תניא ליקוטי אמרים - הקדמה ב

00:01 התוכן של הקדמת המלקט זה האדמו"ר בא לבאר מה הסיבה שהביאה אותו להדפיס את ה... את הקונטרס של ה... את הקונטרס של התניא. אז הרבי בא לבאר מה הסיבה שהביאה אותו להדפיס את הקונטרס של התניא. על כל פנים, אה, והרב מסביר שיש כמה סוגים של ספרי מוסר. יש סוג אחד של ספרי מוסר שנכתב על ידי... שנכתב בשכל אנושי, ויש ספרי מוסר שמבוססים על ספרים של קבלה וסוד, על תורה. קודם כול, האדמו"ר מסביר שבכלל שום ספר מוסר זה לא, זה לא, זה לא... שום ספר מוסר איזה שיהיה זה לא מתאים, כי כל ספר מוסר איזה שיהיה זה לא מגיע לעניין של ראייה. כי אין דומה שמיעה לראייה, שיכולים למסור את הדברים לא בדרך ראייה, אלא... לא בדרך שמיעה אלא בדרך ראייה. אז זה בכלל, בכלל העניין. אין דומה שמיעה לראייה. זאת אומרת, זאת אומרת במילים אחרות, שהמטרה המבוקשת בהפצת החסידות בפרט, בכלל בעבודת השם, בפרט בהפצת החסידות, נוגע שהעניין יהיה דווקא פנים אל פנים, שזה יבוא באופן שהוא מוסר לו את הדברים פנים אל פנים. זה מה שהרב אומר מיד בהתחלה. אין דומה שמיעה לראייה, פירושו של דבר שזה לא אותו דבר ששומעים את הדברים, דברי הרב עצמו, או שהם מסתכלים בספרים. למה? כי כשמסתכלים בספרים הבעיה היא שהבן אדם יכול לבלבל את הראש. אדם מסתכל בספרים, אז לאו דווקא שהוא יודע איפה שייך אליו או לא שייך אליו, או יכול לפרש באופן אחר. מה שאין כן כשיש את העניין של שמיעה מדברי הרב עצמו, אז יש איזה משהו מיוחד. אז הבן אדם יכול לכוון למה שצריך, יכול לכוון לדעת מה הכוונה האמיתית, וזה היה המטרה

02:35 בכל סדר החסידות. כמו שהסברנו בשיעור הקודם, שרצו להביא החסידות דווקא מפה אל פה, שיבוא מרבי לרבי מפה אל פה, מרב לתלמיד. רק באופן כזה יכולים לקבל את זה לאמיתו ועל בוריו. מה שאין כן כשזה בא בקריאת ספרים. אומר האדמו"ר, שאם שכלו ודעתו מבולבלים ובחושך יתהלכו, אז בקושי יכול לראות את האור כי טוב. כן, אם הבן אדם יש לו בלבול במוח, אז הוא יסתכל בספרים והוא לא ימצא שמה את האור כי טוב. אחרי זה אתה רואה, מחלק בזה גופא: ישנם שני סוגים. יש ספרי מוסר שבנויים על שכל אנושי, ושכל אנושי, מה הבעיה? מה פירוש שכל אנושי? זה כל הספרים שכתובים באופן של פילוסופיה, באופן של פרשנות נפש, לאו דווקא ספרים שבנויים על מאמרי חז"ל. ספרי מוסר שכמו שיש היום פסיכולוגיה וכל מיני דברים כאלה, ספרים שמדברים על מידות, על תורת הנפש, איך בן אדם צריך להתנהג מן השכל האנושי וכו' וכו'. אז בזה בכלל האדמו"ר אומר, אז השכל האנושי, הרי כל בן אדם יש לו את השכל שלו והתכונות שלו, וממילא אי אפשר ללמוד מזה לכל אחד ואחד. הוא מביא כאן את העניין של חכם הרזים. רק משה רבנו היה יכול ללכת כנגד רוחם של כל אחד ואחד. צריכים להיות משה רבנו כדי שיוכל לכוון לכל אחד ואחד מה הוא צריך לקבל לפי עניין, לפי... אבל, אבל לא כל אחד יכול לעשות את זה. אז סתם בן אדם כותב ספר של אתיקה, ספר של מוסר, אז זה יכול להיות מאוד מעניין, אבל יכול להיות שבשביל אחד זה נוגע, בשביל שני זה לא נוגע. יכול להיות שבשביל אחד נוגע באופן כזה, יכול להגיע

04:17 באופן אחר. זאת אומרת, לא כל אחד מתאים עם השני. זה ספרי מוסר בנויים על שכל אנושי. לאידך גיסא, יש ספרי מוסר שהם בנויים על מאמרי חז"ל. יסודותם בהררי קודש של מדרשי חז"ל. הרי חז"ל, זה כבר שמה אומרים הרי שזה עניין של תורה. זה לא שכל אנושי, זה תורה. תורה זה אור וקדושה, וכל נשמה מישראל יש לה חלק בתורה. אז הרי אם זה ספר מוסר שבנוי על תורה, אז זה שייך לכל אחד, כיוון שזה תורה ותורה שייכת לכל אחד. אז הרבי אומר: באמת נכון, זה צודק. ספרי מוסר שבנויים על תורה, על דרך פרקי אבות, על דרך זה כל ספרי מוסר של הסבא מסלבודקה ועוד ספרי מוסר שבנויים על מדרשי חז"ל, אז ודאי שזה תורה ועם זה מתקשרים להקדוש ברוך הוא וכו'. אז הרבי אבל אומר שיש אבל עניין בתורה, גם כן יש את העניין של כל נשמה יש לה את החלק שלה בתורה. אבל על דרך כמו שמוצאים בנגלה, אז יש את העניין של בית שמאי ובית הלל. יש את העניין של, של, של... יש כאלה שמצד, מצד הגבורה אז הם הולכים לחומרא, שמצד, מצד, מצד החסד אז הם הולכים לקולא בנגלה. זאת אומרת שכל אחד יש לו חלק בתורה, אז על דרך זה גם כן, עוד יותר מזה, אפילו בפנימיות התורה בעבודת השם במידות. אז אצל כל אחד ואחד יש לו חלקו בשכל. כל בן אדם יש לו את חלק הנשמה שלו, והוא מתעורר מעניין זה והשני מתעורר מעניין אחר. ומי שמביא את זה, את הפסוק "נודע בשערים בעלה", והזוהר אומר עליה: כל אחד ואחד לפום מה דמשער, שאצל כל אחד ואחד לפום מה דמשער

05:55 לפי האופן שלו מתגלה אצלו והוא מתעורר. אז ממילא לא יכול להיות שאחד יתעורר באותו עניין שהשני מתעורר. כל זה, אז הרבי נותן סיבות למה לא כדאי, למה ספר זה לא הדבר הכי מוצלח. אבל הרבי לא שולל. אחד ששואל, לא לחשוב שהרבי בא לשלול ספרים. כמובן שצריכים ללמוד, יכולים ללמוד, אבל אף על פי כן, אם רוצים, בפרט בעבודה ששם נוגע כל פרט ופרט שיהיה לאמיתתו, דרך העבודה מאוד נוגע שכל העבודה תהיה באמת למיטב ולא טעויות וכו'. הספר זה לא הדבר שפועל את הפעולה שלו. הדבר הכי טוב זה שיבוא דווקא באופן של שמיעה, שיבוא דרך הרבי, דרך הצדיק, שאז יש התקשרות. כמו שמובן, כשחסיד נכנס ליחידות אז יש התקשרות של יחידה ויחידה, יחידות, לכן זה נקרא יחידות. יחידות פירושו שהיחידה של החסיד מתקשרת עם היחידה של הרבי, וממילא אז הרבי יודע באיזה מילים לדבר אליו, באיזה אופן לפעול אצל החסיד הזה. ולכן רואים שלא אומרים אותו דבר לחסיד זה ולחסיד אחר, כל אחד והעניין שלו והדרך שלו, כי זה הגדר של יחידה, שזה עובר מרבי לחסיד. אז הוא יודע דרך העבודה שלו בעבודת השם, זה לא אותה הדרך של השני. מספרים למשל כדוגמה על העניין הזה. מספרים למשל שהרבי הרש"ב, בלובאוויטש ידעו שבחורים היו צריכים איזה עניינים. היו בחורים נכנסים ליחידות, אז היו בחורים שהיו צריכים איזה עניינים של תיקונים. אז הרבי הרש"ב, אחד מהתיקונים הידועים היה להיות ער בליל שישי. זה אחד התיקונים בלובאוויטש היה נהוג שהרבי הרש"ב היה נותן, ואחד מהתיקונים היה להיות ער בליל שישי כל הלילה למען התיקון. אז היה פעם בחור שנכנס ליחידות והרבי הרש"ב לא אמר לו

07:43 את זה, מכיוון אבל שהוא ידע שכל הבחורים, הרבי אומר להם, הרבי לכל הבחורים היה אומר להיות ער בליל שישי, אז רק בדיוק הרבי לא אמר לו, אז הוא חשב שהרבי לא אמר לו. בפשטות זה גם תיקון. מכיוון שלכולם זה היה ידוע שזה התיקון, אז הוא התחיל להיות ער בליל שישי. למעשה הבחור היה ער בליל שישי, ואחרי זה עברו כמה שבועות, אחרי זה נהיה מאוד חולה בעיניים. הלכו לרופאים והיו לו בעיות, וממש היו בעיות גדולות, והרופא אמר שזה בגלל שהוא לא ישן בלילות. הוא היה, זה לא, לא בגלל שהבעיה של הבחור הזה, אין לו בעיות בעיניים והוא לא יכול להיות ער בלילה, בגלל שהיה בכמה לילות זה קרה לו ולא יודעים אם יכולים לתקן אותו. בקיצור, נודע הדבר למשפיע. לא זכרתי אם זה היה ר' מיכאל בלינער או גרינר. אז הוא לקח את הבחור והתחיל לחקור אותו ואמר: תגיד לי, הרבי אמר לך להיות ער בליל שישי או זו הייתה החלטה שלך? בקיצור, הבחור היה צריך להודות שהרבי באמת לא אמר לו את זה. זה היה בגלל שהרבי אומר לכולם אז הוא חשב שגם בשבילו זה. אז המשפיע הוכיח אותו ואמר לו: שהרבי לא אמר לך, זה לא נהיה בשבילך. לא משחקים עם הדברים של הרבי. טוב, זה דוגמה לעניין של מעשה. אבל דרך זה מובן כמובן עניינים של עבודה, עניינים של הדרכה, כמו יחידות. זה עניין שעובר מרבי לרבי, מרבי לחסיד באופן של יחיד, אז זה שייך לחסיד הזה. ההוראה הזאת שיכול. אז לכן הדרך האמיתית שצריך להיות זה בדרך של הדרכה, שהוא יקבל ישר מהרבי. אף על פי כן, אז ממילא מה המטרה לעשות את

09:12 התניא סוף כל סוף? אז על זה אדמו"ר הזקן בא ומבאר. אדמו"ר הזקן אומר: כי הנה כל אחד ואחד מאנ"ש. מה הפשט בידי כולם? הנה כל אחד ואחד מן אנ"ש. אדמו"ר הזקן מסביר שיש לו את אנ"ש שהרי הוא מכיר אותם. אז, אז, אז מכיוון שהוא מכיר כל אחד ואחד, הם באים אליו ביחידות ומגלים אליו את תעלומות ליבם. אז כאן יש את הפתגם הידוע שאומרים את זה בחסידים דור אחר דור. עובר הפשט הזה, הידוע שעובר בחסידים דור אחר דור, שהפשט הוא שהרב מכיר כל אחד, שהתניא זה כמו יחידות, שאדמו"ר הזקן מכיר כל אחד ואחד שלומד את התניא, וכל הדורות שמכירה זה כולל כל אחד ואחד. אפילו בדור שלנו, אחרי כבר יותר ממאתיים שנה שהתניא נדפס. אז כל אחד שלומד תניא ומתקשר עם התניא, אז זה כאילו נכנס ליחידות לאדמו"ר הזקן, אז אדמו"ר הזקן מכיר אותו ויודע את כל תעלומות ליבו, ואדמו"ר הזקן מדבר אליו. זאת אומרת שבמילים אחרות, שבתניא יש כוח מיוחד שאין בספרי מוסר אחרים, שזה דוגמת יחידות שנכנסים אליו. אדמו"ר הזקן מכיר את הבעיה שלו ומכיר את הבעיה הפרטית של כל אחד ונותן לו עצה לפי הבעיה שלו. אבל סוף כל סוף, הרי אפילו שיש את זה, התניא זה יחידות, ויש לך כאן הוראה פרטית לכל אחד ואחד והבעיות שלו, סוף כל סוף נשאלת השאלה: הרי התניא יש בזה חמישים ושלושה פרקים ויש בזה עניינים עמוקים, ואיך כל אחד יודע איך לתרגם את הדברים בחיי היום־יום שלו הפרטיים? אז על זה אדמו"ר הזקן מוסיף עליו ואומר שלמרות שהוא כותב כל התשובות על כל השאלות כאן בעזרת השם, אף על פי כן הוא מבקש שהמשפיעים דהיינו שבעיר ובכל עיר ועיר. אז זה אחד מהדברים שאדמו"ר הזקן

11:00 קבע שבכל עיר ועיר יהיו משפיעים, יהיו אנשים שהם ממונים בהדרכה של אנ"ש. אז האדמו"ר מבקש מהגדולים שבעיר שהם יסבירו ויפרשו את המילים של התניא לפי ערך כל אחד ואחד. במילים אחרות, איך חסידים מפרשים? שהאדמו"ר גם כן, חוץ מזה שהאדמו"ר כתב את התניא, אז הוא נתן את הדרך שכל אחד ואחד ימצא לו את העצה ואת התיקון ואת הרפואה בעבודת השם הפרטית שלו. האדמו"ר גם כן נתן כוח למשפיעים והמדריכים, אלו שמתעסקים בעניינים האלה, שיהיה להם הצלחה, שיוכלו לתרגם ולפרש את המילים של התניא, את העניינים שצריך ללמד כל אחד לפי היכולת. זה מסירות נפש מיוחדת. והאדמו"ר נותן להם על הראש, לאלו שהם מצד ענייני שפלות של שקר לא ירצו לפרש. יגידו שהם לא שייכים לזה. אז האדמו"ר כותב עליהם מאוד חריף, שמי שהוא מונע בר, הוא לא משפיע, הוא לא עושה מה שהוא צריך לעשות. אז האדמו"ר נותן לו על הראש מאוד חזק. ומהי זה פלא? האדמו"ר דורש שכל אחד ילמד את התניא דבר ראשון, וגם כן יחפש מדריך ומשפיע שיחנך אותו וידריך אותו איך להוריד את זה בחיי היום יום, ואז הוא מבטיח לו, האלטער רבי, שהוא יצליח לתקן את העניינים שהוא צריך ולעבוד את השם כמו שצריך. כן, זה היה אפילו בדור הראשון של האלטער רבי, וכך היה נהוג בדור אחרי דור. כן, בליובאוויטש, ובכלל בכל המקומות שהיו גרים חסידים, היה נוגע והיה חשוב, וכל מקום ומקום היה צריך להיות משפיע. ואחרי זה גם כן בדור האחרון, היה בתוך של המ"ז. אז הרבי, הייתה תקופה שהרבי חיזק עוד פעם את כל העניין של משפיעים. היה אותו של

12:43 המ"ז. היה כמה... היה פרמישלאנער שטיבל. היה בית כנסת של חסידי פרמישלאן, והוא היה אוהב, אני לא זוכר אם זה היה פרמישלאן או חסידות אחרים, אבל הוא היה יושב שם במנחמי אבלים, וגם כן לפעמים היה לומד שם משהו. ככה יושב שם במנחמי אבלים, ואחר כך היה יושב ולומד כמה שעות. והיה שם יהודי זקן שהוא היה חסיד פרמישלאנער או משהו אחר. היה חסיד שלא מחסידי חב"ד, והרבי שמואל עפתימ[?], הוא היה יהודי זקן, והרבי שמואל עפתימ[?] תמיד היה אוהב לדבר איתו, לשמוע ממנו סיפורים ולדבר איתו עניינים, לספר לו דברים שהוא שמע מחסידים זקנים, וזה היה כל מיני דברים שהוא שמע ממנו. אז פעם אחת היה אותו זקן התחיל לתת לו על הראש. אותו זקן לא היה נזהר עם רבי שמעון[?]. הוא התחיל לדבר איתו, אומר לו: "יונגערמאן, רואים עליך שאתה בעל כישרון" וזה. הוא התחיל לתת לו מוסר, לרבי שמעון[?], ואומר לו: "אני רואה איך שאתה לומד. אתה די הרבה על המוח. הלב שלך לא רואים. לא רואים אצלך בלב שום דבר. כל הזמן אתה מתפלל, אתה תמיד ככה חושב, ואתה לומד, כל הזמן חושב. אבל חסידות זה מה שצריך להיות על הלב. זה ספר מה שצריך להיות איזו תנועה בלב". נו, אז רבי שמואל עפתימ[?] ככה נהיה רציני ושואל אותו: "נו, אז מה? מה העצה שאתה נותן לי? איך אני יכול לעורר את הלב?" אז היהודי הזקן הזה הולך לארון, מוציא ספר ומביא את זה לרבי שמואל עפתימ[?] ואומר לו: "הספר הזה יעורר לך את הלב". פותח את הספר. זה היה ספר התניא. נו, אז רבי שמעון עפתימ[?]

16:11 פותח את התניא, מסתכל על זה, וככה מתחיל לדפדף. דף אחרי דף אחרי דף, ככה מסתכל. אה? רק אַ שיינע ספר, מאוד יפה, כמו הזוהר, זה היה המעשה. אבל מה עבר כאן? יהודי שהוא היה חסיד, זה הוא. הוא אמר, הוא ראה בספר התניא ספר שצריכים לעורר את הלב. אז כאן יש את התניא. זה הספר שמעורר את הלב. הוא בא ללמד את רבי שמעון[?] איך צריך, איך צריך שעל ידי התניא יתעורר הלב. אגב, פה זה סתם סיפור, בעצמו זה נשמע כמו מעשה, אבל כאן רואים את הנקודה הזאת של לימוד התניא. כדי שיהיה לזה את המחובר, כדי ללמד את העניינים כמו שצריך, צריך שיהיה מדריך ומחנך אחד שיסביר איך לפרש את זה ואיך ללמד את זה ואיך להוריד את זה בפועל, ומה כן שייך ומה לא שייך, מה שייך לכל אחד ואחד. בסוף האלטער רבי מסביר, בסוף ההקדמה האלטער רבי מוסיף, שזה היה תמיד ההקדמה. זה התניא גם במהדורות, האלטער רבי מוסיף שמכיוון שהקונטרסים, התניא הרי היה בקונטרסים אצל חסידים, מכיוון שהקונטרסים התפשטו בכל מיני תוקף עם כל מיני טעויות, וזה היה ידוע שהמתנגדים הרי רצו לעשות בלבולים נגד האלטער רבי, אז הם לקחו את הקונטרסים של התניא שהיה אז מסתובב, וכתוב מהאלטער רבי. בהתחלה רק כתב את זה, הוא לא חשב להדפיס את זה, שרק יהיה בין החסידים. אבל כשהמתנגדים לקחו את זה והתחילו לזייף, לכן האלטער רבי מדייק. הוא אומר, הוא אומר את הלשון "סופרים שונים ומשונים". לא סתם, צריך שונים ומשונים. זאת אומרת, אנשים משונים שהכניסו דברים נגד חסידות, כל מיני שטויות. היה פעם סיפור. מספרים שרבי יונתן אייבשיץ, זה הזמן

17:59 אני לא זוכר. היו שני גדולי החסידים של האלטער רבי בתקופה נ"ד, תקופה נ"ד, בתקופה נ"ה. הם היו ביריד באחד מהירידים שהיה ברוסיה, והם באו לשם והסתובבו, והם ראו במקום אחד היה שולחן שמכרו שם תניא, אז מכרו שם ספרים של תניא. ככה הם התקרבו, ראו תניא, התחילו לבדוק את זה, אז ראו שזה מלא עם כל מיני דברים של אנטי חסידות, וזה מאנשים מתנגדים לקחו והכניסו כמה דברים כדי לעשות בלבול נגד חב"ד ונגד האלטער רבי. אז הם, יאללה, הלכו וקנו עם הרבה כסף, שילמו וקנו את כל התניא שאף אחד לא יקנה את זה. הם קנו את התניא, ואז היה הסיפור שהם סיפרו את זה לאלטער רבי, אז האלטער רבי החליט שצריכים להדפיס את התניא ולהוציא את זה בדפוס כדי שלא יהיה עוד פעם כאלו דברים. על כל פנים, זה האגדה על הדפסת התניא. ולהגיע לתניא עצמו, אז רציתי לדבר קצת לפני שמתחילים בפנים. פרק א', ונגיע לשם. תניא, הרי התניא מתחיל פרק א', האלטער רבי מתחיל עם המילה תניא. אז לפני שלומדים את הפנים של התניא, אז ידוע הקושיה ששואלים למה האלטער רבי התחיל את התניא עם המילה תניא? הרי בגמרא לא כתוב תניא. בגמרא, שמובא הגמרא הזאת שמשביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, אז לא כתוב שמה תניא, כתוב דרש רבי שמלאי, לא כתוב תניא. עוד קושיה, כי רבי שמלאי לכאורה לא היה תנא בכלל. רבי שמלאי היה מהאמוראים כבר, ואמוראים אנחנו לא מוצאים, אמורא לא כתוב תניא. תניא זה ברייתא, זה תנאים. אף על פי שרבי שמלאי היה בדור שבין תנאים לאמוראים, אפשר בדוחק לפרש שהוא תנא. וגם כן

19:46 יש איזשהו גירסה שמובא שכן כתוב המילה תניא, אבל זה לא הגירסה הנפוצה וזה לא מתאים. אף על פי כן האלטער רבי נדחק ודווקא בחר בגרסה שהוא מצא, גרסה ששם כתוב תניא, ובחר דווקא במילה תניא. ועל זה טוענים החסידים עם שתי תשובות, אחד זה בצד השלילה ואחד בצד החיוב. תשובה אחת בצד השלילה. מפרשים החסידים ככה: כתוב כך בספרי קבלה, מוסבר שהנחש הקדמוני יש זכר ויש נקבה. הנחש הקדמוני, יש זה נקרא תנין. תנין זה נחש, התנין הגדול. יש תנין ויש תניא. תניא זה אחד מה... זה הנקבה של הנחש הקדמוני. זה כמו... זה איזשהו עניין. והקליפה, זה קליפה מאוד קשה, וכתוב שהקליפה הזאת זה נגד פנימיות התורה בפרט. ועל ידי שהאלטער רבי הכניס את זה במילה הראשונה של התניא, זה להכניע את הקליפה שמבלבל נגד פנימיות התורה. לכן כתוב גם כן, שאם אני לא טועה, יצחק או משהו גם כן מתחיל עם המילה תניא, מצד אותה סיבה כדי להכניע את כוח הקליפה שמנגד לפנימיות התורה. אה, זה להגיע לצד השלילי. בצד החיובי, אז זה ידוע פשט שתניא זה אותיות איתן. תניא זה אותיות איתן. איתן זה תוקף, איתן זה כוח, ואיתן בא בחסידות שזה הולך על אברהם אבינו. אחד מהשמות של אברהם אבינו זה הרי איתן, משכיל לאיתן האזרחי, אברהם אבינו נקרא איתן. מה פשט איתן? אז יש שלוש פירושים במילה איתן. איתן פירושו ישן, איתן פירושו חזק, ופירושו קשה. שזה שלושת העניינים שיש בנשמה. הנשמה של יהודי, שזה אנחנו קיבלנו ירושה מאבינו, זה התוקף והחיזוק שיש לבן אדם, התקיפות בעבודת השם. לא להתפעל מכל ההעלמות וההסתרים, מכל הבלבולים שיש. זה האיתן,

21:43 התוקף והחוזק. וזה הישן. מה כוונת ישן? כי זה יש לנו בירושה מאבינו, דבר שאף פעם לא משתנה. העצם של הנשמה, התוקף שבנפש שיש אצל כל יהודי ויהודי, שעל ידי זה יכול לעמוד נגד כל ההעלמות וההסתרים. והאלטער רבי מתחיל את התניא עם המילה הזאת. תניא, אותיות איתן, כדי להדגיש שזה היסוד לתניא. היסוד בתורת חסידות זה האיתן שבנשמה. זה שיהודי יכול להתגבר על כל ההעלמות וההסתרים ועל כל הבלבולים ועל כל היצר הרע ועל כל העניינים שיש. כל המגפה הרוחנית שיש בסוף זמן הגלות, כמו שאמרנו בשיעור הקודם. אז כדי להתגבר על זה, אז אומרים לנו: תדע לך, יש לך איתן הנשמה. יש אצל כל אחד ואחד מאיתנו את התוקף העצמי שבנפש, שמצד הדבר הזה שום דבר לא יכול להזיז אותו ושום דבר לא יכול להחליש אותו בעבודת השם. וכתוב שהאיתן זה ארבע אותיות שמשמשות לעתיד. זה אל"ף, יו"ד, תי"ו, נו"ן. זה ארבע אותיות של לשון עתיד. זה אהיה, יהיה, תהיה, נהיה. זה ארבע אותיות ששם הם הופכים את האות ללשון עתיד. ולעתיד זה יתגלה. זה הולך על היחידה שבנפש, לעתיד לבוא זה יהיה בהתגלות אצל כל אחד ואחד. אבל בעבודה זה, אפילו שזה לא בהתגלות עכשיו, אבל זה מה שנותן את הכוח לכל אחד ואחד שיוכל להיות עבד השם. וכשהאלטער רבי דורש ... לעבוד את השם, לא רק בפיך ובלבך אלא גם בלבבך, זה על ידי העניין של איתן, על ידי שמגלים את התוקף של הנשמה. נסיים רק עם וורט אחד שאומרים אצל חסידים, שהתניא מתחיל עם תי"ו ונגמר עם אל"ף. תניא מתחיל עם תי"ו, והסוף של התניא

23:33 בסוף פרק נ"ג, אז האלטער רבי גומר עם אל"ף. אומרים אצל חסידים שהפשט הוא: לפני שמתחילים ללמוד את התניא, הבן אדם חושב שהוא כבר נמצא בתי"ו, הוא כבר נמצא בסוף העבודה, הוא כבר בשלימות. הוא מתחיל ללמוד את התניא, אז הוא שם לב, כל מה שלומד תניא, אז הוא מתחיל לשים לב שעדיין מרגיש שהוא נמצא רק באל"ף. וכמו המעשה בר' הלל מפאריטש, שאמר שמה קרה: שלפני שלמד תניא הוא חשב שהוא צדיק. כשהוא התחיל ללמוד את הפרק הראשון של ליקוטי אמרים, אז הוא אמר: צדיק, כן, צדיק כבר אף פעם לא אהיה. אבל הלוואי, בינוני, הלוואי לפחות שאני אהיה בינוני כמו שהאלטער רבי דורש. וזה העניין שהתניא מתחיל עם תי"ו ומסיים עם אל"ף. נו, העיקר זה שיהיה לימוד למעשה ולפעול לעתיד, שיתחילו ללמוד סדר, ללמוד תניא ולהיות יהודים כמו שהאלטער רבי דורש בתניא.