ראש השנה תשפ"ז | סוד ראש השנה שחל בשבת לאור החסידות

00:00 מה מיוחד בראש השנה שחל בשבת? השנה הזאת אנחנו זוכים לראש השנה מיוחד. היום הראשון של השנה חל בשבת, ואז לא תוקעים שופר. המשנה במסכת ראש השנה, פרק רביעי: יום טוב של ראש השנה שחל בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. היו תוקעים שופר בבית המקדש, אבל בכל העולם לא תוקעים שופר. אחרי חורבן בית המקדש, אז ביום הראשון כשחל בשבת אין תקיעת שופר. מתחילים ביום השני. אבל לכאורה חסר לנו משהו. מתחילים את השנה ואנחנו רוצים לתקוע בשופר, מצווה כל כך מיוחדת, ואנחנו לא יכולים לקיים אותה השנה ביום הראשון. אבל למרות זאת, בתורת החסידות מסתכלים על זה בצורה חיובית ביותר. דווקא ראש השנה שחל בשבת אומר משהו מאוד מאוד מיוחד. כפי שהרבי כתב בהרבה מכתבים, דיבר על זה בהרבה שיחות ומאמרים, שדווקא בשנה כמו השנה הזאת, שראש השנה מתחיל, היום הראשון של השנה אנחנו מתחילים עם השבת, זה אומר שכל השנה הזאת היא שנה מיוחדת, שנה של שבת, שנה שבתית כמו שהרבי קרא לזה. כלומר, זה שהיום הראשון התחלנו את השנה עם השבת, זה בעצם חודר לכל ימות השנה, שכל הימים של השנה הזאת חדורים עם הקדושה של השבת, עם הרוממות של השבת, עם העונג של השבת. זה אומר שהשנה הזאת היא שנה של עונג, שנה של עשירות מיוחדת ועונג מיוחד ומנוחה מיוחדת, שאותה אנחנו מקבלים מתוך יום השבת, וזה משפיע בעצם, זה שהיום הראשון של ראש השנה התחיל בשבת, זה משפיע על כל ימות השנה. אז היום אנחנו נדבר על עומק הדבר. מה בעצם הדבר המיוחד הזה של ראש השנה שחל בשבת? מה, איך זה משפיע על כל ימות השנה? כדי להבין את זה אנחנו ניכנס

02:06 קצת היום, נצלול לעומק הדבר. מה תורת החסידות מסבירה לנו על הדבר הזה? על המשמעות של העניין הזה של יום ראש השנה חל בשבת לא תוקעים שופר. שעל פניו זה נראה משהו להיפך, משהו שלילי, חסר. השנה הזאת, יהודי כל השנה מחכה. יגיע ראש השנה ואז אנחנו נכתיר את הקדוש ברוך הוא למלך. והכתרת המלך זה על ידי תקיעת שופר. "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר". על ידי תקיעת שופר פועלים ומביאים את הקדוש ברוך הוא לעולם, עושים אותו, מכתירים אותו למלך, ואנחנו נזכרים לפניו לכל הזכרונות הטובים לשנה טובה ומתוקה לכל העולם. ופתאום אין שופר. הרי זה חסר. אבל כמו כל דבר, תורת החסידות מגלה את הפנימיות, את העומק, את הנשמה, והופכת את כל הנושא להיפך, שדווקא בשבת כזאת ובשנה כזאת ובראש השנה כזה שחל בשבת, יש משהו מאוד מאוד מיוחד. אז כולנו מכירים את המשנה. המשנה אומרת: יום טוב של ראש השנה שחל בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. כלומר בבית המקדש היה תקיעת שופר, כי אין שבות במקדש. כל איסורי חכמים והגזירות לא קיימים בבית המקדש, וממילא בבית המקדש היו תוקעים שופר גם בשבת, אבל לא במדינה. הגמרא שואלת למה? אז בהתחלה הגמרא לומדת את זה מפסוק. פסוק אחד אומר יום תרועה יהיה לכם. פסוק אחר אומר זכרון תרועה יהיה לכם. אז כאן כשחל בחול, וכאן כשחל בשבת. כשראש השנה חל בחול אז יום תרועה, תרועה ממש, תוקעים בשופר. כשראש השנה חל בשבת אז לא תוקעים בשופר. זיכרון, רק מזכירים. זוכרים את זה, אומרים את הפסוקים של תפילת מוסף, פסוקי שופרות בתפילה, אבל לא תוקעים בשופר בפועל. הגמרא

04:19 שואלת למה? אז הגמרא אומרת שהפסוק בעצם זה רק אסמכתא. בעצם הראיה זה לא מזה. יש גזירה, זה גזירת שבות, והגזירה היא שמא יעבירנו. הכל חייבים בתקיעת שופר, אבל לא הכל בקיאים בתקיעת שופר. ולכן אז החכמים אמרו שמא יכול להיות בן אדם שהוא לא ידע את ההלכות של שופר, והוא ישכח שאסור לטלטל ברשות הרבים עם השופר, והוא יסתובב ברחוב עם השופר ושמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ולכן חכמים גזרו: לכל העולם אין תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. זה ההלכה וזה הגמרא. וכאן נשאלת שאלה פשוטה ביותר. אדמו"ר הזקן שואל את השאלה הזאת במאמר חסידות ד"ה יום טוב של ראש השנה שחל בשבת של אדמו"ר הזקן בשנת תקע"א. אז היה ראש השנה שחל בשבת, ואז אדמו"ר הזקן אמר מאמר חסידות, ושם הוא שאל שאלה פשוטה שחוזרת על עצמה הרבה בתורת החסידות. השאלה היא איך זה שדחו מצוות עשה מן התורה, ולא סתם מצוות עשה, מצוות עשה של תקיעת שופר, שהיא מצווה רמה ונישאה בלשון החסידות. מצווה כל כך גבוהה, כל כך כללית, כל כך מיוחדת. המצווה של תקיעת שופר היא המצווה שעל ידה אנחנו מכתירים, כמו שאמרנו, את הקדוש ברוך הוא למלך, למלך על ישראל, למלך על העולם. זה תקיעת שופר, זה מקור הברכה של כל ההשפעה בכתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה לכל השנה. תקיעת שופר מרמז גם על כוח התשובה, כמו שהרמב"ם אומר שתקיעת שופר, אף על פי שהיא גזירת הכתוב, אבל רמז יש בו, "עורו ישנים משנתכם" וכולי. כל העניין של התשובה שמרומז בשופר. אז אם תקיעת שופר זה דבר כל כך גדול, כל כך נעלה, כל כך כללי, איך

06:21 זה שדחו אותה רק בגלל גזירה? כאשר הגזירה היא שייכת רק לאנשים קלי דעת שהם פשוט שוכחים או לא יודעים. מגיע ראש השנה, הוא לא יודע איך להסתובב עם השופר, הוא שוכח שזה שבת וכולי וכולי. זאת השאלה הבסיסית שאדמו"ר הזקן שאל. מצד שני נשאלת השאלה גם כן: אם אנחנו לא תוקעים שופר בראש השנה, אז למה כן אומרים את הפסוקים של שופרות? למה כשחל בשבת אז גם את הפסוקים לא היו צריכים להגיד? כל פסוקי שופרות בתפילת מוסף היו צריכים לבטל. הרי אסור לתקוע. אז למה את הפסוקים כן אומרים? וכאן מגיע הסבר נפלא. אנחנו צריכים, כדי להבין את ההסבר מה יש מיוחד כשראש השנה חל בשבת לא תוקעים שופר, אז אנחנו צריכים להבין מה בעצם קורה על ידי תקיעת שופר. כפי שאמרנו, הגמרא במסכת ראש השנה אומרת: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". יהודי, על ידי תקיעת שופר, מכתיר את הקדוש ברוך הוא למלך. ראש השנה בעצם זה יום הכתרת המלך. על פי קבלה במיוחד זה נקרא יום בניין המלכות. כביכול אנחנו פועלים שהקדוש ברוך הוא יהיה מלך שוב עוד פעם מחדש. בלשון הקבלה כתוב שבליל ראש השנה או בערב ראש השנה יש את ההסתלקות של המלכות. זה אומר שהמלוכה של הקדוש ברוך הוא מסתלקת מהעולם. כביכול הקדוש ברוך הוא אומר: אני לא רוצה יותר להיות מלך, לא רוצה יותר להשפיע, לא רוצה יותר להיות בתפקיד הזה של מלך העולם, והוא מצפה ומחכה שיהודי יעורר, יבקש ויתפלל ויבקש "מלוך על העולם כולו בכבודך", לחדש את המלוכה. וכאן נשאלת שאלה פשוטה: אם הקדוש ברוך הוא מפסיק להיות מלך אפילו לרגע אחד, הרי לכאורה העולם היה צריך להיות

08:34 אין ואפס. איך העולם קיים בליל ראש השנה לפני תקיעת שופר? הרי כולנו יודעים שכל מציאות הבריאה, כל הבריאה, כל כולה מההתחלה עד הסוף, כל העולמות וכל הבריאה וכל הנבראים וכל מה שיש בעולם קיים אך ורק בגלל שהקדוש ברוך הוא מלך. "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור". המלכות של הקדוש ברוך הוא זה מה שבעצם סוד הקיום של הבריאה, במיוחד כפי שהעניין מוסבר בתניא, בתורת החסידות, שספירת המלכות זה נקרא דבר ה'. "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", "באשר דבר מלך שלטון". הקדוש ברוך הוא, בדיבור המלך, כמו במלך, על ידי שהמלך אומר, מצווה, אז קורים דברים, ככה הוא מנהל את המדינה. הקדוש ברוך הוא כל שכן וקל וחומר. הדיבור שלו זה מה שעושה שהבריאה תהיה קיימת. עוד יותר, כמו שמוסבר בחסידות, מלך הוא רק מנהיג את המדינה על ידי הדיבור, ההנהגה, השפעה, נתינה. אבל אצל הקדוש ברוך הוא זה לא רק הנהגת העולם. הקיום של העולם, כל הקיום של הבריאה, זה הדיבור של הקדוש ברוך הוא. "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", אומר הבעל שם טוב. הדיבור האלוקי זה מה שמקיים את הבריאה כל רגע ורגע. אז אם ככה, בליל ראש השנה שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר: אני לא מלך יותר, הוא מפסיק, הוא מעלים, הוא מסתיר, הוא מסלק את המלוכה שלו מהבריאה. אז באותן שעות עד שאנחנו תוקעים שופר, מה קורה עם הבריאה? איך זה קיים? על זה מסביר לנו אדמו"ר הזקן. יש את הדיבור, יש את המלכות, יש אבל את הרצון והעונג שבמלכות. זה שני דברים שונים, כמו שאצל בן אדם יכול להיות שהבן אדם אומר, מדבר, עושה, פעיל, אבל יש לפעמים שבן אדם

10:42 עושה דברים, אבל העונג שלו לא נמצא שמה, החיות שלו לא נמצאת שמה. הוא עייף, הוא רדום, הוא בלי חשק. הוא עושה מתוך כפייה. הוא עושה בגלל שהוא חייב לעשות. אבל בעצם אנחנו רואים, יש הבדל מאוד גדול אם בן אדם עושה דברים כשהוא עירני, חי, הוא נמצא עם כל הרגש, עם כל העונג, או הבן אדם עושה דברים בלי, בלי רצון, בלי חשק. וזה הדבר המיוחד שאומרים בקשר להכתרת המלך בראש השנה. בוודאי שהקדוש ברוך הוא ממשיך למלוך על העולם, להשפיע בעולם ולתת. אבל מה מתחדש בראש השנה? אנחנו אומרים: בראש השנה אנחנו פועלים שהקדוש ברוך הוא יהיה מלך מתוך עונג, מתוך רצון. בערב ראש השנה, מה שאומרים שיש הסתלקות המלוכה, זה העונג והרצון שבמלוכה. כביכול הקדוש ברוך הוא אומר: אני ממשיך להנהיג את הבריאה, אני ממשיך לתת קיום, לתת חיות. אבל הרצון והעונג זה מה שמסתלק. זאת אומרת שבראש השנה אנחנו, עם ישראל, על ידי התפילות שלנו ועל ידי הבקשות ועל ידי תקיעת שופר, אנחנו כביכול, עם ישראל, מעוררים אצל הקדוש ברוך הוא מחדש שיהא אצלו הרצון, ולא רק רצון, אלא רצון של עונג. העונג בבריאת העולם, העונג בלהיות מלך על העולם. ואת זה יהודי פועל על ידי עבודת ה' שלו בראש השנה. שלכן, מוסבר בתורת החסידות שעיקר נקודת העבודה שלנו בראש השנה זה לקבל על עצמנו עול מלכות שמיים מתוך רצון ומתוך עונג. או כפי שאומרים בתפילה: "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם", את המלכות צריכים לקבל מתוך רצון, מתוך תענוג, מתוך שמחה. אדמו"ר הריי"צ אומר באחד המאמרים: "הכתרת המלך היא ביראה גדולה, התבטלות עצומה, אבל יחד עם זה עם שמחה גדולה ביותר, כי דווקא ככה מעוררים אצל

13:04 המלך שהוא באמת ירצה להיות מלך, מלך מתוך רצון ומתוך עונג. כשהקדוש ברוך הוא בראש השנה אנחנו מחדשים, "תקעו בחודש שופר", מתחדשת המלכות של הקדוש ברוך הוא עם רצון חדש ועם עונג חדש, אז בוודאי שאז גם ההשפעה היא השפעה מסוג אחר לגמרי. כפי שאמרנו, כשאדם עושה משהו בלי חיות, בלי חשק, בלי עונג, אז העשייה היא עשייה חיצונית. העשייה היא רק כפי המוכרח, עשייה מוגבלת, עשייה מצומצמת. הוא יעשה מה שהוא חייב לעשות. אבל כשאדם עושה משהו, ובעשייה הזאת העונג שלו נמצא שמה, השמחה שלו, יש לו חשק בעשייה, אז בוודאי שזו עשייה עם הרבה יותר אור, עם הרבה יותר הידור. הוא יעשה את זה עם כל הפרטים בצורה הכי נפלאה. כביכול אותו דבר גם בנוגע להשפעה אלוקית, כאשר אנחנו מעוררים אצל הקדוש ברוך הוא את המלכות שלו, שהמלכות תהיה ברצון, בשמחה ובעונג, אז גם כל הברכות וההשפעות שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו לשנה הזאת, תהיה שנה של עשירות, שנה של אור ושנה של עונג. עכשיו מה קורה בשבת? הרי אנחנו יודעים שמדברים על הנושא של עונג. הרי שבת הוא היום שבו העונג זה במרכז של השבת. ובלשון הנביא, "וקראת לשבת עונג". כולנו יודעים שאחת מהמצוות היסודיות בשבת זה המצווה של עונג שבת, מצווה לענג את השבת. אז זאת אומרת שהעונג נמצא במרכז של השבת. העונג הזה זה לא רק העונג שיש לנו, שאנחנו בשבת צריכים, יש לנו חובה להתענג, לאכול בשר משובח, יין ישן וכל הדברים שכתוב בהלכה בשולחן ערוך, איך יהודי צריך לענג את השבת בחלק הגשמי, אלא גם מדובר על העונג הרוחני של השבת, ובעיקר כפי שמוסבר בתורת החסידות, העונג בשבת זה העונג של הקדוש ברוך הוא.

15:25 הקדוש ברוך הוא כביכול מתענג ביום השבת, כמו שאומרים בתפילה, "עונג קרא ליום השביעי". יום השביעי זה היום שהקדוש ברוך הוא כביכול מתענג מהבריאה. מה זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא מתענג מהבריאה? אז נסתכל בחומש, נראה בששת ימי בראשית. אז ביום השישי כתוב, "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". אחרי זה כתוב, "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ויכלו השמיים והארץ". כלומר, לפני שאנחנו מתחילים את הקידוש שאומר "יום השישי ויכלו השמיים והארץ", לפני זה כתוב, "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". כלומר, כמו שאנחנו רואים אצל בן אדם, אדם עושה משהו, הוא בנה משהו, הוא פעל משהו, הוא עשה איזושהי עשייה, וכשהוא מגיע לגמר, כל זמן שהוא עסוק, הוא עובד, הוא טורח. אז אי אפשר לומר שהבן אדם נמצא במצב של רגש, של תענוג, של עונג. הוא פשוט עסוק, הוא טורח, הוא מתייגע, הוא עובד קשה. אבל כשהוא מגיע לשלב הגמר, שלב הסיום, והנה כל אשר עשה והנה טוב מאוד, הוא מסתכל על הדבר הנפלא הזה שהוא עשה, שהוא יצר, והוא פעל. הוא רואה שעשייה יצאה, הייתה פה הצלחה גדולה. הדבר שהוא עשה זה יצא בשלמות בצורה הכי מופלאה, מתאים למטרה, למה שהוא חלם ושהוא רצה עם כל היצירה שהוא עשה פה. אז האדם מתמלא עונג. העונג הנפלא שהמעשה שלו הגיע לגמר והצליח לעשות מה שהוא היה צריך לעשות. כשהאדם חוזר לעצמו אחרי יום עבודה, יושב על הכורסה. היום עבדתי, עשיתי, הוא מסתכל אחורה והוא חושב על כל מיני דברים שהוא עשה במשך היום ומתמלא עונג. זה בעצם המשמעות של יום השבת במובן הרוחני. הקדוש ברוך הוא כביכול ששת ימים עשה ה' את

17:40 השמיים ואת הארץ. ששת ימי בראשית, ששת ימי הבריאה. כל שבוע יש את ששת ימי החול, שזה ימים של עשייה ופעילות. כביכול גם למעלה אצל הקדוש ברוך הוא יש את העניין של בריאת העולם כל יום ויום, כל רגע ורגע, שזה עבודה שיהודי עושה, השפעה אלוקית, שאנחנו צריכים לעבוד בעולם ולעשות את העולם דירה לקדוש ברוך הוא. כשמגיע יום השבת ואז כי בו שבת, הקדוש ברוך הוא כביכול מתעלה ומתרומם. ההתעלות של הכוחות האלוקיים וכל הבריאה מתעלה למדרגה יותר גבוהה. אז מתגלה העונג האלוקי שבבריאה. "ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם". ויכלו זה מלשון כליון, מלשון כלות הנפש, מלשון כלילת יופי. השלמות של הבריאה מעוררת כליון ועונג כביכול אצל הקדוש ברוך הוא, וזה מה שפועל גם אצל היהודי, שבראש השנה אנחנו מתעלים לרמה יותר גבוהה, מעורר אצל יהודי גם כן העונג של השבת. העונג הוא בתפילת השבת, בלימוד התורה של השבת ובסעודת שבת, במנוחת שבת. זה מנוחה קדושה, מנוחה של עונג. על פי זה אומר אדמו"ר הזקן אנחנו יכולים להבין למה בראש השנה, כשחל בשבת, אין תקיעת שופר. למה אין תקיעת שופר? הרי מה אמרנו? כל המטרה של תקיעת שופר זה כדי שעל ידי זה שיהודי תוקע שופר בראש השנה, הוא מעורר כביכול את העונג והרצון אצל הקדוש ברוך הוא לחדש את המלכות של הקדוש ברוך הוא על השנה הבאה. בשבת, הרי בגלל ששבת הוא יום של עונג, אז בשבת גם השבת עצמה פועלת אותו דבר מה שתקיעת שופר פועל. אז אם ככה כבר לא צריכים כל כך הנושא של שופר, כאשר השבת יש לו אותה פעולה ברגע שראש השנה חל בשבת, אז כשנכנס יום השבת ויהודי נכנס לשבת והוא שומר

20:02 את השבת, והוא מתפלל את תפילות השבת יחד עם תפילות ראש השנה, אז הוא... אז הכתרת המלכות נעשית רק על ידי השבת עצמה, מצד העונג של שבת. זה כבר מביא את העונג של הקדוש ברוך הוא גם בהכתרת המלכות לשנה החדשה, ולכן כבר לא כל כך יש צורך במצווה של תקיעת שופר, ולכן דוחים. זו הסיבה הפנימית הרוחנית למה בראש השנה שחל בשבת דוחים את תקיעת שופר: כי השבת פועלת את אותו דבר, אותה פעולה שהשופר אמור לפעול. ואם ככה, אם מישהו ישאל: אז למה בבית המקדש כן תוקעים שופר? אז התירוץ הוא שבתענוג, כמו שאצל האדם אנחנו מבינים, יש הרבה רמות של תענוג. תענוג זה לא רק דרגה אחת. יש תענוג לפנים מתענוג, תענוג למעלה מתענוג, מקור התענוגים. אז כמובן שיש הרבה רמות בעונג, ובבית המקדש, לתקיעת שופר בבית המקדש היה כוח לעורר בבחינת עונג העליון אצל הקדוש ברוך הוא במקום כל כך גבוה, יותר אפילו מהשבת, ולכן שמה יכלו לתקוע בשופר גם בשבת. אבל היום, שאין לנו את בית המקדש, אז מספיק השבת כדי לעורר את העונג שצריכים כדי לחדש את המלוכה. ועל פי זה גם מובן למה את הפסוקים של השופר אנחנו כן אומרים גם כשאין לנו את בית המקדש. כי הרי חכמינו אומרים שמשחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה. כלומר, שבלימוד התורה יש אותה השפעה אלוקית כמו שבבית המקדש. בזמן שבית המקדש היה קיים, השכינה שרתה בבית המקדש. היום, שאין לנו את בית המקדש בגשמיות, בלימוד התורה יש את אותה השראת השכינה שהייתה בבית המקדש, ולכן מבחינת התורה אז זה כביכול נמצא במקום של בית המקדש, ולכן

22:12 את פסוקי התורה אנחנו קוראים גם כשראש השנה חל בשבת. אז זה ההסבר הנפלא שתורת החסידות נותנת לנו להבין את העומק של ראש השנה שחל בשבת. אז זה אומר לנו דבר נפלא. זה אומר לנו שהשנה הזאת, למרות שאין לנו את תקיעת השופר ביום הראשון, אבל יש לנו את היום, השבת ויום השבת. העונג של השבת מביא את העונג האלוקי בהכתרת המלך, בהתחדשות המלוכה לכל השנה, וזה פועל גם על כל ימות השנה, כמו שאמרנו. כי הרי ראש השנה נקרא בשם ראש. מסביר אדמו"ר האמצעי: למה קוראים לראש השנה בשם ראש ולא, ולא התחלה? היו צריכים לקרוא לזה התחלת השנה. מה זה ראש השנה? כמו שהראש אצל האדם, הראש משפיע על כל איברי הגוף, וכל איברי הגוף מקבלים את החיות ואת ההשפעה מתוך הראש, אותו דבר ראש השנה משפיע על כל ימות השנה. זה המוח, זה הראש של כל ימות השנה. אז אם היום הראשון של ראש השנה התחיל עם יום השבת, עם יום של עונג, עם יום של קדושה, עם יום של רוממות, זה אומר שהשנה הזאת כל כולה תהיה שנה של עונג. תהיה שנה של שמחה, שנה של רוממות, שנה של קדושה. וכמו שאנחנו אומרים, ונגיע לראש השנה, שאת הכתרת המלך צריכים להביא את זה לכל פרט ופרט בבריאה, אנחנו מבקשים בתפילה של ראש השנה: מלוך על העולם כולו בכבודך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. את המלכות של הקדוש ברוך הוא צריכים להביא את זה לכל פרט בבריאה, שכל פרט בבריאה יהיה חדור עם הקדושה האלוקית,

24:08 עם האור האלוקי, עם המלוכה של הקדוש ברוך הוא. אז זה אומר גם כן שאת קדושת השבת של ראש השנה אנחנו אמורים להביא לכל פרט ופרט בימות השנה. לא רק בזמן שאני יושב ולומד תורה אני ארגיש את הקדושה השבתית הזאת של השנה. לא רק בזמן התפילה, אלא גם בזמן שאני עסוק בדברים הפשוטים של חיי היומיום. בזמן האכילה, בזמן העסק בעבודה, בפרנסה, בחיי היומיום, בכל מה שבן אדם עושה. כל מעשיך לשם שמיים, בכל דרכיך דעהו, שהקדושה השבתית של השנה הזאת תרד בחיי היומיום, שכל יום ויום בחיי היומיום של השנה הזאת, שנת תשפ"ז, תהיה שנה חדורה באור, בקדושה, באלוקות, ברוחניות, בקדושת העונג של השבת. שנה של עונג ושנה של עשירות מיוחדת, וזה בעצם הדבר הנפלא שאנחנו מתכוננים לשנה הזאת. אנחנו מתפללים ומבקשים שמכיוון שהשנה הזאת מתחילה ביום השבת, שנזכה באמת שהשנה הזאת, כבר בתחילת השנה, נזכה לשבת הגדולה שכולנו מחכים אליה. שבת ומנוחה לחיי העולמים. השבת של העתיד לבוא, של ימות המשיח, שאז יהיה באמת שבת ומנוחה לחיי העולמים, בביאת משיח צדקנו. שיהיה לכל אחד ואחד שנה טובה ומבורכת עם כל האותיות של א'-ב'. שנת אורה, שנת ברכה, שנת גאולה, ועד לסוף שנת תורה, תפילה, תהילה. שנה שכל כולה אור וגאולה. שבת, שנה שכל כולה שבת.