מצות זכירת יציאת מצרים בפסח ובכל יום

00:02 נדבר על מצוות זכירת יציאת מצרים. אז בפסח יש את כל העניין של פסח, זה יציאת מצרים. עכשיו אנחנו יודעים שיש שתי מצוות: יש מצווה של זכירת יציאת מצרים בפסח, ויש מצווה של זכירת יציאת מצרים בכל יום. הרמב"ם מביא בהלכות פסח, בהלכות חמץ ומצה, היה עכשיו לפני כמה ימים ממש, למדנו בשלושה פרקים האלו שלומדים, הרמב"ם מביא מצווה לספר את יציאת מצרים. הוא מביא את הפסוק, הרמב"ם מביא: ״זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים״. פסוק בפרשת בא. זה הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה, והרמב"ם גם כן מונה את זה במניין המצוות. כן, במניין המצוות, אחת מהתרי"ג מצוות, שיש מצווה לספר ביציאת מצרים. וזה בלילה, בליל פסח, מה שהוציאנו ממצרים, לפניך. זה מצווה מהתרי"ג מצוות. אחרי זה יש עוד מצווה, שזה המצווה שעושים בכל יום. הרמב"ם בהלכות קריאת שמע, בפרק א' הלכה ג', הרמב"ם כותב שאף על פי שאין מצוות ציצית נוהגת בלילה, קוראים אותה בלילה, אף על פי שבלילה אין מצוות ציצית מן התורה. אף על פי כן, אנחנו אומרים בערבית, בקריאת שמע, אומרים מצוות ציצית גם כן. אז אומרים פרשת ציצית, פרשת ויאמר. למה? אומר הרמב"ם: מפני שיש בו זיכרון, זיכרון יציאת מצרים. יש חיוב, יש זיכרון יציאת מצרים, ומצווה להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה. אומר הרמב"ם, יש מצווה להזכיר את יציאת מצרים כל יום ויום ובלילה, שנאמר: ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״. זה פסוק אחר. בהלכות חמץ ומצה הפסוק ״זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים״, פסוק בפרשת בא; פה זה פסוק בפרשת ראה, ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״. הרמב"ם מסיים: קריאה שלוש פרשות על סדר זה היא קריאת שמע. יפה. ופה זה...

02:21 אבל הרמב"ם לא כותב את זה במניין המצוות. מסתכלים בהתחלת הלכות קריאת שמע, כשהרמב"ם מביא את מניין המצוות, הוא מביא מצווה אחת, קריאת שמע. מה עם המצווה של זכירת יציאת מצרים? לא מזכיר את זה. כל המפרשים מדברים על זה. לא, הרבה מדברים על זה. למה הרמב"ם לא מנה את העניין של זכירת מצרים בכל יום מצווה? הוא כותב מפורש שזה מצווה. יש דבר מעניין, שתמיד, לפני שאני אכנס לתוכן העניין, שאלה שהייתה לי תמיד בתניא. כן, כאשר אני לומד חסידות בתניא, בדיוק היה גם בהשגחה פרטית, למדו את זה עכשיו בימים האחרונים, בשיעור פרק מ"ז. האלטער רבי מתחיל פרק מ"ז בתניא: ״והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים״. ככה האלטער רבי כותב. וגם פה האלטער רבי לוקח לשון של המשנה, זה משנה בפסחים, ושם מדובר על פסח, ושם לא כתוב בכל יום ויום. האלטער רבי, עם כזה ברייטקייט, מה שאומרים, האלטער רבי מצטט לשון המשנה, והוא מוסיף ״בכל דור ודור ובכל יום ויום״, שם אותם ביחד. מה המקור של האלטער רבי? אז הרבי כותב בליקוטי שיחות חלק י"ב, חג הפסח, שהאלטער רבי טוען ששתי המשניות הן בעצם קשורות זו לזו. יש שתי משניות. יש משנה במסכת ברכות: ״מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך — הימים, כל ימי חייך — הלילות״. אומרים את זה בהגדה של פסח. זה המשנה בברכות. שמה לומדים מצווה זכירת יציאת מצרים בכל יום ויום ובלילה. יש מצווה, יש משנה בפסחים: בכל דור

04:25 ודור. והאלטער רבי סובר ששתי המצוות האלה קשורות זו בזו, ולכן הוא כותב ״בכל דור ודור, בכל יום ויום״. הרבי אומר שזה חידוש גדול, שהאלטער רבי סובר שבעצם המצווה של להזכיר בכל יום ויום זה מאותו סוג של המצווה להזכיר את יציאת מצרים בפסח. ותמיד אני חשבתי על זה, זה חידוש נפלא, חידוש גדול. מה ההסברה בזה? מה המקור לזה? כן, כי הרי זה שני דברים שונים. כי הרי שני דברים שונים לגמרי. מצוות זכירת מצרים בכל יום זה זכירה בעלמא, רק להזכיר. מצוות סיפור יציאת מצרים זה סיפור, זה עניין אחר לגמרי, סיפור באריכות. בפרט שאנחנו רואים ברמב"ם שזה שני פסוקים. זה פסוק בבא וזה פסוק בראה, הוא לא מביא אותו פסוק. אז את התניא הזה צריך להבין, איך אנחנו לומדים, והאם האלטער רבי והרמב"ם הולכים ביחד, או זה שתי שיטות? לאו דווקא שזה שיטה אחת, עוד מעט נראה. כן? האם האלטער רבי והרמב"ם הולכים באותה שיטה או שיש פה שתי שיטות? זה אני משאיר בתור עניין כדי לחקור בזה. בואו נחזור עכשיו לנקודת העניין של השאלה של הנושא שלנו. מצוות זכירת יציאת מצרים: למה הרמב"ם לא מונה את זה במניין המצוות בכל יום? למה לא כתוב במניין המצוות? מפרשים שואלים את זה. יש כמה תשובות מעניינות על זה. דרך אגב, זה מחלוקת הראשונים. בראשונים יש מחלוקת. יש ראשונים שאומרים שזה לא מצווה, שזה רק דרבנן. יש ראשונים שאומרים שזה... אה, אה, יש ראשונים שנראה לי שאחד מהראשונים, לא זוכר עכשיו מי, כן מונה את זה במניין המצוות. אבל על כל פנים אנחנו רוצים להבין את שיטת הרמב"ם. הרמב"ם סובר שזה מצווה, ובפשטות אי אפשר להגיד שזה

06:26 דרבנן, למרות שיש כאלו שרוצים להגיד, למשל האור שמח, כן? רבי מאיר שמחה הכהן. הוא רוצה להגיד שהרמב"ם סובר שזה דרבנן, ועם זה הוא רוצה לתרץ שזה רק דרבנן. אבל זה פלא להגיד את זה, כי הלשון של הרמב"ם, שהוא כותב את זה בהמשך אחד לכל מצוות קריאת שמע, הוא, הוא, אז משמע שהרמב"ם סובר שזה דאורייתא. זאת אומרת, הוא כותב את זה בהמשך אחד. יש חיוב להגיד קריאת שמע בבוקר ובערב, תראה, ויש בו זכירת יציאת מצרים, הוא מצווה להזכיר יציאת מצרים. זה דרך אגב מאוד גדול להגיד שהרמב"ם זה דרבנן. נראה הרמב"ם היה צריך לעשות את זה יותר ברור. למרות שהאור שמח אומר את זה, אבל הרי בלשון הרמב"ם משמע שהוא סובר שזה דאורייתא. אז יש עוד תירוצים. לא, יש עוד תירוצים. למשל, יש תירוץ אחד שאומר: למה זה לא מצווה? כי זה כתוב בלשון טעם. כתוב ״למען תזכור״. תורה לא אומרת ציווי, תורה אומרת ״למען״. הרמב"ם כותב בשורשי המצוות שמה שכתוב בתורה טעמים זה לא מצווה. דברים שכתוב כציווי זה מצווה, ומה שכתוב בדרך טעמים, זה לא נחשב למצווה. אז כנראה ככה סובר הפרי מגדים, הוא חושב שלכן הרמב"ם לא שם את זה במניין המצוות, כי נוסח הפסוק זה ״למען תזכור״. כן? בפועל, אם ככה, אז הרמב"ם כאילו סותר את עצמו. אז אם ככה, למה הוא כותב ״הוא מצווה״? כן? אם הרמב"ם סובר שזה לא מצווה, למה הוא כותב ״הוא מצווה״? היה צריך לכתוב בלשון אחר. היה יכול להגיד לשון לא, לא של מצווה, צריך וחייב וחפץ, אבל הוא אומר לשון של מצווה. ולהגיד שהרמב"ם פה סובר שזה לא מצווה, קשה להבין את זה. היה ביאור.

08:31 ניסן תשל"ג. הרבי בי"ב ניסן היה פארברענגען גדול. הרבי בפארברענגען דיבר על הנקודה הזאת, והרבי הביא שיש תלמידים של רבי חיים בריסקר שהם אמרו הסבר משמו. כן, אם אני לא טועה הרבי לא אמר את השם. הרבי אמר אחד מגדולי האחרונים, אני לא זוכר. הרבי אמר את השם שלו. לפעמים הרבי מזכיר את השם שלו בפארברענגען, אבל נראה לי שבתוך הפארברענגען הוא רק אמר אחד מגדולי ישראל מהדורות האחרונים. צריכים לבדוק את הלשון בדיוק, אבל שהתלמידים מביאים משמו הסבר. הרבי חזר על ההסבר. מאוד מעניין מה ההסבר שלו. תשמעו הסבר נפלא. זה חאפ של רבי חיים בריסקר. הוא אומר: הרי במשנה יש פה מחלוקת. מזכירין יציאת מצרים בלילות. דרש בן זומא: ״ימי חייך״ הימים, ״כל ימי חייך״ הלילות. וחכמים אומרים: ״ימי חייך״ העולם הזה, ״כל ימי חייך״ להביא לימות המשיח. סליחה, כן. זאת אומרת שהחכמים חולקים על בן זומא. חכמים סוברים שאין מצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. כן, הם סוברים שהמצווה היא בזמן הזה ובימות המשיח. כלומר, שאם אנחנו פוסקים כמו בן זומא, אז אנחנו סוברים שבימות המשיח לא יזכירו יציאת מצרים. והרשב"א סובר ככה באמת להלכה. הרשב"א כותב ש-- מסביר למה בן זומא חולק עם חכמים. חכמים אומרים ״כל ימי חייך״ להביא לימות המשיח. בן זומא אומר שביום ובלילה, אבל בימות המשיח לא יזכירו. אז הרשב"א מסביר, אתה יודע למה? כי לא יצטרכו את זה יותר. למה צריכים להזכיר את יציאת מצרים? כותב הרשב"א: כי יש לנו צרות ויש גלות ובני ישראל סובלים. אז זיכרון יציאת מצרים נותן להם כוח. אבל כשמשיח יבוא, נגמר, יהיה לנו כבר ניסים.

10:51 כי ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״. מה יצטרכו? זה שיטת בן זומא. אז ממילא, אומר רבי חיים, אם אנחנו סוברים כמו בן זומא שלא יזכירו את יציאת מצרים בימות המשיח, יוצא שזו מצווה זמנית. המצווה של זכירת יציאת מצרים וכל זה, זו מצווה זמנית. זה רק בזמן הזה. בימות המשיח כבר לא תהיה מצווה. מצוות בטלות לעתיד לבוא, זה בכלל, זו תקופה אחרת. ימות המשיח, הרמב"ם הרי אומר לנו בהלכות משיח ובהלכות מלכים שכל הסיבה למה מחכים למשיח היא כדי שנוכל לקיים את המצוות בשלימות. המצווה הזאת לא יוכלו לקיים כשמשיח יבוא, כי זה נגמר לשיטת בן זומא. והרמב"ם הרי פוסק כמו בן זומא. אז ממילא, ממילא זה לא מצווה, מצווה שלא תתבטל. בימות המשיח זו לא מצווה נצחית, זו לא מצווה שנוהגת לכל הדורות. והרמב"ם לא מונה את זה במניין המצוות. זה חאפ נפלא, אבל הרבי לא קיבל את זה. עד כדי כך הוא לא קיבל את זה. הרבי אמר שצריך עיון אם רבי חיים בריסק אכן אמר את זה. עד כדי כך בפארברענגען הרבי התבטא: צריך עיון אם התלמידים הבינו מה שהוא אמר, כי קשה להגיד שרבי חיים אמר כזה דבר. עד כדי כך הרבי לא. למה? כי הרבי טען שברמב"ם, אה, אם אתה מסתכל ברמב"ם, אתה לא יכול להגיד את זה. כי הרמב"ם מתחיל הלכות קריאת שמע, והרמב"ם אומר: ״פעמיים בכל יום קורין קריאת שמע בערב ובבוקר״. כן? ואז הוא אומר מה הוא קורא? שלוש פרשיות. זו מצוות קריאת שמע. שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ואז הוא מסביר: שמע זה ייחוד השם, אהבתו, תלמודו, העיקר הגדול. כן? והיה אם שמוע זה זכירת כל המצוות. אחר כך

12:53 פרשת ציצית, שיש בו כל המצוות, גם כן ציצית. ואז הוא אומר, ממשיך הלאה בהלכה ג', מה שאמרנו עכשיו, שגם בלילה אומרים, כי יש מצווה להזכיר יציאת מצרים, ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: למען תזכור את כל ימי חייך. והרמב"ם מסיים פה, אחרי שהוא אומר את זה, מסיים הרמב"ם: וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע. זאת אומרת שהרמב"ם סובר שכל, איך אומרים בקסטלנו, קומבו, כל החבילה הזאת ביחד, כל העניינים ביחד. שלש הפרשיות זה מצוות קריאת שמע. אז מה אתה רוצה להגיד? שלעתיד לבוא יחתכו חלק? פתאום כבר לא יהיה. זה לא יהיה. כאילו חסר, חסר יהיה, לא יהיה. לפי שיטת הרמב"ם משמע שזה הכל חלק ממצווה אחת. זה חלק אחד. זה עניין אחד. וזה פלא הכי גדול להגיד שלעתיד לבוא יגידו רק שתי פרשיות. אז זה חוץ מזה, ויתרה, בלשון הרמב"ם הוא מצווה. משמע שזו מצווה ככל המצוות. לא מצווה זמנית, אבל גם מצד כלל לשון הרמב"ם. אז מובן שהרמב"ם לא סובר שזו מצווה זמנית. זו מצווה נצחית. ובכן, כאן מגיע הווארט שהרבי הסביר באותו פארברענגען. לא בגלל זה היה לזה המשך. הרבי דיבר על הכניסה ואחרי זה היה המשך באחרון של פסח. בקיצור, הווארט של הרבי זה. ואחרי זה מצאתי שזה כתוב גם כן באחד מהאחרונים, מביא את זה. כמובן שהרבי הסביר את זה בסגנון שלו, אבל היסוד כבר נמצא בעוד אחרונים. שבעצם הרמב"ם לא הביא את זה בתור מצווה, בדיוק לפי מה שאמרנו עכשיו, כי הרמב"ם סובר שמצוות זכירת יציאת מצרים זה פרט במצוות קריאת שמע. זה לא מצווה בפני עצמה. הרמב"ם סובר שזו מצווה, אבל לא מצווה פרטית, זו מצווה בתוך מצוות

15:11 קריאת שמע. הרמב"ם סובר, וזה בדיוק לפי זה מובן כל הלשון של הרמב"ם, ולכן הרמב"ם מסיים אחרי שהוא הביא את המצווה להזכיר יציאת מצרים. הרמב"ם מסיים: וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע. וזה הרמב"ם עצמו מתרץ למה הוא לא מונה את זה בתור מצווה פרטית. כי הרמב"ם סובר שכל הדברים האלה נכללים במצווה אחת. יש מצווה לקרוא את קריאת שמע פעמיים בכל יום. מה זה מצוות קריאת שמע? מצוות קריאת שמע כוללת ייחוד ה', אהבתו, תלמוד תורה, כל המצוות, זכירת המצוות ויציאת מצרים. הכל נכלל במצווה אחת. זו המצווה שאתה אומר לקרוא את קריאת שמע בכל יום, כוללת את כל הדברים האלה. ובמילא זו מצווה נצחית, כמו שכל קריאת שמע זה נצחית. לעתיד לבוא גם כן יגידו, אה, גם כן יגידו קריאת שמע, קריאת שמע עם יציאת מצרים. לפי זה אנחנו סוברים לא כמו שרב חיים סובר. יש מחלוקת הפוסקים בזה באמת. האם חכמים חולקים על בן זומא או הם רק מוסיפים על בן זומא? חכמים לא חולקים על בן זומא ובן זומא לא חולק על חכמים. זה רק מה לומדים מהפסוק. אבל כולי עלמא מודים שגם לעתיד לבוא מזכירים את יציאת מצרים. אז אם זה הווארט, או, אז על פי זה עכשיו אנחנו יכולים לחזור ולראות את זה בתניא. האלטער רבי אומר בתניא: שלמה תיקנו פרשת יציאת מצרים בפרשת קריאת שמע? לכאורה, שני דברים שונים. למה החכמים תיקנו להכניס את המצווה, זכירת יציאת מצרים, בתוך פרשת קריאת שמע? מה אומר האלטער רבי בפרק מ"ז? לפי שהם דבר אחד ממש. זה כל ההסבר של פרק מ"ז, שכל העניין של יציאת מצרים זה לצאת מהמיצר וגבול של הנפש הבהמית. יציאת מצרים זה בכל יום, שיהודי צריך לדעת שיש

17:10 מצרים. מצרים זה לא רק מדינה, מצרים זה מציאות שאנחנו חיים בה. זה המיצרים והגבולים שיש לכל אחד. ויש לך חיוב לזכור את יציאת מצרים, שזה היציאה מהמיצר וגבול של הנפש האלוקית, שיוצאת מהנפש הבהמית, וזה עצמו מצוות קריאת שמע, שאתה אומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, אתה מקבל על עצמך את מלכות שמיים, אז אתה יוצא מהמצרים שלך. הם דבר אחד ממש. אז זה מתאים ממש עם הנקודה שהרבי לומד פה ברמב"ם, שבעצם הרמב"ם סובר שמצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום לא צריכים למנות את זה במצווה, כי זה כלול במצוות קריאת שמע, וזה מתאים עם מה שהאלטער רבי אומר שמה בפרק מ"ז. רגע, זה הסבר אחד. אבל יש פה בעיה. לא יודע אם שמתם לב. הסבר מאוד יפה. הרבי אמר את זה, אמרתי לכם, זה ההסבר, נקודת ההסבר. דיברנו על ה' ניסן, פסח, אבל הבעיה היא שההסבר הזה לא מתאים עם מה שהרבי אומר בליקוטי שיחות שאמרנו קודם. שהרמב"ם סובר, האלטער רבי, זאת אומרת הרבי אומר, מאיפה האלטער רבי לקח את המקור להגיד בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם, שהוא עירבב שתי משניות יחד, כי האלטער רבי סובר שזה לא חלק ממצוות קריאת שמע, אלא זה אותה מצווה כמו זכירת יציאת מצרים בפסח. האלטער רבי כתב את שני הדברים ביחד. בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו. עם מה? הרבי מסביר בחלק י"ב שמה, מאיפה האלטער רבי לקח את הלשון הזה? האלטער רבי חיבר ברכות עם פסחים, אז יוצא לו דבר חדש לגמרי. למה הרמב"ם לא כותב את זה? למה לא מונה את זה במניין המצוות? לא בגלל שזה במניין קריאת שמע, אלא בגלל שזה במצוות פסח.

19:07 לפי האלטער רבי יוצא שלמה לא מונה את המצווה לזכור את יציאת מצרים כל יום, כי זה כלול במצוות פסח, שאז זה לא הולך עם הרמב"ם, כי הרמב"ם מביא שני פסוקים. זה פסוק אחד, קל וחומר מפסוק אחר. אבל יש כאלה שאומרים את זה גם כן. מה הסברה בזה? מה הסברה בזה? כי הרי זה מצווה. אמרתי קודם, זה מצווה של זכירה בעלמא וזה מצווה של סיפור ליל הפסח. איך אפשר לעשות מזה מצווה אחת? אז בהשגחה פרטית, השבוע למדתי את השיחה בחלק ח"ב פרשת בהר, ונשמע לי הבית כלא ייראו. פתאום מצאתי את הבו-- את הביאור. בחלק ח"ב פרשת בהר יש שיחה של הרבי נפלאה ביותר. חידוש נפלא בכל התורה כולה שהרבי שם אומר, מיוסד על הזוהר פרשת בהר. יש שם ביאור נפלא שהרבי אומר כלל, כלל בכל התורה כולה, שבדאורייתא, תקשיבו טוב, זו שיחה שצריכים ללמוד אותה. הרבי מביא כלל נפלא בכל התורה כולה, בכל הש"ס, שלפעמים בדאורייתא יש לכתחילה ובדיעבד. כלומר, התורה בעצמה נתנה לנו שתי אפשרויות לקיים מצווה באופן של לכתחילה ולקיים מצווה באופן של בדיעבד. לדוגמה, לדוגמה, ספירת העומר. ספירת העומר, שבעה שבועות תמימות. מה אומרת הגמרא? מה זה תמימות? אימתי הן תמימות? כשזה יוצא בשבת. כמו שהצדוקים אמרו. אנחנו לא מסכימים עם הצדוקים, חס ושלום, אנחנו עושים תמיד יום אחרי פסח, אבל הגמרא באותו מקום במסכת, אה, איפה זה? ב-ב-ביומא? איפה זה הגמרא שם שמדברת על הסיפור הזה עם הצדוקים והביתוסים? אה, מנחות, מנחות. כן, כמו במנחות. אז שם הגמרא אומרת: אימתי הן תמימות? בשעה שיוצא שמתחילים ספירת העומר ביום ראשון של שבוע. כלומר, שהתורה בעצמה, זה לא בדיע-- חס ושלום פחות מצווה.

21:36 זה דאורייתא. אבל התורה בעצמה אומרת לך שבשנים שפסח יוצא בשבת, ואז אתה מקיים את ממחרת השבת גם כפשוטה, אז זה נקרא תמימות. בשנים שפסח לא יוצא בשבת אתה גם מקיים ספירת העומר וגם מקיים את זה מן התורה, אבל אין לזה את הגדלות של תמימות. זו דוגמה אחת. דוגמה שנייה. דוגמה שנייה, שבועות. שבועות זה זמן מתן תורה. הירושלמי אומר: מאיפה לומדים ששבועות זה זמן מתן תורה? לא כתוב בחומש. כן, בחומש לא כתוב ששבועות זה זמן מתן תורה. מאיפה אנחנו לומדים? אומרים: זה זמן מתן תורתנו. אז כתוב בירושלמי כי בשבועות לא כתוב חטאת. שעיר עיזים אחד לחטאת כתוב בפסח, בסוכות וראש חודש. בשבועות לא כתוב. בפרשת פנחס לא כתוב חטאת. אומר הירושלמי: למה לא כתוב חטאת? כי יהודים קיבלו את התורה באותו יום, אז התורה לא רצתה לכתוב חטאת. הקב"ה כל כך שמח שהיהודים קיבלו את התורה, אז אין חטאת. הוציא-- זאת אומרת שכבר בתורה שבעל פה רמז שבועות זה מתן תורה. עכשיו, אתם יודעים ששבועות, כשהיה זמן הבית, כשלא היה הלוח, שבועות היה יכול לצאת בה' סיוון, בו' סיוון, בז' סיוון. הגמרא אומרת: פעמים בה', פעמים בו', פעמים בז', כי זה תמיד צריך להיות חמישים יום. נכון? מפסח. זה תלוי בקלנדר, תלוי אם זה שלושים יום ניסן, שלושים יום אייר, עשרים ותשעה יום. תלוי בלבנה. אז אם ככה יוצא שהיו שנים ששבועות לא היה בזמן מתן תורה, כי אם שבועות יוצא בה' סיוון אז יוצא שזה לא זמן מתן תורה, ואפילו בו' סיוון זה מחלוקת רבנן ורבי יוסי. הם פוסקים שזה ז' סיוון, גם כן זה לא זמן מתן תורה. ואחר כך כן אומרים

23:36 זמן מתן תורה, כי כלומר שלכתחילה ישנם שני אופנים לקיים מצוות שבועות. זאת אומרת יש שלמות מן התורה, זה לא בדרבנן. מן התורה יש אופן של לחגוג חג השבועות יחד עם קבלת התורה ויש אופן לחגוג חג השבועות ואין לך קבלת התורה. זה לא ביום של קבלת התורה. והרבי מביא את זה להלכה היום גם כן. זה לא רק הלכה של פעם, זה הלכה היום. מי שעובר את קו התאריך, בן אדם שנסע לאוסטרליה באמצע ספירה, אז הוא יצטרך לעשות שבועות בה' סיוון כי הוא מרוויח עוד יום. הפוך, לא יודע אם הולכים... אני שכחתי כבר איך זה עובד. כן, כי אם אתה נוסע, אתה או יום בנסיעה אחת אתה מאבד יום, בנסיעה אחת אתה מרוויח יום. אז על פי הלוח בן אדם שעבר קו התאריך בין פסח לשבועות, הספירת העומר שלו לא נגמרת יחד עם הספירת העומר של כל הקהילה. לכן הרבי לא רצה שייסעו ישר. כן, הרבי היה רושם מכתבים מאוד חשובים מהרבי שלא ייסעו ישר ל-- כשאנחנו נסענו לשליחות, נסענו בה' אייר לאוסטרליה, אז היינו צריכים לעבור דרך ארץ ישראל ודרך לונדון ודרך כל ה... זה בלגן שלם. וגם בפעם השנייה בנ"ל כשנסענו, נסענו דרך צרפת, דרך, דרך אמסטרדם, וקיצור, דרך לא דרך, לקחנו חמש ימים הנסיעה רק כדי שלא נפסיד יום בספירת העומר. כדי שלא יהיה כזה תרתי, כזה שיגעון שאתה נמצא עם הקהילה שלך ואתה חוגג שבועות. אבל מן הדין אם בן אדם עושה את זה, וזה קורה לפעמים בן אדם נוסע וזה, אז הוא צריך לעשות שבועות בה' סיוון. איי, זה לא זמן מתן תורה, זה לא קשור. זאת אומרת מדאורייתא זה לא, התורה נותנת לך

25:21 שתי צורות. התורה אומרת לך: אפשר לקיים את זה כ-- אז הרבי בשיחה הזאת של חלק כ"ב אומר, הרבי, בתוך הדוגמאות שהתורה נתנה לנו, שתי אפשרויות. אז הרבי אומר דוגמה לזה: מצוות זכירת יציאת מצרים, שהתורה נתנה שני אופנים לקיים את המצווה. באופן של לקיים את זה כל יום על ידי זכירת יציאת מצרים, ובאופן של חג הפסח, שאז אתה עושה את זה עם המצות והמרור והיין והפסח וכל העניינים. כלומר, מה אנחנו לומדים בשיחה הזאת? שבעצם שתי המצוות זה מצווה אחת שהתורה נתנה לזה שתי צורות. צורה אחת יותר בשלימות בליל פסח, צורה אחת באופן של זיכרון בכל יום. אז לפי השיחה הזאת, אז מובן כפתור ופרח מה שהאלטער רבי אומר, מה שהרבי מסביר שם בשיחה שהאלטער רבי חיבר את שתי המשניות, כי בעצם לפי ההסבר הזה יוצא שתכל'ס בשורש זה מצווה אחת. יש פה עניין אחד שהקדוש ברוך הוא רוצה שנזכור, יציאת מצרים תמיד, ובזה גופא התורה נתנה שתי אפשרויות, לכתחילה ובדיעבד. כלומר, בשלימות ולא בשלימות. בשלימות זה בחג הפסח, ובאופן יותר מצומצם מקיים את זה בכל יום. וממילא על זה הלכו לו סימנים כדי להסביר את המצווה של זכירת יציאת מצרים. וכאן כמובן מגיע כל הווארט של חסידות. הווארט המפורסם שהרבי מביא גם במאמר של פסח שני, לא יהיה פסח שני. שלמה גם לעתיד לבוא יזכירו יציאת מצרים, בגלל-- כי הרשב"י אומר שאין צורך. למה אנחנו כן פוסקים שיזכירו את יציאת מצרים לעתיד לבוא? אז הרבי מסביר מכיוון שיש מעלה מיוחדת בעניין של יציאת מצרים, אפילו בשביל לעתיד לבוא, שזה המעלה של אתכפיא, המעלה של הזריזות, המעלה של כיבוש החומר. בהוויה כל המעלה של

27:11 הברען והכוח וההשפעה וההתלהבות, הבריחה מהרע, הדבר הזה זה מעלה שאנחנו לוקחים מיציאת מצרים, וגם לעתיד לבוא עם כל הגילויים אנחנו נזכור ותמיד נדבר על זה כדי לקבל את ההתלהבות הזאת גם בגילויים של לעתיד לבוא, אף על פי שאז לא יהיה בחיפזון, אבל יש את המעלה בעניין החיפזון. לכן צריכים לחבר את שתי הגאולות, שנזכה כבר לגאולה שלימה תכף ומיד עם משיח צדקנו.