ביאורי התפלה - אשרי - חלק ח

00:00 יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה. אחרי שהסביר לגבי החסד של הקדוש ברוך הוא שזה לא סתם חסד, אלא זה חסד, בעצם, שמהם המידה המישר שלו. כן, שהסביר את העניין של "חנון ורחום ה' ארך אפיים וגדל חסד", שזה מרגיש את הרחמים והחסדים של הקדוש ברוך הוא, שבעצם זה גמילות חסד. וממילא, נגדי והקבלה, כולם בהקבלה סביב קצוות וכולי וכולי. אז הוא אומר שהדבר הזה, בגלל זה "יודוך ה' כל מעשיך". כל הנבראים והמעשים שה' עשה, וכולם מודים לקדוש ברוך הוא. "וחסידיך יברכוכה". החסידים. מה זאת אומרת חסידיך? פשט: חסידיך, הכוונה כל אלו שמקבלים את החסדים של הקדוש ברוך הוא. "יברכוכה" — הם מברכים את הקדוש ברוך הוא על כל הטוב ועל כל החסד שה' עשה. כאן, על הפסוק הזה, זכינו שיש ביאור בארוכה מהרבי. הביאור זה במאמר של ספר המאמרים של הרבי. נדפס במלוקט, בשני מאמרים. שני מאמרים מאוד יסודיים. הגיה את זה בתוך עשרים דפים. שני המאמרים האלה מסביר באריכות את הפסוק הזה, ומסביר את זה באופן נפלא ביותר. הוא מיוסד על המאמר של הרבי [?], והרבי מרחיב את זה יותר בפרטיות. מה התוכן של הביאור? בקיצור, את כל התוכן של הביאור שמובא על הפסוק הזה. אז כמו כל הפסוקים כאן באשרי, אנחנו רואים שחצי פסוק זה נראה כאילו כפל הלשון, כשלומדים את זה בהשקפה ראשונה, אבל באמת זה שני עניינים שונים. גם כאן, "יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה" נראה כאילו כפל הלשון. אבל אם מסתכלים בעומק העניין, אז זה שני עניינים שונים לגמרי. בחלק הראשון של הפסוק אומר מעשיך. בחלק השני אומר

02:49 חסידיך. כלומר, יש הבדל בין אלו שנקראים מעשיך לאלו שנקראים חסידיך. חילוק: אצל מעשיך אומר יודוך, לשון של הודאה, ואצל חסידיך הוא אומר יברכוכה, לשון ברכה. אז יש כאן שני חילוקים. מה החילוק בין מעשיך לחסידיך, ולמה על מעשיך אומרים יודוך ועל חסידיך אומרים יברכוכה? דרך אגב, לפני הביאור הרבי מביא את הזוהר. הזוהר אומר על הפסוק "יברכוכה", אומר הזוהר שזה כאילו שהיה כתוב "יברכו כה". יברכוכה זה כאילו שתי מילים. כה. כה זה ספירת המלכות. ספירת המלכות הרי נקראת בשם כה. בחסידות זה מובא באריכות: יש בחינה של זה, יש בחינה של כה, וזה — זה גילוי. זה הולך על הבחינה של זה. כה זה מרחוק, כי בסופו של דבר אין לך את הדבר הזה, זה נקרא כה. אז זה הולך על ספירת המלכות. לכן מלכות נקראת בשם כה. כה תברכו. יש כמה מקומות שכתוב בעניין של כה, הכוונה לספירת המלכות. כה הוא לשון על כוונות. וממילא גם "וחסידיך יברכוכה" — שהחסידים ממשיכים ברכה בכה. זאת אומרת שהחסידים הם פועלים על מנת שהברכה בדרגה שנקראת כה, ספירת המלכות. מה ביאור כל זה? אז הרבי מסביר, אני אסביר בקיצור את הנקודה. הרבי מסביר דבר ראשון: יודוך. הודאה, בספרי חסידות מובא שהודאה זה עניין של למעלה מטעם ודעת. זאת אומרת למעלה משכל. זאת אומרת, הודאה פירושו שאתה לא מבין, אתה רק מודה. אתה עדיין לא תופס ולא מבין. זאת אומרת שמדובר על בחינה או מדרגה כזאת ששם לא שייך הבנה לעסוק בה, ולכן אומרים שם הודאה. הודאה זה: אני אדם שלא יכול להבין את זה. זו בחינה מאוד גבוהה, דרגה מאוד גבוהה שאין לנו לעסוק

05:12 בזה. וממילא בדרגה כזאת אומרים הלשון הודאה, כמו מודים חכמים לרבי מאיר. מה פירוש מודים חכמים לרבי מאיר? הוא מודה. הוא לא מבין. הוא לא. הוא עצמו חשב הפוך, אבל הוא מודה שהוא צודק. הודאה, אפילו לפעמים יכול להיות שאתה כן הבנת, אבל לא הבנת בעצמך. לבד חשבת אחרת. אז זה גם כן נחשב כאילו לביטול של הדעה שלך לגבי משהו יותר גבוה. אז ממילא הגדר של הודאה זה גדר של ביטול. לכן מצאנו מלמעלה בכל החסידות שדברים על הודאה וכו'. אז מה פשט "יודוך ה' כל מעשיך"? פירושו שכאן מדברים על הבחינה של עצמות שלמעלה מגדר של שכל. כן, מדברים על עצמותו של הקדוש ברוך הוא, כפי שהוא למעלה מעלה. כמו שלמעלה מהנבראים זה למעלה מעלה, וממילא כל מעשיך, או כל הנבראים שהם בחינת מעשיך, כל העולמות נחשבים למעשה ידיו לגבי עצמות. אפילו הדרגות הכי נעלות הן בבחינת עשייה לגבי עצמות. ולכן כל הקשר שלהם עם הקדוש ברוך הוא הוא דרך מידת ההודאה. הם לא יכולים להבין, לא יכולים לתפוס, לא יכולים להשיג את העצמות. הם רק יכולים להודות. זאת אומרת, הקשר שלנו, איפה שהשכל, איפה שהשכל של כל הנבראים, עם הבחינה הזאת של עצמותו של צור שלמעלה מעלה, זה מידה של הודאה בלבד. ואף על פי כן אומר הפסוק "וחסידיך" — הבחינה של חסידיך. עוד מעט נסביר מה זה חסידיך. חסידים יש להם כוח "יברכוכה". חסידים יש להם כוח לברך. ברכה זה הפוך מהודאה. ברכה זה לשון המשכה. הודאה זה ביטול, ולמעלה מטעם ודעת זה עניין של הודאה. הודאה זה התבטלות. ברכה זה הפוך, עניין של המשכה. חסידות הרי

07:23 מובא תמיד שברכה פירושו גם להמשיך. חסידיך יברכוכה. החסידים יש להם כוח לברך ולהמשיך את הבחינה הזאת שכל העולם וכל הנבראים אצלם זה רק בבחינה של יודוך. הם באופן של הודאה וביטול, למעלה מגדר ההשגה. החסידים יש להם כוח לברך, להוריד ולהמשיך את הבחינה הזאת במלכות. בעניין של כל מעשיך, זה היה מה שדיברנו כל הזמן. מדברים כאן על מלכות. זה הבחינה ששייך למטה. זה שאתה מתלבש בבגד. אז חסידיך יברכוכה. הם מברכים. הם ממשיכים מהבחינה של עצם, ששם לא שייך כלל, רק הודאה שייך שמה. הם ממשיכים את זה גם כן למטה בספירת המלכות וממילא גם בבגד. אז מסביר גודל המעלה של חסידיך. שני דברים שצריכים להסביר פה. קודם כול, מה גודל העילוי הזה של חסידיך יברכוכה, שהם ממשיכים את הבחינה של יודוך בדרך ברכה, וגם כן למה דווקא חסידים יש להם את הכוח להמשיך? למה דווקא חסידים? אז קודם כול, מה גודל העילוי של המידה הזאת? אז הרבי מסביר שזה אפשר להבין בהקדם ההבדל בין המשכה בדרך ברכה או בדרך תפילה. בחסידות מוסבר ברמז שיש שני אופנים. איך יכולים להמשיך השפע בעולם? על ידי תפילה ועל ידי ברכה. מה ההבדל בין ברכה לתפילה? יש מעלה בזה, יש מעלה בזה. מצד אחד, ברכה, המעלה שזה יותר בטוח. זאת אומרת, כשיש צדיק ונותן ברכה, אז ברכה פירושו שככה זה. הוא אומר שיהיה לך ברכה, פירושו שממשיך את העניין ופועל שככה זה יהיה, לעניין של בטוח. בשעה של תפילה זה לא כל כך בטוח. יכול להיות שזה יימשך, יכול להיות שזה לא יימשך. תפילה זה שאדם נמצא מלמטה והוא מתפלל ומבקש. יכול להיות שהתשובה תהיה שכן,

09:31 יכול להיות שלא. הבן אדם מבקש שישנו. תפילה זה מלמטה למעלה, ולכן לא בטוח שיקבל את השפע. ברכה זה שהמברך עומד מעל העניין והוא ממשיך את זה מלמעלה למטה, ולכן ברכה יש לה את הכוח שזה בא בוודאי. מצד שני יש חיסרון בברכה. חיסרון בברכה זה שאתה לא יכול להמשיך דברים שלמעלה מהשתלשלות. ברכה יכולה להמשיך גם דבר שכבר נמצא במקור. זה כבר נמצא ממילא במקור. הדבר כבר נמצא. רק מה יש? העלמות והסתרים לפעמים שלא נותנים שזה יורד למטה. כל מיני, כל מיני קטרוגים וזה שעושה שהשפע לא יכול לרדת למטה. אז זה הכוח שיש לברכה, שלוקח את זה ומוריד את זה למטה. אבל ברכה לא יכולה לפעול המשכה חדשה שלא נמצא בו. אז כמו שמספרים על יעקב, כשנתן את הברכה על מנשה ואפרים, אז הוא עשה, הוא שם את הימין על הקטן ואת השמאל על הגדול. ויוסף אמר לו: אבל זה הגדול, זה הקטן. אז מה הוא אמר? ידעתי גם ידעתי, אבל גם הוא יהיה לעם, והוא הקטן, הוא יגדל ממנו. תראה, תעשה הפוך. אז ממילא הברכה היא הפוך. איך שאתה תעשה את היד, ככה יהיה. אז למה הוא היה צריך לשים את היד כך? הוא היה יכול לשים את יד הימין על הגדול ואז הברכה תלך על הגדול. אז מזה אנחנו לומדים ראיה שבברכה אתה לא יכול לעשות חידוש. מה שנמצא ממילא כבר נגזר שמנשה יהיה פחות גדול, יהיה לו פחות הצלחה, ודווקא אפרים הקטן. יעקב אבינו רק יכול להוריד את זה מן העליון, להגיד לו. אז כמו שזה היה בברכה, גם כן תפילה יש לזה מעלה

11:26 מיוחדת שיכול לפעול המשכה חדשה. הכוח הזה דווקא בתפילה. תפילה, בגלל זה הקב"ה מתאווה לתפילות של צדיקים, עם כל המעלה שיש בתפילה שיש להם את המעמד הזה. אנחנו עוד טוענים ממילא, ולכן יש בתפילה כוח לפעול, לעורר צמח שפע חדשה, מה פה שפע חדשה. זאת אומרת, התפילה, יכול להיות שזה לא היה גם במקור, למעלה מהשתלשלות, שמצד עצמו, אפילו שמצד סדר השתלשלות הבן אדם הזה יהיה חולה, אז יכול התפילה לחדש שיהיה בריא. ואדרבה, מצד סדר השתלשלות שיהיה פרנסה, זה יכול להפוך. אז ממילא יש מעלה בברכה ותפילה. אז זה ברכה ותפילה מצד עצמו. המעלה של חסידיך זה הביאור פה: כל מעשיך יודוך וחסידיך יברכוכה, שהחסידיך ממשיכים את ההמשכה שממשיכים על ידי תפילות, שזה הבחינה של יודוך. למעלה מהשתלשלות, אמרנו קודם, כן, גילוי פה. הרי זה הבחינה של יודוך, שלמעלה מהשתלשלות, שזה הבחינה שאפשר להמשיך רק על ידי תפילות. חסידיך יברכוכה. החסיד יש לו כוח להמשיך את הבחינה של עצמו, שלמעלה מהשתלשלות, להמשיך את זה לא על ידי תפילות אלא בזה של ברכה. זאת אומרת החיבור של שתי המעלות ביחד. גם מקור ההמשכה זה מההמשכה של תפילות, המשכה של עצמו, המשכה של יודוך, ואיך זה נמשך? זה לא בדרך תפילה שצריך לבקש, זה יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, אלא שזה באמת נמשך בברכה, שזה נמשך בלי שום הגבלות ובלי שום ניסיון עיכוב, ובטח ובטוח. הרי זה דוגמה מהבעל שם טוב. כתוב כן שחנה מאגר[?]. כן, חנה מאגר[?], שהרבי מסביר בשיחת יום, כמו כן רבי חפץ[?], חפץ[?], שזה היה סיפור של חנה מאגר[?]. היה בחפץ[?] רבי בשיחת היה

13:34 בחדר והיה סיפור של חוני המעגל. אבל פה, חוני המעגל, באו אליו לבקש גשם. אז חוני המעגל עשה עגולה, התפלל, ועדיין לא ירד גשם כמו שהוא רצה. ירד הרבה גשם וקצת גשם. בלגן שלם עד שירד גשם כמו שאנשים אוהבים. לקח כמה וכמה תפילות. כן, אז בכלל היה צריך להתפלל על זה. זה לא בא לבד. ושנית, אפילו כשהתפלל, זה לא ירד מיד כפי רצונו. היה צריך לעשות כל מיני שינויים, וביקש: לא כך ביקשתי ולא כך ביקשתי, עד שירד כפי רצונו. מה שאין כן רשב"י, אז אפילו לא דיבר על גשם. באו לבקש גשם, אפילו לא התפלל ואפילו לא ציווה. לא רק שהוא לא התפלל, אפילו ציווי הוא גם לא ציווה. זאת אומרת, אפילו לא בדרך ציווי גזירה, אלא דיבר על העניין של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הוא הסביר את הפסוק על פי, על פי סדר, על פי קבלה, ובאמצע הביאור התחיל לרדת גשם. על דרך זה גם אצל הרבי. כן, עכשיו מה שהיה למשל עם, עם המאמרים שהרבי היה אומר לפעמים בפורים ועושה כל מיני שינוי סדרים, בפרט בפורים, כמו שאומרים. סטלין ימח שמו, זה היה בפורים. זה רבינו סדר חסיד. הרי אצל הרבי העניינים שבאו על ידי פה בלי ציווי, בלי גזירה ובלי תפילה, על ידי תהילה, פנימיות התורה. אז הרבי מסביר שהעניין הזה זה החיבור של שני הדברים ביחד. זה הכוח של פנימיות התורה, וזה "וחסידיך". חסידיך. אז הרבי מפרש חסידיך בפשטות. חסידיך זה חסידים. לומדים חסידות, חסידות זה פנימיות התורה. והכוח החסידות זה פנימיות התורה, שפנימיות התורה מושרש בעצם. כל העניין של אריכות של פנימיות התורה זה ג' ראשונות דעתיק, גילוי

15:23 חדש מאז יסוד ומילי. זה פנימיות התורה של שתי המעלות ביחד. מצד אחד, המשכה זה המשכה כמו בעניין של תפילה, שזה המשכה קדושה מסדר השתלשלות. ולכן נקרא שזה המשכה מעצמותו. ולכן נמשך באופן כזה שלא צריכים אפילו לבקש. כן, זה נמשך מהאין סוף. אז ממילא מתגלה האצילות. מתגלה שכל המציאות של עולמות זה, זה, זה מיקוץ, וממילא ממילא מתבטלים כל ההסתרות, וממילא זה שתי המעלות. גם המשכה היא המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, וגם גילוי, לא צריכים לבקש את זה בתפילה, שזה מראה שהוא עדיין מציאות. הוא נמצא מרחוק וצריך לבקש, אלא ברגע שהוא מגלה את העניין של פנימיות התורה, אז ממילא בלי שום ציווי ובלי שום תפילה מתגלה העניין כאן למטה. עכשיו אתם רוצים את החסד? תסתכלו במאמר, איך שהרבי מסביר את זה. וזה "וחסידיך", רק חסידיך. מה העניין של חסידיך? חסידיך זה שהוא איזה חסיד מסכס עם ריבונו, שיש לו ביטול, שהוא לא עושה לעצמו. הוא עושה, קודם הוא עובד את השם בצד גבוה. אז העניין של חסיד, אדרבה זה העניין של חסיד. זה שעושה לפנים משורת הדין, זאת אומרת שעובד את השם. ומהם בדיוק, אדרבה, זה לא העניין של חסיד. זה שהקשר סביב הקשר דביקי. אני מביא כמה כמה פרטים שרואים מה העניין של חסידות. ולכן דווקא אצל חסיד יש לו את הכוח לעשות את שני הדברים יחד, להמשיך עניינים של גילוי דווקא, עניינים של אין סוף, שכל העולם לא יכול להגיע לזה רק בדרך הידוע והביטול. החסיד מביא את זה בעצם של רבו חותן יראו חותן ברוך הממשלה בדרך כלל, וממילא וזה עושה שבמלכות עם כל סובב המלכות

17:11 יתחבר עם העצמי באופן הכי הכי עמוק, שיהיה בזה שני המעלות. זה הנקודה של הרבי, הוא שאני מסביר בפסוק הזה. אז אם כך, יוצא שזה שני החלקים של הפסוק: "יודוך ה' כל מעשיך" זה מה שכל העולם מגיע רק בדרך הידוע בלבד. מבחינה הזאת של אין סוף, לא בעצם של הרב שחר וברוך הוא בגילוי, אבל "חסידיך", עניין של חסיד, שאצלו שייך להיות העניין שיביא את זה בגילוי ובסוף עם שני המעלות ביחד. גם המשכה עד אין סוף, וגם שזה יבוא בפנים בעולם באופן שהעולם יקבל את זה. "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו". יש לנו זמן. "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו". עכשיו הפסוק מדבר על זה בפשטות. עוד פסוק שמספר איך הנבראים משבחים את הקב"ה. אומר "כבוד מלכותך יאמרו". הם אומרים, מספרים, אומרים את הכבוד מלכות, הכבוד של המלכות של הקב"ה, "וגבורתך ידברו", והגבורה של הקב"ה. הם מדברים על הגבורה של הקב"ה. הנה, עוד אותה שאלה: מה הוא עכשיו אומר מה שהוא לא אמר קודם? הוא כבר דיבר על זה, עוד פעם חוזר על אותו דבר. אז על זה מסביר חסידות. על זה יש מאמרים, הרבי מסביר באריכות בפסוק הזה, שבפסוק הזה מספר את ההתהוות של הנבראים של בי"ע. הפסוק הזה מוסבר איך נהיה הצמצום שהקב"ה עשה כדי שיוכלו להיות נבראים. הרי באמת, הרי אין עוד מלבדו, גם לא שיכולה בעל איזה לא צריך אז החיילי חוץ מהקב"ה לא קיים כלום. וככה זה האמת גם עכשיו. עד שאין נברא, לא טוב שהנברא לא. איך פתאום נהיה העניין של מציאות של נבראים, ונבראים כאלה שהם בבחינת מציאות, שזה היה

19:28 הכוונה. הקב"ה רצה שיהיה מציאות של עולם, שיהיה עם שיהיה תחתיו ושיכול להיות העניין של דין וחשבון. אז ממילא הקב"ה עשה שיהיה יש. אז כאן בפסוק הזה מוסבר, גם בהמשך הפסוקים, כל השלוש פסוקים הבאים, מוסבר איך נהיה השתלשלות וירידה שיוכל להיות מציאות של נבראים. אז דבר ראשון אומר: "כבוד מלכותך יאמרו". מה זה כבוד מלכותך? כל השבח והשבח שהנבראים יכולים לשבח זה רק מכבוד מלכות. מלכות זה הרי המקור של נבראים, ומלכות גופא אומר כבוד מלכות. כבוד מלכות זה הלבוש של המלכות. כמו בגשמיות אתה אומר כבוד. הגמרא אומרת שכבוד זה לבוש. כבוד למאן דמכבד ליה. מובא באבן עזרא. זה הלשון של הגמרא. היו קוראים לבגדים, היו קוראים לזה מכבדות, עניין של כבוד. למה? כי הבגד זה מה שעושה את הכבוד. לבן אדם יש כבוד. עניין חיצוני, כבוד זה לזולת, כי ההתגלות שלו זה רק לזולת. זה המלך ואת מלכות, מלכות. זה מה שהמלך מתגלה ומגיע לעם. ההתלבשות של המלך בלבוש מלכות, וזה מה שמביא את הכבוד של המלכות. אז ממילא הכבוד זה כאילו הלבוש שהמלך מתלבש כדי שיהיה לו השפעה בעם. וממילא גם זה כבוד מלכות. זאת אומרת, הלבוש של מלכות עשה כדי שיוכל להיות. אם המלכות היה בלי לבוש, אז כמו שכתוב בתניא לכל פועל ברכה, שהמלכות מתגלה בלי לבושים, זה אומר כאילו שאין עליו הסתר, המלך בלי לבושים, אז הרי אין לך עניין של כבוד המלך. וזה העניין שאומרים שהמלך בבית יכול להיות בלי לבושים, אבל כשמתגלה לעם חייב להיות בלבוש, ורוחני העניינים. זאת אומרת, ההתגלות של המלכות בלי לבושים, זה עושה ביטול בכל הנבראים. אז אין מציאות שרוצים שיהיה התגלות של המלך בעצם, שלא

21:44 יהיה את המציאות שלהם. זה רק על ידי כבוד מלכות, לבוש. הוא שם על עצמו לבוש ובגד, עניין של פרסא שנקרא בסוד, וזה ההתלבשות של הקב"ה בלבוש של פרסא באור העליון, ועל ידי זה נהיה שייכות לעולם. אחרי זה מסביר: "וגבורתך ידברו". הלבוש הזה, הפרסא הזאת, איך נהיה הפרסא הזאת? הרי למעלה באצילות, אור המלכות, אור דאצילות, זה אור ששם מורגש הוא לבדו ואין זולתו. אין שום מציאות חוץ מהקב"ה. איך פתאום נהיה כבוד מלכות, נהיה לבוש? אז זה הוא מסביר: "וגבורתך ידברו", על ידי הגבורות, כן, מידת הגבורה של הקב"ה. הרי כתוב בסוד בניין המלכות זה מהגבורות. על ידי זה שהקב"ה עשה גבורות וצמצומים, אז הגבורות זה מה שהביא את הלבוש מלכות על ידי הגבורות והצמצומים. אז זה עשה את הלבוש. מביא על זה משל רבי מוש מושייהן[?], מסביר את זה שמה באריכות. למשל מעניין של אותיות, כמו אצל בן אדם, כשבן אדם משכיל השכלה, אז אפילו כשהוא בהשכלה הכי עמוקה, החכמה, השכל, אז יש בזה. אין בזה אותיות עדיין. מה פירוש אין אותיות? לא מרגישים את האותיות. מתי אתה מתחיל להרגיש את האותיות? כשאתה מתחיל להתרחק מהשכל, כן? זאת אומרת, עניין האותיות מתגלה על ידי הצמצום. על ידי זה שהוא מצמצם את השכל, הוא מוריד את זה, הוא לא מאיר בזה ריבוי אור, עד שמתחיל להיוולד האותיות. אבל לא שזה מהווה את האותיות. אותיות כבר יש לנו גם כן, אבל לפני זה היה צריך איזה ביטול. על ידי הצמצום מתגלים האותיות. על דרך זה גם כן לגבי סוד המלכות, שהלבוש מלכות זה האותיות, כביכול בעניין של עץ חיים הוא עמוס. והראיה, כל

23:35 העניין הזה שזה לבוש, זה השמלים. איך נהיה עצם של האותיות? על ידי גבורות, על ידי הירידה והצמצומים, על ידי זה נהיה. למה בנוגע לעניין הראשון אומר "יאמרו" והשני אומר "ידברו"? בסוד זה מוסבר ההבדל בין יאמרו לידברו, שדיבור זה יותר, יותר, יותר קשה מאמירה. על פי נגלה זה כך. רש"י אומר את זה גם כן: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". אמירה זה בלשון רכה, דיבור בלשון קושי. זאת אומרת העניין של אמירה מדגיש שזה דבר יותר רוחני עדיין, ועדיין לא כל כך חזק. זאת אומרת, ברוחניות אמירה זה עדיין, עדיין זה נשאר בקירוב אל המשפיע, שהרי דיבור, דיבור זה יותר צמצום. זאת אומרת שדיבור מדגיש יותר צמצום מאשר אמירה. לכן אמירה יכול להיות גם במחשבה. דיברנו פעם על זה, "אמרתי בלבי". תראה, אמירה יכול להיות גם במחשבה, כשדיבור זה דווקא כשזה יוצא לזולת. ולכן בחלק הראשון של הפסוק, שהוא מדבר על עצם המציאות של כבוד מלכותך, הוא עדיין לא מסביר את הצמצומים שנעשים בו, אז הוא אומר "יאמרו", בלשון אמירה. זאת אומרת שעדיין לא מדגיש את הישות של הדבר. גבורותיו, העניין של גבורות וצמצומים, שזה הכל כדי שיוכל להיות מציאות יש, אז זה הוא מוסיף את המילה "ידברו", להדגיש שזה עניין יותר, יותר הרחיב את הצמצומים. נהיה כל כך צמצום עד שזה נהיה "ידברו", נהיה מצב של יש ממש. כן, אחרי זה אומר "להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו". זה כבר מדבר על הגילוי שנהיה אחר כך. נשאיר את זה לפעם הבאה.