עניינו של עשרה בטבת על פי חסידות

00:01 קודם כל נדבר קצת על, אה, על המנהג של עשרה בטבת, המנהג של דברי כיבושים. איך זה התחיל. מן הסתם בחורים, אה, אולי לא יודעים את ההיסטוריה. רוצה קצת לספר. ואחרי זה לפי הזמן נדבר כמה עניינים בקשר לעשרה בטבת. אה, כמה דברים מעניינים. אז זה התחיל בתשל"ח, פעם ראשונה. תשל"ח. כולם יודעים שהיה הרבי אז היה לו את ה-- את העניין עם הלב. בראש חודש כסלו תשל"ח הרבי הלך הביתה. זה היה השמחה של ראש חודש כסלו, אבל עדיין הרי הבריאות של הרבי לא היה מאה אחוז. הרופאים עדיין שמרו והם לא רצו שהרבי יתוועד, שהרבי יעשה דברים שדורש ממנו התאמצות. הרבי היה באמצע תהליך של, אה, של להתרפא. לכן אפשר לראות שכל התקופה ההיא, איזה שנתיים בערך, הרבי לא היה מתוועד בשבת. כל ההתוועדויות היו רק מוצאי שבת כדי שהרבי לא יצטרך לדבר, להתאמץ. בזכות זה יש הרבה התוועדויות, אה, שיש לנו הקלטה. נו, זה מאז יוצא מוצ"ש, כמו שאומרים. שבזכות השנתיים האלה שהרבי התוועד ב-- לא התוועד בשבת, התוועד במוצאי שבת, יש הרבה אודיוס מהתוועדויות מאותם שנים. וחוץ מזה הרבה מהדברים שהרבי התוועד אפילו לא היה למטה. אפילו ההתוועדויות שהיה אז, הרבה מההתוועדויות היה בחדר. לכן אפשר לראות בתשל"ח על כמה מההתוועדויות, כמה מהשיחות וכמה מהמאמרים שכתוב למעלה בחדרו. מה זה בחדרו? שהרבי דיבר מהחדר, ומהחדר שמעו על ידי המיקרופון, על ידי הטלפון. שמעו את זה למטה ב-770, ודרך זה הגיע לכל העולם. ככה היה הסדר באותה תקופה. לאט לאט הרבי התחיל להתוועד. זה היה משהו שהתחיל קצת, כן, ועד, עד שבסוף הרבי כבר התחיל להתוועד למטה, כמו שאמרנו. על כל פנים, אז

02:40 זה היה ליל עשרה בטבת תשל"ח, עשרה בטבת, לילה לפני. אז הרבי ביקש. הוא רוצה לדבר מהחדר. הרבי דיבר שיחה שזה היה מיני התוועדות. למה אני אומר מיני התוועדות? כי זה היה לא רק שיחה. היה שיחה, היה מאמר, כן. מזה יש-- היה עוד שיחה, היה אריכות, היה. זה היה יותר משעה שהרבי דיבר. כידוע שהרופאים לא רצו שהרבי ידבר כל כך, אבל הרבי לא, לא הקשיב להם. ומעשה, זה היה ההתחלה. שם הרבי באותו לילה, ליל עשרה בטבת, הרבי דיבר-- התחיל את השיחה עם זה שפעם היה מנהג של דברי כיבושים. היה סדר בקהילות בדורות הקודמים שביום התענית אז הרב של הקהילה, המנהיג של הקהילה, היה מדבר לפני הקהילה דברי כיבושים, דברי כיבושים. הכוונה דברי מוסר. הלשון דברי כיבושים זה לשון של המשנה במסכת תענית, שכתוב שמה שבתענית היו מביאים בן אדם שמדבר אליהם דברי כיבושים. דברי כיבושים זה דברי מוסר, דברי התעוררות לעורר את העם לתשובה. אז היה סדר בקהילות בעבר שהיו עושים את זה. מסיבות שונות ומשונות המנהג הזה התבטל והיום, אה, כמעט ואין קהילות או לגמרי אין. לא יודע. על כל פנים זה לא דבר שידוע, לא אצל אשכנזים, לא אצל ספרדים, לא אצל חסידים, אצל מתנגדים לא, לא ידוע שיש מנהג כזה של דברי כיבושים. יש כאלו שאומרים שעם ההפטרה כבר יוצאים ידי חובה. כל מיני הסברים ותירוצים. למעשה המנהג לא, לא התפשט ולא התקבל ולא, ולא, לא נשאר כאילו. אז הרבי דיבר על זה אז, עשרה בטבת, שנת תשל"ח, ליל עשרה בטבת, ש... אה, צריכים להוסיף באור. העולם צריך עכשיו יותר להפוך את החושך לאור. בפרט בעניין של תעניות. תעניות זה כמו שהרמב"ם

04:56 כותב, שתענית זה, זה צריך להביא לתשובה באופן שזה יפעל שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ומועדים טובים. כתוב, והרמב"ם כותב את זה בהלכות תענית. הרבי דיבר על זה. הרמב"ם זה ספר של הלכה. הרמב"ם לא ספר של אגדה. זה שהרמב"ם בהלכות תענית כותב שה-- שימי התענית יהפכו לימים לששון ולשמחה ומועדים טובים, זה גם כן הלכה. שיהודי צריך לפעול שהתעניות לא, לא, שלא יישארו, שיתהפכו לששון ושמחה. ואיך עושים את זה? על ידי עבודת התשובה. כי עושים תשובה מאהבה, שזה הופך זדונות לזכויות. אז ממילא זה גם כן עושה שהתעניות יתהפכו לימים טובים. לא רק שיתבטלו התעניות. זה הרבי דיבר באריכות. שני עניינים. יש התעניות יתבטלו. זה על ידי תשובה מיראה. אתה מבטל את החטאים והקדוש ברוך הוא יבטל את התענית. אבל תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות, ועוד יש להפך. אז על ידי זה לא רק שיתבטלו התעניות, אלא שהם יתהפכו לימים טובים. הרבי מסביר את זה ברמב"ם באריכות. אז הרבי דיבר גם מה אומר יהודה האטו. מה אומר מוגי. נמצא במחלוקת. מה אומר היחיד שיש מוג בויחי. בכלל הרבי הגיה את כל השיחה ולאחרונה יצאו ההגהות. לא יודע אם ראיתם. לאחרונה יצא הכפיים. ההגהות שהרבי הגיה. רואים שהרבי פשוט הגיה שמה כמעט כל מילה. פשוט הרבי השקיע בזה שעות. זה הגהות. יש הרבה סוגים של הגהות. לפעמים הרבי הגיה קצת והגיה הרבה. זה רואים שהרבי הגיה את השיחה ממש ריבוי האורך, ריבוי הסופר. למחרת זה היה יום שלישי, כמו השנה הזאת היה עשרה בטבת, היה יום שלישי. למחרת, ביום שלישי אחרי מנחה, הרבי התפלל למטה בבית הכנסת הגדול ב-770, ואחרי מנחה הרבי אמר שהוא יקיים את הפעולה בפועל. אז

07:04 בלילה הוא רק הורה לחדש את זה. אז הרבי הוא לא רק נוהג, גם נוהג מקיים מה שאומרים לישראל, עשה שעשה. אז הרבי בעצמו אחרי מנחה דיבר שיחה, או שיחה שזה היה דברי כיבושין הראשון שהרבי דיבר, אז זה היה בעשרה בטבת תשל"ח. השיחה הזאת גם כן הרבי הגיה את זה. יש את זה בהנחות, יש שיחה של... יש את השיחה עם כל הפרטים. גם השיחה שהרבי דיבר בלילה וגם ביום עם כל הפרטים. זה היה ל"ח, ומאז נהיה סדר קבוע שהרבי היה כל, כל תענית זה נהיה סדר קבוע בכל התעניות. שבעה עשר בתמוז, צום גדליה, כל התעניות. הרבי היה נוהג לדבר דברי כיבושין, לדבר שיחה אחרי מנחה. אני אומר כל התאריכים, אני מתכוון עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ותענית אסתר. ארבע תעניות האלה. הרבי היה אומר תמיד כל השנים, מתשל"ח זה התחיל בעשרה בטבת ל"ח ועד עשרה בטבת נ"ב, זה היה הפעם האחרונה שזכינו. אחרי זה היה כבר חודש אחר, אז כבר לא היה תענית אסתר נ"ב, אבל עשרה בטבת נ"ב זה היה פעם האחרונה. והמעניין שבעשרה בטבת נ"ב, שזה היה לעומת זאת הפעם האחרונה שהרבי דיבר דברי כיבושין, היה גם כן פעמיים. הרבי דיבר גם בליל עשרה בטבת, גם ב-, גם בעשרה בטבת אחרי מנחה. סתם מעניין שבפעם הראשונה, בפעם האחרונה היה אותו דבר. בנ"ב היה בליל עשרה בטבת. הרבי דיבר שיחה, אז הרבי אמר שכדי לפעול שמחר לא יהיה תענית. שהרבי, הרבי רצה לעשות שלא יצטרכו בכלל לעשות תענית. אז זה תלוי בהתעוררות תשובה של היום בלילה. הרבי דיבר כן שיחה שכל אחד ישתדל לעשות התעוררות תשובה באופן שההתעוררות

09:14 תשובה יפעל שמחר לא נצטרך לעשות תענית, וממילא יהיה... היה שיחה מאוד חזקה ליל עשרה בטבת. אני זוכר את השיחה הזאת כי אנחנו היינו באוסטרליה אז, השלוחים, ו-- כי אנחנו שמענו את השיחה כבר היינו באמצע התענית. כבר היינו באמצע עשרה בטבת. אצלנו זה היה שלוש עשרה שעות יותר מאוחר. אז היינו כבר באמצע עמוק בתוך התענית. אבל זה היה מעניין שהרבי דיבר כדי שלא יצטרכו לעשות תענית. זה היה ליל עשרה בטבת. ביום עשרה בטבת אחרי מנחה אז הרבי דיבר גם כן. זה היה שיחה שהרבי דיבר אז עשרה בטבת נ"ב. אז זה היה נהיה סדר קבוע. בתשעה באב הרבי לא היה מדבר. חוץ מהשנה האחרונה. כי ידוע נ"א היה פעם יחידה, יוצא מן הכלל שהרבי דיבר שיחה אחרי מנחה, אבל בדרך כלל תשעה באב הרבי לא היה מדבר. אה, וזה מובן בפשטות גם כי זה טכנית, סתם תשעה באב מתפללים ותפילין וזה, ומנחה זה לא פשוט לדבר. אז רק בנ"א הרבי חזר לחדר ועוד פעם ירד לפני מעריב. זה היה משהו יוצא מהכלל. בנ"א, שאז היה תקופה של ימי המשיח שהרבי עשה כל מיני חידושים. אז היה זה משהו, היה משהו, משהו ספציפי. אבל הסדר של דברי כיבושין זה היה בתעניות האלה. כמובן ביום כיפור גם כן הרבי לא דיבר. זה היה בכלל, אף פעם הרבי לא דיבר ביום כיפור. אז עד כאן זה פשוט להכיר את המאורעות. עכשיו נגיע לתוכן. מה זה דברי כיבושין? אז אתה אומר דברי כיבושין פירושו דברי מוסר. כן, אבל בפועל הרבי, הסדר שאנחנו זכינו לראות ולשמוע מהרבי, הדברי כיבושין שהרבי מדבר לפני מנחה, אז זה היה בדרך

11:06 כלל הרבי היה מדבר יותר בסגנון של ענייני תורה. זאת אומרת, זה לא היה שהרבי נתן דרשה של מוסר או שיחה של מוסר. זה היה הנהגות, עניינים של ענייני דיומא. מסביר את התוכן של היום ומסביר את ההוראות בעבודת השם שיכולים לקחת מהתוכן של היום. בדרך כלל הסדר של השיחה בדברי כיבושין היה קודם כל להסביר בכלל מה העניין של תענית. כן, בדרך כלל הרבי היה מסביר כמה דקות להסביר מה זה תענית בכלל. תענית זה עת רצון, כוח של עת רצון, מביא מהתניא, מהפסוקים. כמה עניינים להסביר מה זה עניין של תענית בכלל. אחרי זה מדבר על עניין של ענייני תשובה. מבוסס על הרמב"ם שהתעניות היו צריכים לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. תמיד היה מביא את הרמב"ם, ש-- שהרמב"ם כותב בהלכות תעניות שאסור לחשוב שמקרה הוא. שכשקורה משהו אז יהודי אסור לו לחשוב שזה סתם מקרה. צריך לחשוב מה זה אומר לי ומה אני צריך לעשות לתקן. ולכן מהתענית עצמו, מהסיפור מה קרה אפשר לקחת מזה הוראות מה אנחנו צריכים לתקן. ואז היה מדבר על התוכן של המאורע. מה קרה בעשרה בטבת? מה קרה בשבעה עשר בתמוז? מה קרה ב-- צום גדליה, על דרך זה בתענית אסתר, ומה הלימוד שלוקחים מזה בעבודת השם? ואחר כך היה גם כן מדבר על החומש, חומש של היום או בשנים האחרונות על הרמב"ם של היום ולקשר את זה עם הזמן. זה היה בדרך כלל הסדר עניינים בשיחות של רובם של השיחות, של דברי כיבושין. אה, חלק-- לא רובם, אולי אני, אני מגזים. חלק מאוד גדול מהשיחות של דברי כיבושין הם יצאו מוגה, לפחות מהשנים הראשונות כן, מהשנים האחרונות

13:06 אולי לא, אבל יש הרבה שיחות מדברי כיבושין מתשל"ח, תשל"ט, תש"מ, תשמ"ב, תשמ"ג, חלק מאוד גדול שהרבי הגיה אותם, יצאו מוגה. אמנם יש לזה חשיבות, רואים שהיה לזה חביבות מיוחדת. אמ, אוקיי, זה כלומר, עכשיו נדבר על עשרה בטבת. מה הרבי דיבר בכלל בפרט כשזה מגיע לעשרה בטבת? אז מגיע לעשרה בטבת, כמה דברים מעניינים. דבר ראשון, הנקודה שדיברתי קודם, שישנם שני עניינים: לבטל את התענית ולהפוך את זה ליום טוב. זו שיחה שהרבי דיבר בתשל"ח, וזה יצא אחר כך מוגה בליקוטי שיחות חלק ט"ז. מי שרוצה ללמוד את השיחה, מאוד געשמאק, חלק ט"ז, עשרה בטבת. יש שיחה שלמה על הסוגיה הזאת שהרבי מדבר על הרמב"ם ועל הלשונות ברמב"ם. יש שני עניינים ב-ב-ב-ביטול התענית, לא סתם לבטל, כן? ודווקא בקשר לעשרה בטבת במיוחד, זו שיחה של הרבי שנמצאת בליקוטי שיחות. אבל בקשר ל-- עשרה בטבת באופן פרטי, אז הרבי דיבר כמה דברים מאוד מעניינים. הוא דיבר שיש אבודרהם, יש ספר מפורסם אבודרהם, שזה היה אחד מהראשונים שהוא כתב ספר הלכה. זה ספר שמובא בשולחן ערוך, זה מובא הרבה. הוא כתב ספר בעניין ימי החגים, על הלכה, פירושים על התפילה, כמה עניינים. הוא מובא כמה וכמה פעמים בחסידות, ונגלה, בחסידות והלכה. אז האבודרהם כותב בנוגע לעשרה בטבת שזה חמור מכל שאר התעניות. כך כותב האבודרהם, שבפרט אחד יש חומר מיוחד בעשרה בטבת יותר מתעניות אחרות. הוא מביא עד כדי כך שאם עשרה בטבת חל בשבת אז היו צריכים בעצם לצום. לא היו דוחים את זה. שבעה עשר בתמוז שחל בשבת דוחים. תשעה באב שחל בשבת דוחים, כל התאריכים חוץ מיום כיפור. אבל הוא אומר שעשרה בטבת זה

15:23 כל כך חמור שאם זה היה חל בשבת, לא היו דוחים את זה גם כן. לפועל זה לא יכול ל-- ב-ב-- זה לא יוצא בשבת. ככה ככה יוצא הקלנדר באופן שעשרה בטבת לא יוצא בשבת. אבל הוא כותב שאילו עשרה בטבת יצא בשבת, אז אז לא יעשו. לא, לא, לא-- יצטרכו לצום גם בשבת. הוא אומר, מה המקור שלו? המקור שלו זה כי כתוב ביחזקאל שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל לקבוע את עשרה בטבת. אז יש פסוק ביחזקאל שהקדוש ברוך הוא אומר לו, "כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה", בקשר לעשרה בטבת. הקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל, "כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה", והאבודרהם, "עצם היום הזה" זה לשון שכתוב על יום כיפור, כן? ביום כיפור כתוב גם כן, כן, "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה". אז זה שהפסוק משתמש עם אותו לשון, זה אומר שיש לזה אותו חומר, אותה מדריגה. אז למעשה, כמו שאמרנו, עשרה בטבת אף פעם לא יוצא בשבת, אז אין כזאת מציאות. אבל מעניין, הרבי מציין שלמעשה יש כן דבר מיוחד בעשרה בטבת שאין בכל תענית, גם היום. שעשרה בטבת זה הצום היחיד שצמים את זה ביום שישי. כן, אין, אין עוד תענית שחלה ביום שישי. זה הצום היחיד שחל ביום שישי, עשרה בטבת. זאת אומרת שיכול לצאת ביום שישי, אבל שבעה עשר בתמוז אף פעם לא יוצא יום שישי. תשעה באב לא יכול לצאת יום שישי. צום גדליה לא יכול לצאת יום שישי, וגם כן תענית אסתר. יוצא שהתעניות האחרות לא יוצאות ביום שישי. הצום היחיד שיכול לצאת ביום שישי זה עשרה בטבת, ועל פי הלוח צריכים לצום עד צאת הכוכבים. זאת אומרת שבת כבר נכנסת

17:24 ועדיין צריכים לצום. אפילו האנשים שעושים דאווענען יותר מוקדם. יש הרבה אנשים שמתפללים קבלת שבת לפני השקיעה בשבתות, בפרט בשבתות הקיץ שהם ארוכים, אז יש הרבה קהילות שעושים פה בארגנטינה, שעשרה בטבת יוצא בקיץ, אז הרבה פעמים זה יום שישי מאוד ארוך ויש הרבה קהילות שמתפללים קבלת שבת לפני זה, אבל את התענית צריכים לחכות עד צאת הכוכבים. זאת אומרת כבר קיבלו שבת ואף על פי כן נשארים בתענית עד שמגיע הזמן של צאת הכוכבים. אז מזה רואים את החומרה, חומר של עשרה בטבת. השאלה היא מה באמת הסיבה לזה? למה עשרה בטבת יש לזה כזה חומר? מה, מה הטעם? מה יש בעשרה בטבת יותר מימים אחרים? אז זה הרבי מסביר שהטעם הוא בגלל שזו התענית הראשונה בהיסטוריה. זאת אומרת, מכל התעניות שקשורות עם חורבן בית המקדש. אז התענית הראשונה שפתחה את ה--- את השרשרת של הצרות התחילה בעשרה בטבת. מה קרה בעשרה בטבת? בעשרה בטבת קרה שמלך בבל נבוכדנצר עלה לירושלים ועשה את ה--- את המצור. סמך מלך בבל על ירושלים. אמרנו את זה בסליחות. אז בעשרה בטבת התחיל כל המצור על ירושלים, ולכן בגלל שזה אז היה התחלת המצור, אז זה היה התחלה. אחרי זה היה המשך, שבעה עשר בתמוז ששברו את החומה. אחרי זה היה תשעה באב שנשרף בית המקדש. אחרי זה היה צום גדליה, שזה היה שארית הפליטה שנ-- גדליה. אז בגלל שזה היה הסיבה והגורם, אז זה ה-- אז, אז יש, יש בזה חומר מיוחד. דבר שזה ההתחלה, שזה הסיבה, זה הגורם, כמו שאנחנו לומדים גם בבאתי לגני על חטא עץ הדעת. למה זה נחשב לחטא הכי גדול? בגלל שזה היה הסיבה והגורם לכל החטאים. אז בדוגמה

19:23 כזו, מכיוון שעשרה בטבת זה היה הסיבה והגורם לכל הצרות שקשורות לחורבן, שם הייתה התחלה. לכן יש לזה חומר מיוחד יותר משאר התעניות. זה הביאור שהרבי הסביר בקשר לעניין הזה. לפי זה גם כן עוד נקודה, יש שאלה שהמפרשים שואלים. הפוסקים שואלים, מגן אברהם, ט"ז, במפורש שואלים: הרי עשרה בטבת היה רק בבית ראשון. הסיפור של נבוכדנצר שהוא הגיע מסביב לירושלים זה היה בבית ראשון. בבית שני זה לא היה בעשרה בטבת. המצור התחיל ביום אחר. הרי כתוב באיזשהו מקום איזה יום. למה אם ככה אנחנו צמים רק בעשרה בטבת ולא צמים ביום שעשו את זה בבית שני? כן? ובנוגע לחומה, זה היה באותו יום, שתי הפעמים, בשבעה עשר בתמוז. ובנוגע לשריפת המקדש גם היה באותו יום, אבל המצור בבית שני לא היה באותו יום. זה לא התחיל בעשרה בטבת. למה? זה הפוסקים שואלים. אבל לפי הביאור הזה הרבי מסביר: מכיוון שעשרה בטבת, הצום הוא מצד התחלת החורבן, והתחלת החורבן זה גם בית ראשון. אדרבה, בית ראשון היה התחלת החורבן, כן? התחלת החורבן זאת אומרת התחלה לעניין החורבן. עשרה בטבת, הטעם של הצום זה לא רק בגלל המאורע הפרטי שקרה אז עם נבוכדנצר, אלא שעשרה בטבת היה התחלה לעניין של חורבן בית המקדש, שזה היה בבית ראשון, ולכן נשאר עשרה בטבת היום שאנחנו צמים בו מצד התחלת כל עניין החורבן. זה עוד שהרבי אומר. עוד נקודה מעניינת שהרבי עומד בקשר לעשרה בטבת זה בקשר לנקודה של, של סמך. מה קרה בדיוק בעשרה בטבת? סמך מלך בבל על ירושלים. אז הרבי תמיד היה מדייק פה דיוק מאוד מעניין. הלשון זה לא צר מלך בבל.

21:41 סמך מלך בבל. זה הלשון, לשון הפסוק, כמדומני, ואנחנו אומרים את זה ככה בנוסח הסליחות. סמך מלך בבל. מה זה הלשון סמך מלך בבל? סמיכה עם סמך זה פירושו שהוא עוזר. סומך ה' לכל הנופלים. מה שהיה צריך להגיד על מלך בבל — מלך בבל הגיע להילחם, אז זה לא סומך. סיבב, צר, מצור, זה לשונות — הלשון סמך זה לשון חיובי. כאילו הוא עזר. מה הוא עזר? מה הוא סמך? סומך נופלים? מה לשון סמך מלך בבל? אז הרבי אמר דבר נפלא. הרי ידוע שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה, וכשהקדוש ברוך הוא הביא את נבוכדנצר, אז מיד כשהוא הביא את נבוכדנצר הוא הביא את הרפואה בתוך המכה. הקדוש ברוך הוא הביא בתוך החורבן, בתוך הגלות, מיד כשהתחיל הבלגן, ההתחלה, הקדוש ברוך הוא רצה להביא לבני ישראל גם כן את הרמז מהו התיקון, מהו הרפואה, שלא יגיע כל העניין של החורבן, שלא יצטרכו, שלא יקרה החורבן. מה הרפואה? אז הגמרא אומרת הרי במסכת יומא, על דרך זה במסכת גיטין, כן? לומדים את העניין שכל חורבן בית המקדש קרה בגלל העדר אחדות, בגלל פירוד לבבות. וזה מה שהגמרא אומרת במסכת יומא, שחורבן הבית היה בעבור שנאת חינם. וראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, ואחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם, שזה הולך על שנאת חינם. הגמרא אומרת, המהרש"א מסביר שהעניין של שנאת חינם זה היה הגרעין של חורבן בית המקדש. ופרטי זה הסיפור של קמצא ובר קמצא בגמרא גיטין. ובמילא יוצא שמכיוון שכל חורבן בית המקדש היה בסיבת שנאת חינם, ואפילו בבית ראשון שהחורבן היה בגלל גילוי עריות, עבודה זרה, אז הרי כתוב במדרש שאם בני ישראל היה להם

23:51 אחדות אז הקדוש ברוך הוא היה מוחל להם אפילו אז. יש כזה מדרש. אז ממילא יוצא שאהבת חינם ושנאת חינם זה בעצם כל הסיבה של גלות וגאולה. אז ברגע שנבוכדנצר הגיע, מה עשה נבוכדנצר? הוא סגר את ירושלים. ברגע שירושלים סגורה, מה קורה? אז כל היהודים נמצאים ביחד. אי אפשר לצאת, אי אפשר להיכנס. אז אנחנו כולנו מאוחדים. אם כולנו מאוחדים, אז כאן צריכים לתפוס את הנקודה. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא שולח לנו פה מסר על ידי נבוכדנצר שדורש מאיתנו אחדות. אין מצב, אנחנו לא יכולים לברוח. אנחנו צריכים להיות ביחד בתוך ירושלים, קרוב לבית המקדש. כדי מה? כדי שיהיה כירושלים הרים סביב לה. איך כתוב שמה? כעיר שחוברה לה יחדיו. עניין החיבור, עניין האחדות. להתחזק באחדות ישראל ובמילא לא יהיה חורבן בית המקדש בכלל, וזה הפשט. סמך מלך בבל על ירושלים. מלך בבל, כמובן, הכוונה החיצונית של מלך בבל הייתה חורבן. זה היה חשבון שלו. אבל מצד הקדוש ברוך הוא, זה שהוא הביא את מלך בבל היה סמך מלך בבל. זה היה סומך. זה היה דבר כדי לשמור, לחזק, לעזור, לעזור, לעודד את בני ישראל, לגרום להם שיהיה את העניין של שחוברה לה יחדיו בעניין האחדות, ועל ידי זה במילא יתבטל הסיבה של הגלות ובמילא יתבטל גם המסובב ובמילא יהפוך פה העניין של, של זה, שיתהפך כל המצב, ובמילא לא יהיה בכלל חורבן בית המקדש. לפועל הייתה בחירה חופשית ובני ישראל כנראה לא למדו את המסר ולכן היה אחרי זה ההמשך, בשבעה עשר בתמוז, תשעה באב, כל שאר העניינים התגלגלו באופן לא טוב. אבל אם ככה, הרי מה שאנחנו צריכים ללמוד מהעניין של עשרה בטבת זה הלקח. הנקודה הזאת

25:48 עד כמה צריך להתחזק באהבת ישראל ואחדות ישראל, שזה התיקון האמיתי, שזה הדרך האמיתית כדי לגרום שלא רק שלא יהיה יותר תעניות, אלא אדרבה, יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. אז זה כמה נקודות שהרבי דיבר בקשר לתיקון העניין של עשרה בטבת. הנקודה האחרונה יש גם כן בליקוטי שיחות בחלק כ"ה, שיחה מוגה על עשרה בטבת. עוד דבר אחד שאני רוצה לספר מעשרה בטבת, שזה היה, זכיתי להיות שמה גם כן באותו עשרה בטבת. זה היה בתשמ"ז, היה דידן נצח. הדידן נצח היה בה' טבת. באותו שנה עשרה בטבת יצא יום ראשון. בשבת היה פארברענגען לא נורמלי של התעוררות על גאולה. שבת, שבת ויגש היה פארברענגען שהרבי דיבר אז מאוד, מאוד חריף, שהמפתח של משיח נמצא ביד כל אחד וצריכים עוד, צריכים כל אחד לדעת שעל ידי התפילה שלו אז הוא יכול להביא את המשיח בפועל ממש. הרבי דיבר אז ממש בצורה מאוד חזקה, חריפה, וצעקו עד מתי. זה היה משהו מאוד חזק. שבת ויגש מ"ז. מוצאי שבת היה אסיפה של רבנים. הגיעו אז מכל העולם לדידן נצח, הגיעו אז רבנים מכל העולם והיה התעוררות מאוד גדולה שצריכים לפעול את הגאולה. הרבי בשבת גם כן הזכיר העניין שצריך פסק דין. לא זוכר בדיוק מה היה הלשון, אבל הבינו שהרבי פסק. אולי הרבי אמר את זה מפורש. אני עכשיו לא בדקתי את זה, אבל שהרבנים צריכים לפסוק את זה כאילו שמשיח צריך להגיע. אז היה אסיפת הרבנים מוצאי שבת, ערב עשרה בטבת, וכתבו פדיון נפש לרבי. ביום ראשון בבוקר כתבו את הפדיון נפש וחתמו על זה כל הרבנים שהיו ב-770 באותו, באותו דידן נצח, אותו ה' טבת. אני

27:56 זוכר את זה מקרוב כי אבא שלי היה אז גם כן אצל הרבי והוא גם כן נמצא בחתימות. היו שם כמה וכמה רבנים שחתמו מכל העולם, מהארץ ומאמריקה וכולי, וחיכו שהרבי יגיע מהבית. הרבי היה מגיע בעשר בבוקר לעבודה תמיד. בעשר בבוקר הרבי הגיע והרבנים עמדו בגן עדן התחתון, ליד הדלת של הרבי עמדו כל הרבנים וכשהרבי הגיע מהבית אז אמרו-- אז אחד מהרבנים ניגש ומסר לרבי את הצעטל. היה רגע מאוד... הרבי היה מאוד, מאוד רציני. היה מכתב קטן, נראה לי שכבר התפרסם בכמה מקומות. היה מכתב שהרבנים כותבים פסק דין שכבר כלו כל הקיצין, שמשיח צדקנו צריך להגיע וכבר הגיע הזמן שתהיה גאולה אמיתית ושלימה, והחתימות. הרבי נעמד ליד הדלת והרבי הסתכל על ה-- הרבה זמן, הרבי ככה הסתכל. הרבי היה מאוד-- ראו על הפנים של הרבי הרבה מתח, הרבה, הרבה. הרבי היה מאוד, מאוד, מאוד רציני והרבי הסתכל על זה הרבה זמן. היה תנועות עם הראש, זה היה מאוד, מאוד, היה פחד. אבא שלי מספר שפשוט היה, היה פחד עצום בחדר. מה הרבי הולך-- קיצור, היה משך זמן ואז הרבי גלגל את זה והרבי דיבר כמה מילים. כן. אה, הרבי, הנאומן[?] וזה וזה, אמר כמה, כמה מילים, לא זוכר עכשיו האותיות בדיוק, כן? אמ, התייחס לעניין, כן, אמר כמה ברכות בנוגע לעניין ואז בסוף הרבי גמר סיום של השיחה, אמר, "ובפרט שנמצאים עכשיו שלושים יום לפני י' שבט". זה היה הסיום של השיחה, של הברכות שהרבי אמר, "בפרט שנמצאים שלושים יום לפני י' שבט". זה היה. אחרי זה הרבי נכנס לחדר ובהמשך לזה, למחרת הרבי התחיל את כל המבצע של עמדו הכן כולכם, החודש לי' שבט,

30:19 שלושים ימי הכנה, כל השטורעם שהיה. פעם ראשונה שהרבי עשה שטורעם כל כך גדול של שלושים ימי הכנה לי' שבט עם עמדו הכן כולכם, היה, היה, התחיל אז מהימים האלה. אז סתם זה נקודה. אז ממילא גם בשבילנו היום הגיע עשרה בטבת. אז בנוסף לעצם העניין שעשרה בטבת זה עת רצון וכולי וכולי, זה גם כן הזמן גם להתחיל את החודש, שלושים ימי הכנה לי' שבט עם עמדו הכן כולכם, זה שתי דברים שתלויים זה בזה, שנזכה כבר ש-- שנזכה לראות את הרבי בעיני בשר ונזכה כבר שיהיה באתי לגני אחרי סילוקו ונזכה זען זיך מיט'ן רבי'ן דא למטה נשמה בגוף והוא יגאלנו!