תניא ליקוטי אמרים - הקדמה א

00:01 דובר 1 דרך ארוכה. אנחנו אמרנו שבן אדם שלא יכול לפעול את זה בדרך ארוכה בגלל שיש לו פחות שכל, או פחד, ולא למד מספיק, אז הוא צריך לחפש לו דרך קצרה. אבל אם יש דרך קצרה, מה צריכים לחפש? מה צריכים לחפש בעיות? למה צריכים לחפש דווקא דרכים ארוכות אם יש דרך קצרה? אז האמת היא, כמו שמוסבר בתניא גם כן ובהמשך בסידור באריכות, שיש מעלה מיוחדת דווקא בדרך ארוכה, ויש מעלה מיוחדת שמגיעה דווקא על ידי בינה ולימוד והבנה והשגה, יותר ממה שפועלים בדרך, בדרך קצרה, על ידי גילוי היחידה. מה המעלה? פשוט, כשזה בא מצד גילוי הנשמה, יהודי יש לו נשמה חלק אלוק ממעל. לכן הוא אוהב את הקב"ה בעצם ורק מגלה את זה. אז חסר כאן העניין שהבן אדם מצד עצמו התקשר לאלוקות. זאת אומרת, לפי זה יוצא שהאלוקות לא חדרה בכל המציאות שלו. המציאות של הבן אדם זה הרי שכל ומידות, זה לא אלוקות. הנשמה חלק אלוק ממעל, אבל המציאות של הבן אדם זה שכל ומידות. זה לא אלוקות. יוצא שהשכל והמידות לא קשורים עם האלוקות. הנשמה קשורה עם אלוקות מלמעלה למטה, קשורה עם אלוקות ומגלה את הנשמה, וזה פועל כבר בכל העניינים. אבל המטרה זה הכוונה, השכל והמידות של הבן אדם לא התקשרו עם הקב"ה. נשארו כאילו, על כל פנים, מחוץ לאלוקות. מה שאין כן כשזה בדרך ארוכה, שהוא לומד ומתבונן, על ידי שכל זה הוא מבין אלוקות והשגה שלו. אז ההתקשרות שלו אל האלוקות זה מצד המציאות שלו. לכן יש מעלה מיוחדת דווקא בדרך ארוכה. אדרבה, זה הדרך היותר, יותר אמיתית מצד הכוונה של דירה בתחתונים, מצד הכוונה הפנימית של

02:07 דובר 1 לפעול את ההתקשרות לאלוקות מצד היהודי עצמו. אז יותר טוב הדרך הארוכה, שזה מגיע מצד השגה ולימוד והבנה. אז המציאות שלו קשורה עם אלוקות, כל המציאות שלו. האלוקות חודרת בכל המציאות של הבן אדם. מה שאין כן בן אדם אבל לא יכול להגיע לזה. לפעמים יש בן אדם שאין לו שכלי השגה מספיק מפותחים כדי לפעול את זה בדרך כזאת. אז אומרים לו שיש גם כן דרך קצרה. הרבי אומר דרך קצרה, אלא לא מבין. יש כל מיני בעיות שלפעמים הוא לא יכול להגיע לדרך העבודה הארוכה, אז יש עוד דרך, של דרך קצרה, שזה מלמעלה למטה, מתגלה הנשמה. אבל ודאי אם יכולים לבחור, אז דרך ארוכה זה דרך יותר אמיתית, בגלל שזה חודר במציאות של הבן אדם. אז הפנימי שלו, גם השכל והמידות שלו, מתאחדים עם האלוקות. זה קשור עם כל הגילוי של יחוד ה', שבעזרת ה' בהמשך התניא אנחנו נראה את זה עוד פעם ועוד פעם. אבל התניא חוזר על זה כל הזמן, שזה בעצם כל הנקודה של התניא בשורש העניינים. העניין של אין עוד מלבדו זה נקודה של חסידות, שאלוקות צריך לחדור בכל המציאות של הבן אדם, שלא יישאר שום פרט שלא קשור אל האלוקות. לכן זה המעלה. אם זה מצד הנשמה, יוצא שההתקשרות לאלוקות זה לא מצד המציאות שלו. מצד הנשמה הוא נשאר כאילו, הגוף והמציאות שלו, השכל והמידות נשארים מחוץ לאלוקות. מה שאין כן כשזה בא מצד הבנה והשגה, אז כל המציאות שלו קשורה עם אלוקות, וזה השלמות של העניין, של אין עוד מלבדו, יחוד הוי' וכו'. כל פעם עם המשך הזמן אנחנו מבארים את זה יותר בפרטי, אבל זה

03:36 דובר 1 הנקודה. למה צריכים דווקא תחילה לחפש את הדרך הארוכה, וזה הכל היה לפי הפירוש הראשון. אבל זה לפי הפירוש השני. הרבי מסביר שדרך ארוכה וקצרה זה לא שתי דרכים, זה דרך אחת. זה גם כן קשור עם כל העניין הזה שדיברנו עכשיו. זה דרך החסידות, זה דרך ארוכה, כי זה דרך שמגיעה על ידי הבנה והשגה ולימוד. זה יגיעה, צריכים על זה דרך ארוכה. חסידות דורשת הבנה והשגה דווקא ולימוד, שזה דרך ארוכה. לא רק יהיה גילוי האמונה מצד האמונה, שזה דרך קצרה יותר. גילוי האמונה על דרך חסידות פנימית, כמו שהסברנו, שמגלים את האמונה, אבל נשאר רק אמונה. האמונה חודרת בכל המציאות שלו. אין לך מאמין? לא, חד משמעי. לא רק כמו הגמרא, גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, שהוא מאמין באלוקים וגומר. זה לא מה שמדברים כאן. מדברים כאן שהוא מאמין בהשם והאמונה חודרת בכל המציאות שלו. אבל למה זה חודר במציאות שלו? מצד הנשמה, לא מצד שהוא השיג, הוא הבין. אז יוצא שהמציאות שלו וההשגה, השכל של הבן אדם נשאר, ודווקא נשאר מחוץ, מחוץ לעיר, מחוץ לאלוקות. זה הפירוש של זה קצרה וארוכה. זה מחוץ לעיר. הוא לא נכנס בפנים, כי המציאות שלו לא התקשרה לאלוקות. מה שאין כן דרך החסידות, זה דרך ארוכה וקצרה, שכל המציאות שלו נכנסת. גם השכל, גם המידות. כל הבן אדם נכנס לתוך העיר, נכנס לתוך, לתוך העיר, אלוקות, להיות קשור עם הקדוש ברוך הוא. והרבי מסיים כאן את הקטע שלו ואומר: בעזרת השם יתברך. בעזרת השם יתברך. הרבי מסביר שהרבי מוסיף את זה לא רק בעזרת השם יתברך הוא יסביר לנו את זה, אלא בעזרת השם יתברך הולך על

05:21 דובר 1 כל ה... שבזה שבן אדם צריך לדעת איך יהיה. איך חסידות דורשת דרך ארוכה. חסידות באה ודורשת מבן אדם שהוא צריך ללמוד ולהבין את האלוקות ולהתקשר אל האלוקות על ידי עבודה וסוגיה, על ידי יגיעה ועבודה. אז איך זה? דרך ממילא זה דרך? לא, לא, זה לא. זה דרך ממילא. אז על זה אומרים בעזרת השם יתברך. צריך לדעת שיש לנו את הסיוע מהקדוש ברוך הוא. והרב מסביר הלאה בפרק י"ג שהקדוש ברוך הוא עוזר לבן אדם. צריך לדעת שאף על פי שיש לו יצר טוב ויצר הרע, מדברים כאן על הבינוני, יש לו יצר הרע, ויצר הרע כל הזמן מכניס לו ניסיונות ומכניס לו עניינים להפריע לו בעבודה, צריך לדעת שבעזרת השם יתברך הקדוש ברוך הוא עוזר שיוכלו לפעול את העבודה כמו שצריך להיות, כמו שהרב רוצה שנהיה. אז זה הקטע שהרב כתב. כל ההמשך זה הוספה שכבר עושים אחרי זה המדפיסים. אחרי זה יש כאן את ההסכמות. אנחנו לא נלמד את ההסכמות מבפנים, כך שלא יהיה זמן, רק בקיצור לדבר על ההסכמות. בהסכמות האלה אנחנו רואים שיש כאן שלוש הסכמות, שלוש הסכמות. יש הסכמה של רבי משולם זושא מאניפולי ויש את ההסכמה של רבי יהודה לייב הכהן. יש את ההסכמה של הרבנים בני הגאון המחבר. זה שתי ההסכמות הראשונות. זה הסכמה על ליקוטי אמרים, על התניא שיצא בדפוס הראשון. ההסכמה השלישית זה לא נדפס בדפוס הראשון. ההסכמה השלישית זה על אגרת הקודש שהדפיסו אחרי ההסתלקות של האלטער רבי, כשהדפיסו את אגרת הקודש. לכן הרבי אפילו כותב כאן בלוח התיקון, תיקונים שקיימים, שכאן צריך להיות חסר. כאן היה צריך להיות כתוב כאן שההסכמה הזאת זה

07:02 דובר 1 לא קשור עם התניא, זה הסכמה רק על אגרת הקודש. אגרת הקודש נדפס אחרי ההסתלקות של הרבי. אז אספו כל מיני אגרות ומזה נעשה החלק הרביעי והחמישי של התניא, אגרת הקודש, קונטרס אחרון, ועל זה היה הסכמת בני הרבנים. לכן אתם תסתכלו למטה בחתימות, אז כתוב על האלטער רבי בשם זכרונו לברכה. זאת אומרת שכבר היה אחרי ההסתלקות. אז קודם כל נדבר על שתי ההסכמות הראשונות. מי הם נתנו את ההסכמות הראשונות? רבי משולם זושא מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן. מי הם היו? הם היו שני תלמידים של המגיד ממזריטש. מה שהיה מסופר, אפילו מספר בראשונים, שבתאריך כ"ו לחודש אלול האדמו"ר שלח שני שלוחים לסלאוויטא להדפיס את התניא, את התניא. הדפיסו בסלאוויטא האחים הידועים שפירא בסלאוויטא. הם נכדים של רבי פנחס מקוריץ. הם הדפיסו את התניא, דפוס מאוד קדוש וכולי. כידוע מה שהיה, שהרב אמר להם: אבל קודם היו צריכים ללכת לאניפולי ושם לקבל הסכמה. שבכלל זה לא באותו, באותו דרך. לא פשט שזה נמצא בדרך. אז להביא את זה לכיוון אחד ואניפולי זה כיוון אחר. אז האלטער רבי רצה דווקא שילכו לאניפולי ולבקש הסכמה משני הרבנים. שניהם היו גרים באניפולי, גם רבי משולם זושא, רב זושא מאניפולי, וגם רבי יהודה לייב הכהן. שניהם היו גרים באניפולי. והאלטער רבי שלח אליהם שהם ייתנו את ההסכמה. הרי האלטער רבי, הרי האלטער רבי היו לו הרבה חברים. האלטער רבי רצה הסכמה מתלמידי המגיד. יפה, אבל מה פתאום דווקא שני אלו? המגיד, הרי כתוב שהמגיד היה לו מאה ועשרים תלמידים, פי שניים ברוחו. כתוב שהבעל שם טוב היה לו, היה לו שישים תלמידים, והתלמידים אצלו תלמידים צדיקים, מפורסמים. והמגיד היה לו

09:00 דובר 1 מאה עשרים תלמידים. אז למה מהמאה עשרים תלמידים הוא בחר דווקא את שני אלו? אז מוסבר על זה, וחסידים מסבירים את הסיבה לזה. שני אלו גרים באניפולי. אניפולי היה העיר שהיה ה-ה-הציון של ה... זה שמה נמצא האוהל של המגיד ממזריטש. המגיד ממזריטש קבור בעיר אניפולי. ושמה, וכשהמגיד הסתלק, אז הוא ביקש. לפני שהסתלק הוא קרא לשני התלמידים האלה, רב זושא ורבי יהודה לייב הכהן, והוא ביקש מהם שהם יישארו שמה. כל התלמידים הרי הלכו לכל מיני מקומות. אחרי זה נהיו כל אחד רב לכל מיני מדינות ומקומות אחרים. אבל שני אלו, רב זושא ורבי יהודה לייב, האלטער רבי ביקש, המגיד ביקש מהם שיישארו שמה ואמר להם: "אם תהיו במחיצתי בזה ובבא", ככה נראה לי שהיה הלשון. זאת אומרת שאם אתם תהיו איתי כאן, תהיו איתי בגשמיות וברוחניות. זאת אומרת גם בעולם הבא אתם תישארו יחד איתי. אז זאת אומרת שהם היו כאלו שהם נשארו במקום יחד עם המגיד, באותו מקום. אחרי זה גם כן נקברו שמה. באניפולי יש עד היום את הקבר של המגיד, את הציון של המגיד, ובסמיכות מקום יש גם את הציון של שני הצדיקים האלה, כי הם נשארו כאילו במקום של המגיד. אז אומרים חסידים שמכיוון שהאלטער רבי חיפש הסכמה, הוא רצה הסכמה הכי קרובה למגיד ממזריטש. המגיד כבר היה אחרי ההסתלקות והבן של המגיד גם כן כבר היה אחרי ההסתלקות. אז רבי אברהם המלאך גם כן הסתלק, הוא הסתלק בתקל"ז והתניא נדפס בתקנ"ז. אז האלטער רבי חיפש את התלמידים שהם הכי קרובים ברוח, על כל פנים, אני לא יודע בדיוק מה שהיה, שיותר שמה שיהיה יותר קרוב שיחזור למגיד. לכן הלך למקום ההוא ששמה היו

10:43 דובר 1 שני התלמידים האלה שנשארו במקום של המגיד. הוא ביקש מהם הסכמה, וזה היה שני הצדיקים האלה, רבי זושא ורבי יהודה לייב הכהן. והסיפור מהלך. הסיפור הידוע שמספרים החסידים, שהם הגיעו, השלוחים הגיעו בלילה והם הביאו שתי תניא. זאת אומרת, כתב יד לפני הדפוס. אז הם הביאו תניא אחד לרב זושא ותניא אחד לרבי יהודה לייב הכהן, והם ביקשו שישאירו את זה לילה שלם כדי שיוכלו להסתכל בזה ולתת הסכמה. והסיפור הידוע שהולך, שמסופר שבאמצע הלילה רב זושא מאניפולי יצא מהכלים שלו, ראה את הגאונות, את התניא, את הגאונות, ה-ה-ההשכלה של ספר התניא, שהאלטער רבי הצליח להסביר את התורה של הבעל שם טוב בצורה כל כך ברורה. אז הוא יצא מהכלים שלו והוא רצה להגיד, הוא לא ידע שלרבי יהודה לייב הכהן יש גם כן ספר. אז הוא רצה לרוץ לחבר שלו לספר לו על זה. אז הוא יצא לרחוב לחפש את רבי יהודה לייב הכהן. אותו סיפור קרה עם רבי יהודה לייב הכהן. הוא גם כן ישב עם התניא וגם כן התפעל, והוא רצה באמצע הלילה לרוץ לבית של רב זושא מאניפולי. אז הוא רץ לבית שלו והוא רץ לבית שלו, ובאמצע הרחוב נפגשו. ואז הם הבינו שלכל אחד היה את התניא. התחילו לרקוד. ואנשים, אז כבר זה היה כבר סוף, לפני זריחה. אז אנשים התחילו ללכת לבית כנסת וראו ששני הצדיקים עומדים ורוקדים ברחובות אניפולי. זה היה זה על התניא שיצא. אחרי זה מספרים, מספרים סיפור אחר של רב זושא: כשהוא בא לכתוב את ההסכמה, אז הוא ביקש שיביאו לו דף. הוא התיישב והתחיל לכתוב את השבחים של המחבר של התניא, האלטער רבי. התחיל לכתוב את השבחים של האלטער רבי, ורק

12:27 דובר 1 אחרי זה את השבחים של התניא. הוא התחיל לכתוב דף ונגמר לו הדף. אז הוא ביקש שיביאו לו עוד דף ונגמר לו הדף השני גם כן. אז הוא ביקש שיביאו לו דף שלישי, וככה הוא מילא דפים דפים עם שבחים ודברים על התניא. אחרי זה הוא ראה שזה נהיה ארוך. אומר, זה מדי ארוך. הוא קרא את הכל, אמר לא צריך שום דבר. הוא כתב מה שיש כאן, ההסכמה הקצרה שנמצאת כאן. זה אומר שכמה שיכתבו. הוא התכוון לזה, שהתבטא שכמה שיכתבו זה לא יהיה מספיק כדי לבטא את העניין, אז ממילא לא כדאי להאריך. הוא כתב את הקיצור, וזו הסכמה שיש לנו מרב זושא מאניפולי. עכשיו רואים דבר מעניין כאן. בשני המקומות לא כתוב השם של המחבר. בשתי ההסכמות לא כתוב מי כתב את הספר, רק כתוב סתם, איך קוראים לו, אבל לא כתוב מי כתב את הספר. על זה מספרים שהאלטער רבי ביקש שלא להגיד, לא לכתוב את הספר. התניא הראשון שנדפס לא כתוב מי המחבר בשום מקום, לא בשער, לא בהסכמה, לא בהקדמה, לא כתוב בשום מקום שהמחבר זה האלטער רבי. פשוט זה היה מצד הנוהג של ביטול, או בפנימיות של האלטער רבי, החשיב את עצמו שזה לא שום דבר שלו, זה עניין של הבעל שם טוב. אז הוא לא רצה לשים את השם שלו על הספר. ממילא לא כתוב בשום מקום. אחרי זה כבר הדפיסו את זה, אבל בדפוס הראשון לא היה כתוב השם של האלטער רבי. אבל ברמז יש כאן בהסכמה של רבי יהודה לייב הכהן, רואים כאן דברים מעניינים. אתם רואים בהסכמה של רבי יהודה לייב הכהן? אז תראו

14:04 דובר 1 שיש בכמה מקומות מילים גדולות. כן, המחבר הרב הגאון, זה הולך על האלטער רבי. ואחרי זה כתוב: אבינו, מורינו ורבינו, גאון עולם. זה הולך על המגיד. אחרי זה, מבאר מים חיים. זה הולך על הרב אברהם המלאך. והאותיות ״מבאר״ זה אותן אותיות כמו אברהם, ואברהם חסר את הה״א. מובן ש״מים חיים״ זה סוד מים חיים. הולך על גינה, שזה ה׳ שברמז זה הה׳. אז פתאום יש כאן את השם של אברהם וישראל. זה השם של הבעל שם טוב. זאת אומרת, הוא רמז כאן שהספר הזה מיוסד על התורה של שלושת האנשים האלה, רב אברהם המלאך, המגיד והבעל שם טוב. אחרי זה כתוב כאן, ונגיע ליום. זה ידוע מה שהרבי אומר, שכשכתבו את היום בסוף, אז הרב זושא מאניפולי כתב למטה ״פרשת תבוא שנת פדותינו״. כן, פרט קטן, תקנ״ו בגימטריה כתב פדותינו, והרב יהודה לייב הכהן כתב תקנ״ו. ומספרים כך, הרבי מספר ברשימות שהרב זושא מאניפולי התבטא אז על התניא בעל פה, והוא רמז את זה כאן בפנים לתוך הסוד. רב זושא אמר שעם התניא אנחנו נלך לקבל פני משיח צדקנו. שעל ידי לימוד התניא, זה מה שהבעל שם טוב הבטיח למשיח, שמשיח הבטיח לבעל שם טוב, שעל ידי לימוד חסידות תלמידי חכמים, זה יפוצו מעיינותיך חוצה, תבוא הגאולה. אז היה תניא, זה הספר שאיתו נלך לקבל פני משיח צדקנו, והוא רמז לזה בשנת פדותינו, שזה הולך על הגאולה. ורב אברהם המלאך, רבי יהודה לייב הכהן סליחה, אמר שתניא זה הספר שיציל את העולם מכל המגיפות הרוחניות שיהיו ב-ב-בדורות האחרונים, בתקופה האחרונה לפני ביאת משיח צדקנו. מה שלפני ביאת משיח הרי יהיה

16:29 דובר 1 גלות יותר חמורה ויהיה הרבה העלמות והסתרים והרבה ניסיונות, חושך בעולם. כולם רואים את זה במוחש בכל מיני עניינים. אז רבי אברהם-- יהודה לייב הכהן אמר שהתניא זה ספר שיציל את בני ישראל, את היהודים, מכל העניינים. על דרך כמו שהקטורת, הכתוב הזה שהקטורת, וכתוב גם כן בתורה, כן? שהקטורת מצילה ממגיפות. אז על דרך זה גם כן התניא זה כמו קטורת שמצילה מהמגיפות הרוחניות, מכל מיני עניינים של רוחניות, העלמות והסתרים וכל מיני ניסיונות שיהיו בעולם. התניא לחזק את זה. כמו שראו במוחש בכל הדורות, ראו את זה כמו שהיה ברוסיה, בזמן של ניסיונות. אז דווקא אלו שהיו חסידים שלמדו תניא, אז התניא גילה את הנשמה והחזיקו ועמדו בכל הניסיונות. והיום גם כן אותו דבר, בניסיונות שיש בעולם בכל מיני עניינים. אז דווקא על ידי שלומדים חסידות ולומדים תניא, זה מה שמחזק אותנו בכל מיני העלמות והסתרים. אז הוא אמר שברמז זה תקנ"ר, זה ראשי תיבות תניא קטורת נפש ורוח, או נשמה ורוח. יפה. שהתניא זה כמו קטורת על הנשמה ורוח, נפש ורוח, יפה, ששם יכול להיות עניין של מגיפה רוחנית. והתניא זה כמו קטורת להציל מהמגיפות. ולפי זה יוצא שזה קשור עם שני הסיבות בגילוי החסידות. הרי ידוע הרבי מביא בשיחות שיש שני סיבות למה היה גילוי החסידות דווקא בזמן הזה, בדורות האחרונים. סיבה אחת זה בגלל שהגלות נהיה יותר חשוך, נהיה יותר חושך כפול ומכופל, וממילא צריכים יותר עניינים להציל ולהאמין ולחזק אותנו לעמוד בכל הניסיונות. והטעם השני בתור הכנה לגאולה, מכיוון שהגאולה יהיה גילוי פנימיות התורה, אז צריכים להתכונן. זה הרבי מסביר בכמה וכמה שיחות, שני הטעמים בגילוי החסידות בדורות האחרונים דווקא. וזה שני

18:13 דובר 1 הסיבות. רבי יהודה לייב הכהן הדגיש את הנקודה הזאת של חסידות להציל מהחושך הגלות. ורבי משולם זושא מאניפולי הדגיש את הנקודה השנייה של חסידות בתור הכנה לגאולה השלימה. אם נגיע להסכמה השלישית, הסכמת בני המחבר. זה מגיע לגרש"ק. אז יש שיחה נפלאה של הרבי. דיוק נפלא של הרבי. אה, סתם זה לשון, אבל רואים איך שכל דבר מדויק. אם אתם תסתכלו בהסכמה, אני רואה שהרבה בחורים אין להם כאן תניא. אולי צריכים לנדב כאן חבורה של קבוצה של תניא. חבל שלא יכולים לראות בפנים. אבל מדובר תניא, ספר שבכיס, צריכים להסתכל. על כל פנים, אז בהסכמת בני הרבנים, אז יש כאן שלוש, שלושת הבנים של ה-של המגיד של ה-- סליחה, מה אני אומר. שלושת הבנים של האלטער רבי. אז כתוב כאן ככה.

19:12 דובר 2 דובער בן אדוננו מורנו ורבנו הגאון החסיד קדוש ישראל מורנו ורבנו שניאור זלמן.

19:18 דובר 1 אחרי זה יש כאן חיים אברהם

19:20 דובר 2 מורנו ורבנו הגאון החסיד מורנו ורבנו

19:22 דובר 1 ומשה. משה. בקיצור, ככה יש כאן, אה, כשכותבים את הטייטלים, את הכותרת, את השבחים של האבא שלהם. אז האדמו"ר האמצעי כותב על הרבי. הוא כותב הגאון החסיד קדוש ישראל מורנו ורבנו. ר' חיים אברהם כותב על האלטער רבי הגאון החסיד מורנו ורבנו. הוא לא כותב קדוש ישראל. ור' משה כותב הגאון החסיד. הוא לא כותב לא הגאון, לא, לא, לא, לא הגאון, לא סליחה. לא מורנו ורבנו ולא קדוש ישראל. מה הסיבה לזה? למה כל אחד הוריד, הוריד טייטל אחד? אז אומרים על זה, הרבי כותב על זה בהערות לתניא. הרבי כותב על זה דבר מאוד מעניין שזה קשור כל אחד עם המדרגה שלו. כל אחד ראה באלטער רבי את המדרגה שלו. ר' משה. מתחילים מלמטה למעלה. ר' משה היה הבן השלישי של האלטער רבי. הוא היה חסיד. מה זאת אומרת היה חסיד? אצלו היה הנהגה רק החסידות בדרך של פרישות. ומסופר ברשימות, מסופר על רבי משה שהוא התנהג ב-ב-בהנהגה הפרטית שלו. הוא התנהג בדרך מאוד חזקה של של של פרישות ו-ו-הכנעה וכו'. יש את הסיפור של רבי משה, היה כמה וכמה שנים בחיים שלו, הוא לא ישן במיטה הרבה שנים, וזה בערך לפי החשבון יוצא בערך שלושים שנה מהחיים שלו הוא לא ישן על מיטה, הוא היה ישן על על קרש, על עץ, על כל מיני דברים. ואחרי זה מספרים את הסיפור הידוע, הווארט הידוע בשם רבי משה, שהוא אמר פעם כשהיה בהונגריה וברומניה, וזאת מקומות שהיה שם יהודים שאצלם היידישקייט היה מאוד מאוד נוגע גם כן לגשמיות, מצוות לאכול צ'ולנט בשבת וכו' וכו'. אז רבי משה לא אכל צ'ולנט בשבת. אז ניגש אליו יהודי ואמר לו

21:17 דובר 1 צריכים לאכול צ'ולנט. אז אמר לו שאצלי לימדו, הם לא ידעו מי הוא. היה הרי נסתר, אז לא ידעו מי זה רבי משה. אז אמר, סליחה. היהודי אמר לרבי משה בן של האלטער רבי: למה אתה לא אוכל את הצ'ולנט? אז הוא אומר שאצלי הרבי שלי לימד אותי שמצוות שהגוף נהנה מהם אז לא צריכים להדר בזה. זה הווארט שמה. אז מסופר שהם רצו, הם חשבו שהוא אפיקורס והם גירשו אותו מהבית כנסת ורצו לעשות לו כל מיני, לתת לו עונש, כי חשבו שהוא פשוט מזלזל. אז לא היו חסידים ולא הבינו את העומק של הווארט. הם הסתכלו על זה כאילו שהוא מזלזל במצוות לאכול צ'ולנט. יש לזה עניין על פי תורה כנגד הצדוקים. הצדוקים, למה אוכלים צ'ולנט בשבת? כי הצדוקים אמרו שאסור לאכול חם בשבת, צריכים לאכול קר, כי צריכים, אסור להדליק אש בשבת. והקראים הלכו בדרך של הצדוקים. אז תיקנו לאכול צ'ולנט, אז הם חשבו שזה שלא אוכל צ'ולנט בשבת בגלל הצדוקים, אז היה צריך לברוח מהעיר. למעשה, אז הוא היה יהודי חסיד, זה מה שהוא ראה אצל הרבי גם כן בגלל שזה מה שהוא היה. לעומת זה, רבי חיים אברהם, נוסף לחסידות שלו גם כן הוא היה גם כן רב. וזה מסופר ברשימות, מסופר אודות רבי חיים אברהם, הוא היה עונה שאלות בהלכה והוא היה גם כן ממונה בתור פוסק בבית הרב הזה. ממילא אז לכן כתוב מורנו ורבנו, והמיטעלער רבי היה לו גם זה וגם זה. ובנוסף לזה הוא גם כן לקח מהרב את הרבי. הוא היה הממלא מקום. לכן הוא כותב קדוש ישראל, שזה עניין של רב קדוש ישראל. על כל פנים, זה שלושת

22:49 דובר 1 הבנים שהם כתבו את ההסכמה על אגרת הקודש שנדפס אחרי זה, ונגיע להסכמות. ואחרי זה מתחיל הקדמה. הקדמת המלקט. המלקט. אז כאן הקדמה שהאלטער רבי כתב, הוא רוצה הקדמה. המלקט, והיא אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו, יברכם צורנו וישמרם. תראה, האלטער רבי כותב. יש כמה ראשי תיבות כאן. מה זה? אחד מהראשי תיבות זה, זה האלטער רבי. בכתב הקדמה שכאן הוא מסביר מה המהות של התניא, מה הסיבה שהביאה אותו לכתוב את התניא. מובן על יסוד מה שדיברנו בפעם הקודמת, שאצל הבעל שם טוב לא היה דווקא. דווקא היה עניין לא לכתוב ספר חסידות, אבל זה היה אצל המגיד. אז ממילא כשהאלטער רבי בא לכתוב את התניא הוא היה צריך לתת לעצמו תירוץ. מה פתאום? אז הוא שינה את הדרך. למה הוא כן כותב אם הבעל שם טוב אמר שלא לכתוב והמגיד לא לכתוב? למה הוא כן כותב? אז אתה רואה, וכאילו מתרץ את עצמו. למה הוא כתב את התניא ומה המטרה של התניא? יש הקדמה מאוד מעניינת, עד כדי כך, זו הקדמה מאוד יסודית, עד כדי כך שהפרידיקער רבי אומר שיש חמישים וארבע פרשיות בתורה ובתניא יש גם כן חמישים וארבע פרקים. בתניא זה חמישים ושלושה פרקים. אז הפרידיקער רבי אומר שהפרשה הראשונה, בראשית, זה הקדמה, שההקדמה של התניא זה כנגד ספר בראשית. כמו שבראשית בתורה זה הקדמה לכל מה שבא אחר כך. בראשית, פרשת בראשית, זה הקדמה כללית. הקדמה לכל העניינים של התורה שהתחילה אחר כך. אז זה גם כן, הקדמה של התניא זה כמו פרשת בראשית. זה חלק מהתניא גם כן. לכן גם כן, כשלומדים בעל פה אז מקפידים ללמוד בעל פה גם כן את הקדמה של

24:38 דובר 1 התניא. ואומרים על הרוגצ'ובר, מספרים שהרוגצ'ובר אמר שאת כל שיטת... זה דבר מאוד עמוק, אבל הרוגצ'ובר היה חסיד חב"ד. הרוגצ'ובר, אבא שלו היה חסיד של אדמו"ר הצמח צדק, והוא היה חסיד חב"ד. אז מספרים שהרוגצ'ובר אמר שאת שיטת הלימוד שלו, שיטת הלימוד של הרוגצ'ובר, שזה היה למצוא בכל מיני שיטות בש"ס את הצד השווה, את הנקודה המשותפת וכו', שאת שיטת הלימוד שלו הוא קיבל מההקדמה של התניא. מההקדמה של התניא אדמו"ר הזקן לימד אותו את הנקודה הזאת, שיש שורש הנשמה, וכל צדיק יש לו את שורש הנשמה שמשם מגיעות כל השיטות שלו, שמשם להקל בגלל חסד ומשם להחמיר בגלל גבורה, סליחה, ומוסיף להקל בגלל חסד. מה שהרבי מסביר גם בפנים בהקדמה של התניא. אז משם הוא לקח את דרך הלימוד למצוא בכל המחלוקות בש"ס נקודה משותפת. זה גם כן, הרבי, רואים את זה בשיחות של הרבי, בדרך הלימוד הזאת למצוא נקודה משותפת בכל מיני דרכי לימוד של כל פעם.