ביאורי התפלה - הללוי'ה, הללי - חלק ב

00:03 דובר 1 וכן של הקפיטל הזה יש שהרבי הריי"צ כותב, שהרבי הריי"צ כותב, שהתפילה של הפרק הזה, זה לפני או אחרי אני לא זוכר, שהאבא שלו, הרבי הרש"ב, התחיל ללמוד איתו חסידות או התחיל ללמוד איתו ביאורי תפילה. אני לא זוכר את הפרטים. זה לא העניין עכשיו. אז הוא התחיל איתו עם הקפיטל הזה, עם הביאור של אדמו"ר הזקן של הקפיטל בסידור. הוא אמר לו בשם הרבי מהר"ש, הרבי הרש"ב לימד את הרבי הריי"צ את הקפיטל הזה על פי חסידות, בביאור שיש בסידור. הוא אמר לו בשם הרבי מהר"ש, הרבי מהר"ש אמר בשם הצמח צדק שהמאמר הראשון של אדמו"ר הזקן, מהמאמרים הראשונים שאדמו"ר הזקן אמר כשהתחיל, כשחזר מפטרבורג, היה המאמר הזה, היה הביאור על הקפיטל הזה בערך, שזה היסוד של החסידות. יש עוד פרטים, אני לא זוכר עכשיו. אבל נסיים את שיחת הרבי הריי"צ ונדבר כמה פרטים על העניין, כשבאמת מסתכלים בביאורים ורואים באמת שאפשר להבין גם כן למה זה לא... זה לא רק דרוש. אם לומדים את ביאורי הצמח צדק, אפשר להבין למה באמת הביאור של הקפיטל הזה על פי חסידות זה אחד העניינים היסודיים בחסידות, לא רק בענייני פנימיות. אנחנו עוזבים את הפסוק השני, כן. אמרנו שבכללות הנקודה של הקפיטל בעצמותו הולך על עניין הביטחון, ביטחון בקדוש ברוך הוא, שאדם צריך לבטוח רק בקדוש ברוך הוא ולא בשום דבר אחר. על פי חסידות, מעמיק יותר, ומסבירים כאן בקפיטל הזה בכלל את כל ההבדל שיש בין השפע שהולך מצד הקדושה להשפעה שהולכת מצד העולם הזה. כל זה העניין של ביטחון רק בקדוש ברוך הוא ולא בשום דבר אחר. אבל אפשר לקבל השפעה מכמה אופנים. זה כבר ארוך, קונטרס ומעין. זה בעצם קונטרס ומעין, כל הקונטרס

02:38 דובר 1 ומעין שם שמסביר את העניין הזה, מיוסד על המאמר המובא של אדמו"ר הזקן. ושם זה היסוד. שם הוא מסביר את כל הנקודה הזאת בקיצור, וקונטרס ומעין מסביר את זה באריכות. ההבדל בין השפע שמגיע מהעולם הזה, שאפשר לקבל השפעה, ריבוי השפעה, ועד רבה, מהעולם הזה אפשר לקבל עוד יותר ריבוי, וגם כי לא צריך מרידה, יותר ויותר חיות ונותנים בשפע, ועד רבה, לישראל עוד נותנים יותר, יותר חלק בראש. ואף על פי כן יהודי בוחר דווקא בהשפעה שמגיעה מקדושה. וכמו שהרבי מסביר גם במאמר הידוע של דעת קנין, אנחנו רוצים מלכא, שלא רוצה כל שום השפעה מהעולם הזה. אף על פי שהעולם הזה יכול לתת יותר ריבוי, יותר חיות ויותר... וכולי וכולי. הוא רוצה השפעה דקדושה. זה הכל מוסבר בקפיטל הזה, כשלומדים את הקפיטל ומסבירים על פי פנימיות. אבל לא נאריך לפני שאנחנו לפי סדר הקפיטל. אבל אנחנו עוברים עכשיו לפסוק השני. "אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי". מתחיל לדבר פה על עניין ההלל שלו. הבנו בשיעור הקודם שההלל זה גילוי, זה גילוי אלוקות. מאיפה הגילוי אלוקות? גילוי אלוקות בנפשי, על ידי נפשי. שהנפש נהיית דבוקה בשם הוי' והוא מהלל, מגלה אלוקות בנפשי על ידי זה, בכללות העולם, כמו שדיברנו, שיחתו מלך וכולי. אז כאן הוא אומר בפרטיות. זאת אומרת הפסוק השני זה הפירוט של הפסוק הראשון. הפסוק הראשון אומר "הללי נפשי את ה'". בפסוק השני הוא מפרט: "אהללה ה' בחיי". אני מהלל את הקב"ה עם החיים שלי. זאת אומרת, לפי פשט, היסוד, אני מהלל את הקב"ה בכל זמן, עם הנפש, עם החיים שלי, עם כל הדברים שהקב"ה נותן, עם זה שהוא נתן לי חיים.

04:38 דובר 1 חיות. "אזמרה לאלהי בעודי". אני מזמר להקב"ה בעודי. ובפשטות, הפשט "בעודי" הכוונה כל זמן שאני קיים, בעודי שאני קיים אני מזמר להקב"ה. ובפשטות זה כפל הלשון ואותו דבר, כמו שיש בתנ"ך. אצל דוד המלך כתוב... אז גם כאן בכפל הלשון הוא אומר אותו דבר: אני מהלל את הקב"ה כשאני חי, על החיים שלי, ואני מזמר להקב"ה כל זמן שאני קיים. בעודי, כלומר זו אותה נקודה. כמובן שהמבאר בסידור לא מקבל את זה. כתוב כאן שני דברים, חייב להיות גם שני עניינים. אז בקיצור, יש על זה את הביאור של האלטער רבי בשער היחוד והאמונה. מוסר לנו חז"ל. האלטער רבי בשער היחוד והאמונה מסביר את הפסוק, וכולם יודעים איך לומר, האלטער רבי מסביר את הפסוק, ועכשיו האלטער רבי כותב אותו בקיצור. בסידור קצת יותר ארוך. יש כאן שלושה חילוקים בין החצי הראשון של הפסוק לחצי השני. החצי הראשון אומר "אהללה", והשני אומר "אזמרה". הראשון אומר הוי', השני אומר אלוקי. הראשון אומר "בחיי" והשני אומר "בעודי". אז יש כאן שלושה חילוקים, אוקיי, שלושה חילוקים שונים אחד מן השני. האלטער רבי כותב בתניא שההבדל בין שני החלקים של הפסוק, אחד הולך על חיי הנשמה ואחד הולך על חיי הגוף. האלטער רבי בא בהמשך שם כל הביאור ומסביר את העניין של "ועוד", מה שהרבי אומר, הולך על הוי' אלוקים, "אין עוד מלבדו". האלטער רבי מסביר לו שיש את העניין של "עוד". מה פירוש "אין עוד מלבדו"? ש"עוד" זה מלשון טפל. הפשט "אין עוד מלבדו", שאפילו טפל זה גם. הייתי יכול לחשוב, מה, להבין שהעולם הוא על גדר טפל. הוא לא

06:42 דובר 1 רק מציאות שיש בפני עצמו, לא נפרד, אבל על כל פנים הוא טפל. כמו מה אומר האלטער רבי? כמו הגוף שהוא טפל לנפש. כמו שהוא אומר לגבי הגוף והנפש. אז הגוף הוא טפל לנפש, גם כן מציאות לעצמו. גוף לעצמו הוא מת. הוא צריך את הנפש, אז זה טפל לנפש. אבל על כל פנים הוא גם טפל. אין לו שייכות, אין לו עניין אצל עצמו, כל המעלה שלו זה כל זמן שהנפש נמצאת בו. אבל על כל פנים הוא גם טפל. מה שאין כן העולם הוא אפילו לא טפל. איננו אפילו לא טפל גמור. אז האלטער רבי כותב שם בסוגריים שזה מה שכתוב: ״אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי״, שעודי הולך על הגוף. אז לפי זה יוצא מהפירוש כאן בפסוק, חיי זה הנשמה ועודי זה הגוף. למה הגוף נקרא עודי? בגלל הסיבה הזאת. מצד זה שהוא טפל לנפש. ״עוד״, כמו ״יהודה ועוד לקרא״. כשאומרים ״עוד״ זה כאילו שאתה אומר טפל. הגמרא בקידושין, הגמרא אומרת ״יהודה ועוד לקרא״. הגמרא שואלת, מה שאומרת שם על איזה סוג של קידושין, והגמרא אומרת שאם הוא אמר לשון מסוים, ״חרופתי״, אז מקודשת. למה? בגלל שכתוב פסוק ״והיא שפחה נחרפת״. לומדים מזה ש״חרופתי״ זה לשון קידושין, וביהודה קוראים לארוסה חרופה. אז הגמרא שואלת ״יהודה ועוד לקרא״. אז מזה בא, משם לומדים שהעניין של ״עוד״ זה טפל. יש לך חידוש ואתה צריך את יהודה. מה עם יהודה כערך? זה עניין חיצוני, זה עניין טפל. הרי יש פסוק שכתוב ככה. אז משם לומדים שעוד זה לשון טפל, ולכן הגוף נקרא בשם עודי כי הוא טפל אל הנפש. ומלבד זה, מה פשט גם בפסוק?

08:41 דובר 1 יש כאן שני עניינים: יש ״בחיי״. חיי זה הנשמה, והנשמה היא חלק אלוקה ממעל. ולכן הנשמה, מה היא מרגישה? את שם הוויה, שורש הנשמה. לשם הוויה, ״כי חלק ה' עמו״, הנשמה מגיעה משם הוויה. ולכן הנשמה למי מהללת? איפה הנשמה, מה הקשר שלה איתו? איזה דרגה באלוקות הנשמה מהללת ומתקשרת ונדבקת? זה הבחינה של הוויה. ולכן גם כן אומר ״אהללה״ מלשון הילול, שהילול זה לשון גילוי. הנשמה זה קשור יותר בלשון גילוי, ולכן ״אהללה ה' בחיי״. כן, בחיי, הנשמה. הנשמה שהיא יותר קרובה לאלוקות, חלק אלוקה ממעל. אז היא שרה לשם הוויה, ואחר כך עוד, אצלם יש שם הוויה ויש לשון גילוי. שהיכן מגיע הגוף? ״בעודי״. אז ״בעודי״, הגוף הוא נקרא עודי, לא חיי, עודי. עוד זה לשון טפל, שהגוף מקבל את החיות שלו. חיי זה הנשמה. זה לא משם הוויה, זה משם אלוקים, כל זה נקרא ממלא כל עלמין. זה ההבדל בין... הראשון זה בעזרת... שהגוף זה בהעלם, ושזה ההבדל בין שם הוויה ושם אלוקים. ולכן ״בעודי״, שזה הגוף, למי הוא מזמר? הוא מזמר לשם אלוקים, ״לאלהי״. והוא גם הלשון זמר, כי ההבדל בין הילול לזמר. אז בכלל, ההבדל בין הילול לזמר זה שהילול זה בפה וזמר זה בכלי. אמרנו את זה כבר כמה פעמים לפני זה כשלמדנו דבר אחר, או לא יודע. אולי זה היה שנה שעברה. אני לא זוכר מה אמרתי לכם, אבל זה ידוע. זה מוסבר.

10:36 דובר 2 אפילו בכלי זמר.

10:38 דובר 1 נכון, זה בפסוקי דזמרה, שיש הבדל בין הילול וזמר. לפעמים הבדל בין שירה וזמר וכיוצא באלה, אבל זה אותו תוכן, שהגמרא מעלה שהילול זה בפה וזמר זה בכלי. זאת אומרת, שאדם שר עם הפה זה נקרא בלשון הילול, שבח. שאדם שר עם כלי זה נקרא זמרה. כן, ההבדל הזה זה גם כאן, מכיוון שכאן מדבר על הגוף ביחס אל הנפש, ולכן מגיע אל הנפש של ״בחיי״ כל העניין של הילול בפה. כאילו שזה, שזה הניגון של הנשמה. וכשזה עובר דרך הגוף, זאת אומרת, הוא מתבונן איך שהגוף בתור מציאות, אז זה ביטוי של הכלי. זה ביטוי של מציאות של התמודדות עם הזמר. זמרה, כינור, כמו זמרה בכינור. הכי, מה ההבדל בין בן אדם ששר בפה או אתה שר עם כלי? כששר בפה, השיר זה מהנפש. השיר יוצא מה... השיר יוצא מעצמו. השיר זה עניין טבעי. אני שומע, מרגיש את השיר ושר. אבל כששר עם כלי, כלי אין לו שיר. אתה לוקח כינור, אתה עושה כל מיני תנועות. אז זה לא שהכינור יש לו את זה. הפעולות שאתה עושה עם הכינור מוציאות שיר. כאילו זה כינור, וניסית לנגן על כינור, יש שיר. זה כאילו בדיוק, בדיוק כמו דוד וניסה. זה המשל על ההבדל בין הביטוי של הנפש לביטוי של הגוף. הביטוי של הנפש של ״בחיי״ זה כמו שיר בפה. לכן כתוב ״אהללה״, שהרי הביטוי של ״בעודי״ זה ביטוי, יש, זה ביטוי כמו ביטוי של כלי. זה כמו דבר חיצוני, זה לא ביטוי אמיתי פנימי. לכן הלשון ״אזמרה״. וזה קשור גם כן, הלשון זמר, לדבר של ״זמר עריצים״, צריכים לחתוך, מכיוון שהגוף הבהמי יש לו עניינים שמעלימים על הניצוץ, ולכן

12:24 דובר 1 צריך להיות עניין של ״זמר עריצים״, לחתוך את כל הקוצים ואת כל הדברים שמפריעים ומסתירים את הנשמה ולא נותנים להתקשר לניצוץ. אז ככה, לפי זה, זה הפירוש של הפסוק. זה שני עניינים שונים. ״אהללה ה' בחיי״ זה שירת הנשמה. זה מה שהנשמה מתבוננת. הנשמה מתבוננת בשם הוויה, וזה קורה אצלה העניין של הילול ושיר וביטוי. הגוף, ״בעודי״, הוא מתבונן בשם אלוקים, ואת כל העניין של הזמר, זמר בכלי, שזה התלבשות. אז יש שני עניינים פה בפסוק. יש עוד נקודה, וורט, שזה לא מחסידות חב"ד, זה מחסידות אחרת. אבל לא יכול לקפח. אני אגיד, בבוקר גם כן. כן, כן, זה וורט שאומרים בשם ברסלב. רבי נחמן מברסלב אומר וורט מאוד מאוד... אבל זה לא שאני למדתי את הצד של נחמן, אבל זה ידוע לעולם. זה דברים יפים גם כן. אז אני אגיד את זה גם כן, שהוא אומר שפשט ״בעודי״, ״אזמרה לאלהי בעודי״, אז אומר: מה הדרך ל״בחיי״ ו״בעודי״? אומר שיש זמנים אצל בן אדם שהוא מרגיש קרוב לקדוש ברוך הוא. כן, יש זמנים, זמן, זמן. בשעות הזמן. בכלל בחיים. יש תקופות שאדם מרגיש שהוא קרוב לקדוש ברוך הוא, הוא לומד, הוא מתפלל, והוא הולך, והדברים הולכים כפי שצריך. ויש תקופות שאדם מרגיש חושך. אין לו, אין לו, אין לו כלום. ישנו ייאוש. אנחנו מדברים הרבה על העניין של ייאוש, לא להתייאש. הרבי כותב במכתב שלרבי מברסלב כבר היה העניין שלא להתייאש. זה כל הנקודה של הצדיק. הוא מדבר על זה הרבה. הרי יש זמנים שאדם נופל והוא מרגיש חושך. אין לו כלום, שום דבר. ואז הוא נופל לייאוש. אז על זה אומר הפסוק, שצריך להקדים של הפסוק

14:21 דובר 1 כשיש לך בחיים, יש לך חיות, אז אתה מעלה על עין. אבל על זה אומר על זה. לפעמים יש זמנים שאדם מרגיש חושך, אין לו שום דבר, אז צריך לחפש אפילו דברים קטנים. רבי נחמן אומר שאדם צריך לחפש אפילו דברים שהם לא חשובים. דברים קטנים, להתאפס על דברים קטנים, איזשהו מעשה, איזה דיבור. עכשיו איזה מצוות, איזה, איזה נקודת אור. לחפש איזושהי נקודה מסוימת שיש לו עדיין במה להיאחז, ולקחת את זה ועם זה לשמוח על זה, וזה ייתן לו. זה ירים אותו, יוציא אותו מהייאוש וייתן לו כוח להתגבר על כל העניינים השליליים. אבל בחסידות חב"ד, אני הייתי אומר, להסביר את חסידות חב"ד, הנקודה הזאת בחסידות חב"ד היא קצת אחרת. חסידות חב"ד אומרים, גם הרבי אומר וגם בתניא, על העניין שכשאדם נמצא במצב שיש לו חושך וייאוש ונפילה, הוא צריך להתבונן בזה שהוא יהודי. הוא מתבונן בזה שיש לו חלק אלוקה ממעל. יש לו נשמה וכו', שיעורר בו את הנקודה הזאת, הנקודה הפנימית שלו, השמחה. כך גם שם בתניא, שזה שאדם צריך לעורר את עצמו בשמחה זה מצד הנקודה הזאת. כמו שהרב אומר, יש בקרבו חלק... מה יש במצוות, וכי המלובש בו וקורא לו, זה סדר, זה עם הגרסה כל ימי חייו. דיברנו על העניין של בזה. כבר שמעת, רב אופק[?]. זה סוג אחר של הדגש. זו נקודה אחרת. אבל בוא נחזור. אז הנה כל הביאור הזה, אז הוא אומר כך: כי יש זמנים שאין גילוי וחושך. אז ״בעודי״, ״עודי״ מלשון עוד, זה אומר אותו של הרב ברוך[?], ומסביר את זה אחרת. ״עודי״ מלשון עוד, אפילו דבר קטן. דברים קטנים, פעולות

16:15 דובר 1 קטנות. אז את זה צריכים לקחת ולעשות מזה, לתת שזה ייתן לך כוח באמת. שעל ידי זה הבן אדם יתגבר על כל העניינים הלא טובים ויוצא. ממשיך הלאה. לסמוך על הדברים הקטנים שיש. ״אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה״. ממשיך הפסוק הלאה ואומר... שבן אדם לא צריך לבטוח. ״אל תבטחו בנדיבים״. מה שאל? ״אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה״. כאן הפסוקים האלה באים לסגור את כל הדברים. יש בפשט: ״אל תבטחו בנדיבים״. אמרנו שכאן בטוח רק בקדוש ברוך הוא. אני לא בוטח בשום דבר. ״אל תבטחו בנדיבים״. הפשט של נדיבים זה כל מיני סוגים של נדיב. אנשים, עזרה, לקבל עזרה מבני אדם. ״אל תבטחו בנדיבים״. לא לבטוח בשום אחד שאומר שהוא מוכן לעזור לנו. זה נדיבים וכל מיני דברים. ״בבן אדם שאין לו תשועה״. אדם אסור לו לסמוך על בני אדם. זה אחד מהעניינים במידת הביטחון, שבן אדם במידת הביטחון צריך לסמוך רק על הקדוש ברוך הוא. לא על... כמו שאומרים, כי יש הרבה פסוקים, אבל אחד הפסוקים המפורסמים קוראים זה: ״ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו״. בן אדם צריך לבטוח רק בקדוש ברוך הוא, ולכן הוא טוב. ״ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו״. נראה לי שזה הפסוק של ל"ג בעומר, אם אני לא טועה, זה הפסוק של השבוע הזה. אני לא בטוח. כן, כתוב הפסוקים האלה. ״ברוך הגבר אשר יבטח בה'״. מה שאנחנו, ״ברוך הגבר אשר יבטח בה'״. זה מה שאומר הפסוק, ״אל תבטחו בנדיבים״. בן אדם לא צריך לסמוך. כן, לפעמים יש בן אדם עניות, בא נצרך וכולי, עניות.

18:11 דובר 1 אז הוא סומך על איזה מישהו, איזה נדיבים שיעזרו לו. לא צריך לבטוח בהם. ״בבן אדם שאין לו תשועה״. זה כאילו ביאור. למה? בגלל שהוא בן אדם. ממילא אין לו תשועה. הוא לא יכול באמת לעזור. לפעמים הוא יכול לתת לך את הדבר, אבל באמת לסמוך עליו אתה לא יכול. יום אחד הוא עוזר לך ומחר הוא מחליט לא לעזור לך. הוא עצמו מסיים. הרי כל מיני, כל מיני. הוא ממשיך הלאה בביאור העניין: ״תצא רוחו ישוב לאדמתו״. כן, יכול להיות שהנדיב הזה היום הוא קיים וממילא יש לו הרבה כסף והוא עוזר לך באמת. אבל יום אחד פתאום ״תצא רוחו״, או כי פשוט הוא מת. או גם מי יודע איזה... יכול להיות שהוא מפסיד את הכסף שלו. ״ישוב לאדמתו״. הפשט של הפסוק שאומר החיים שלו מוגבלים ויום אחד הוא ימות. ״ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו״. באותו יום שהבן אדם הזה יפסיק לעזור לך, אז אתה תשתגע. תאבד את השכל שלך. אם אתה תסמוך רק על הנדיבים והבני אדם, אז ברגע שהבן אדם הזה יפסיק להיות, אז אתה תאבד את כל, כל, כל העשתונות שלך. אז זה לא כדאי להישען על בני אדם. פשוט הסבר שכלי. ״אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ה' אלוקיו״. מה שאנחנו, יהודי שסומך רק על הקדוש ברוך הוא, ״שאל יעקב בעזרו״. הוא רק, העזרה שלו רק כל הזמן, הכל אצלו בעזרת השם. בוטח רק בקדוש ברוך הוא. ״שברו״, ״שברו״ הכוונה פירוש תקווה. התקווה שלו זה רק איפה? רק ״על ה' אלוקיו״. הוא מקווה ומייחל רק למי? רק לקדוש ברוך הוא. אז הוא בטוח למה? כי

19:49 דובר 1 הקדוש ברוך הוא הרי הוא זה שעושה שמים וארץ, זה סיוע בכל השבוע מה שאין לעזרי. הקדוש ברוך הוא הרי הוא זה שעושה את הכל והוא תמיד נמצא. אז ממילא הקדוש ברוך הוא אפשר להיות בטוח שזה העזרה. שם אין פשיטת רגל, אין, איך אומרים? אין באנקרופט. אין שמה, אין שמה. שמה זה לפרוף. הוא עוזר, תמיד יכול לעזור. זה הפירוש הפשוט של הפסוק. עכשיו תסתכלו, הביאור של הרדל"ג, המאמר, והדבר הזה בחסידות מוסבר גם כן. הרבי מביא את זה במאמר בקיצור, הרבי מביא את זה במאמר שבאגדה שתי עוסק. אחד מהעולות למטה, הרבי מביא את הפסוק ההוא שמה, והמשך מה שהרבי מסביר שם במאמר. וזה מה שמדובר בחסידות, מביאים על הזוהר. הזוהר אומר שמה ההבדל בין רוח הטומאה לרוח הקדושה? אומר הזוהר שרוח מסאבא אזדמן תדיר במגנא ובריקניא. שרוח הטומאה, שהכוונה היא ההשפעה שמגיעה מהסטרא אחרא, מהקליפה, אז זה נמצא תמיד במקומות ריקים ובחינם. זאת אומרת שהוא לא דורש עבודה, לא דורש יגיעה, לא דורש ביטול, לא דורש זיכוך. הוא נותן, נותן בחינם. אתה רק צריך, רק צריך לבקש את זה ממנו. כן? זה מגיע בחינם, במהירות, בקלות. השייך לרוח הקדושה דורש זיכוך ויגיעה וביטול, והנתינה זה בערך הזיכוך ועבודה שלו. שזה שני החילוקים שהרבי מסביר שם במאמר בקיצור. כי הרי שבקדושה נותנים על ידי עבודה, וגם אז נותנים מחצית ורק לפי ערך הביטול שלו. השייך לקליפה נותנים בלי עבודה ונותנים לשש ושבע. אז הרי אדם אומר, "אבל אז מה אני צריך להיות איזה ריקים ולזכך ולהתבטל? אני יכול לעשות חיים טובים, ליהנות מהחיים ו... לחיות כמו הגויים, כמו בהמה ולהתעסק ולקבל השפעה מהלעומת זה."

21:49 דובר 1 "ושם אני יכול לקבל גילוי השפעה, להיות גדול עם הרבה כסף בכיס והרבה כסף בחשבון הבנק. למה חיים?" אז זה, זה הסברה. על זה אומרים כאן הפסוק, "אל תבטחו בנדיבים". נדיבים הולך על הקליפות. שהם—למה הם נקראים נדיבים? כמו שאמרנו, הם נותנים בריבוי, בלי מעשה. עניין של דודי. כן? הם נותנים בריבוי השפעה. על זה אומר הפסוק, "אל תבטחו בנדיבים". לא להיות ב—לא ל, לא ל, לא לבטוח, לא לסמוך על הנדיבים, על ההשפעה מהלעומת זה. זה לא רק שלא קליפה דמייסה, אפילו קליפת נוגה וכו'. גם על זה אי אפשר לסמוך. זה שמעו שאומרים שנדיבים זה דווקא קליפת נוגה, כאילו שההשפעה שלהם זה לא שווה פניו. גם זה בן אדם לא צריך לבקש השפעה מהם, ו"בבן אדם שאין לו תשועה", בגלל שההשפעה שמגיעה מהבן אדם, הכוונה בן אדם, הכוונה העורב בלעומת זה, העורב בדין, כאילו ההשפעה שמגיעה מהקדושה, מהלעומת זה. אין להם ישועה, זה לא השפעה נכונה, זה לא נתינה אמיתית. הם לא—הישועה שמגיעה מהם זה לא ישועה. זאת אומרת, כשהקדוש ברוך הוא נותן ישועה, זה ישועה אמיתית. אז כשהקליפה נותנים ישועה, זה לא ישועה אמיתית. יכול להיות שלרגע נדמה לך שזה הכול בסדר. בן אדם חושב לפעמים על הרגע, "זה עוד בסדר, בינתיים אני חי טוב, מה אכפת לי כבר?" זה לא ישועה אמיתית. הישועה שהם נותנים זה רק כאילו בחיצוניות, נראה יפה, אבל מבפנים יש את התפוח ההפוך שנראה יפה מבחוץ. הם נותנים לך השפעה, אבל בסוף הם עושים לך מתקנה כזאת. תראה, כמו שכתוב בסידור, שבתניא, תניא, נוסח הסידור, שההשפעה מהלעומת זה, זה נראה טעים, מתוק וזה. נותנים לך ומחייכים אליך, נותנים לך הרגשה כאילו שאתה החבר

23:37 דובר 1 שלהם, הכול טוב ויפה. אבל אחרי זה, מה מקבלים? כל מה זה רע וגם מה זה רע, כמו שכתוב גם בתפילה. תראה שהם עושים דין וכיעור עם ש"ס הנוסח, ואין להם, "בבן אדם שאין לו תשועה". השפעה מהלעומת זה, זה נראה ישועה, אבל זה לא ישועה אמיתית. וזהו, ממשיך הלאה. "תצא רוחו ישוב לאדמתו". זה הסברה יותר עמוקה. מכיוון שהלעומת זה הרי אינו חי עצמו. כל החיים שיש בלעומת זה הרי מהניצוצות קדושים שהם מקבלים, אבל הם עצמם אין להם חיות. ממה יש להם חיות? מהרוח הקדושה שהם גונבים את הניצוץ ומזה הם מקבלים השפעה. אבל ברגע שתצא, הרי ההשפעה שלו זה לא תמידי. יש זמן שאז הניצוצות מתבררים על ידי תשובה ועל ידי כל מיני עניינים שיש בירור הניצוץ. הרי זה כל זמן הניצוץ לא נשאר עם האור הזה, וברגע שהגיע "תצא רוחו" לא יש לו עוד כוח. "ביום ההוא אבדו עשתונותיו". אז יוצא אז נשאר בלי חיים, השפעה נשאר בלי כלום. ואז "ביום ההוא אבדו עשתונותיו". הוא מאבד את כל הכוח. למה? הוא סמך על הניצוץ קדושה. ברגע שתיגמר ניצוץ קדושה לא נשאר כלום, ואז הבן אדם נשאר בלי שום טוב. אבל מה שאין כן "אשרי שאל יעקב בעזרו". יעקב זה מתיקון, הפוך מתוהו דעשו. זה השפעה של מתיקון, שזה השפעה של קו הקדושה, אז השפעה שלו של קדושה שמגיע מצד הקדושה, למרות שזה צריך עמל ועבודה ויגיעה. אבל אף על פי כן זה השפעה אמיתית, זה ישועה אמיתית וזה נצחי. ואדרבה, כמו שכתוב בזה לא יאדר מהמגורים, על השפעה מהקדושה יהיה לך את "השומר אמת לעולם", מה שהיה ומה שאין. טוב, מספיק להיום.