לקוטי אמרים תניא - פרק ב' - חלק 2

00:00 רציתי להגיע במשך זמן לדעת את העניין של ממעל ממש. כתוב חלק אלוקה ממעל ממש. והמילה ממעל והמילה ממש זה שני אופנים. ממעל זה מילא מילא תכלית הרוחניות, תכלית האלוקות, וממש זה עניין של ממשות, עניין של ממשות. או כמו שאמרנו, בממש גופא יש שני אופנים. מצד אחד זה ממש אלוקה, ממש ממעל. ומצד שני זה ממש. עניין של גשמיות וחומריות. עניין של מימוש. אז האלטער רבי ענה לו, אחרי כמה שבועות הוא הגיע, האלטער רבי ענה לו שממעל זה רצוא, ממש זה שוב. כן. זאת אומרת זה השני העניינים שיש. זה דווקא זה, זה הנשמה. זה מבטא את המהות של הנשמה, שני האופנים האלה. מצד אחד ממעל, מצד אחד יש אצל יהודי, מצד הנשמה יש בו את התכונה של רצוא. רצון לצאת מעצמו, להידבק עם אלוקות. מצד שני, יש בו את תכונת השוב, לרדת למטה ולהיות בעולם הגשמי ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים. הרבי מוסיף כמה מילים עמוק יותר. הרבי מוסיף פשט בפירוש של האלטער רבי, לא הפשט של שני עניינים. יש בו רצוא ויש בו שוב. הרבי מוסיף הפשט יותר עמוק. הפשט הוא שדווקא בממש, בממש והשוב, בזה מתבטא העצמי של הנשמה. לא הפשט שיש כאן שני עניינים נפרדים. יש עניין אחד של רצוא ויש עניין אחד של שוב, אלא כאן החידוש הוא שדווקא בממש והשוב, בממש, בזה שיהודי יש לו את הכוח של הנשמה. יש ליהודי את הכוח לרדת כאן למטה, בעולם הגשמי ולעשות דירה בתחתונים. בזה מתבטא הממש חלק אלוקה העצמי של הנשמה עוד יותר מהרצוא. זה הרי מה שמבואר בסידור בכל המאמרים. המעלה של שוב על רצוא יש אצל יהודי, יש לו רצוא יש לו שוב.

02:20 רצוא זה כלות הנפש, רוצה להתבטל לה'. אבל אף על פי כן איפה מתבטא ההתקשרות היותר עמוקה של יהודי עם הקדוש ברוך הוא? זה לא ברצוא. דווקא בשוב, דווקא בזה שיהודי הוא יורד למטה והוא עושה לא מה שהוא רוצה. הנשמה מצד אחד רוצה אלוקות, רוצה להידבק באלוקות. זה מה שהנשמה רוצה. אבל מצד הביטול האמיתי אז הנשמה לא מה שהיא רוצה, אלא מה שהשם רוצה. ומה השם רוצה? השם רוצה דירה בתחתונים, שוב. אם ככה, יוצא שדווקא השוב נובע מביטול יותר עמוק, מדרגה יותר עמוקה. זה שיהודי יש לו את הכוח של שוב לרדת לעולם הגשמי ולפעול כאן דירה בתחתונים, זה נובע משורש יותר גבוה. זה, זה הפירוש שדווקא בממש, ממש, מתבטא הממש חלק אלוקה. השורש הכי אמיתי של הנשמה, שדווקא דווקא הוא יכול לרדת למטה ולפעול דירה לו יתברך בתחתונים. זה הפירוש. אומרים לגבי רבי עקיבא, נכנס בשלום ויצא בשלום. המעלה של רבי עקיבא, בן עזאי, בן זומא ואלישע בן אבויה, שהם נכנסו לפרדס, היה להם רצוא. אחד מת, אחד נפגע, אחד כל מה שקרה לכל אחד ואחד, שזה היה מצד הרצוא. דווקא רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, שזה מצד הביטול האמיתי שהיה לו לאלוקות. אז הוא לא חשב על הרצונות שלו. הוא חשב מה הקדוש ברוך הוא רוצה, לרדת כאן למטה, דירה בתחתונים, ודווקא בזה מתבטא השורש האמיתי של נשמה שיכול לרדת למטה ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים. זה מה שעשה האלטער רבי עם הרב רוממל[?], שיחד רצו לצאת לכלות הנפש, ובאמצע האלטער רבי קפץ והלך לאכול את הבייגל ואת החמאה. אז האלטער רבי אמר שזה, שזה המטרה. והרב רוממל[?] בא אליו וצעק עליו. היינו

04:16 כבר כמעט בדרגה הכי גבוהה ברצוא ואתה הלכת לאכול כאלה דברים מגושמים. לא סתם לאכול, לאכול בייגל ולא רק בייגל עם חמאה גם כן, עם כל ה... אז האלטער רבי אמר לו שזה הכוונה, כן תהיה בתוך, תהיה בעולם. לכן זה כתוב שהמגיד היה לו הכרת הטוב, המגיד היה כל החיים, המגיד היה לו הכרת הטוב לאלטער רבי, שהוא הציל את הבן שלו, ר' אברהם המלאך, שהוא הציל אותו. זאת אומרת שר' אברהם המלאך היה מצד אחד בדרגה מאוד גבוהה, היה מלאך, מלאך השרפים. האלטער רבי היה לו דרגה יותר גבוהה והיה נשמה חדשה. הוא היה בזה שורש יותר נעלה, ולכן האלטער רבי היה לו את הכוח לפעול את השוב, להוריד אותו חזרה כאן לעולם. דרך אגב, מדברים על זה, יש על זה שיחה שתעניין אתכם. זה מאוד מעניין שרואים בהמשך גם כן אחרי ההסתלקות של המגיד. אז היה משך זמן שהרבי היה הבן של המגיד, ר' אברהם המלאך, המשיך את הנשיאות אחרי ההסתלקות, רק לקצת זמן, חצי שנה. אחר כך הוא אמר שהוא לא שייך לזה, להיות מנהיג. צריכים להיות בן אדם עם הרגליים למטה והוא היה מופשט לגמרי מהעולם, אז הוא לא... חצי שנה אחרי זה, המגיד, המשיך ר' אברהם המלאך עד שהפסיק. יש מכתב מאוד מעניין, האלטער רבי כותב לר' אברהם המלאך עם ביטול גמור ומוחלט, עם פחד ועם כל ההתבטלות, עם כל היראה באותה תקופה. האלטער רבי קיבל את ר' אברהם המלאך בתור, כמו בתור, בתור רבו. אחרי ההסתלקות של המגיד כותב לו, רואים את גודל הביטול. למרות שהם היו חברותא, אז רואים את הביטול הגמור שהאלטער רבי יש לר' אברהם המלאך. עם כל זה האלטער רבי

05:59 כותב על מכתב לר' אברהם המלאך. מה נכתב? האלטער רבי כותב, וגם כמה תלמידים כותבים לו, שהם רואים איך שהוא מתנהג בהנהגה של סיגופים ותעניות, אז הם רוצים להזכיר לו מה שהרבי המגיד לימד אותם, שאמר שבן אדם צריך לשמור על בריאות הגוף שלו. והמגיד אמר שחור קטן בגוף זה עושה חור גדול בנשמה. זאת אומרת גם, כידוע, שבן אדם לא שומר את הגוף שלו, אז יש חור קטן בבריאות הגוף. זה עושה חור גדול בנשמה. זה עושה שאדם לא יכול לראות את השם. זה עושה לו חור גדול בנשמה. הם רוצים את זה להגיד לר' אברהם המלאך, שיזכור מה שאבא שלו אמר, וגם שלפני פטירתו ציווה שנשמור על הבן שלו, שידאג לבריאות הגוף שלו, שלא יעשה בענייני סיגופים ותעניות. רואים גם, רואים את זה כל הזמן, את הנקודה הזאת, שר' אברהם המלאך היה לו נטייה להתנתק מהעולם, והאלטער רבי היה ממונה להחזיר אותו לעולם, לפעול לצד השוב, לפעול לצד הירידה למטה. על כל פנים זה הפשט של האלטער רבי. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר כדלקמן. אומר כאן האלטער רבי ווייטער: נפש השנית בישראל חלק אלוקה ממעל, כמו שכתוב ״ויפח באפיו נשמת חיים״. אז האלטער רבי הביא ראיה מפסוקים. פסוק אחד אומר ״ויפח באפיו נשמת חיים״. אחרי זה מביא עוד פסוק ״ואתה נפחת בי״. ״ויפח באפיו נשמת חיים״ זה פסוק בתהילים. ״ואתה נפחת בי״ זה בסידור. זה סידור הגמור. אז אתה רואה, אבל זה בסידור. אומרים את זה בנוסח התפילה, ״ואתה נפחת בי״. האלטער רבי מביא קודם כול את הפסוק פשוט, מביא פסוק, ראיה של מקרא. אבל הפסוק הזה זה מדובר על אדם הראשון. האלטער רבי

07:56 רוצה להביא ראיה שזה מדובר, שזה הולך על יהודי. זה שאדם הראשון, ״ויפח באפיו נשמת חיים״, זה בגלל שאדם הראשון היה נשמה כללית. הוא היה כולל את כל נשמות ישראל, כמו שכתוב בכמה ספרים. אבל מה יש לי? הפסוק הזה מפורש בהתייחס לאדם הראשון. האלטער רבי מוסיף את הפסוק ״ואתה נפחת בי״, שזה אומר כל יהודי בקשר לנשמה הפרטית שלו. אז רואים את הנקודה, שמה״ויפח באפיו נשמת חיים״ ו״אתה נפחת בי״ רואים שמשתמשים עם הלשון של נפיחה, במיוחד כשזה מגיע לנשמה. אז התורה והתפילה משתמשים עם סגנון של נפיחה. מה זה ההדגשה בסגנון הזה? כמו שכתוב ״וזהו מאן דנפח מתוכיה נפח״. מי שנופח זה מהפנימיות שלו. פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכוח. אדם נופח מהפנימיות שלו, והפנימיות זה בא על ידי נפיחה. תוכיות ופנימיות החיות שבאדם הוא מוציא בנפיחתו בכוח. אז מה הרבי בא לבאר כאן? מה הרבי רוצה להסביר כאן עם העניין הזה? הוא כבר אמר שהנשמה היא חלק אלוק ממעל. הרבי בא לבאר מה המעלה המיוחדת של הנשמה בשורשה. מה הפירוש שהיא חלק אלוק ממעל? מה יש את הקושיה הידועה שכולם שואלים תמיד כשלומדים תניא, או כשלא לומדים תניא בכלל, שואלים את השאלה: מה החילוק בין יהודי לכל הנבראים? הרי סוף כל סוף, הרי כל הנבראים באים מהקדוש ברוך הוא, כל הנבראים הם באים מהקדוש ברוך הוא, ויש בכל נברא ניצוץ אלוקי. הרי אפילו שאמרנו לפני זה על הנפש הבהמית שהוא מגיע מצד הקליפה. אבל קליפה זה רק קליפה, זה חיצוני. בתוך הקליפה יש פרי, זאת אומרת יש ניצוץ אלוקי בכל דבר ודבר, גם בנפש הבהמית. אז

09:46 סוף כל סוף מה החילוק בין הנשמה, נפש השנית שבישראל, ובין נפש הבהמית ובכלל כל הנבראים? הרי לכל יש חלק מהקדוש ברוך הוא, ניצוץ אלוקי שמחיה אותו, וזה המציאות האמיתית של כל הדברים. אז הרבי בא לבאר את הנקודה הזאת, וזה הרבי מבאר עם עניין הנפיחה. מה אנחנו רואים? אנחנו רואים שבתורה, בכל עשרה מאמרות, על כל הנבראים התורה משתמשת עם לשון של אמירה, לשון של דיבור, שבהם נבראו הנבראים. כתוב הכול ״ויאמר״, ״ויאמר אלוקים יהי אור״, ״נעשה אדם״. הכול כתוב בלשון של אמירה. כשמגיע לנשמה אז התורה משנה, וכתוב בלשון נפיחה, ״ויפח״. אז ממילא, אם אנחנו נבין, אנחנו הרי מבינים שהקדוש ברוך הוא גם כן לא אמר ולא נפח. תורה משתמשת בלשון שמרמז על תוכן מסוים. זאת אומרת, זה הלשון של אמירה. הלשון של נפיחה זה בא לרמז על ההבדל בין אופן הקשר, אופן ההתהוות של כל הנבראים, ואופן ההתהוות של נשמה. כשמגיע לכל הנבראים אומרים שאופן ההתהוות זה באופן של אמירה. כשמגיע לנשמה אומרים שאופן ההתהוות זה באופן של נפיחה. איך נבין את ההבדל ביניהם? אז אנחנו נבין את ההבדל בין הדברים האלה. מה ההבדל בין זה? אז בפשטות אני אומר מה ההבדל. אמירה, בן אדם אומר אמירה, זה מילים, ונפיחה זה רוח בלי מילים. ובעצם יותר לעומק, מה ההבדל? אז אמירה, הבן אדם מוציא קצת כוח, ונפיחה מוציא הרבה כוח. אבל ההבדל זה לא רק הבדל בכמות. אז אני אגיד שכל ההבדל בין יהודי לגוי או בין נפש אלוקית ונפש הבהמית זה רק אם יש בזה קצת חיות אלוקית או הרבה חיות אלוקית. זה לא רק ההבדל. צריכים להבין טוב את ההבדל בין אמירה

11:38 ונפיחה, שבעצם ההבדל הוא מן הקצה לקצה. להגיד את זה במילים פשוטות, נגיד שההבדל בין אמירה ונפיחה: אמירה זה חיצוניות, נפיחה זה פנימיות. אמירה, דיבור, זה היחס שבן אדם מתייחס לבן אדם שחוץ ממנו. דיבור זה לזולת, ובמילא גם הרוח, ההבל שבן אדם מוציא באמירה, זה הבל ששייך לזולת, הבל ששייך שהשני יקבל. אז הוא מוציא רק חיצוניות מההבל שלו, מה שצריך השני לשמוע, וזה מספיק כדי לדבר. זאת אומרת, העניין של אמירה, ההבל שבאמירה, זה הבל חיצוני, הבל ששייך לזולת. מה שאין כן נפיחה, כאן העניין זה שהבן אדם מוציא הבל פנימי, הבל שלא שייך לזולת, אלא הבל שמבטא עד כמה כוחות יש לו. בן אדם רוצה להראות עד כמה הוא יכול להוציא כוח, אז הוא מוציא בנפיחה. זה מה שכתוב. ומובא זה בהלכה. בשולחן ערוך הרבי מביא שבהלכה אנחנו מוצאים, בהלכות תקיעת שופר, שהמצווה של תקיעת שופר צריך להיות עד שיאדימו פני התוקע. זאת אומרת, אדם תוקע שופר, הוא נופח, הוא מוציא את כל הכוחות, יאדימו פני התוקע. זה מראה שהוא מכניס את הפנימיות שלו בזה. על כל פנים, אז ההבדל בין אמירה ונפיחה זה הבדל בין חיצוניות ופנימיות. או במילים אחרות, להגיד בין עצמו לשני. כאן זה בן אדם עם עצמו בנפיחה. הכוחות כפי ערכי, לפי ענייני, לפי פנימיות. מה שאין כן באמירה זה חיצוני, מה ששייך לזולת, וזה ההבדל בין כל הנבראים לנשמה. הנה, כמו שנאמר, שכל הדברים באים מהקדוש ברוך הוא, רק נאמר שכל הדברים באים על ידי אמירה, ובמילא מה הפירוש שמה? שבא מהחיצוניות, מהכוחות של הקדוש ברוך הוא, ולכן נעשה מזה נבראים כאלה שהם נפרדים מאלוקות, שהם מעלימים

13:36 על אלוקות. זה ההסבר למה אנחנו אמרנו לפני זה נחשב כמו קליפה, שהוא מעלים על האמיתי. זה אומר, מכיוון שזה החיצוני באופן של אמירה שנבדל מהבן אדם, עניין חיצוני נבדל ממנו. על דרך זה, ממילא כל הנבראים נבראו על ידי אמירה, שהם נבדלו, נעשו מציאות נפרדת, שהם לא מגלים אלוקות, שהם לא קשורים בקשר פנימי עם הקדוש ברוך הוא. מה שאין כן נשמה, היא קשורה עם הקדוש ברוך הוא בקשר פנימי. זאת אומרת שהנשמה מגיעה מהפנימיות והעצמי של הקדוש ברוך הוא. יש עוד הבדל. באמת שיש עוד הבדל בין אמירה ונפיחה. הבדל מאוד פשוט זה, אבל הרבי לא אומר כאן, אומר את זה הלאה באגרת התשובה. יש עוד הבדל מאוד פשוט בין אמירה לנפיחה. פשוט מאוד, כשאני מדבר ויש קיר באמצע, יכולים לשמוע מהצד השני מה אני מדבר. אבל אם אני נופח ויש קיר באמצע, אז הנפיחה לא מגיעה לצד השני. אם אני רק עושה רוח, אז הקיר מפסיק את זה. זאת אומרת, מה זאת אומרת? שבנפיחה הרוח צריך להיות קשור כל הזמן, להישאר בקשר עם המקום מאיפה יוצאת הנפיחה. מה שאין כן הדיבור, יכול להיות שיש משהו שמפסיק, ואף על פי כן הדיבור עובר גם בצד השני. זאת אומרת שהחציצה לא מעכבת. זה גם כן קשור במשל, שיהודי, הקשר שלו זה קשר של נפיחה. זאת אומרת שהקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה קשר שלא נפרד, קשר שלא מתנתק. זה קשר ישיר. מה שאין כן כל הנבראים, שהם באים באופן של דיבור, אז זה כביכול כאילו משהו, יכול להיות משהו חוצץ גם כן. ואף על פי כן, זאת אומרת שהנברא לא חייב להיות בקשר ישיר עם הקדוש ברוך

15:39 הוא. מה שאין כן נשמה נמצאת כל הזמן בקשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא. לא נרד לזה להרבה פרטים. אז בואו נגיע לכאן. בתניא יש ביאור של הרבי. מי שרוצה להסתכל בחלק ל"ט, בביאורים על אגרת התשובה יש ביאור על זה של הרבי, מה מוסיף הפרט הזה שבהמשל על הפרט הקודם? ואין כאן המקום להרחיב בזה. על כל פנים, הנקודה היא שזו המעלה שהוא מדגיש כאן, שהנשמה מגיעה מנפיחה. אז יש כאן דיוק מאוד מעניין, שרואים מזה את גודל הדיוק, איך שבכל מילה בתניא, ולא רק בכל מילה, כל אות, הרבי דייק בכל אות ואות. יש כאן דיוק נפלא מהרבי שמראה עד כמה בתניא כל אות מדויקת. האלטער רבי מביא כאן את נוסח הסידור. האלטער רבי מביא ״ואתה נפחת בי״. תסתכלו בסידור, תראו שישנם שני הבדלים בין הנוסח שהרבי מביא לנוסח הסידור. בסידור כתוב ״אתה״ בלי ו׳, האלטער רבי הוסיף ו׳, ״ואתה״. בסידור כתוב ״אתה נפחת בי״, כתוב ״ואתה משמרה בקרבי״, אבל ״אתה נפחת בי״ כתוב בלי ו׳. ״אתה נפחת בי״. וההבדל השני זה שבסידור כתוב ״נפחת״ עם ה׳, והאלטער רבי כותב ״נפחת״ בלי ה׳. אז האלטער רבי עשה שני שינויים בנוסח הסידור. הנה, הרבי מביא כל מיני מראי מקומות מנוסחאות שונות ששם יש לזה מקור, שבנוסחאות אחרות יש מקור לנוסח הזה, כמו בתניא כתוב ״ואתה״ עם ו׳ וכתוב ״נפחת״ בלי ה׳. אפשר להביא נוסח הרמב״ם. הוא מביא נוסחאות שונות שיש. טוב, אז זה רק אתה יכול לתרץ, אבל בזה שתתרץ האלטער רבי מצא איזו נוסחה, נוסח זה דיוק בנוסח אחר. אבל השאלה היא על גוף: למה האלטער רבי שינה בתניא מהנוסח שבסידור? אז בזה נגיע ל״נפחת״. קודם

17:37 כל זה לפני הפירוש הפנימי בעניין. קודם כול, אבל בעיה שצריך לתרץ. כשנגיע ל"נפחת", הרבי מביא שיכול להיות ש"נפחת" שכתוב כאן בלי ה' יכול להיות פשוט טעות של הבחור הזעצער. אחד מהדברים שהרבי דיבר הרבה: יש הרבה הרבה תשובות שהרבי עונה באיגרות, על הרבה שאלות שהרבי עונה אותה תשובה, שהיה פעם כזה מושג של בחור הזעצער. היו אנשים שעבדו בדפוס. זה לא היה כמו היום שהכול זה עם קומפיוטר והכול, ואפילו היום יכול להיות אותו דבר, אבל אז היה בחור הזעצער. בחור הזעצער היה בן אדם שהוא היה ממונה להדפיס את האותיות, והוא לאו דווקא היה תלמיד חכם גדול, והוא היה עושה כל מיני טעויות. יש הרבה קושיות שמתרצים עם הבעיות האלה של הבחור הזעצער. איך שיהיה, כאן היה סיפור: הבחור הזעצער, היה כתוב "נפחת", ובתניא בדפוס הראשון האלטער רבי כתב "נפחת" עם פסיק קטן על התי"ו. היה כזה פסיק קטן. "נפחת". לפעמים קורה כששורה נגמרת, אין מקום. אז "נפחת" הוא כתב פסיק קטן. הבחור הזעצער צריך להחליט: מה פתאום צריכים פסיק כאן? "נפחת" זה הולך טוב גם בלי. "נפחת" זה מילה, זו מילה טובה. היה נראה בסדר "נפחת" בלי שום דבר. הוא השאיר את זה בלי פסיק ובלי ה', ונשאר ככה. זה נגיד, אבל בדרך של רמז זה יכול להיות. אז מה הייתה הטעות כאן, בשורש הטעות? אבל מכיוון שכך כתוב בתניא שלנו ונשאר ככה, אז הרבי אומר שאפשר להסביר את זה שיש בזה באמת סוד. יש בזה סיבה עמוקה למה האלטער רבי עשה את שני השינויים האלה. דבר ראשון, ו'. בחסידות מוסבר שו' זה מרמז על המשכה

19:23 מלמעלה למטה. זה האות ו'. ו' ד"והנורא". הגדול, הגיבור והנורא. ו' זה המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות. "והנורא". חסד וגבורה זה קו גבול וקו בלי גבול. "והנורא", הו' זה המשכה של תפארת הנעלם, המשכה מהעצם שלמעלה מכל הגילויים. וממילא האלטער רבי מרמז כאן עם הלשון "ואתה נפחת בי" על הו' הזה, שזה השורש הנשמה של "ואתה". הו' שמראה על העצמי שלמעלה מכל גילוי, שמשמה נמשך לנשמה שבגוף. משמה נמשך השורש, הנשמה שמזה נמשך הנשמה שבגוף. זה נוגע לו' של "ואתה". נגיע ל"נפחת". הרבי אומר דבר נפלא. מה ההבדל אם אומרים "נפחתה" עם ה' או "נפחת" בלי ה'? אם אני אומר "נפחתה" עם ה', אני מדבר על הנשמה. "נפחתה". אתה נפחת אותה. זאת אומרת, ה"נפחתה" אומרים על הנשמה. אם אני אומר "נפחת" בלי ה', אז הכוונה "נפחת" הולך על הקדוש ברוך הוא. "נפחת". אתה זה שנפחת. כשזה כתוב בלי ה', מתבוננים למקום מאיפה הגיעה הנפיחה. אתה זה שנפחת. עם ה', נפחת אותה. אז אמר, אם היה כתוב כאן "נפחתה" עם ה', נפחת את הנשמה, הייתי יכול לחשוב שאולי הנשמה עצמה לא מגיעה מהקדוש ברוך הוא עצמו. הנשמה זה מגיע מאיזו דרגה בסדר השתלשלות. הנשמה עצמה יש לה שורש בדרגה נמוכה בסדר השתלשלות, דרגה נמוכה, דרגה גבוהה, אבל סדר השתלשלות. הנשמה עצמה זה לא חלק אלוקה ממעל, זה לא עצם. אלא מה? "ואתה נפחתה" עם ה'. הנפיחה של הנשמה בגוף זה נהיה על ידי אתה. מי חיבר את הנשמה עם הגוף? הקדוש ברוך הוא. על זה צריכים כוח העצמות כדי לחבר את הנשמה והגוף, וזה גם נכון. בחסידות הרי כתוב שהחיבור של נפש וגוף זה חיבור של שני הפכים וצריכים לזה כוח העצמות. אבל מי

21:31 אומר שהנשמה עצמה מגיעה מהעצמות? יכול להיות שהנשמה עצמה זה איזו דרגה מוגבלת, ורק החיבור של נשמה וגוף זה על ידי העצמות. מה שאין כן כשכתוב בלי ה', אז "נפחת" הכוונה "ואתה נפחת", מדבר על עצמות. אז מדברים שהנשמה עצמה מגיעה מהעצם של הקדוש ברוך הוא. אז האלטער רבי דווקא הוציא את הה' כדי להדגיש את מהות השורש של הנשמה, "ואתה נפחת", שמאיפה הקדוש ברוך הוא נפח, מאיפה הקדוש ברוך הוא הוציא את הנשמה, הוא הוציא את זה מה"ואתה", מהעצמות. אז ממילא זה ההסברה שהאלטער רבי דווקא הוציא את הה' כדי להדגיש שהנשמה עצמה מגיעה מהעצם של הקדוש ברוך הוא. רואים איך שכל אות מדויקת בתניא, דווקא עושים ו' ודווקא כתב בלי הה' של "נפחתה" כדי להדגיש הראיה של האלטער רבי ששורש עצם הנשמה זה לא מסדר השתלשלות, אלא דווקא מעצם העצמות, מפנימיות העצמות. נו, הגיע לעניין בהלכות בית הבחירה. למדנו כבר פרק ב', זה של הלכות בית הבחירה. ולגבי המזבח. אז לגבי המזבח הרמב"ם אומר שהיסוד של המזבח היה, היה לא היה לגמרי מושלם. כן, היסוד של המזבח היה חלק שהיה, היה ריק. כן, היה אמה מכאן ואמה מכאן שלא היה יסוד. היסוד לא הקיף את כל המזבח. מסתמא המגיד שיעור הסביר מה הסיבה לזה. למה? למה היסוד לא הקיף את כל המזבח? מה הסבירו? מי זוכר? בסעיף י' הרמב"ם אומר שהיסוד של המזבח הוא אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת. ובקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד. במזרח ודרום, באותה פינה לא היה יסוד. יש לזה מחלוקת הפוסקים. מה זאת אומרת? אם רק אמה אחת לא היה יסוד, כן, או אמה מכאן אמה

23:44 מכאן או להיפך. רק היה אמה שכן היה יסוד, וכל השאר לא היה יסוד. מחלוקת בדיוק איזה אופן זה. מה הפירוש היה אוכל אמה מכאן, אמה מכאן? אם היה רק אמה עם יסוד בכל צד, או היה רק אמה אחת בלי יסוד. איך שהיה, היסוד לא היה מושלם. על פי נגלה דתורה מה הפשט בזה? זה בגלל שכתוב שהמזבח היה בחלק של, של בנימין. כן, יש בית המקדש שהיה בנוי באופן כזה שחלק מהבית המקדש היה שייך לחלק יהודה, וחלק של בית המקדש היה שייך לחלק בנימין. יהודה ובנימין. מוצאים את זה בפסוקים. עכשיו המזבח היה צריך להיות דווקא בחלקו של בנימין, לא בחלקה של יהודה. בנימין זאב יטרף הולך על המזבח שטורף את הקרבנות. מכיוון שהיה צריך להיות דווקא בחלקו של בנימין, אז, אז היה חסר, הגבול של יהודה נכנס בדיוק שמה. זה היה בדיוק המקום שנגמר חלקו של בנימין וחלקה של יהודה. אז כל המקום הזה ששייך לשבט, לשבט יהודה לא היה יכול להיות המזבח, דווקא בחלקו של בנימין. זה פשט העניין. אבל לא גופא. מה כל כך? מה היה כל כך חמור אם היה טיפה של מזבח נכנס בחלקה של יהודה? מה כואב לך כל כך? מה אכפת לי אם קצת מהמזבח נכנס? זה אמה אחת שמה קטנה שייכנס לחלקה של יהודה, למי זה מפריע? ודווקא מהיסוד צריך להיות מדויק. המזבח, הכל היה מדויק. מה, מה הרמז בזה? ודווקא מהיסוד החסיר חלק. אז יש ביאור מאוד יפה מאבא של הרבי, ר' לוי. הוא כותב שהיסוד של המזבח זה מרמז על יוסף, הרי יוסף זה ספירת היסוד. ובמילא צדיק יסוד עולם. יוסף הצדיק זה ספירת היסוד. זה מגיע לשבעה

25:50 רועים גם כן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. אז יוסף ספירה, ספירת היסוד. אז מכיוון שיסוד קשור עם יוסף, ויהודה הרי היה זה שמכר את יוסף, אז במילא מכיוון שיהודה ויוסף לא הלכו ביחד, לא הסתדרו, כי יהודה מכר את יוסף, ובמילא היסוד לא היה יכול להיות במקום, במקום של, של יהודה. ובפרט על פי פנימיות התורה, שיהודה ויוסף, יהודה זה מלכות, יוסף זה יסוד. שיהודה זה מלכות, יוסף זה יסוד. היסוד של המזבח לא היה יכול להיות בחלקה של יהודה, ספירת המלכות. רואים איך שהדברים מדויקים בקבלה, כל העניינים, אוקיי.