התורה האחרונה ששמעו מר' לויק לפני הסתלקותו

00:00 נמצאים קרוב לכ"ף מנחם אב מצד אחד וקרוב לחמישה עשר באב מצד שני. אתמול היה חמישה עשר באב. לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב. והיום אנחנו קרובים גם כן לעשרים באב, מנחם אב, שזה היארצייט של האבא של הרבי. ופרשת השבוע, פרשת עקב. אז נתחיל עם, אה, סיפור בקשר לאבא של הרבי, ר' לוי'ק. הרבנית חנה מספרת: הרי ר' לוי'ק היה בסוף ימיו, הוא סבל ייסורים, מסירות נפש שהיה לו בשביל, אה, הפצת היהדות והמעיינות שהוא עשה ברוסיה. ואז הוא היה חמש שנים בסיביר, וסיביר, סליחה, חמש שנים בגלות, מאסר ואחר כך הגלות, ועד שהוא נפטר מהייסורים שהיה לו מהחוסר מזון וחוסר, אה, דברים הכרחיים, כמו שהרבנית חנה מספרת בזיכרונות שלה. אז אחד מהדברים שהרבנית מספרת, שכשהיה, אה, כבר, אה, ממש בשעות האחרונות, אז בקושי יכלו להבין מה הוא רוצה להגיד. בשלב מסוים אחד מהחסידים התקרב לנסות לשמוע מה הוא אומר. אז המילים האחרונות ששמעו היה שהוא כאילו דיבר לעצמו, והוא אמר בתור כזה סוג של אנחה. הוא אמר: "איי, עקבתא דמשיחא, עקבתא דמשיחא, ועקבותיך לא נודעו". זה לשון של הפסוק בתהילים, "ועקבותיך לא נודעו". העקבות, העקבים של משיח, עקבות הגאולה, לא נודעו, לא רואים את הסוף של הגלות. זה היה המילים האחרונות, ואחרי זה כבר לא יכלו להבין מה הוא רצה להגיד עוד כמה דברים, אבל לא יכלו כבר לשמוע. אז זה היה המילים האחרונות שהספיקו לשמוע מר' לוי'ק בכ"ף אב, ביום ההסתלקות שלו. אז הרי המילים האלה ממש התוכן של פרשת עקב. פרשת השבוע, "והיה עקב תשמעון", השם של הפרשה עקב. אז ידוע שהרבי מביא במאמרים

02:54 ובשיחות את השאלה הידועה: למה כתוב "והיה עקב תשמעון"? היה צריך להיות כתוב "והיה אם תשמעון". זה המילה הרגילה בעברית, בלשון הקודש, כשאומרים "והיה אם תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם", אז "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה", מה שנשבע לאבותיך, וכל הברכות שכתוב בהמשך הפרשה. למה כתוב עקב? וזה השם של הפרשה, עקב. אז ההסברה הזאת זה לפי העניין הזה שר' לוי'ק אמר, העניין של עקבתא. הרבי מדבר על זה הרבה במאמרים של פרשת השבוע, שעקב בא לרמז על עקבתא דמשיחא. הרבי מביא את זה תמיד בשם הצמח צדק, שהצמח צדק מסביר "והיה עקב תשמעון", שלא כתוב אם, כתוב עקב. אומר הצמח צדק שמה הרמז פה? שבעקבתא דמשיחא, בסוף זמן הגלות, הזמן של העקבים, כשהגלות מגיע לסוף, נוגעים בסוף ומגיע הרגע של מטו רגלין ברגלין, שהרגליים של הגלות נפגשים עם הרגליים של המשיח. עקבתא דמשיחא, אז דווקא אז תשמעון. אז בוודאי שיהיה, לא אם, זה לא ספק. אז בוודאי תשמעו. זה דבר ברור שיהודים יעשו תשובה ברגעים האחרונים של הגלות. שזה הרבי מביא בשם הרמב"ם, שהרמב"ם הרי כותב בהלכות תשובה. הרמב"ם הידוע, שהרמב"ם אומר שהבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הן נגאלין. התורה מבטיחה לנו, שזה הפסוק בפרשת ניצבים שכתוב "ושבת עד ה' אלוקיך". הקדוש ברוך הוא מבטיח שבסוף זמן הגלות יהיה "ושבת", שבני ישראל ישובו לקדוש ברוך הוא, ואחרי זה יהיה "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך", שאז יהיה העניין של שיבת גלויות, שנחזור לארץ ישראל. אז במילא זה מה שהצמח צדק אומר. הרבי מביא את זה במאמרים של פרשת השבוע, של כ"ף אב, שזה התורה מספרת

05:23 לנו: "והיה", זה יהיה. זה לא משהו שיש ספק. עקב, שבעקבתא דמשיחא, בסוף זמן הגלות, שאז הבטיחה התורה, זה כבר לא עניין של ספק, אם כן, אולי בחירה, לא, יגיע התקופה שאז עקב, עקבתא דמשיחא, תשמעון, ודאי בוודאי שישראל עושים תשובה ומיד הן נגאלין, שזה ההמשך של הפסוקים. אז באחת השיחות הרבי עומד על הנקודה הזאת שיש פה דבר פלא בפרשת השבוע, שאומר "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". הוא מתחיל לכאורה בעניין שקשור עם עבודת האדם. "עקב תשמעון את הדברים האלה, את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם", שיהודי יקיים תורה ומצוות. הוא אומר "תשמעון ושמרתם ועשיתם", שהרבי אומר שזה כנגד מחשבה, דיבור ומעשה. שמיעה זה במחשבה. בן אדם חושב, שהוא שומע, הוא מקשיב עם המחשבה. ושמרתם, שמירה זה בפה. והגמרא אומרת שמירה בפה, שאדם מדבר, זה עושה שהוא ישמור והוא יזכור על מה שהוא לומד. ועשיתם זה מעשה, מחשבה, דיבור ומעשה, שעל ידי שיהודי עובד את הקדוש ברוך הוא במחשבה, דיבור ומעשה, אז "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה", וכל הברכות שכתוב בהמשך. הקדוש ברוך הוא איתם, "והסיר ה' ממך כל חולי", וכולי וכולי. נשאלת השאלה. הרבי שואל פה שאלה פשוטה: לא מבין, אתה אומר "ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד ואת השבועה". אתה חושב על המילים ברית, חסד ושבועה, זה שלוש מילים שמבטאות דברים שמגיעים גם אם לא מגיע לנו. זה כל המהות ברית. מה זה ברית? העניין של כריתת ברית, כמו שחסידות תמיד מבארת, שכריתת... למה עושים כריתת ברית? כריתת ברית עושים שגם אם יהיה בינינו ויכוח, גם אם אנחנו לא נסתדר, גם אם יהיו סיבות שרוצים לשבור

07:34 את האהבה. אבל עשינו ברית, וזה כל הסיבה. כריתת ברית זה ששום דבר לא, לא ישבור את הקשר שלנו, גם אם לא מגיע לנו. אותו דבר שבועה. שבועה זה שאדם נשבע שגם אם יהיו קשיים, גם אם יהיו מניעות, גם אם יהיו עיכובים, יהיו דברים שיפריעו. אבל אני נשבעתי, ״כי בי נשבעתי נאום ה׳״. הקדוש ברוך הוא נשבע. אז זה באופן שלמעלה מטעם ודעת. ואותו דבר חסד, חסד פירושו נתינה בלי חשבונות. חסידות הרי תמיד מסבירה ההבדל בין חסד ורחמים. וחסד אין חשבונות, חסד זה נתינה בלי גבול. אברהם אבינו, מידת החסד, נותן לכולם. אז אם ככה, אז יש פה סתירה בפסוק מההתחלה לסוף. בהתחלה הוא אומר ״עקב תשמעו את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם״. משמע שזה מגיע בתור שכר על העשייה שלנו. מצד שני אומרים לא. אומרים שזה יהיה באופן של ברית, חסד ושבועה, שברית, חסד ושבועה זה נתינה מלמעלה, בלי תנאים, בלי חשבונות, גם אם לא מגיע. אז איך מסתדרים שני החלקים האלה בפרשת השבוע? אז יש מהרבי שיחה נפלאה בליקוטי שיחות בחלק ט׳. יש מהרבי ביאור נפלא, שיחה נפלאה. בעצם זה פארברענגען של תשי״א, השנה הראשונה של הנשיאות של הרבי. הרבי שמה, זה היסוד, שם הרבי דיבר על זה גם במאמר, גם בשיחות, ועל זה אחרי זה בליקוטי שיחות יש את השיחה הזאת בחלק ט׳. כל היסוד הזה. הרבי בונה יסוד עיקרי בעבודה שלנו היום, בחיים שלנו היום. והרבי מסביר שבכללות בעבודת השם יש שני מצבים. יש עבודת השם שזה הולך בצורה של מידה כנגד מידה, עבודת השם שהיא בנויה על יסודות של, של, של, של סדר מסודר של חשבון. אתה עושה ואתה מקבל. אתערותא

09:34 דלתתא, אתערותא דלעילא. עבודת האדם, וזה הכלי וזה מושך. יש מידה כנגד מידה. מה שאני עושה, ככה אני פועל לפי העבודה שלי, שזה עבודה רגילה באופן הרגיל של עבודת השם. יש עבודת השם שזה שהנתינה היא לגמרי ממקום של למעלה מכל חשבון. זה מקום, זה לכאורה. זה עניין שהקדוש ברוך הוא נותן את זה ממקום ששמה אין שום תפיסת מקום לבן אדם ולעבודה שלו, לעשייה שלו. זה לגמרי למעלה מסדר השתלשלות, מאור אין סוף מגיע ממקום הכי גבוה. אבל מה? מכיוון שהקדוש ברוך הוא רוצה שיהודי כל דבר יקבל בצורה שהוא עשה את זה, שהקדוש ברוך הוא אפילו העניינים שהוא נותן לנו בצורה של מתנה, אפילו דברים שהשם נותן לנו ממקום הכי נעלה, הקדוש ברוך הוא רוצה שגם זה הבן אדם יהיה חלק מזה, ולכן גם שמה יש עבודת האדם. זה הפתגם הידוע שתמיד מובא בחסידות, העניין של נהמא דכיסופא, שלא יהיה המציאות של לחם בושה, שלא יהיה מצב שאתה מקבל למרות שלא מגיע לך. כן, אז זה, אז זה, אז בן אדם שמקבל, לא עשה שום דבר, קיבל מתנות, הוא לא מעריך את זה, הוא לא מרגיש נוח עם זה, הוא מתבייש עם זה וכולי. אז גם דברים שמגיעים ממקום הכי גבוה אז יש בזה עבודה. אלא מה? זה סוג אחר של עבודה. כאן זה לא שהעבודה שלך, המציאות שלך, הפעולות שלך הן בערך לפעול את ההמשכה. לא, כי זה בערך, אין שום ערך, אלא להפך זה הביטול, ההתבטלות. זה שהבן אדם הוא עובד, אבל בעבודה שלו נרגש שזה לא ממני, זה לא הציור שלי, זה לא המציאות שלי, זה לא השכל שלי, זה לא ההרגשה שלי. זה

11:28 לא מגיע מהמקום שלי, זה מגיע מהתבטלות מוחלטת לקדוש ברוך הוא. וזה הביאור מהרבי, נפלא. זה עקב. עקבתא דמשיחא. זה בדיוק הנקודה ואופן עבודת השם בדור שלנו, בתקופה שלנו, בזמן הזה לפני ביאת המשיח. זה ההבדל בכללות בזמן הבית לזמן הגלות, בפרט בתקופה הזאת. מה הנקודה? הרי החסידות מסבירה, וזה הרבי מסביר בשיחה באופן נפלא. הרי מצד אחד אנחנו יודעים, אומרים תמיד שבזמן בית המקדש עבודת השם היה הרבה יותר גבוה מעכשיו. היו ראיית אלוקות. עשרה ניסים נעשו בבית המקדש. יהודי היה נכנס בבית המקדש, הוא ראה את ההתגלות האלוקית של השכינה, הוא ראה עשרה ניסים, הוא ראה את ארון הקודש אינו מן המידה, הוא ראה גילויים כאלו גדולים. אז היה ראיית אלוקות במוחש. היה עניין של השגת אלוקות. בזמן בית המקדש, אז השגת האלוקות, כמו שהרבי אומר בליקוטי תורה, היה השגה נפלאה ב־ב־בעניינים הכי גבוהים באלוקות היו משיגים, אז היה ראייה נפלאה, השגה נפלאה וממילא היה התבטלות נפלאה. יהודי היה נכנס לבית המקדש, הוא היה רואה את הכוהנים והלוויים ואת הבית מקדש ואת הניסים והנפלאות שראו בעיני בשר בבית מקדש. אז הוא מיד היה, איך כתוב? משתחווים. ראה? לעלות וליראות ולהשתחוות. כשם שבא לראות כך בא ליראות. היו נכנסים לבית מקדש, היה התגלות השכינה. אתה רואה את השכינה, השכינה רואה אותך והם משתחווים, מתבטלים לגמרי. אז הביטול בזמן הבית היה ביטול נעלה ונפלא ביותר. עכשיו אין לנו את זה. אומרים בתפילה, ״ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות״. אין לנו את האפשרות להגיע להתבטלות הזאת שהיה בזמן הבית. אין לנו את זה בכלל. אין לנו לא ראיית אלוקות ולא רואים. להפך, החושך יכסה ארץ,

13:24 העולם מלא עם חושך, עם העלם והסתר, וכל הגלות לא רואים, וגם השגת האלוקות היום בכלל בלי ערך למה שהיה פעם. אז מה קורה? אז לכאורה אין לנו את הביטול הזה. מצד שני אומרת חסידות, יש משהו יותר עמוק: הביטול של נצח, ניצחון. הביטול של כוח הנצח שבנפש, מסירות נפש. דווקא בזמן הגלות ודווקא בתקופה של עקבתא דמשיחא, עקבים. וכאן מגיע המשל המפורסם שמובא במאמרים. הרבי הרש"ב אמר את זה במאמר הידוע "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו", שזה אחד מהמאמרים היסודיים על העבודה שלנו היום, ואחרי זה זה נמצא במאמרים, הרבה מאמרים של הרבי הקודם ושל הרבי, שיש את הדוגמה הידועה שכשיש מים רותחים, להכניס את הראש במים רותחים בלתי אפשרי, אבל את העקבים אפשר להכניס במים רותחים. דווקא העקבים שחסר להם את ה-- את כל השכל וכל זה, העקבים, החלק הכי תחתון של הבן אדם, יש לו אבל את ההתבטלות לכוח הרצון. ההתבטלות לכוח, הוא כלי. כמו שהרבי אומר בשיחה, הרגל והעקב שברגל זה לא רק עניין שאין לו שכל ולכן הוא שם את הרגל שלו במים חמים. זה לא רק מובן שלילי, אלא באמת העקבים הם כלי לכוח הרצון. כוח הרצון, שזה כוח עצום, כוח עמוק, כוח בלתי מוגבל. אין דבר העומד בפני הרצון. זה החלק הכי גדול, עמוק בנפש. איפה הוא נמצא? איפה הוא מתבטא? דווקא בעקבים, שמה זה מתבטא באופן הכי עמוק, ולכן את העקבים אפשר להכניס במים רותחים. אומר ככה הרבי, זה עכשיו. העבודה בעקב, עקבים, עקבתא דמשיחא. דווקא אין גילויים, אין אור, אין כל הדברים הנפלאים, אין לנו את כל הדברים החשובים, אין לנו את כל ההשגה והראייה כמו שהיה,

15:21 אז לכאורה אנחנו ברמה הכי נמוכה. כן, אבל יש את הכוח למסירות נפש. יש את העקב, העבודה בפועל, עקבים, י' עקב, יעקב. יש את העבודה בפועל, מה היא זה? לא מבינים, לא מרגישים, לא רואים, לא מבינים מה קורה פה. איך יכול להיות שאנחנו עדיין בגלות? ואיך זה יכול להיות שעדיין יש כל כך הרבה העלמות והסתרים וכזה חושך מסביב? ולכאורה בן אדם מסתכל מסביב והוא רואה את כל הדבר הזה ואומר, איך יכול להיות? זה הכל-- השכל לא בדיוק מסתדר עם כל מה שקורה, לא השכל ולא העיניים. אבל דווקא פה יש את ההתבטלות העמוקה של יהודי מצד היחידה, שיהודי אומר לא שייך באופן אחר. ההת-התבט-ההת-ההתחברות הזאת, העומק הזה, דווקא הביטול הזה הוא ביטול יותר עמוק במהות מהביטול של זמן הבית, ולכן עקב הביטול הזה זה לא שאתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא, זה לא עבודה של מידה כנגד מידה. להפך, "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם", כשיהודי עובד את הקדוש ברוך הוא בבחינה הזאת הוא עובד את הקדוש ברוך הוא. תשמעון ושמרתם ועשיתם במצב של עקב, במצב שלא רואים ולא מרגישים ולא משיגים ולא-- אין, אין את כל הדברים האלה. ולמרות זאת הוא עומד בתוקף האמונה ובתוקף המסירות נפש לעבוד את הקדוש ברוך הוא. אז "ושמר ה' אלוקיך לך". מה הקדוש ברוך הוא נותן לנו? הוא נותן לנו בלי חשבונות. הוא נותן לנו ברית. הוא נותן לנו חסד. נותן לנו שבועה. הוא נותן לנו את כל ההשפעה של, של הקדוש ברוך הוא בלי שום גבולות, בלי שום מחיצות, בלי שום דבר. וזה ההמשך של הפרשה. מה שכתוב אחרי זה, הברכות שיש שמה בשפע, ובין הברכות יש גם

17:09 כן, "והסיר ה' ממך כל חולי". כן, אומר בהמשך הפרשה. שכל סוגי מחלה, רחמנא ליצלן, הקדוש ברוך הוא מוריד מאיתנו גם כן למעלה מכל מדידה והגבלה גם כן. אז זה גם כן נקודה עיקרית גם כן בתקופה הזאת, שאנחנו צריכים לבקש ולדעת שעל ידי העמידה האיתנה שלנו במסירות נפש פועלים ההתבטלות של כל המצבים השליליים, כל חולי, כל מדווי מצרים הרעים, ועל דרך זה, ומה שממשיך שמה ברכות בנוגע לבנים ובנוגע לפרנסה וכולי וכולי. ואכלת ושבעת, הברכות על ארץ ישראל, הכל נמצא בפרשת השבוע. הברכות לא מהמקום של מידה כנגד מידה בגלל ש-- להפך, בגלל ההתבטלות הזאת, המסירות נפש הזאת, אז מזה מגיע כל ההשפעה הגדולה מלמעלה. והנקודה הזאת בעצם, כשמסתכלים בתורה של הרבי, עניין יסודי ועמוק ביותר, הרבי רואה את זה גם בחג שחגגנו עכשיו, חמישה עשר באב. הרי יש-- הרבי פ-פשוט נתן לנו את ה-- פתח לנו את העיניים, הוא, הוא, הוא הראה לנו את העומק של היום טוב הזה, חמישה עשר באב. מה? מה בדיוק קורה שמה? המשנה בסוף מסכת תענית אומרת לא היו ימים טובים כחמישה עשר באב. מה קרה בחמישה עשר באב? מה אומרים? שהיו בנות ירושלים או בנות ישראל, הרי שתי גרסאות שיש, שהיו יוצאות וחולות בכרמים, היו רוקדות בבגדי לבן שאולים, ומה היו אומרים? "בחור, שא נא עיניך וראה במה אתה בוחר. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה." אז הרבי לוקח את המשנה הזאת. כשלומדים את המשנה בפשט אף אחד לא-- מה בדיוק הסיפור שמה? מה, מה המסר? מה, מה השמחה כל כך? למה זה היום הכי גדול? גם מפרשים אומרים כל מיני פירושים, אבל חסידות פותחת את העיניים ומראה לנו את

19:05 העומק. כאן מדובר על משהו הרבה יותר גבוה, הרבה יותר נעלה. בנות ירושלים, בנות ישראל, מסמל את העניין של נשמת ישראל. שיר השירים. בנות ירושלים זה הנשמה, "שחורה אני ונאוה, בנות ירושלים". מגיע בנות ישראל, בנות ירושלים, ויש את המצב שנמצאים בגלות, ואז צריכים לבקש מהקדוש ברוך הוא, לבקש ממנו שהקדוש ברוך הוא יבחר בנו. הבחור, הרבי אומר במאמרים והשיחות של חמישה עשר באב, מי זה הבחור פה? בחור זה הקדוש ברוך הוא. בשיר השירים יש פסוק, "בחור כארזים", זה לשון שנאמר כלפי הקדוש ברוך הוא. בחור, הקדוש ברוך הוא בחור כארזים. אז אומרים לקדוש ברוך הוא, "בחור, שא נא עיניך". אז הרבי אומר, מה הפשט של "שא נא עיניך"? הפשט עצום. שהרבי מסביר את המשנה הזו, שמבקשים מהקדוש ברוך הוא שהוא ירים כביכול את העיניים שלו. מה שייך להגיד כזה דבר על הקדוש ברוך הוא? אז זה בדיוק הנקודה. יש הסתכלות שזה הסתכלות שכלית, הסתכלות, הסתכלות מצומצמת. כמו שבעבודת האדם יכול להיות שתי אופנים בעבודה. עבודה על פי טעם, עבודה על פי דעת, על פי הבנה והשגה וראייה, זה עבודה מסודרת, מוגבלת, מצומצמת לפי גדרי השכל וטעם ודעת. זה אופן אחד. יש אבל שהבן אדם מתרומם למקום של מסירות נפש, לעבוד את השם למעלה מטעם ודעת. הביטול הזה של אמונה וקבלת עול, ההתמסרות הזאת שלמעלה מטעם ודעת, זה אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא "שא נא עיניך". אם אתה מביט עלינו איך שאנחנו מתנהגים, כמו שהרבי אומר, אז יש שמה בגמרא, יש בנות ישראל, יש כל מיני סוגים, ויש גם, איך שכתוב שם בגמרא, מכוערות, אין להם שום... הרבי מסביר על פי חסידות, זאת אומרת שחסר שמה, אין שמה

21:03 את כל היופי של תורה ומצוות ואין שמה את כל זכות אבות, אין להם כלום. לא נשאר שום דבר לכאורה, אבל יש לי נשמה. אני שייך למשפחה. תן עיניך במשפחה. אני שייך למשפחה, אני משפחה, אני, אני יהודי ויש לי את העצם של יהודי, ומשמה מגיע כוח האמונה וכוח הקבלת עול וכוח המסירות נפש שלמרות שהוא לא מבין ולא מרגיש ולא רואה, ואף על פי כן הוא מסור לקדוש ברוך הוא. אז על זה יש ליהודי את הכוח להגיד לקדוש ברוך הוא, "שא נא עיניך", תסתכל עלינו ממבט יותר עמוק, יותר גבוה, "וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי". מבקשים מהקדוש ברוך הוא שלא יסתכל עלינו מצד ההסתכלות החיצונית של נוי, איך אנחנו, אם אנחנו מתאימים, איך ההתנהגות שלנו, אלא תן עיניך במשפחה, שאנחנו כולנו חלק מהמשפחה הגדולה שירשנו את הירושה מאברהם אבינו, כוח המסירות נפש, ומצד זה אנחנו חזקים. ואדרבה, בעקבתא דמשיחא עכשיו עוד יותר בתוקף מלפני זה. וממילא הקדוש ברוך הוא, חמישה עשר באב זה ההתגלות של משיח. זה האור הכי גדול שמאיר בחמישה עשר באב, וזה אנחנו עכשיו נמצאים בימים האלה סמוכים לחמישה עשר באב, קרובים לעשרים באב, פרשת עקב, לעורר בעצמנו את התוקף הזה של הרגעים האחרונים שאנחנו נמצאים עכשיו בגלות, הרגעים האחרונים, וזה מה שהרבי מדבר אלינו. כל השיחות וכל המאמרים וכל השיחות של הרבי מהתקופה הזאת, הרבי נותן לנו את ה-- לפתוח את העיניים, "שא נא עיניך". הרבי אומר לחסידים גם כן, "שא נא עיניך", תפתחו את העיניים, תתרוממו. אם אנחנו מסתכלים על העולם במבט רדוד, מבט שטחי, מבט עולמי, ממבט דרך העיתונים, דרך החדשות, אז אתה משתגע מכל השיגעונות מה קורה בעולם,

22:56 מכל החושך, מכל ה, מכל ה, מכל הבלגן. זה הסתכלות עם העיניים למטה, אבל "שא נא עיניך", הרבי אומר, תתרומם. שאו מרום עיניכם. אל תסתכל על החיים ועל ה, על מה שקורה מסביבך בעיניים רדודים, חיצוניים, שטחיים. תתרומם קצת, תתעלה, תסתכל על העולם בעיניים של הרבי, בעיניים של חסידות, בעיניים של השיחות של הרבי, ששמה אנחנו רואים איך שהעולם מתקדם לעבר הגאולה, איך שכל ההעלמות והסתרים האלה זה ה, שכאן זה, זה, זה, זה, זה הריקבון של החושך של הגלות, וכאן צומח האור של הגאולה, וזה הופך לנו את כל ההסתכלות, כמו שהגמרא אומרת על רבי עקיבא מצחק, שהוא ראה בתוך החושך את העומק של האור של הגאולה. ולכן זה אני רוצה לסיים ולאחל לעצמי ולאחל לכל אחד ואחד שנמצאים פה שיהיה אצלנו את הכוח הזה ברגעים האחרונים של הגלות, שנלמד מה שהרבי מלמד אותנו, שנלמד את הדבר הזה של בנות ישראל עם כלי לבן שאולים. הרבי אומר כלי לבן זה הלבן, זה הדברים, ה-ה-הלבן זה בדיוק העניין הזה של בלי צבעים, בלי צבעים. יש צבעים אדום, כחול, לבן, שחור. זה כל מיני צבעים של ל-- של אה ל-- של יופי חיצוני. לבן זה פשיטות. לבן זה ביטול. לבן זה, זה המקום הכי, הכי אה, הכי אה לא, לא, לא מבריק, הכי פשוט בנפש. שזה המקום הזה של ההתבטלות של היהודי, של שאולים. הרבי אומר שאולים זה כמו "אחת שאלתי". שיהודי מגיע מהמקום הזה והוא מבקש מהקדוש ברוך הוא, הוא מוסר את עצמו בביטול לגמרי, עקב. ואז דווקא הקדוש ברוך הוא ישפיע לנו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבע לאבותינו וייתן לנו את כל הברכות גם בגשמיות, כי

24:54 כפשוטו בחיים. זה עיקר הוויכוח, כל מה שכל אחד צריך בעניינים של שידוכים, בעניינים של פרנסה, בעניינים של בריאות. ושנזכה מה שכתוב בסוף הפרשה שכל הארץ הזאת, כמו שכתוב, כן, מהמדבר הגדול עד הלבנון, עד הנהר פרת, שכל הארץ הזאת אנחנו נכבוש אותה, ותכף ומיד ממש. כבר התחלנו לראות בימים האחרונים את החורבן של מה שנקרא חורבן צור. הרבי היה קורא לזה החורבן של ה, של ה, של הצד השלילי, ובמילא נתחיל לראות גם כן את הבניין של ירושלים, בניין בית המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו, שנזכה לראות את זה בעיני בשר תכף ומיד ממש.