ביאורי התפלה - מזמור לתודה

00:00 דובר 1 בכלל, אה, הפרק הזה מדבר על ימי המשיח, כמו שכבר דיברנו, וכל העניין של מזמור לתודה, כמו שהגמרא אומרת ש-- שמזמור לתודה אינו בטל. כל הקרבנות יהיו בטלים לעתיד לבוא. והעניין של קרבן תודה, ממילא מובן גם כן העניין של מזמור לתודה, זה יהיה גם לעתיד לבוא. כמו שדיברנו קודם על עיקר העניין של ה"דעו" יהיה לעתיד לבוא, כי אז יתגלה עניינים כאלה. ממילא, במדרגה הגבוהה האמיתית זה העניין של דעת עליון: למעלה יש ולמטה אין וכולי כיוצא. הגילוי האמיתי של הקדוש ברוך הוא יתגלה דווקא לעתיד לבוא, ואז יהיה העניין של ה"דעו", שה"דעו" זה דווקא על עניין של מה? לא רק את דעת תחתון, שיהיה גם דעת עליון. אז על זה אומרים מזמור לתודה. זה הפירוש ש-שהעניין של תודה יהיה לעתיד לבוא דווקא, כי יש על זה מאמר של הרבי, ד"ה מזמור לתודה, תשי"ז. מי שרוצה יכול ללמוד את המאמר מזמור לתודה תשי"ז. שם הוא מסביר באריכות את הקשר בין הפרק הזה לעניין של לעתיד לבוא. אנחנו רוצים בפסוק "דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו", ואנחנו כבר הזכרנו שגם על הפסוק הזה יש מאמרים של הרבי. יש, יש מאמר של י"ב תמוז תש"מ, שאז היה שנת ק' להולדת הרבי. התחילו אז ללמוד את הקאפיטל עצמו אחרי יום הולדת הרבי. אז הרבי אמר מאמר לי"ב תמוז תש"מ. ק', קאפיטל ק'. זה שנת מ'. אה, תשל"ט. לי"ב תמוז תשל"ט. הרבי אמר אז את המאמר "דעו כי ה' הוא אלוקים". יש גם כן בשנים קודמות יותר, לי"ב תמוז תשל"א, יש גם כן מאמר של הרבי שמתחיל, אה, גם כן

01:54 דובר 1 עם המילים "דעו כי ה' הוא אלוקים". בקיצור, הנקודה לתוכן הביאורים של [משנה ברייך?] זה ההתבוננות. אמרנו כבר בשבוע הקודם שדיבור של דעת, הכוונה הוא סוג של התבוננות. ומה צריך להיות העניין של הדיבור בשביל שיהיה "דעו" ושמחו. ובכל אופן, לא, לא, לא, צריך להיות התבוננות. דבר ראשון, שהוי' הוא אלוקים. שההתבוננות הוי' אלוקים זה שאלוקים, מידת הטבע וכולו, זה הולך על ממלא כל עלמין שמתלבש בעולם, שמצד שם אלוקים העולם הוא מציאות. והוי' זה למעלה מהטבע. הוי' היה הווה ויהיה כאחד, זה מצד האור אין סוף בלי גבול שלמעלה מעולמות. אז לכאורה נראה שהם שני עניינים שונים, שתי דרגות שונות. מצד שם אלוקים העולם הוא מציאות, גם שמבחוץ העולם הוא לא מציאות. אז על זה צריך לדעת שהוי' הוא אלוקים. שגם האלוקות שמתלבש בעולם ומחיה את העולמות, אור אין סוף באמת, גם האלוקות הזה, שהוי' נמשך גם באלוקים, שהבלי גבול של אלוקות זה גם כן ההתפשטות שלו של שם אלוקים. זה לא שני עניינים שונים, אלא שאלוקים זה המשך של הוי'. זאת אומרת שאור אין סוף באמת, הטבע עצמו גם כן למעלה מהטבע. הטבע עצמו זה רק מה שנראה באופן של טבע, אבל בעצם גם הטבע הוא בעצם גם כן ביטוי מסוים של הבלי גבול של הקדוש ברוך הוא, שזה הוי' אלוקים, שהסובב והממלא כולא חד. על זה צריך להיות התבוננות מיוחדת, כמו שמבואר במאמרים, בפרט המאמר "וידעת" של הרבי רש"ב, "וידעת" [מוסק"ל?], ששם הוא מסביר באריכות את העניין שעל ידי עבודה וצדקה אז מתגלה בעולם איך שאלוקים והוי' זה כולא חד. כל זה, זה הוי' אלוקים, איך שהסובב מתחבר עם הממלא. אחר כך יש עוד התבוננות, שזה "הוא עשנו". "הוא עשנו" זה נקודה אחרת בהתבוננות. מה זה "הוא עשנו"? "הוא עשנו"

03:40 דובר 1 מדגישים מצד אחד, עשנו זה עניין של עשייה, עשייה הגשמיות. עשייה הגשמי זה יותר נמוך מסובב וממלא. סובב וממלא, סוף כל סוף טבע ונס, זה עניינים של גילוי. יש את הגילוי של הקדוש ברוך הוא באופן של נס, הוי', ויש גילוי של אלוקות באופן של טבע, החיות האלוקית שמתלבש על הגדרים של העולם, אבל זה גם כן עניין אלוקי. אבל "עשנו" זה הולך על היש הגשמי עצמו, לא על הטבע, על התכונות, על הנפש, על החיים שלו, אלא על עצם היש נקרא "עשנו", עשייה. עשייה זה היש הגשמי עצמו. על זה אומרים שאיך מגיע, איך נהיה "עשנו", עשייה גשמית? אז זה "הוא עשנו". מי זה הוא? הוא זה הולך על העצמות. הוא זה הבחינה של למעלה מהוי' ולמעלה מאלוקים. זאת אומרת שכאן אומרים חידוש יותר עמוק. כשאומרים הוי' אלוקים, מדברים על גילוי, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. אומרים שסובב וממלא, נס וטבע, הוי' אלוקים, כולא חד. אבל הכל זה דרגות בגילוי, גילוי של בלי גבול, גילוי של גבול. כאן אומרים דבר יותר עמוק, שה"עשנו", עשייה הגשמי, זה קשור עם העניין של "הוא", שהוא זה הולך על העצם שלמעלה משמו, למעלה מהוי' ולמעלה מאלוקים, למעלה משניהם. זה מה שמוסבר בחסידות שהיש הגשמי זה מהעצמות. אז הרבי מביא את זה [из דניאל בגרסא כבד?]. זה מובא באריכות במאמרים. את כל העניין הזה שדווקא יש הגשמי, שזה היש הגשמי שמציאותו זה מהעצמות, והקדוש ברוך הוא זה מציאות כזאת שנרגש ביש הגשמי כאילו שמגיע מעצמו ואין לו מקור. אז זה יכול להיות דווקא מה"הוא", מהקדוש ברוך הוא בעצמו. הוא, הוא זה דווקא עצמות, הוא יכול לברוא, ולכן הוא מביא את זה בצורה

05:25 דובר 1 שנייה. אז קודם כל הוא אומר הוי' אלוקים, זה התבוננות בגילויים, וכך הוא מגיע לבחינה יותר עמוקה בהתבוננות, שהוא מסתכל על היש הגשמי, אומר שיש הגשמי לא יכול לבוא לא מממלא ולא מסובב, לא הוי' ולא אלוקים. כי הוי' ואלוקים לא יכולים לברוא יש גשמי. יש גשמי יכול לברוא דווקא עצמות. אז ככה מתגלה שכאן לא רק שמות, אלא דווקא הוא, עצמות. הוא זה שעשנו. הרבי מסביר במאמר שהקשר הוא הקשר של שני עניינים, הוי' אלוקים והוא עשנו, שזה הוי' ואלוקים. כי אחרי שבן אדם מתבונן שהוי' הוא אלוקים, אחרי הוי' ואלוקים זה גם כשני הפכים. הוי' זה בלי גבול. אלוקים זה טבע. אתה אומר הוי' הוא אלוקים, החיבור של הוי' ואלוקים. איך יכול להיות חיבור של הוי' ואלוקים? גבול ובלי גבול זה שני הפכים. אז בעצם זה גם כן בגלל שיש את ההוא, שזה עצמות, שהוא למעלה מהוי' ואלוקים. אז לכן על ידי כוח עצמי זה יכול להתחבר, הוי' ואלוקים. אז זה ההקשר של העניינים. על ידי שהוא מתבונן, בהתחלה הוא מתבונן שהוי' אלוקים, שהאלוקות שלמעלה מהטבע והטבע הוא דבר אחד. אז הוא מגיע להבנה יותר עמוקה, שהוא זה העצמי שהוא למעלה מהוי' ואלוקים, שהוא זה שמחבר את הוי' ואלוקים. אז הוא לבד בכוחו ויכולתו להוות, זה עשנו, לעשות את היש הגשמי, שזה היש הגשמי כאן למטה בעולם. מה אנחנו אומרים אחרי כל ההתבוננות הזאת וגדלות הוי'? אומרים ״ולא אנחנו״. שאחרי ההתבוננות בעניין של הוי' אלוקים, הוא עשנו, אז מגיעים למסקנה שהוא ״ולא אנחנו״. אז אמרנו ״ולא אנחנו״. אז יש במדרש כאן, ידוע שהמדרש אומר שיש כאן כתיב ויש כאן קרי. אנחנו בסידורים שלנו יש רק

06:59 דובר 1 את ה״לא״ עם א'. אבל בתנ"ך יש כאן קרי וכתיב. הכתיב זה ״ולא״ עם א'. הרבה פעמים בתנ"ך יש את זה, וכל פעם יש על זה ביאורים על קבלה, על חסידות, על פירוש. מה העניין? אז מסבירה החסידות ככה, למה כתיב זה ״ולא אנחנו״ עם א' והקרי זה ״ולו״ עם ו'. אז בחסידות מובא בשם המדרש. המדרש אומר שההבדל הוא כך: ״ולא״ עם א', ״ולא אנחנו״, פירושו שהקדוש ברוך הוא עשה אותנו ואנחנו לא עשינו את עצמנו. הפירוש הפשוט, ״הוא עשנו״, הוא עשנו. הקדוש ברוך הוא עשה אותנו ולא אנחנו עשינו את עצמנו. אנחנו לא עשינו את עצמנו, הוא עשה אותנו. זה הפירוש ״ולא״ עם א'. כן. זאת אומרת, בן אדם לא עשה את עצמו, הקדוש ברוך הוא עשה אותו. אחרי זה אומר המדרש ״ולו״ עם ו'. מה הפירוש? ״הוא עשנו ולו אנחנו״, ״ולו אנחנו״. הפירוש הוא שאנחנו שייכים אליו. ולשון המדרש, ״ולו אנחנו משליכים את נפשנו, ולו אנחנו מוסרים את נפשנו״. זאת אומרת, העניין של מסירות נפש, שיהודי מוסר את עצמו על הקדוש ברוך הוא, ״ולו״ עם ו', ״ולו אנחנו״. אז הרבי מסביר במאמרים איך הוא מסביר את זה, שזה שני הפירושים האלה, זה דבר אחד קשור עם השני. על ידי שהבן אדם מגיע למסקנה ״הוא עשנו ולא אנחנו״, עם אל"ף שמה, שכל המציאות שלנו זה לא אנחנו. זה הפירוש ״הוא עשנו״, שכל הכוחות שיש לנו, כל מה שיש לנו, זה הוא עשנו. הכול מגיע מצד הקדוש ברוך הוא. אז ממילא ״ולא אנחנו״. מה פירוש אנחנו לא עשינו את עצמנו? כמובן. מה החידוש? אנחנו לא עשינו את עצמנו. יש איזו הוה אמינא? מישהו יכול לחשוב שאנחנו כן

08:45 דובר 1 עשינו את עצמנו? הפסוק מחדש לנו שאנחנו לא עשינו את עצמנו. מה החידוש? שלא יהיה ״ולא אנחנו״. אלא הפשט הוא שאדם לפעמים יכול לחשוב שהדברים שהוא מצליח, שהוא עושה, שהכוחות שלו בגלל, בגלל, בגלל שבגלל החיל שלו ובגלל החושים שלו ובגלל הכישרונות שלו, אז אכן הוא הגיע למה שהוא הגיע. ודרבי ורידא בקדושה, סודות צדוק ועשירות וכוח גשמי ורוחני. לפעמים בן אדם יכול לטעות ולחשוב שזה הכוחות שלו, שהוא מצד היגיעה שלו והחושים שלו הוא הגיע למה שהוא הגיע. אז זה אומרים, ״הוא עשנו ולא אנחנו״. יהודי צריך לדעת שכל מה שאנחנו עושים וכל ההצלחה שלנו זה מה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו. בהמשך למה שאמרנו קודם, את כל הביאור הוי' אלוקים, ״הוא עשנו״, כשיהודי מגיע להכרה הזאת, אז אנחנו אומרים שלכן, בגלל ש״הוא עשנו ולא אנחנו״, עם אל"ף, לכן ״הוא עשנו ולו אנחנו״, משליכים את נפשנו, שאנחנו מוסרים את עצמנו. שיהודי יש לו את הכוח ללכת על מסירות נפש. העניין של ״ולו אנחנו״, שיהודי מוסר את עצמו לקדוש ברוך הוא והולך למסירות נפש ומוציא את עצמו למעלה מהמידות והגבולות, למעלה ממדידה. אז זה מצד העניין הזה שהוא מכיר בהכרה של ״ולא אנחנו״. אדם חושב שהוא עושה את זה בכוחות שלו, שהוא יש לו את המציאות שלו, אז העבודה שלו זה על פי המידות והגבולות של הכוחות שלו, וממילא יגיע לעניינים כאלה ששם הוא יגיד: אין לי כוח, יש גבולות. מה שאין כן, כשזה ״הוא עשנו״, כשההכרה זה שזה ״הוא עשנו ולא אנחנו״, אז אנחנו יכולים להגיע להכרה של ״ולו אנחנו״, משליכים את נפשנו, שכל מה שיש לנו שייך לקדוש ברוך הוא ואין לנו שום דבר של עצמנו, וממילא אנחנו הולכים למסירות נפש ומוכנים

10:23 דובר 1 למסור את עצמנו לקדוש ברוך הוא, ולמעלה מכל מדידה והגבלות. ועל זה גם כן על דרך זה פירוש של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אומר שמה פירוש הקדוש ברוך הוא כפה עליהם הר כגיגית. במתן תורה היה כפה עליהם הר כגיגית. ושואלים את השאלה, הבעל שם טוב שואל: לכאורה למה הקדוש ברוך הוא כפה עליהם הר כגיגית? הרי היהודים אמרו נעשה ונשמע, וזה היה לפני שכפה עליהם. אז אם כבר אמרו נעשה ונשמע, אז למה הקדוש ברוך הוא היה צריך לשים את הגיגית? אז מסבירים את הנקודה הזאת, שמצד זה שהיהודים אמרו נעשה ונשמע, אז אמרו את זה בכוחות שלהם. מצד הכוח של היהודי החליט להגיד, עם ישראל החליט להגיד נעשה ונשמע. אז סוף כל סוף יש בזה הגבולות, הכוחות שלי. וממילא יכול להיות שיבואו ניסיונות וקושיות, דברים שקורים בעולם שהבן אדם, השכל שלו לא יכול להבין את זה, וגזירות שאי אפשר לעמוד בזה. אז הבן אדם אומר: אני עד כאן. אני לא יכול. יש גבול עד כמה אני יכול. נעשה ונשמע, יש הגבלות לכוחות שלי. דבר כזה לא הייתי מוכן. אז על ידי זה אבל שכפה עליהם הר כגיגית, הפשט, הכוונה פירושו שמלמעלה נתנו לנו את הכוח, כפה עליהם. זה הגיע מלמעלה, כי הקדוש ברוך הוא עשה אותנו לעבדים. בגלל שהקדוש ברוך הוא עשה אותנו לעבדים, מצד הנקודה הזאת אז אין הגבלות. אז ממילא בכל מצב יהודי מוכן למסור נפש לעבוד את השם. על דרך זה גם כן, מה שאנחנו אומרים כאן, בגלל שהוא עשנו ולא אנחנו עם א', לכן הוא עשנו ולו אנחנו עם ו'. אחרי זה מסיימים, אומרים: עמו וצאן מרעיתו. והפירוש

11:58 דובר 1 עמו וצאן מרעיתו. אז כאן כבר מדבר ונגיע ליהודים באופן מיוחד. אחרי שמתבוננים בהוא עשנו, כל העניין, אומרים שמה העניין המיוחד שיש בבני ישראל יותר, יותר מכל באי עולם. ״ה' הוא אלוקים, הוא עשנו״, זה מדובר בכלל. כמובן שבעיקר זה מגיע לבני ישראל, אבל זה מדובר לגבי כל הבריות. אומרים כאן לגבי ״אנחנו עמו וצאן מרעיתו״, שמדובר כאן על יהודי. יש ליהודי את העניין של ״עמו וצאן מרעיתו״, שיהודי הוא עמו, עמו של הקדוש ברוך הוא, ויהודי הוא ״צאן מרעיתו״ של הקדוש ברוך הוא. עכשיו זה מובא בחסידות. כתוב במדרש שיש ״עמו וצאן מרעיתו״, הם שני דברים. ״עמו וצאן מרעיתו״. אני לכם למלך ואתם לי לעם, אני לכם לרועה ואתם לי לצאן. זאת אומרת שבני ישראל ביחס לקדוש ברוך הוא, אז יש יחס של מלך לעם ויש יחס של צאן עם רועה. שואלים את השאלה בחסידות: לכאורה, אחרי שאנחנו אומרים עמו, אז מה נגיע לצאן מרעיתו? זאת אומרת, לכאורה, אחרי שאתה מדבר על יהודי בתור עמו, שעמו זה פירושו העם של הקדוש ברוך הוא, אז מה, מה, מה מוסיף, מה השבח שמוסיפים שאנחנו גם כן הצאן שלו? לכאורה צאן זה בעלי חיים, זה דבר נמוך. מה יותר גבוה, עם או צאן? בפשט עם זה מדבר. לכאורה צאן זה לכאורה דבר יותר נמוך. אז מה, מה המעלה שמוסיפים שאנחנו לא רק עמו של הקדוש ברוך הוא, אלא גם כן צאן מרעיתו של הקדוש ברוך הוא? אז על זה מוסבר, המאמרים מסבירים, שיש כמה ביאורים בזה. אחד הביאורים זה שזה הנפש האלוקית ונפש הבהמית. מצד הנפש

13:46 דובר 1 האלוקית זה עניין של עמו. עניין של אדם זה הנפש האלוקית. ״אתם קרויים אדם״, ״רוח האדם היא העולה למעלה״. מצד הנקודה הזאת אנחנו עמו. מצד הנפש הבהמית, שבהמית הרי זה צורת בעל חיים, בהמה, אז אומרים שבהמית זה צאן מרעיתו. אז אומרים שזה עניין של צאן, שייך גם נפש הבהמית של יהודי. נפש הבהמית של יהודי גם כן יכול להתקשר לאלוקות, ומצד זה הוא יהיה צאן מרעיתו. במקום אחר מובא בחסידות, בפרט במאמרים של עכשיו, של ויצא. יש כמה וכמה מאמרים בחסידות שמדברים על העניין, כי הרי הפרשה מדברת כל הזמן על צאן. הפרשה של השבוע, ויצא, מדובר על עניין של צאן. צאן לבן, צאן יעקב. כל העניין שיעקב אבינו עבד עם הצאן, ורחל באה עם הצאן. כל הסיפור של הפרשה הולך מסביב לצאן. אז באים במאמרים, המאמרים של המיטעלער רבי, גם כן של בעל הגאולה, בעל ההילולא, וגם כן המאמרים של הרבי של י"ט כסלו שמבוססים על המאמרים האלה. אז כמה וכמה מאמרים, יש גם כן שיחות. יש שיחה מאוד יפה. מי שרוצה יכול ללכת לליקוטי שיחות, אם אני לא טועה זה בחלק כ'. יש שיחה נפלאה של הרבי על הפרשת שבוע, על העניין של צאן. צאן לבן, עובדים עם צאן דווקא. שיש מעלה בצאן, שחוץ מזה שאומרים ״עמו וצאן מרעיתו״ בסדר של מלמטה למעלה, שיש מעלה בביטוי של צאן על הביטוי של עם. עם הם אנשים ככל. עם ומלך סוף כל סוף הם כולם אנשים. זה למה העם יותר נמוך כמובן, אבל סוף כל סוף יש איזה קירוב בין העם והמלך. מה שאין כן צאן. צאן הרי לא שייך שם העניין של אבל על הצאן. על צאן

15:23 דובר 1 אז זה אומרים את הלשון "כצאן לטבח יובל", שאצל צאן יש את הטבע של ביטול. טבע הקבלת עול נמצא אצל צאן יותר מכל דבר אחר. כן. ולכן אומרים על העניין של בני ישראל שהם "כצאן לטבח". העניין הזה שיש להם את הקבלת עול והביטול. הרבי מסביר שזה גם כן הפירוש של המילה צאן, שצאן זה מלשון צא, יציאה, לצאת. הכוח הזה של לצאת מהגבולות, לצאת מעצמו, לצאת מכל החשבונות ולהתמסר לקדוש ברוך הוא במסירות נפש וביטול גמור. אז זה דווקא מה שיש בצאן שאין בעם. אז זה אומר הסדר "מלמטה למעלה". דבר ראשון הוא מדגיש את מעלת ישראל בתור עמי. זה המעלה של יהודי בתור, בתור מדבר, בתור ראש ספר, שעבודת השם מצריכה פנימיות גדולה. אחר כך אומר עוד יותר בצאן מרעיתי, שהעניין של צאן מרעיתי מדגיש יותר את ההווי של הביטול. אנחנו כמו צאן ביחד עם הקדוש ברוך הוא, כמו בעמך, כמו צאן שהולך אחרי האדון. הולכים אחרי הקדוש ברוך הוא בלי חשבונות, ואפילו שאין שום הסבר ואין שום טעם ושום דעת. יהודי מוסר את עצמו לקדוש ברוך הוא. דווקא העניין הזה של צאן זה מה שרואים יותר דווקא עכשיו בזמן הגלות, בפרט בזמן הגלות רואים את העניין הזה של עמי וצאן מרעיתי. את הביטול הזה שיש אצל יהודים, שאפילו שעל פי שכל וכל מיני חשבונות וכל מיני דברים שאין שום הסבר על פי תוכנו להאריך את הגלות, אבל בכל זאת יהודים הולכים במסירות נפש ועובדים את השם והולכים אחרי השם. הולכים עד הסוף עם כל העניין של צאן מרעיתי. וזה הרבי מסביר במאמרים שבפרשת וישלח, שמדובר על עניין של צאן יעקב, שזה הפירוש שהצאן היה זה

16:57 דובר 1 שיעקב היה מוכן ללכת לגאולה. מה שכתוב במדרש שיעקב הרוויח עם הצאן לבן. אז על ידי זה הוא אמר לעשיו, "להגיד לאדוני, ויהי לי שור וחמור, צאן", שכל הדברים שהיה לו עם הצאן לבן, שבזכות הצאן לבן אז הוא הגיע למצב שהוא היה מוכן לגאולה. ועל ידי זה גם כן הרבי מסביר שעל ידי זה, על ידי העבודה עכשיו באופן של צאן, ביטול, מסירות נפש של צאן לטבח, ללכת במסירות נפש וביטול גמור לעצם עבודת השם. אז על ידי זה אנחנו נזכה בקרוב ממש לעניין הזה של, של הגאולה, שאז יראו בגילוי את העניין של אני אלקיכם ואתם צאן.

17:39 דובר 2 יישר כוח.