ביאורים בהגדה - מנהגים ופתגמים לליל הסדר

00:04 דובר 1 הסדר. אז לפני שאני אתחיל אני רוצה להגיד שרוב הדברים שאני אדבר זה דברים שאני שמעתי מפי השמועה. אני לא זכיתי להיות בסדר של הרבי. בכלל, הסדרים של הרבי, כל ההנהגות מה שיודעים זה הכל מהשנים הראשונות עד שנת תשל"א, שאז הרבי הפסיק לעשות את הסדר ברבים. עד שנת תשל"א, ידוע, הרבי היה עושה את הסדר ברבים בבית של הרבי הריי"צ, כמו שהיה לפני תש"י. אז הרבי המשיך גם כן אחרי תש"י עשרים שנה. תשל"א נסתלקה הרבנית של הרבי הריי"צ, ואז הרבי גם כן הפסיק לעשות את הסדר למעלה בבית של הרבי הריי"צ, ואז כבר הסדר היה רק הרבי והרבנית והשמש, שמש בית קודש, ר' שלום בער גנזבורג. אז כל מה שאנחנו יודעים, על כל פנים מה שאני יודע, זה דברים ששמעתי מחסידים שהיו שמה. שמעתי או קראתי. היום יש כבר הכל כתוב. יש ספר, לא יודע איך קוראים לזה בדיוק, של הרב מונדשיין. יש לו ספר, הספר של הרב מונדשיין, מנהגים, יש לו איזה שם על ניסן, אייר, סיוון. חלק שלם. כל המנהגים של רבותינו נשיאינו, של ה-- לא רק של הרבי, של כל הרביים. הוא מלקט הנהגות של כל רבותינו נשיאינו, גם כן מלקט הנהגות של חסידים אחרים וכל מיני דברים. יכולים להסתכל שמה גם כן. היום יש גם כן הגדה שיצאה על ידי היכל מנחם. הם עשו הגדה, חוץ מההגדה של הרבי הם גם כן הוסיפו הנהגות גם כן מפי השמועה. אז הכל כבר נדפס בפירוש, אבל זה טוב לדבר על זה ברבים, ללמוד אותם, וגם כן אולי יש וורט או סיפור או משהו שלא כל כך ידוע. בכל

02:41 דובר 1 פנים. אמ, נלך לפי סדר ה-- סדר של פסח, כן? אה, אני ר-- עוד, עוד הקדמה אחת. כמובן שהרבה דברים זה הכל דברים שמפי השמועה. יש דברים מפי הזיכרון ויכולים לעשות טעויות. כן, אז אני מבקש סליחה מלכתחילה. סליחה מלכתחילה וכפולה אם אני טעיתי, אם אני לא, לא חוזר נכון במאה אחוז מהזיכרון את הדברים כמו שהם בדיוק. אבל על כל פנים. אמ, ליל הפסח. אז כמו שכתוב בספר המנהגים, היה סדר אצל כל רבותינו נשיאינו, שאת ליל הסדר היה לילה מיוחד בשביל כל עם ישראל, אצל רבותינו נשיאינו בפרט. זמן מאוד רוחני. ובסדר אנחנו היום מדברים גם כן דברי תורה. אומרים ביאורים. וידוע שהיה הבדל בין הלילה הראשון והלילה השני. בלילה הראשון, כמו שכתוב בספר המנהגים ובהגדה של הרבי, הרביים הקפידו לאכול את האפיקומן לפני חצות הלילה, רק את האפיקומן. זאת אומרת, לא את ההלל. ההלל כבר אמרו אחרי חצות, אבל אכילת האפיקומן הקפידו שיהיה לפני חצות. וממילא אז מיד אחרי מעריב היו ממהרים ללכת לעשות את הסדר, להכין את הדברים כדי שיוכלו להתחיל עם מגיד מיד, ואפילו שהיו אומרים ביאורים, הביאורים היו בקיצור. רצו להגיע לאפיקומן לפני חצות. מה שאין כן בלילה השני, שמה לא הקפידו על חצות, ואז מלכתחילה הסדר היה מתחיל מאוחר, כמה שעות אחרי מעריב, וגם כן היו מאריכים בסדר עד שלוש, ארבע לפנות בוקר. לא היו מקפידים על זמנים. כך היה אצל כל הרביים. אצל הרבי שלנו הסדר לא היה ככה. אצל הרבי הסדר בשני הלילות היה בקיצור, גם בלילה השני. את ליל הסדר גם כן הרבי היה גומר בדרך כלל, דווקא לא בגלל שהיה מקפיד. זה היה אצל הרבי, היה עניין בגלל

05:25 דובר 1 שזה היה בבית של הרבי הריי"צ. אז הרבי לא דיבר הרבה. הרבי היה ממעט בדיבור בכלל. מכיוון שהיה אז ידוע שהרבי היה יושב בליל הסדר, אז היה, שהכיסא של הרבי הריי"צ היה כיסא ריק והרבי ישב בצד בדיוק כמו שהיה עוד בחיים חיותו של הרבי הריי"צ. אז גם ראו אצל הרבי את הביטול כעבדא קמיה מריה. הרבי היה יושב, לא, לא, כמעט לא מדבר. הרבי היה רק מדבר אם היו שואלים אותו שאלות, ולא שאלו שאלות אז הוא לא היה מדבר, והיו רואים אצל הרבי אפילו התנועה, כשהיה מסתכל מפעם לפעם היה מסתכל על הכיסא. ראו אז ממש במוחש את העניין, איך שאצל הרבי הרבי הריי"צ נשאר היה חי וקיים. אז לכן לא היה נוהג אצל הרבי להגיד ביאורים בהגדה. הגדה היו אומרים אצל הרבי, הכל היה מקריא. היה בן אדם שהוא היה ממונה לקרוא את ההגדה בקול רם. הרבי היה קורא בשקט, וכל האנשים, האורחים, כל מי שישב בשולחן. ובכלל היו יושבים שם קבוצה של אנשים חשובים, זקני אנ"ש או אורחים. אנשים שבאו מרוסיה, כל מיני אנשים שהיו מזמינים. הרבנית נחמה דינה, היא הייתה ממונה על הזמנת האורחים, והיו אומרים בשקט. והיה אחד שהוא היה קורא בקול. קראו לו ר' יענקל כץ עליו השלום. היה יהודי שגר בשיקגו. הוא היה מגיע לפסח להיות בסדר של הרבי והוא היה קורא את ההגדה בקול. אז ממילא הגדה עצמו היו אומרים פחות או יותר בלי ביאורים. בזמן של שולחן עורך אז היו שואלים שאלות. בדרך כלל הרש"ג, הגיס המבוגר של הרבי, הוא היה שואל את רוב השאלות. כמובן שהבחורים היו שואלים אותו כל מיני שאלות שהוא

07:29 דובר 1 ישאל הרבי. היו, היו מבקשים ממנו שהוא ישאל. היו גם כן אחרים. ככה היה הסדר. אז בזמן של שולחן עורך היו שואלים שאלות והרבי היה עונה. כך היה בלילה הראשון וגם לילה שני. לילה ראשון יותר בקיצור, לילה שני היה יותר זמן של שולחן עורך. אחרי זה בחלק השני של ההגדה, אחרי שולחן עורך, הלל, נשמת, כל זה. אז הרבי היה, אה, הרבי היה אומר את זה בקול. זאת אומרת החלק הראשון של ההגדה היה ר' יענקל כץ אומר בקול, ובחלק השני של ההגדה, משפוך חמתך עד הסוף, הרבי היה אומר בקול. הרבי היה כמו החזן, כמו הבעל, אה, המקריא, וכולם, אנשים אמרו בשקט. בלילה השני של פסח, אחרי הסדר, וכשנגמר הסדר, אז הרבי היה הולך ללוות את האמא, הרבנית חנה, היה לוקח אותה לבית, ואז הרבי היה חוזר ל-- לשול, לבית כנסת, לבית מדרש, ושם הרבי היה עושה פארברענגען. פארברענגען של ליל ב' בחג הפסח היה בלי משקה, בלי יין כמובן. משקה לא שותים בפסח, יין לא היה, בלי לחיים, כי הרי זה היה כבר אחרי הסדר. אחרי הסדר אסור לשתות. זה היה פארברענגען יבש. היה בלי לחיים, בלי אוכל, היה רק הרבי היה מדבר והיו מנגנים ניגונים בין ביאור אחד לשני, והרבי, אז הרבי היה אומר ביאורי הגדה. זה בגלל שבחדר בבית של הרבי, אצל הרבי, הרבי לא רצה לדבר, אז את כל הביאורים הרבי היה אומר אחרי הסדר. בדרך כלל בערך בשעה שתים עשרה וחצי היה מתחיל הפארברענגען, וזה היה נמשך לפעמים עד שלוש, לפעמים עד ארבע. הרבי היה אומר ביאורים בהגדה של פסח, וזה יש לנו. זכינו שיש לנו בתורת מנחם. מי שרוצה להסתכל

09:46 דובר 1 כל השנים מתשי"א עד תש"ל, שאז נפסק הנוהג הזה גם כן. אז הרבי היה מתוועד בליל ב' לחג הפסח ואומר ביאורים. במשך השנים גם כן היה אומר מאמר בליל ב' לחג הפסח. הכל היה הסדר הזה. עוד פעם, בתש"ל היה פעם האחרונה. בתשל"א הרבי כבר לא עשה את זה. במקום זה אז הרבי התחיל להתוועד בי"א ניסן, וזה היה דבר מעניין. הרבי הפסיק עם ליל פסח, אבל במקום זה מתשל"א התחיל הרבי להתוועד כל שנה לפני פסח. הפארברענגען הקבוע של י"א ניסן התחיל בתשל"ב, כשעשה שבעים. היה צריכים. זה היה כמו תשלום. כן, סתם. זה עניין כללי כדי לדעת איך היה הסדר אצל הרבי. פה מגיע לפרט את הסדר. אז דבר ראשון נתחיל מהקערה. כן, הרבי היה נוהג להסתכל כל הזמן בהגדה על כל פרט ופרט. זאת אומרת כל הנוהג, כל דבר, כל אחד מהנוהג של הסדר, הרבי היה מסתכל בפנים. וההגדה שלו, היה לו את ההגדה. הרבי היה משתמש עם ההגדה של הרבי, ההגדה של עצמו, שהיה לזה את הביאורים. ההגדות האלה שיש להם את הביאורים של הרבי. זה היה ההגדה שהרבי היה משתמש, והרבי היה מסתכל כל הזמן בהגדה. לפעמים מסתכל למטה, אבל בעיקר מה שכתוב בסדר. לא רק שהיה מסתכל, הרבי היה נוהג אפילו לקרוא את זה. זאת אומרת כל הסדר שכתוב בהגדה, מה שהרבי כותב, הרבי היה קורא את הכל. בסדר השולחן עורך, כי אורות בגין מצה ומרור בשקט. אבל הרבי היה קורא בפה את כל הנוסח. ישראל ולוי. הרבי קורא את העניין, והרבי היה מסדר את הקערה לפי מה שכתוב. ככה מסתכל וכך היה עושה את הקערה. אה, מה הסדר של הקערה

11:48 דובר 1 אצל הרבי היה, אה, הקערה עצמה. הרבי היה משתמש עם מגבת. הרבי לא היה משתמש עם מה שכולם משתמשים היום, מה שקונים בחנויות, את הדבר הזה העגול. הרבי היה לוקח מגבת, טאוול, איך אומרים, טורז'ה גדולה, והרבי היה קופל את זה פעם, קופל את זה עוד פעם, וזה היה הקערה של הרבי. ושמה, כן, כמו שניקח את זה ככה וככה, וזה היה, ככה היו עושים, כמו מגבת לבנה, וזה היה קערה. וכאן היה שלוש, כן, היה נהיה שלוש, אה, כיסים להכניס את המצה. זה היה קערה. אה, כידוע שכתוב, כמו שכתוב בהגדה גם כן, שה-- רק האדמו"ר, רק הרבי, היה משתמש עם קערה של כסף מתחת למצה. רק האדמו"ר. אלו שהיו מסובים לא היו נוהגים, וממילא גם כן הרבי לא היה משתמש עם הקערה של כסף, ורק היה הפריערדיקער רבי, היה לו קערה של כסף. ופה אם ממש, אה, הרבי נשאר בספק עם ההנהגה הזאת, לא לשים קערה. קערה אני מתכוון מתחת ל-- לדבר הזה, לשים קערה של כסף. הרבי נשאר בספק אם צריכים לעשות את זה, אם זה עניין רק של רבי, או זאת אומרת, חסידים לא עושים את זה, או חסידים לא עושים את זה רק כשנמצאים לפני הרבי. אבל כשחסידים נמצאים בבית שלהם, כן עושים את זה. יש בזה, אף פעם לא שמעתי מסקנה בזה. אני שמעתי כמה וכמה דעות. יש בזה מחלוקת. יש כאלו שעושים, לא עושים. לא יודע, כל אחד איך שעושה בבית שלו שיעשה. הגיע לפועל אז הרבי היה לו את המגבת הזאת, שהיה קופל את זה לשלוש חלקים כדי שיהיה לזה כיסים, ואז הוא היה שם את המצות. והרבי היה מחפש מצות שיהיו

14:10 דובר 1 עגול-- כידוע, כמו שכתוב גם בהגדה, שהמצות יהיו כפופים קצת, כן? ולשים את זה, את הכפוף, למעלה. זאת אומרת שזה ייראה כמו כלי. כן, המצה, מחפשים מצות שהוא יהיה קצת כפוף ושמים את זה כלפי מעלה, כי על פי מה שהרבי הרש"ב כותב, אז הכוונה ברוחניות, העניינים של המצות והסימנים. המצה זה כלים, הסימנים זה גדר של אורות, אורות וכלים. אז לכן, אז המצה צריך להיות בצורה של כלי. לכן הקפידו לחפש מצות שיהיו קצת כפופים כלפי מעלה. שמים את הישראל ועליו את הלוי ועליו את הכהן. כמו שאמרתי, הרבי היה אומר את זה גם כן כשעושים, עושים את הקערה. אז אחד הסיפורים הוא שהרבי ראה פעם בחורים שמים סערוויעטעס, אה, מפיות נייר מתחת לסימנים, כדי שלא תשתות מצד, כדי שלא החרוסת, זה קצת רטוב, או הכרפס יכול להיות קצת רטוב לפעמים, או הביצה וכולי. אז כדי שיהיה יבש, אז, אבל הרבי הקפיד על זה. הרבי אמר שלא, לא עושים שום מפיות, את הדברים על הקערה. לא לעשות שום הפסק בין הסימנים והקערה. אז כן, עכשיו, ונגיע, אז ניקח את הסימנים ונגיע לסימנים. אז דבר ראשון יש את הזרוע. הזרוע, כמו שהרבי כותב בהגדה, וכך הרבי גם כן הקפיד, הרבי היה מוציא את הבשר של ה-- עוד מעט נגיע לחרוסת. כן. אה, עוד מעט נגיע לחרוסת, זה מאוד חשוב. נתחיל עם הזרוע.

17:18 דובר 2 אין בעיה ש

17:21 דובר 1 אז זה מה שאני אומר. עוד מעט. לא, דווקא לא, לא הקפידו. א-א-אז דבר ראשון, ונגיע לזרוע, אז הרבי הקפיד לקחת את הזרוע, את מה שנקרא גוגל קוגוט כמו שמה. להוציא את כל הבשר, שיישאר ממש עצמות, אולי טיפה של בשר. לא ממש לגמרי, כמו שכתוב שיישאר איזה משהו. אבל היה מקפיד להוציא את רוב הבשר מזה ושיישאר רק העצם. זה הכל כדי להרחיק שלא יהיה דמיון לקרבן פסח, כידוע. אז הרבי בעצמו היה מוציא את זה, והיה לוקח חתיכה קטנה, וזה היה שם בתוך הזרוע. הביצה, שזה עושים בצד שמאל, שזה זכר לחגיגה. אז הרבי הקפיד שהביצה תהיה עם הקליפה, כן? שהביצה תהיה עם הקליפה, והרבי הקפיד גם כן שהביצ-- שהקליפה תהיה חלק שלם, לא תהיה שבורה. לפעמים הביצה, זה הרבי הקפיד שהביצה תהיה דווקא ביצה שלמה בלי שום שבירה. אחר כך גם כן אנחנו נזהרים שהביצה לא תהיה לזה חותמת. אה, לפעמים יש ביצים שקונים את זה בחנות עם חותמת. היו מקפידים לפני פסח לרחוץ את החותמות, אלו שיש להם חותמות על הביצים. אבל הכול כי הרבי הקפיד שהביצה לא יהיה לזה שום, שתהיה ביצה שלמה לגמרי. זה בעיה לשים את הביצה ככה על הקערה, כי זה, כי זה הביצה. כשזה עגול אז זה עושה סיבובים. הרבי היה משחק הרבה זמן. היו אומרים שלפעמים היה כמה דקות לסדר את הביצה שזה לא ייפול. לשים את זה במקום בדיוק ולא יתגלגל. לפעמים זה לא כל כך קל, אבל הרבי היה אז הכי קל על זה אתה עושה קצת, שובר קצת, אז זה מונח. אבל הרבי דווקא הקפיד לא לשבור, רק להשאיר את זה עגול. זהו, נגיע לביצה.

19:31 דובר 1 טוב, ונגיע למרור, אז הרבי היה מכין את המרור במטבח. אה, ר' שמואל גרליק כידוע התחבא פעם במטבח, אז ממילא זכה לראות איך הרבי מכין את המרור, והוא מספר בפרטי פרטים כל פרט איך הרבי הכין את המרור. אה, יכול להיות שאני אשכח פרט. אני מפחד. אני לא יכול לחזור על זה בדיוק כמו שר' שמואל יודע לחזור. אבל בכללות מה שזכור לי, שהרבי היה לוקח מה יש במרור, יש את החריין שזה הלבן, ויש את הירק, החסה מה שנקרא, שזה ה-- הלצ'וגה הירוק. אז הרבי היה לוקח קודם כל מהלבן יד שלמה ככה גדול, והיה סחיטה, היה סוחט שלא יישאר שום מיץ. היה סוחט את המיץ על הרצפה בשביל שלא יהיה, והיה שסחיטה. אז כשזה הולך לאיבוד אז אין בעיה של סחיטה. אז הרבי היה לוקח את כל הזה, סוחט, ואז הוא היה מוסיף עוד עד שיהיה ככה חתיכה גדולה. והרבי היה מקפיד על מרור בהידור. ו... אז דבר ראשון זה היה ככה עושה את זה שיהיה עגול כמו איזה ביצה עגולה. אחרי זה היה לוקח מהירוק, מהלצ'וגה, מהמרור, אה?

21:11 דובר 3 לולב.

21:11 דובר 1 לולב. והיה לוקח רק את העלה בלי ה-- בלי הקלח, לא החלק שבאמצע. דווקא מהעלה, מהירוק, היה לוקח ככה ועוטף. הוא היה עוטף את ה-- את החריין, עוטף את זה מכל הצדדים כמו כדור. אחרי שהוא היה עוטף, אבל היה לוקח חתיכה של חריין לא מרוסק, חתיכה של חריין של הלבן, חתיכה חזקה של ה-- של הראש. שחריין יש ראש של החריין לא מרוסק, לוקח חתיכה, ואת החתיכה הזאת הוא היה מכניס בפנים. היה דוחף לתוך הכדור ואחרי זה עוד פעם סוגר. זה היה הווידאו של עשיית המרור, וזה היה לוקח כמה דקות. הגאנצע וידאו זה היה שהרבי היה מסדר את המרור. אז זה המרור, זה הרבי, זה הרבי היה שם על הקערה. אחרי זה יש את החרוסת. מגיע לחרוסת אז... נזהרו לא לשים את היין בתוך החרוסת. החרוסת צריכה להיות הכי עבה שיכול. החרוסת עושים מתפוח ומאגס ומאגוזים. נואסס, פרס אי מנזנס. אפל, פייר אנד נאטס. נאו, אה, אצל הרבי היו עושים דבר ראשון כדי שזה יהיה הכי עבה שיכול. לא היו מרסקים את זה בצורה הכי-- אתה יכול לרסק את התפוח עד שזה הופך להיות לליקוויד. היו מרסקים את זה באופן שהיה נשאר קצת יבש. להשתדל שזה לא יהפוך ממש ל-למים, כאילו. אני שמעתי מפי ר' שמואל ואני לא הצלחתי לברר אם זה נכון או לא, שאפילו לא השתמשו-- אפילו שכתוב בגמרא שהשתמשו עם אגסים, אבל כשהאגסים היו מדי רכים אז לא השתמשו עם אגסים כדי שזה לא יהיה כל כך רך. אה, כדי שיהיה יותר עבה, השתדלו שה-שהחרוסת תהיה יותר עבה שיכול להיות, שלא יהיה כל כך ליקוויד. חוץ מזה לא שמו יין. כתוב בשולחן

23:58 דובר 1 ערוך שצריכים לשים יין, אבל את היין לא היו שמים לפני הסדר. בשעת מעשה של מרור, כשהגיעו לחלק של מרור, הרבי היה לוקח קצת מהחרוסת שהייתה על הקערה ושם את זה בתוך הכוס של ה-- בתוך הצלחת של היין. לרבי היה את היין עם הצלחת של קידוש, ארבע כוסות. הוא היה לוקח קצת מהחרוסת, טובל את זה קצת ביין של קידוש, ועם זה הוא היה טובל את המרור. אבל בחרוסת עצמו לא שמו יין. כל זה כדי שהחרוסת תהיה הכי עבה שיכול. אפילו שעל פי דין יין, אם זה יין נקי ואין לזה מים, אין לזה בעיה של שרויה, גרופס, כל הבלגן הזה הרי לא קיים. אף על פי כן, הרי הקפידו, אפילו השתדלו להקפיד גם בזה. אז זה היה החרוסת. מגיע לכרפס, אז הרבי היה שם בצל שלם. היה לוקח בצל, היה שם בצל שלם על המקום של הכרפס. אה, אחרי זה אותו, מגיע למרור של החזרת, גם שם היה על דרך המרור, אותו דבר גם כן על דרך כמו המרור ההוא. אותו, אותו, אותו, אותו כדור, אותו זה היה מונח, זה היה החזרת של מרור. כל זה זה היה החונך של הקערה. אחרי זה הרבי היה קורא את כל הנוסח. אחרי שהרבי הכין את הקערה, הרבי היה קורא את כל הנוסח של קדש עד נרצה. כל החמש עשרה, כל החמש עשרה סימנים הרבי היה קורא את זה כיוון שזה כתוב בהגדה, זה כתוב הכל ביחד, הרבי היה קורא את כל הזה, קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, קורא את כל החמש עשרה סימני הגדה ביחד, ואז היה מתחיל קידוש. קידוש זה בעמידה, והקידוש הוא, הרבי היה גם כן קורא

26:20 דובר 1 מה שכתוב פה, קדש, מוזגים לו כוס ראשון, ואף על פי שכתוב מוזגים לו, אז כידוע, כמו שמובא גם כן בהגדה, שהרביים הקפידו שלא יהיה מוזגים לו, הם עצמם היו מוזגים את הכוס והיו מקפידים על זה. בעולם נהוג שאחד מוזג לשני, אבל אצלנו בחב"ד דווקא מקפידים שכל אחד מוזג לעצמו. יש סיפור עם הרבי מהר"ש, מובא ברשימות, שפעם אחת היה איזה חסיד, אלטער חסיד, חסיד חשוב שישב בסדר, והוא התחיל למזוג לרבי מהר"ש, והרבי מהר"ש עצר אותו. הרבי מהר"ש אמר לו, אתה יודע מה הפירוש מוזגים לו? הוא הסביר לו שמוזגים לו, לו זה בגימטריה שלושים ושש, זה המידות, שיש המידות כל אחד כלול משש, ומוזגים לו הכוונה שצריכים למזוג את המידות. זאת אומרת שצריכים לתקן את המידות, שהמידות יהיו מידות ממוזגות, מידות עם [צחוק]. זאת אומרת, הרבי מהר"ש אמר את הווארט הזה כדי לרמז לו שמוזגים לו זה דרגה גבוהה, לא כל אחד שייך לזה. הוא עשה סימן שהוא בשביל-- כאילו שזה מילתא זוטרתא, שהוא בדרגה. אז הרבי מהר"ש אמר לו, יכולים לחשוב שהוא כבר מזוכך במידות, אבל מגיעים לגיל שישים ושמונה יכולים ליפול בניסיון כמו אברך בגיל עשרים ושלוש. זה היה המילים שהרבי מהר"ש אמר לו, וכמו שאמר לו ככה היה, שבגיל-- ככה מסופר ברשימות. בגיל-- הוא היה אז בגיל שישים ושתיים, אני חושב שזה קרה. שש שנים אחרי זה, בגיל שישים ושמונה, אז היה לו ניסיון בעניין מסוים, ואז הוא הבין מה שהרבי מהר"ש התכוון. הוא חשב שהוא כבר תיקן את המידות. עדיין היה לו מידות כמו בחור צעיר. אז ולהגיע לפועל, אז אצלנו לא מוזגים אחד לשני, אלא כל אחד מוזג לעצמו את היין.

28:39 דובר 1 ככה היה. אז כך היה גם בסדר. הרבי היה מוזג את הכוס, ואז הרבי לוקח את הכוס בימין, מעביר לשמאל, ואז מעביר עוד פעם לימין, על כף היד עם האצבעות כלפי מעלה, עם האצבע הימנית בצד, וככה מחזיק את הכוס. עכשיו בהגדה כתוב שאת הכוס מחזיקים שלושה טפחים על גבי השולחן, אבל לפי מה שאומרים הרבי לאו דווקא הקפיד על שלושה טפחים. הקפיד על טפח, כן, אבל על שלושה טפחים לא ראו. במשמע שכן, אבל אצל הרבי, לפי מה שראו, כפי מה ששמעתי, הרבי לא הקפיד דווקא שזה יהיה כל הזמן. אולי, אולי בשעת סעודה, אני לא יודע, אבל לא שמעתי שהקפיד שיהיה שלושה טפחים כל הזמן. אה, טוב, אה, אחרי קידוש אז שותים את הכוס. אז הרביים הקפידו, הרבי הקפיד גם כן לשתות את כל הכוס ביחד. לא-- בלי הפסק. זאת אומרת, את כל הכוס היה שותה בפעם אחת בלי הפסק עד הסוף, וכך היה גם בכל הד' כוסות. הרבי היה שותה את כל הכוס בבת אחת, וכמובן בהסבה. אז אלו שישבו אצל הרבי לא היו עושים הסבה. הרבי עד תש"י לא עשה הסבה. אחרי תש"י הרבי כן עשה הסבה. הרבי אז התבטא שאפילו עם כל העניינים, זאת אומרת, הרי מצד אחד ראו אצל הרבי שהוא, שהוא הרגיש כאילו שהפריערדיקער רבי נמצא כאן בגשמיות, אבל כשהגיע לעניין ההסבה הרבי כן עשה הסבה. הרבי אמר אז שרצון הדין של שולחן ערוך, צריכים לעשות מה שכתוב בשולחן ערוך, ומכיוון שבגשמיות לא רואים את ה-- לא רואים את הרבי, אז הוא, אז ממילא הרבי אחרי תש"י הרבי כן עשה הסבה בבית של הפריערדיקער רבי. אה, טוב, זה מגיע לקדש.

30:55 דובר 1 אחרי זה יש ורחץ, אז עושים נטילת ידיים כמו לפני האכילה. כל ההידורים במגבת, כן? שלא יהיה חציצה, כל ההלכה של נטילת ידיים אותו דבר, רק שלא אומרים ברכה. צריכים מאוד להיזהר לזכור את זה, לא להגיד ברכה. אה, אצל הרבי קרה פעם סיפור שמישהו שכח והוא אמר את הברכה, וכולם התבלבלו, לא ידעו מה לעשות, והרבי ציווה עליו לאכול כזית של מצה, שני כזיתים, ולאכול גם כן את המרור. לאכול כאילו היה צריך לעשות את כל המוציא, מצה, מרור, כורך. כל זה היה צריך לעשות מיד בתחילת הסעודה מכיוון שהוא אמר את הברכה נטילת ידיים. אז ממילא לא כדאי לעשות כאלה בלאגנים ו-ו-ולזכור איך?

31:59 דובר 4 אמר אדמה על המרור.

32:00 דובר 1 אמר אדמה על המרור, פארשטייט, כן. היה צריך לעשות הכל לפני זה. זה היה אז פעם שהיה אצל הרבי כזה סיפור. עכשיו הרבי היה נוהג לפני נטילת ידיים של ורחץ, הרבי היה לפני נטילת ידיים של ורחץ, הרבי היה אומר את הנוסח, כמו שאמרנו קודם שהרבי היה קורא את כל מה שכתוב. אז הרבי לפני שהוא נטל ידיים, הרבי היה קורא ורחץ. הוא גם היה קורא כרפס, מה שכתוב: "נוטל פחות מכזית כרפס". כל זה הרבי היה קורא לפני שהיה עושה נטילת ידיים. אחרי זה, טוב, נטילת ידיים, ואז הרבי היה לוקח את הכרפס, שזה הבצל, והיה חותך חתיכה קטנה מזה, מוציא חתיכה קטנה, פחות מכזית, היה מוציא חתיכה, והחתיכה הזאת היה טובל שלוש פעמים במי מלח, ו-וכך הוא היה אוכל את זה בלי הסבה. אומרים את הבורא פרי האדמה. כן. אה, אחרי שהרבי לקח את הכרפס, אחרי שהרבי לקח את הבצל, הוא לא החזיר את זה, אפילו שנשאר חתיכה של בצל, אבל הוא לא החזיר את זה לקערה. זה יצא וזה נשאר בחוץ, והקערה נשארה רק עם חמש סימנים, חמש מינים. הרבי שואל על זה צריך עיון, מכיוון שעל פי קבלה צריך להיות עשרה דברים בקערה. שישה מינים שזה כנגד השישה מידות, השלוש מצות זה כנגד השלוש מוחין, והקערה שזה מלכות. אז זה עשר ספירות, ועכשיו נשארים רק עם אחד, אין תשע. אבל ככה נהגו רבותינו נשיאינו, רבי אחרי רבי, ולכן ככה נהגו. אין לזה הסבר. ככה נהגו. הוציאו את הכרפס, כבר לא נשאר. יחץ. הסדר ביחץ היה שהרבי היה לוקח בתוך, בתוך המפה את המצה האמצעית. הכל בפנים, לא בתוך, בתוך הקערה, ומכניס את היד, שובר את המצה

34:29 דובר 1 לשני חלקים, והיה מסתכל איזה, איזה מצה יותר גדולה, יותר קטנה. היותר קטנה נשארה שמה, היותר גדולה בתוך הקערה. הכל בתוך הקערה, לא היה מוציא את זה החוצה. הכל בפנים, בתוך הכיס של הקערה. היה לוקח את החלק הגדול, שובר את זה לחמש חתיכות. אם היה נשבר לשש חתיכות אז הוא היה משאיר את זה שם, היה מוציא רק חמש, כן, חמש חתיכות. ואת החמש החתיכות האלה הרבי היה עוטף את זה עם איזשהו נייר או איזשהו משהו, והיה שם את זה בין שתי כריות שזה היה מונח לצד הרבי, שתי כריות, וזה היה מונח שם, האפיקומן. שתי כסתות או מזרונות. המנהג לשים את האפיקומן בין שתי כריות, שתי כסתות או מזרונות. יש על זה ביאור מהרבי מהר"ש. הרבי מהר"ש כותב שכר, כרית בלשון קודש, כר, כ"ר, שתי פעמים כר, אז זה בגימטריה ארבע מאות ארבעים, ת"ם. ת"ם זה אותיות מת. שמים את המצה באמצע, זה אל"ף, האל"ף זה אלופו של עולם. מצה זה עניין של אל"ף, מצה זה ביטול לאלופו של עולם. אז להכניס את המצה בין שתי הכר זה עניין של האל"ף, אלופו של עולם, להמשיך את האלוקות בתוך העולם, וזה היה העניין של הכי כבוד למה שמים את המצה בין שתי כריות. לאו דווקא שכל אחד צריך לעשות את זה, ככה נהגו הרבנים. אם יש לך, אז תעשה. אם לא, תעשה בכל... גם כן הרבנים היו נוהגים, נראה לי שלא אצל הרבי, אבל אצל רבנים אחרים היו נוהגים שהם היו לוקחים את כל האפיקומן גם של הבנים, של החתנים, והם היו שומרים את כל האפיקומן ביחד באותו מקום. אמ, יש את הוורט הידוע

36:48 דובר 1 שמישהו היה מסתכל ובודק איזה יותר גדול ואיזה יותר קטן. ואמר לו הרש"ב שאם צריכים למדוד גדול, שצריכים למדוד אותו, אז הוא לא גדול. היה איזה רמז, רמז בווילנה. כפולים. זה היה יחץ. אחרי יחץ אז יש מגיד. במגיד אז כתוב מגביה הקערה. אה, אצל הרבי הסדר לא היה מגביה הקערה. הסדר היה שהיו מגלים, אה, מגלים את ה-- מגלים את ה, את ה, את המצות, פותחים את החלק העליון. הרבי היה מקפיד לפתוח את כל ה, את כל המצות שיראו את שלושת המצות. אז הרבי היה עושה, עושה, מזיז את המגבת, את הקערה, את המגבת, את ה-- ואת ה... באופן כזה שיוכלו לראות את שלושת המצות. והרבי הקפיד שהמצה האמצעית, שהיה שבור, שיראו רק את החלק השלם, שאז הרבי היה מסובב את המצה באופן שהעיגול יהיה כלפי חוץ, שלא יראו את החלק השבור כלפי חוץ. אמ, אחרי הא לחמא עניא, לפני מה נשתנה, אז כתוב מסלקים הקערה לצד אחר ומוזגים לו כוס שני. אז מה שהיו עושים אצל הרב, אצל הרבי, זה היה לא מסלקים, היו מזיזים את הקערה קצת, זה רחוק קצת, ואז, אה, מכסה עוד פעם את המצות, ואז רק אחרי שהוא מכסה עוד פעם את המצות הוא היה שופך את הכוס, מוזג את הכוס השנייה, את הכוס של היין. מה נשתנה? אז קודם כל הקטנים היו אומרים מה נשתנה אם היו קטנים. אם לא היו קטנים אז לכתחילה כולם ביחד היו אומרים בקול נמוך, גם הרבי, כולם ביחד היו אומרים את זה דווקא ביידיש ודווקא עם כל הנוסח.

39:16 דובר 5 טאטע, איך פרעג פיר קשיות.

39:19 דובר 1 זה היה סדר אצל הרבנים. הרבי פעם דיבר על זה, העניין של טאטע, איך פרעג פיר קשיות. זה היה זמן מאוד רוחני. טאטע, יושב בשמים. טאטע הולך גם כן על, על ה, על הרבי. הרבי דיבר על זה פעם בהתוועדות. הרבי בכה על העניין הזה. כפולים. אומרים את המה נשתנה. אחרי מה נשתנה אז מחזירים את הקערה עוד פעם, מגלים את המצות כמו קודם, שיראו את שלושת המצות, כמו שאמרנו, שיראו את העיגול, לא את הצד השבור, ואז מתחיל העניין של הגדה. אמ, כמו שאמרנו, אצל הרבי היה מישהו שהיה מקריא, הוא היה קורא בקול ובניגון. הרבי היה אומר בשם האר"י ז"ל שצריכים להגיד בשמחה את ההגדה. והיא שעמדה, כתוב בהגדה צריך להגביה הכוס ולכסות הפת. כן כותב האר"י ז"ל. למעשה אנחנו נוהגים הפוך. קודם כל מכסים את המצה, מכסים את המצה, לפחות את החלק העליון, ואז מגביהים את הכוס. אחרי שגומרים והיא שעמדה, שמים את הכוס על השולחן, מייבשים את הידיים ואז מגלים עוד פעם את המצה וממשיכים את ההגדה. כשמגיע לדם ואש יש פה שש עשרה מילים, יש פה את כל הכוונות. כמו שאמרנו, הרבי היה קורא גם את הכוונות בשקט, הכוונות, ואז היו מקפידים שיהיה כלי, אה, שבור, הכוונות, כלי ישן, והיו משתמשים עם הכלי הזה כדי לשפוך את ה-- הרבי היה עושה את הכל ביחד, זאת אומרת מדם ואש מחזיק את הכוס ושופך את הכל. אם אני לא טועה, כמדומני שה... אני צריך לבדוק עוד פעם, נראה לי שהכלי לא היה על השולחן, הכלי היה על הרצפה. אם אני לא טועה, אני לא רוצה להגיד בטוח, אני רוצה לבדוק עוד פעם לפני שאני... או כמדומני.

42:11 דובר 1 הכוונות. והיו שופכים את כל הטיפות האלה ששופכים בשש עשרה מילים פה, ואז אחרי שגומרים את הכל, אז אחרי דצ"ך עד"ש באח"ב אז הרבי היה מוסיף יין חדש לתוך ה, לתוך הבקבוק. אה, בהללויה, לפני הללויה הללו עבדי ה', אז הרבי היה מכסה את המצה עוד פעם, אף על פי שבהגדה זה לא כתוב אבל ככה זה המנהג. לפני הללויה מכסים את המצה. לא לפני הללויה, מה אני מדבר שטויות? לפני לפיכך כן כתוב. אני התבלבלתי. לפני לפיכך מכסים את המצה ואז מרימים את הכוס. כל פעם שהרבי הרים את הכוס זה היה כמו בקידוש. ימין, שמאל וימין על כף היד, באותו אופן כמו בקידוש. אומרים לפיכך. מה שטעיתי, מה שעוד לא אמרתי נכון, זאת אומרת הסדר הנוהג אצל הרבי זה שהרבי לא היה מחזיק את הכוס כמו שמשמע בהגדה כל החלק מלפיכך עד אחרי גואל ישראל, אלא מחזיק את הכוס רק מלפיכך עד הללויה, ואז מוריד את הכוס ואז אומר הללויה עד למעינו מים, בלי הכוס ביד, אבל לא היה מגלה את המצות, רק אומר את זה, ואז עוד פעם לוקח את הכוס ביד בשביל לברך את הברכה גואל ישראל, ואז בורא פרי הגפן, ואז שותה את הכוס עוד פעם בהסיבה, את כל הכוס. עכשיו זה שיעור הלכה. אה?

44:19 דובר 6 .

44:21 דובר 1 אה?

44:23 דובר 6 .

44:25 דובר 1 שיעור הגודל וההלכה. כדי נגלה, מה אתה לא מבין שמה? אה? יש משהו? שכל זה מלכות אתה מבין? אה? נו, שיין, יש בזה אה, וזה אתה מבין? אה? עוד מעט, אז אם יישאר זמן, לא יישאר נראה לי. אה, אני אתן לך אחרי זה. על כל פנים, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, כל הארבע דברים האלה, חמש דברים האלה. אז לפני נטילת ידיים הרבי היה קורא את הכל, מרחצה עד כורך ועד בכלל. הרבי היה קורא את כל הנוסח שכתוב ואז הרבי היה עושה, הולך לעשות נטילת ידיים. נטילת ידיים, ברוך, ועד הסדר של מוציא מצה זה כמו שכתוב, לקחת את שלושת המצות ביד. אה, שכחתי, לפני זה כשאומרים ״מצה זו שאנו אוכלים על שום מה״, אז הרבי היה מחזיק עם שתי הידיים את שלושת המצות ואומר ״מצה זו שאנו אוכלים על שום מה״, ואז הוא הפסיק. אז הוא הוריד את הידיים. רק על המילים הראשונות הרבי החזיק את המצה, רק על החמש מילים הראשונות. ״על שום״, שלא הספיק, הרבי כבר עזב את הידיים. הדרך זה גם כן במרור, הוא היה מחזיק את שתי המרורות ביד רק על המילים הראשונות. ״מרור זה שאנו אוכלים על שום מה״, ואז הוא מוריד את הידיים. אבל מוציא מצה, אז לוקחים את שלושת המצות ואומרים את הברוך ״המוציא לחם מן הארץ״. אחרי זה לוקחים בידיים הכל, כל המצות עדיין נמצאות בתוך הקערה, לא מוציאים את זה. המצה נמצאת בתוך הקערה, אתה רק מחזיק באצבעות שלך את המצה. ואז הרבי, אז אחרי ״המוציא לחם מן הארץ״, שומטים את המצה התחתונה ולוקחים רק את שתי המצות העליונות. אומר ״על אכילת מצה״ ואז מוציא את החלק מהמצה

46:39 דובר 1 העליונה, חלק מהמצה האמצעית, שתי כזיתים בערך, שתי כזיתים זה בערך. תמיד הרב גושטוק[?] פה אומר כמה זה תלוי אם זה מצה של ניו יורק או מצה של הארץ, מצות קשות או מצות רכות. אבל בכללות זה בין רבע לשליש מצה, ולוקח שתי כזיתים. ואצל הרבי הסדר היה שהרבי היה מכניס את כל הכזיתים ביחד בפה ובולע אותם ביחד. אני לא יודע איך עושים את זה ואני לא יודע איך עושים את זה, אבל הרבי הצליח. הרבי היה מכניס את כל המצות לפה והיה בולע את כל הכזיתים ביחד. כמובן לא עזרה. אומרים שזה היה עבודה גדולה מאוד לראות איך שהרבי היה אוכל את המצה. אה, על כל פנים. בפרט שהרבי לא היה לו שיניים, זה לא היה פשוט. אמ, בכלל, הרבי היה אוכל מצה כל השנה, כל יום, כל יום שהוא נטל ידיים, לא כל יום. הרבי היה מקפיד לאכול מצה כל השנה חוץ מעד פורים כמובן. חשבו שזה עניין של קבלה. אחרי זה נודע שזה היה פשוט כדי שיהיה לו, מכיוון שלא היה לו שיניים. אז כדי שיהיה קשה, שיהיה רגיל לאכול מצה, שיהיה לו, שלא יהיה לו דם בשעה שהוא אוכל את המצה בפסח. כדי לעשות את ה-, את הפה קש-, את ה-, איך קוראים לזה? ה... נו, חלק ההוא שיהיה כ-- מרור. אז הרבי היה לוקח את המרור הזה הגדול שלפני זה דיברנו עליו, ואז טובל חרוסת בקערה של היין כמו שאמרנו. הרבי היה שופך קצת מהיין אה, לבקבוק. ו... טובל טיפה ואז טובל את המרור בתוך הזה, בתוך החרוסת. ממש הפה נת-, טיפה ממש, ומיד מנער את זה. לא היה נשאר זכר שהוא כן, לא היה נשאר

49:10 דובר 1 זכר של החרוסת על ה-, על המרור. זה היה כאילו רק לצאת ידי חובה. ואז הרבי היה אוכל את המרור. גם כן, ופעם אחת אומרים שהפנים של הרבי היו אדומות. אה, כורך. אז הרבי לא, כמובן כורך לא טובלים את זה ביין. כורך היו לוקחים את החרוסת יבש בלי היין וטובלים את ה-, את ה-, את המרור בתוך החרוסת היבש ומיד מנערים את זה, ומצה מלמעלה, מצה מלמטה, וכמו הלל ואוכלים את זה ביחד. ואז מגיע שולחן עורך. בשולחן עורך אז קודם כל הרבי היה מנקה את עצמו עם סרוויטה כל פעם לפני מרור. כן? ואחרי מרור, לפני כורך ואחרי כורך, היה מונח חבילה כזו גדולה של סרוויטות והרבי היה משתמש בשפע גדול מאוד. כן? היה, כן, שמעתי שהיה, היה, היה סגל או מ-מקום איזה מק-, איזה, זה היה איזה שולחן קטן או משהו מאחורה ושם הרבי היה זורק את כל ה... סרוויטות. הרבי השתמש, הרבי היה מנקה את הפה הרבה, הרבה מאוד כדי שלא יהיה שום, שלא יישאר שום זכר של מצה כל הזמן לפני וגם אחרי המרור, שלא יישאר שום דבר של לחות. זה היה עניין שלם להיזהר מה... פעם אחת מישהו רצה לגנוב אה, סרוויטה שהרבי אה, ניקה את עצמו והרבי צעק. כך הרבי היה מאוד חזק, אז זה חמץ גמור! כך הרבי צעק. כן, הוא לא רצה שיגעו בזה. אה, אז אחרי כורך הרבי היה מנקה את הפה שלו מאוד כמה, במשך זמן ואז אה, מנקים את השולחן וכולי, ואז המצות שנשארו היו מכוסות עם הקערה וזה היה מכוסה כל הזמן בזמן הסעודה, והרבי לקח ביצה, את הביצה של הקערה והיה מקלף את הביצה ולוקח

51:38 דובר 1 את הביצה בשלמות. הרבי לא היה בודק. יש כאלו שפותחים כדי לראות שלא יהיה דם גם בביצה קשה. הרבי דווקא לא היה עושה את זה. לקח את הביצה כמו שהיא בשלמות, טובל את זה במלח שלושה פעמים והיה אוכל את כל ה-, את כל הביצה. אה, זה היה התחלה של שולחן עורך ואחרי זה היה סדר של שולחן עורך. האוכל שהיו נותנים שמה, כידוע בדגים הרבי היה שם מלח ועוד פעם מלח ועוד פעם מלח. היה מלח בשפע. כן, הרבי היה שופך המון מלח על הדגים ו... מספרים שפעם הרב אברהם פריד נראה לי רצה להיות, אה, לתפוס שיריים מהדגים והיו צריכים לקחת אותו לבית, לבית רפואה. זה היה מדי-- מדי חזק בשבילו. פעם אחרת אומרים סיפור שהחבר'ה חטפו מהעוף. הרבי את העוף-- הרבי לא היה משתמש בפסח עם מזלג, לא סכין, לא מזלג. סכין הרבי לא השתמש אף פעם גם כל השנה. אבל מזלג בפסח הקפידו לא להשתמש במזלג אפילו. כן. אז היה מאוד קשה לאכול את העוף. אז הרבי היה לוקח איזושהי חתיכה קטנה, מה שהיה עולה בכף, וזה כל השאר היה נשאר. אז החבר'ה היו תופסים שיריים. אז פעם תפסו מהעוף. הרבי אמר למה מהדגים אף אחד לא תפס? סתם, זה בדיחות. הוא אמר... על כל פנים, במרק יש את הסיפור הידוע שהשמש היה שוטה, אמר, אמר קניידלעך. אמר את המילה קניידלעך. הוא התכוון ל-ל-מה שהיו עושים כמו מביצים היו עושים משהו ב-במרק, כן, אבל הוא קרא לזה קניידלעך. הרבי שמע את המילה קניידלעך, הוא לא אכל את המרק, כן. אפילו שלא היה זה, רק המילה שהוא אמר, הרבי כבר לא אכל את המרק. הרבי שיחק עם ה-, עם

53:55 דובר 1 הכלי. שיחק, שיחק, שיחק, עשה את עצמו כאילו, אבל הוא לא אכל. בכלל הרבי היה מחכה כל פעם שמביאים לו. הרי לרבי היו מביאים ראשון. הרבי היה מחכה עד שכולם קיבלו, ורק אחרי שכולם קיבלו, רק אז הרבי היה מתחיל לאכול. אה, באמצע הסדר לא ניגנו אצל הרבי. זה היה-- זה לא אומר שלא צריכים לנגן בבתים. הנוהג אצל הרבי היה ככה שלא ניגנו. אה, בסוף הסדר צפון. אז כמו שכתוב בהגדה, שני כזיתים בסדר, ואז מגיע בורך, ברכת המזון. לפני ברכת המזון מוזגים את הכוס השלישי. הרבי מגיע לכוס של אליהו. בהגדה כתוב שכוס של אליהו מוזגים אחרי בענטשן, לפני שפוך חמתך. אצל הרביים גם כן נהגו ככה ברוב הפעמים, אבל הרבה פעמים היו עושים, מכינים את הכוס של אליהו לפני בענטשן. אצל הרבי אומרים שהיה פעם ככה, פעם ככה, אבל אומרים שבמשך השנים יותר ויותר הרבי התחיל לעשות, להכין את הכוס של אליהו לפני בענטשן. הרבי אמר, התבטא פעם: אם אפשר כבר להקדים את ה-- להקדים את העניין של אליהו הנביא לעניין של גאולה, אז למה לא להקדים את זה? אמ, מים אחרונים כל הפסח צריכים להיזהר לא לעשות עם הפה, רק את האצבעות. אה, גם בענטשן הרבי היה עושה את הזימון. הרבי היה מחזיק את הכוס והרבי היה עושה את הזימון, מחזיק את הכוס עד בונה ירושלים וכבר בכלל. אחרי בענטשן שותים את הכוס ואז שפוך חמתך. שפוך חמתך, אצל הרביים היו לפעמים שהאדמו"רים עצמם היו הולכים לשפוך חמתך. היו פעמים שהיו שולחים אחרים. אצל הרבי תמיד הרבי בעצמו לא הלך לשפוך חמתך. הוא שלח אחרים. היו ש-- יוצאים נויה כולי

56:21 דובר 1 כל העניין. הרבי היה נשאר בשולחן והרבי היה אומר שפוך חמתך. כפי ששמעתי מיהודים שהיו שמה, הניגון של שפוך חמתך היה ניגון הדומה לבכיות של ראש השנה. הרבי היה לו ניגון מיוחד. בכלל, הרבי היה מאוד רציני בחלק השני של הסדר. הרבי היה ב-- הפנים של הרבי היו מבהילים, ככה היו אומרים. הייתה תנועה של ממש כמו ראש השנה, והרבי היה אומר את כל הנוסח משפוך חמתך עד סוף ההגדה בניגון מיוחד. אני לא יכול לחזור את זה בדיוק. אני רק מה שזוכר ששמעתי ורפית שופן. אני יכול להגיד רק את המילים הראשונות איך שהוא ניגן את זה: שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך. וככה על דרך זה היה הסדר של הנוסח של ה-- שפוך חמתך וכל השאר. אה, כידוע שפסח אזדרס זה זמן לבקש, ועת רצון, יכולים לפעול גדולות ונצורות, וכמו שכתוב בהגדה, הלשון שהרבי הרש"ב אמר לתלמיד: כרבה מישת בית גשמיות בית רוחניות, לא לבזבז את זה על גשמיות. לבזבז את זה על רוחניות, כל שכן בקבלת חתנים. שאם כבר טורסין, אז לנצל את העת רצון ולבקש על גילוי המשיח. לבקש על התגלות של הרבי. הנה באו, זה זמן גדול שיכולים לפעול גדולות ונצורות. כל השערים של השמיים פתוחים אז. וההלל הרבי היה אומר בנוסח כמו ש-- אסטוט, ה-- כמו שאומרים בבית כנסת. אסטוט, הודו לה' עם הפסוקים, כל העניין כמו שיש מקריא. אה, בנשמת הרבי היה אומר את זה מילה במילה, בנשמת, ובכל כל הנוסח, הלל נשמת עד הסוף. אה, בסוף ה-הגדה אומרים את הברכה הגפן ושותים כוס רביעי ואז אומרים על הגפן. ואז... לשנה הבאה בירושלים כולם ביחד. ואז הרבי היה מחזיר את היין אל

58:55 דובר 1 הכוס, וזה היה עבודה שלמה. היה לוקח כמה דקות להחזיר את היין של כוס של אליהו לתוך הב-- לתוך ה-- לתוך הכלי, לתוך הבקבוק. הסדר היה שקודם הרבי שפך מהבקבוק אל ה-- אל הכוס של אליהו, כי אליהו הנביא שתה, זה היה פגום. אז קודם הרבי היה מוסיף יין חדש, ואז הרבי היה שופך לתוך הבקבוק שלוש שפיכות קטנות, ואז עוד פעם שופך לתוך הכוס שלוש פעמים, שלוש שפיכות קטנות, ואז עוד פעם. כך היה לפעמים שש פעמים, לפעמים שבע פעמים, לפעמים עשר פעמים. היה לזה סדר עניין. הלוך וחזור, הלוך וחזור. אַ גאַנצע סדר עבודה. שופך החוצה, שופך מהכוס לבקבוק ואז לכוס. ובינתיים היו מנגנים את הניגון של א-לי אתה, וכידוע שזה היה זמן אצל רבותינו נשיאינו של גילוי אליהו. כידוע שהזמן ששרים א-לי אתה ושהיו מחזירים את הבקבו-- הכוס לבקבוק, זה היה זמן של גילוי אליהו. כך כתוב בשיחות. אצלנו לא אומרים חסל סידור פסח, כי הפסח נמשך כל השנה. זה היה הנוהג של ליל הסדר. בכללות אותו הנוהג היה גם כן בלילה שני, כפי שסיפרתי לכם כבר קודם כל הפרטים, כל העניינים. אה, בתור שניות הרבי ביקש שהבחורים יבואו לליל הסדר. זה היה מצד הרבי. בהתחלה הגיעו רק מי שהרבי הזמין, אבל ביום שני של פסח הרבי אמר, יום הראשון של פסח הרבי אמר: יש עת רצון וכל השערים פתוחים. למה לא מנצלים את זה? מאז הבחורים התחילו לבוא. הרבי הורה להם לבוא עם אפיקומן והיו באים לאכול את האפיקומן יחד עם הרבי, ב-ב-בזמן שהרבי היה עושה את הסדר. בשנה שהגיעו השלוחים של אוסטרליה אז הרבי ביקש שהשלוחים של אוסטרליה יבואו ויישבו גם כן. הרבי הזמין

1:01:09 דובר 1 אותם שהם יהיו. הרבי נתן לכל אחד מהשלוחים אפיקומן. אז היה הרבי אמר שהם בני בית. היה, ומכיוון שלא היה מקום ידוע, אז היה שליח שישב באיזה מקום, והיה את ר' חוסיי[?] שישב איתו בכיסא אחד. לא היה מקום, והרבי אמר לו שעם שליח בכיסא אחד לא יושבים. הוא היה זקן וזה היה בחור. שליח בחור היה הוא בגיל עשרים, עשרים ואחת. לא יושבים בכיסא אחד עם שליח. זה טוב שהבחורים יודעים מזה. טוב שיהיה כל היום פסח עם פסח, ובשעה שמונה בעזרת ה' יהיה סדר שני.