מה שמבואר תמיד בחסידות, שהקשר בין יהודי לקדוש ברוך הוא זה קשר עצמי שהוא למעלה מתורה. בן לקדוש ברוך הוא, זה גם לפני וגם אחרי מתן תורה רואים שנקראים בנים. זה עדיין לא מסביר, לכן האלטער רבי היה מספיק, היה מביא רק את הפסוק הראשון להראות שלפני מתן תורה נקראו בנים גם כן. אז הרבי מסביר באחד המקומות, הרבי מסביר למה האלטער רבי הביא שני פסוקים. זה פירוש אחד, או שני תירוצים, שני ביאורים. ביאור אחד זה ש״בני בכורי ישראל״ מדבר על שורש הנשמה כפי שהיא בחכמה עילאה. הרי כל הנשמות, הרי אמרנו כאן שכל הנשמות מושרשים במוח. זה בשורש הנשמה, אבל אחרי זה הנשמות נמשכות בד׳ עולמות. הרבי יסביר בהמשך. כאן הנשמות משתלשלות בכל מיני דרגות. אז מצד הנשמה איך שהיא בשורש ובחכמה עילאה זה נקרא ״בני בכורי ישראל״. אחרי שהנשמה משתלשלת על ידי ד׳ עולמות, השתלשלות אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, אז זה נקרא ״בנים אתם״. זה שני הפסוקים. ופירוש אחר גם מביא שזה שני סוגי הנשמות. הרי מבואר תמיד בחסידות שבכללות הנשמות מחולקים לשני סוגים. יש נשמות דאצילות, נשמות דבי״ע, נשמות דמ״ה, נשמות דב״ן. נשמות כאלה שהן בטלים לגמרי לקדוש ברוך הוא, על פי מה שמשה רבינו שהיה בטל לגמרי לקדוש ברוך הוא, והעבודה שלו הייתה עבודה של נשמה, הגוף בכלל לא מעלים. הם בטלים לגמרי, נשמות דאצילות. ויש ריבוי נשמות, נשמות דבי״ע, שהתפקיד שלהם זה

16:41 דובר 1 לעבוד עם הגוף ולזכך אותו. וזה שני הדרגות. ״בני בכורי ישראל״ זה נשמות דאצילות, לשון בכורי, ו״בנים אתם״ זה נשמות דבי״ע, והצד השווה שבהם שכולם נקראים בנים. זה ״בני בכורי״, זה בנים סתם, אבל כולם נקראים בגדר בנים, שכולם בעצם יש להם את המעלה של בן שהוא קשור עם האב ועצמותו מאוחד. אומר האלטער רבי שזה מה שזה מגיע מחכמה. כאן יש את השאלה הכללית שהרבה שואלים. סתם זו שאלה כללית וזה מגיע לא רק כאן. זה מגיע לכמה וכמה עניינים בתניא שהרבה שואלים את השאלה. זה, זה דבר ידוע, אבל אולי יש כאלה שלא יודעים את זה. שואלים, אחרי שהאלטער רבי מתחיל להגיד שהנשמה חלק אלוקה ממעל ממש, איך הם מפרשים בפשטות? מפרשים בפשטות פירוש שהנשמה זה חלק מהעצם. נשמה מגיעה מעצמות, וכך מובן בכל המאמרים גם כן. מי שלומד את המאמרים של הרבי, אצל הרבי רואים את זה בכל המאמרים, בכל השיחות. הרבי אומר את זה בפשטות שנשמות משתלשלות מעצמות. נשמת ישראל משתלשלת מעצמות, וכתוב בכל מאמר וכל שיחה של הרבי. כאן האלטער רבי ככה מתחיל לשחק עם זה. זה לא כל כך עצמות. מתחיל חלק אלוקה ממעל. אחרי זה מתחיל להגיד מחשבה. מתחיל להגיד מוחין, מתחיל להגיד חכמה. זה הוא כאילו יורד דרגות. הוא לא, לא מדבר שזה בעצמות. אז באחד מהמאמרים הרבי מסביר באמת שבאמת הנה שורש הנשמה זה בעצמות, זה למעלה מכל גדר, למעלה מכל שם, מכל ספירה, מכל עניינים. והסיבה למה האלטער רבי כאן מדבר דווקא, מחפש לבאר איך שזה מצד חכמה, כי האלטער רבי בתניא מדבר על הנשמה כפי שהיא נמצאת בסדר השתלשלות. האלטער רבי לא מדבר על הנשמה כפי שהיא

18:40 דובר 1 למעלה מסדר השתלשלות. כולנו הרי יודעים שיש חמישה שמות לנשמה. יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, שמחולק בכללות לשני חלקים. חיה יחידה זה למעלה מסדר השתלשלות, ונפש, רוח, נשמה זה השתלשלות. זאת אומרת, יש את הנשמה שמלבישה את הגוף. שכל, מידות, מעשה זה עניין של נשמה, רוח ונפש, ויש את החיה יחידה, שזה מקיפים של הנפש. למעלה מסדר השתלשלות, רצון ותענוג. עכשיו, בתניא, בשום מקום בכל התניא אנחנו לא נמצא שהאלטער רבי ידבר על חיה יחידה, בשום מקום. כל ליקוטי אמרים האלטער רבי לא מזכיר אף פעם את השמות חיה יחידה. האלטער רבי מדבר הכל על נפש ורוח נשמה. יש רמזים על חיה יחידה, וכל מיני רמזים שמפרשים שהאלטער רבי התכוון ברמז, אבל באופן גלוי, בפשט התניא, לא כתוב בשום מקום חיה יחידה, רק נפש ורוח נשמה. למה? כי האלטער רבי בכל התניא הוא כתב על פי סדר השתלשלות. זאת אומרת, מכיוון שהאלטער רבי בתניא רצה לכתוב סדר של בינונים, עבודה של בינוני, עבודה רגילה, עבודה ששייך לכל אחד ואחד להגיע לזה מצד סדר העבודה הרגילה, שלא צריכים בשביל זה קפיצות, שלא צריכים בשביל זה עניינים של בלי גבול, של מסירות נפש, של עבודה ומידת עבודה ששייך לכל יהודי. עבודה על פי טעם ודעת. זה הנקודה של זה. זה הספר התניא. זה ליקוטי אמרים. אז לכן האלטער רבי השתדל לא להביא עניינים שהם קשורים כבר עם החיה יחידה. להסביר את הכל איך שזה מצד נר"ן, ולכן גם כן כאן בפרק ב' כשהאלטער רבי מבאר את שורש הנשמה, אז האלטער רבי לא מסביר איך שזה מצד עצמות, איך שזה מצד כתר. הדרגה הכי גבוהה שהאלטער רבי מגיע

20:30 דובר 1 זה חכמה. זה התחלת הנשמה כפי שהיא קשורה עם שורשה באלוקות. אז מתחיל בחכמה. זה השורש הראשון של הנשמה, איך שהיא בשורשה באלוקות, חכמה, אצילות. אלא מכיוון שחכמה דאצילות מקושר עם אין סוף, כן, זה מה שהרב ממשיך הלאה ואומר: "איהו חכים ולא בחכמה ידיעא", "הוא וחכמתו אחד". מכיוון שאצל הקדוש ברוך הוא החכמה זה לא נפרד ממנו. הקדוש ברוך הוא והחכמה, "איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד". הקדוש ברוך הוא והחכמה זה אחד, ובמילא זו לא הכוונה שאנחנו אומרים שהנשמה מגיעה מחכמה, אז חס ושלום אנחנו מפרידים את הנשמה מהקדוש ברוך הוא. אומרים שזה חכמה שנפרד. הנשמה מגיעה מחכמה, זה גם כן סוף כל סוף קשור עם אין סוף, כי ממילא הספירות מיוחדים עם עצמות. אבל על כל פנים האלטער רבי דווקא רוצה לדבר שהנשמה כבר התלבשה בגדר של השתלשלות, בגדר של חכמה, ואת זה רואים כאן. ועל פי זה אפשר להבין הרבה עניינים בתניא. הרבה עניינים בתניא בהמשך, שרואים שהאלטער רבי מדבר עניינים שעל ידי הנקודה הזאת היסודית שאנחנו יודעים שהאלטער רבי בתניא מדבר כל העניינים רק מצד נשמת אלוקית. מדבר את הנשמה, איך שהיא... וכל העניין גם בריכוז. הכל הוא מדבר איך שהוא עושה... לפי זה מתורצים הרבה קושיות שיש, שאפשר לשאול על התניא, מתורץ על ידי זה. אין כאן המקום להאריך בזה, אבל מתורצות בזה הרבה, כמה וכמה קושיות ששואלים. אבל יש סיפור, דרך אגב, זה קשור לזה גם כן. יש סיפור ש... זאת אומרת משהו, סיפור עם האלטער רבי, שהאלטער רבי פעם אמר על עצמו שהוא בינוני של התניא. ככה. לא זוכר את הפרטים, אבל התוכן

22:34 דובר 1 של הסיפור היה ככה, שהאלטער רבי אמר פעם על עצמו שהוא בינוני של התניא. אז אחד מהחסידים, שהיה מגדולי החסידים בוילנקה, לא זוכר בדיוק מי זה היה, אומר להאלטער רבי: "אז אם הרבי הוא בינוני, אז מה כבר יש לנו?" על דרך שחוק מרחיק לכת. אבל אם הרבי אומר בינוני, אז מה כבר יש לנו אז? האלטער רבי אמר לו: "מה אתה חושב? יש חמש מאות דרגות בבינוני." בבינוני יש חמש מאות דרגות. אחרי זה, בהמשך לזה, אני לא זוכר אם זה באותו סיפור, אבל בהמשך לזה, שהאלטער רבי התבטא שגם הצדיק שבתניא הוא רק בינוני. שגם הצדיק שהסביר בתניא, הצדיק זה גם כן דרגה בבינוני, כי בספר הבינוני הכל זה בינוני, גם הצדיק הוא בינוני. רק מה יש לצדיק שבבינוני? על דרך כמו שיש השתלשלות וכל העניינים. כן, אז יש. אז הספר של בינוני מדבר על בינוני, אפילו כשמסביר את הדרגה של הצדיק. זה גם כן צדיק שבבינוני. צדיק אמיתי אין לנו שום מושג. זה קשור עם העניין שדיברנו עכשיו, שהאלטער רבי בתניא דיבר את כל העניינים באופן מוגבל. זאת אומרת, האלטער רבי הגביל את עצמו לא לדבר בדרגות יותר גבוהות, רק מה ששייך לדרגה של בינוני. אפילו כשמסביר את הדרגה של צדיק, אז זה גם כן צדיק שבבינוני, לא, לא צדיק לאמיתו. מה ההבדל ביניהם? אל תשאלו אותי, סתם אני מספר מילים. מה אתה מדבר? מה היה? אה? לא הבנתי מה היה הדבר בסוף. זה מה שהוא, מה שהוא היה באמת? מה הוא אמר? מה הוא התכוון? זאת אומרת שהאלטער רבי... אה? נו, מה? שיכול להיות שהאלטער רבי מתכוון לתרץ שאפילו אם הוא בינוני, יכול להיות

24:25 דובר 1 שגם חוצפני בינוני. אה, אם הוא בינוני, הרי יש חמש מאות דרגות, הוא יכול להיות מהדרגה הכי עליונה לכל המאוחר. כמובן שאמר את זה כמו... כמו שהרבי אמר על עצמו שבינוני, שאמר את זה על ענווה וכולי, אבל סתם זה מפות. איפה אתה סיימת את הלימודים?