"החלום של חיי" — מה הרבי גילה על תפקיד החסיד

00:00 בכ"ח בסיוון בשנת תש"א הגיע הרבי יחד עם הרבנית לאמריקה, לארצות הברית. היה באמצע מלחמת העולם השנייה. בניסים גדולים הם הצליחו להיחלץ מאירופה הבוערת והגיעו עם אחת האוניות האחרונות שיצאו מפורטוגל והגיעו לארצות הברית. זה קרה בכ"ח בסיוון. היום הזה אצל חסידים נחגג בשמחה גדולה. שמחה כפולה. בעצם יש פה שמחת הגוף, שמחת הצלת הגוף, נס נפלא וגדול שקרה לרבי עם הרבנית, שהם הצליחו להגיע לחוף מבטחים, ויחד עם זה זה גם כן מסמל את התקופה החדשה, התנופה החדשה של אדמו"ר הריי"צ, שהיה אז כבר באמריקה, שהוא הגיע בערך שנה קודם, והוא חיכה שחתנו הרבי יגיע, וביחד אז התחילו את המוסדות החשובים שבהם הם כבשו לא רק את אמריקה, אלא בעצם את העולם כולו. המוסד מרכז לענייני חינוך, שזה מוסד של כל מוסדות החינוך של חב"ד בכל העולם, המוסד מחנה ישראל, שמשם יוצאים השלוחים ומוסד השליחות, בתי חב"ד ופרסום והפצת מעיינות החסידות לכל העולם, וקה"ת, המוסד של כל ספרי הדפוס של חסידות חב"ד לדורותיהם, שגם זה חלק מהפצת מעיינות החסידות בכל חלקי העולם. הרבי הגיע ביום שני כ"ח סיוון ובשבת, אותו שבת, שבת פרשת קורח ג' בתמוז, הייתה התוועדות, התוועדות היסטורית. הרבי הריי"צ התוועד עם החסידים וזאת בעצם הייתה ההתוועדות הראשונה של הרבי באמריקה. באותה התוועדות, שזה היה קשור גם כן עם יום הגאולה של הרבי הריי"צ, יום ג' בתמוז בשנת תרפ"ז. זה היה היום הגדול שקרה הנס הגדול שאדמו"ר הריי"צ ניצל ויצא מהמאסר. למרות שזאת עדיין לא הייתה גאולה שלמה, כי הוא יצא מהמאסר ומייד שלחו אותו לגלות שהייתה אמורה להיות גלות ארוכה של שלוש שנים. אבל בנס גדול אחרי פחות מעשר ימים, בי"ב

02:52 בתמוז, יום ההולדת של אדמו"ר הריי"צ, היה יום הגאולה, הגאולה שאז הוא יכול לחזור הביתה וכולי. לכן אצל חסידים חוגגים בעיקר את יום י"ב, י"ג בתמוז, שהם ימי הגאולה. אבל בעצם ג' בתמוז זה גם יום גדול ביותר, כי היציאה מהמאסר ברוסיה זאת ממש הייתה יציאה ממוות לחיים. לא ניכנס עכשיו לפרטי ההיסטוריה, אבל אותו שבת, שבת פרשת קורח ג' בתמוז תש"א, השבת הראשונה שהרבי הגיע לאמריקה, הרבי הריי"צ היה שמח ביותר והייתה התוועדות מיוחדת ביותר. באותה התוועדות בין הדברים הרבי הריי"צ סיפר סיפור מאוד מעניין. הוא סיפר סיפור שהיה אצל אדמו"ר הרש"ב. סיפר שבשנת תרס"ז הרבי הרש"ב היה רוב השנה מחוץ לרוסיה בגלל סיבות של בריאות ועוד סיבות. הוא היה אז בגרמניה בעיר וירצבורג, ושמה הוא היה ברוב חודשי השנה באותה, באותה שנה במיוחד. חסידים היו מגיעים לבקר אותו לאותו אזור, ומספר שאחת השבתות הגיע אחד החסידים לבקר את הרבי הרש"ב ובשבת התוועדו. בהתוועדות אותו חסיד שאל את אדמו"ר הרש"ב שאלה פשוטה, שאל, "רבי, מה זה חסיד?" ביקש שהרבי, הרבי הרש"ב, יגדיר לו מה זה חסיד. והרבי הרש"ב ענה לו, "חסיד הוא פנסאי". מה זאת אומרת פנסאי? אז מסביר שלימים ההם היה סדר שבעיירות היו צריכים להדליק אור בכבישים, ברחובות, כדי שאנשים יוכלו בלילות להסתובב. אז היו, היה סוג של פנסי רחוב שהיו מדליקים את זה. היה בן אדם שהיה לו מקל עם להבה והיה הולך ומדליק את הפנסים. כמובן שזה היה בתקופה ההיא לפני שהיו עמודי חשמל בכל מקום. אז האיש שהיה ממונה, שהיה לו התפקיד הזה להדליק את פנסי הרחוב, היו קוראים לו הפנסאי. ביידיש לאַמטערנשציק. אומר הרבי הרש"ב לאותו חסיד ששאל מה זה חסיד? הוא

05:15 אמר לו, "זה בדיוק חסיד. חסיד הוא פנסאי. הוא צריך להדליק את הנשמה שנמצאת בכל יהודי, להדליק את הניצוץ, להלהיב אותו, להאיר אותו". שאל החסיד, הוא אמר, "מה קורה אם הפנס נמצא במדבר שומם?" אמר לו הרבי הרש"ב, "צריכים גם כן להדליק אותו כדי שלכל הפחות הפנס יתבייש מהמדבר ואז הוא יהפוך את המדבר למקום יישוב". המשיך החסיד ושאל, "מה קורה אם הפנס נמצא בתוך הים?" אז הוא אמר, "צריכים גם כן לקפוץ לתוך... להוריד את הבגדים, לקפוץ לתוך המים וגם שם להדליק את הפנס". ואז החסיד המשיך ואמר, "מה אני עושה אם אני לא רואה פנסים?" אמר לו, ענה לו הרבי, "זאת אומרת שאתה לא פנסאי". ואז החסיד המשיך לשאול ואמר, "באמת זה מה שהוא חסיד?" אז הרבי הרש"ב נשאר לחשוב למשך זמן ואחרי זה הוא ענה לו, "כן, זהו חסיד". "מה אני עושה שאני לא רואה את הפנסים?", שאל החסיד. אמר לו הרבי, "צריך לעבוד עם עצמך קודם, לזכך את עצמך כדי להדליק את הפנס של עצמך ואז תוכל גם כן להדליק את הפנסים של אחרים". היה לזה המשך, אבל זאת בעצם הייתה נקודת הסיפור. הדו־שיח בין החסיד והרבי הרש"ב שנים קודם. הרבי הריי"צ סיפר את הסיפור באותה התוועדות. שנים אחר כך הרבי התוועד על הסיפור. הוא הסביר כל פרט ופרט מהסיפור בצורה נפלאה ביותר. התפקיד של חסיד שהוא צריך להיות נר להאיר. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה, אחת מנקודות היסוד שזכינו לשמוע מהרבי. התוועדויות אחרי התוועדויות, בהרבה שיחות, מאמרים ומכתבים, הרבי חזר על הדבר הזה. התפקיד של חסיד להיות פנסאי, להיות נר להאיר. הרבי סיפר שאדמו"ר הרש"ב, כשיסד את הישיבה, ישיבת חב"ד המפורסמת, ישיבת תומכי תמימים, אז

07:38 גם כן אז הוא התבטא והוא אמר שמהו התפקיד המרכזי של תלמיד? תלמיד ישיבת חב"ד זה להיות נר להאיר. המטרה של הישיבה, כמובן שבחור בישיבה יושב ולומד שעות על גבי שעות תורת הנגלה, תורת החסידות, לחבר בין שני חלקי התורה, ומתפלל בכוונה, מחזק את יראת שמיים. אבל תכלית הכל, המטרה הפנימית של התייסדות ישיבת תומכי תמימים, אמר הרבי הרש"ב, זה ל-ל-ל-- שיהיו נרות להאיר. שכל אחד ואחד מהתלמידים והחסידים ידע שהתפקיד שלו זה לצאת לעולם, להאיר, להביא את האור, להדליק את נר ה' נשמת אדם. כל יהודי ויהודי יש לו נר ה' נשמת אדם. יש לו נשמה. הנשמה היא חלק אלוקה ממעל. הנשמה יש לה ניצוץ, אבל לפעמים הניצוץ נמצא מכוסה בכל מיני כיסויים וצריכים להאיר אותם. באחת השיחות אדמו"ר הריי"צ מביא בתור דוגמה להסביר את העניין. הוא אומר יש אבנים, אבנים שיש בהם את היכולת להוציא אש, אבני אש. אבנים כאלה כפי שהיו משתמשים פעם לפני שהיו גפרורים וכל מיני צורות אחרות, אז היו משתמשים עם אבנים, לוקחים אבן, מכים אבן באבן ויוצא ניצוץ. אומר הרבי הריי"צ חסיד הוא כמו אבן אש. זה נקרא בלשון הקודש צור החלמיש. זאת אומרת הם אבנים מסוימים שמכים אותם ויוצא ניצוץ. כל חסיד הוא אבן אש. יכול להיות שאתה מסתכל עליו, אתה רואה אבן, אתה לא רואה את האש. ויכול להיות שהאבן נמצא במים שנים על גבי שנים, ואז האבן בתוך המים אתה לא רואה שום חום, שום להבה, שום ניצוץ. אבל ברגע שאתה מוציא אותו מהמים ונותן לו איזה שהוא מכה, פתאום יוצא, יוצא ניצוץ והניצוץ הופך ללהבה. אז הנושא של נרות להאיר זה מה שאנחנו היום נלמד להתעמק ולהבין מה בדיוק

09:52 התפקיד המיוחד. להביא את האור, להדליק, להדליק את נר ה' נשמת אדם. יהודי יש בכל אחד ואחד מאיתנו הניצוץ, אז תפקיד שלנו זה להאיר את הניצוץ, להאיר את הלהבה ולגרום שהאור יאיר בכל הסביבה ולהפוך את העולם לעולם יותר מואר. כשהיה, כשהיה הסתלקות, אחרי ההסתלקות של אדמו"ר הריי"צ, אז אחד מהמכתבים הראשונים הרבי כתב אז לחסידים. חסידים היו שבורים, מדוכאים. אחרי כזה דבר, כזה, מדברים ממש שנים אחדות אחרי השואה האיומה. חסידים נשארו מתי מספר, מאוד קצת, ובאותה תקופה, מדברים אחרי ההסתלקות של אדמו"ר הריי"צ, הרבי אז כתב מכתב לחסידים, מהמכתבים הראשונים. באותו מכתב הרבי כותב לחסידים מכתב של ניחומים, אבל בתוך המכתב הזה אנחנו רואים את הכיוון מהרגע הראשון. הרבי אומר אנחנו חס ושלום, בשום מצב לא נותנים מקום לייאוש, לדיכאון, לעצבות שתתקוף אותנו. אנחנו למדנו מרבותינו נשיאינו את התפקיד שלנו, שאנחנו צריכים להיות נרות להאיר. הרבי מביא גם כן פתגם מאדמו"ר הצמח צדק, שאדמו"ר הצמח צדק אמר לחסיד הגדול ר' הלל מפאריטש, מגדולי החסידים של דור, מהחסידים הראשונים. רבי הלל היה חסיד גדול, גאון, צדיק, והרבי הצמח צדק שלח אותו בתור תפקיד שהיה, היו קוראים לזה בשעתו שד"ר. והתפקיד היה לנסוע מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, מעיר לעיר, וללמד ולפרסם ולהסביר את תורת החסידות לחסידים. ויחד עם זה גם כן היה לו תפקיד לאסוף כסף, להביא לרבי, למוסדות, לנושאים שהרבי היה מנהל באותו זמן. היו קוראים לזה לקצור, לזרוע רוחניות ולקצור גשמיות. זה היה ר' הלל. זה היה התפקיד שלו. היה תפקיד לא פשוט. חודשים על גבי חודשים ר' הלל היה נוסע במשך השנה מעיירה לעיירה, מכפר לכפר. במשך השנים ר' הלל הלך והתבגר, הזדקן וביקש כאילו ל-ל-להפסיק

12:26 עם העבודה הזאת, כי היה לו קשה כל הנסיעות האלה. והרבי הצמח צדק אמר לו אז את הביטוי על פי מאמר חז"ל, על פי הגמרא, "אנן פועלי דיממא אנן". אנחנו פועלי היום. כלומר, התפקיד שלנו זה להביא יום. יום זה אור. אנו, אנחנו התפקיד שלנו, תפקיד של חסיד זה להיות, להביא אור, להביא יום, להפוך את החושך לאור, להפוך את הגלות לגאולה, להחדיר את אור תורת החסידות לכל מקום, לכל אחד ולכל יהודי. זה התפקיד שלנו. הרבי במכתב שלו באותה תקופה בשנת תש"י כותב לחסידים התפקיד שלנו זה תפקיד האור. לא להיות שקוע במה שחסר לנו, להיות שקוע איך אנחנו יכולים להוסיף ולהביא עוד אור ועוד קדושה לכל מקום, לכל אזור, בכל מקום שאנחנו נמצאים. עוד ביטוי שהרבי אז התבטא בשם רבותינו נשיאינו: טובה פעולה אחת מאלף אנחות. כלומר, בן אדם יכול להתבונן ולראות הרבה דברים שחסרים, שקשים, שכבדים ולהיכנס, להתחיל להתאנח, להצטער על מה שאין לו. פעולה אחת שווה יותר מאלף אנחות. התפקיד שלנו זה להאיר, לפעול ולהביא אור. המסר הזה זה מסר שעובר בתורה של הרבי בצורות שונות, בצורה נפלאה, בתור דרך בעבודת השם. במקום להתעסק עם החושך, להתעסק עם האור. אם אנחנו אומרים שמעט אור דוחה הרבה חושך, קל וחומר הרבה אור, עוד יותר שהוא דוחה הרבה חושך. הדרך הזאת היא דרך בעבודת השם בכל הדברים, גם בעבודה עם עצמנו, גם בעבודה עם יהודי אחר. אם אנחנו מדברים בעבודה עם עצמנו, בעשרות מכתבים הרבי מדריך את החסידים בעבודת השם. חסידים כותבים לרבי מכתבים, אפשר לראות באיגרות קודש, בסט הנפלא של איגרות קודש של הרבי, שיש כבר יותר משלושים כרכים. מכתבים במשך השנים, לפעמים חסידים, אברכים, צעירים,

14:51 בחורים כותבים לרבי, מתלוננים על המצב הרוחני שלהם, נפילות בעבודת השם, עבירות שנכשלו בהם, מבקשים תיקון על דברים מסוימים, במיוחד על מה שנקרא אצל חסידים תיקון החטא הידוע. חסידים מבקשים אצל הרבי שייתן להם דרך איך לתקן את מה שנקרא חטאות נעורים, עבירות שמגיעות מתוך רתיחת הדמים. והרבי, בדרך המיוחדת והייחודית שלו, אחד מהדברים שחוזר על עצמו מכתב אחרי מכתב בעשרות ומאות המכתבים זה להביא אור, אור לתוך עצמך ואור בסביבה שלך. אל תתעמק, אל תתעסק, אל תהיה שקוע בעצמך, במה שחסר לך ובחטאים שלך. תתעורר ותאיר. תאיר את עצמך ותאיר את הסביבה שלך. הרבי מדבר הרבה במכתבים על היסח הדעת. כלומר, מה פירוש היסח הדעת? אנחנו יודעים בחסידות המילה דעת פירושו התחברות. במה אני מחובר? איפה הראש שלי נמצא ולמה אני קשור? איפה הדעת? איפה השכל שלך נמצא? במה אתה מונח? אם אני אהיה שקוע בעצמי ובדברים הלא טובים שלי, אז אני אשקע יותר בזה. אבל אם אני אהיה שקוע בחלק החיובי, בנשמה, באור, בתורה, להתרומם, להתחזק, להתגבר, להוסיף אור, ללמוד, הרבי כותב ללמוד בהתמדה ושקידה, להוסיף בלימוד התורה, להוסיף בעבודת התפילה, להתחזק בעבודת השם. האור ידחה את החושך. עוד יותר, להאיר אחרים. הרבי כותב להרבה אנשים על תיקון בנוגע לדברים מסוימים, הרבי כותב התיקון הכי גדול זה להשפיע על עוד אברך, על עוד צעיר, על עוד בן אדם, לקרב אותו לתורה וליהדות. במקום, חס ושלום, לדברים שבן אדם בעבר גרם לצמצם, חס ושלום, בנושאים של אור וחיות, התפקיד שלנו זה להוסיף אור וחיות, להחיות עוד יהודי, לקרב את הנוער לתורה ולמצוות. זה התיקון הכי גדול לכל דברים שבן אדם צריך לתקן, לדברים שהוא עשה לא טוב

17:23 בעבר שלו. לקרב את הנוער פירושו להדליק אור, להביא אור לעולם. וזה בעצם הסיפור שהיה, הסיפור הזה של החסיד, הדו־שיח בין החסיד לרבי. החסיד שואל את הרבי מה זה חסיד? והרבי אומר לו: חסיד הוא פנסאי. כלומר, התפקיד של חסיד זה ללכת ברחוב, ללכת איפה רשות הרבים ולגלות ליהודים את הניצוץ שבהם, להאיר אותם. מה קורה כשהפנס נמצא במדבר? לפעמים אתה פוגש ביהודי ואתה רואה על היהודי הזה מצב של מדבר. מדבר שממה. היהודי נמצא לא רק מצד המקום מבחוץ, הוא עצמו נמצא במדבר שממה. יהודי ריק מכל תוכן, ריק מהכול. למה להתעסק איתו? הוא כל כך רחוק, הוא כל כך מגושם, הוא כל כך מנותק מיהדות, מתורה ומצוות, שאתה חושב מה פתאום לדבר איתו על הנשמה, על האור. הוא בכלל לא כלי לזה, לא שייך לזה. אומר הרבי הרש"ב: לא. גם אותו צריכים להדליק עם נר הנשמה, להאיר את הנשמה עם אור פנימיות התורה, כי לפחות הוא יתבייש מעצמו וזה עצמו יביא אותו להפוך את המדבר למקום יישוב. מה קורה אם הוא נמצא בים? יכול להיות לפעמים להפך, בן אדם שהוא לומד הרבה תורה, אבל חסר לו יראת שמיים. הוא לומד המון תורה, הוא תלמיד חכם עצום, אבל התורה לא הצליחה להפוך אותו. הוא נמצא, הוא לומד תורה, אבל אין לו את נותן התורה. חסר לו יראת שמיים, חסר לו קשר עם הקדוש ברוך הוא. אז אומרים צריכים לקפוץ לים. צריך את המסירות נפש להכניס את עצמך, להתקרב לאותו יהודי, להאיר אותו עם אור פנימיות התורה, שגם אצלו יתחיל להאיר אור הנשמה ואז התורה שלו תהיה תורה אמיתית, תורה לשם שמיים. וכשהחסיד מתלונן אני לא רואה

19:27 את הפנס אצל השני, אומר לו הרבי: תחפש את הפנס בעצמך, תזכך את עצמך, תתחיל לעבוד עם עצמך, ללמוד פנימיות התורה, להתפלל יותר עם כוונה, לזכך את עצמך, לצאת מהמאסר הפנימי שלנו, ואז אנחנו יכולים, נוכל גם כן להאיר, להביא את האור של פנימיות התורה לכל מקום, לכל אחד ואחד. היה פעם אחד מגדולי החסידים, מגדולי המשפיעים בדורנו, קראו לו רבי ניסן נמנוב. נמנוב. הוא היה משפיע גדול בברינואה בפריז, צרפת. חסיד גדול. ניהל ישיבה גדולה, אחת מהישיבות הגדולות באירופה של תלמידי חכמים באותה תקופה, מהישיבות היחידות. באותה תקופה גם כן היו אז הרבה, הרבה צעירים שגרו אז במרוקו, והמצב במרוקו היה באופן שהיה קשה מאוד להמשיך. היה הרבה עניות, הרבה קושי, הרבה קשיים, והרבה עזבו. לא כולם עלו ישר לארץ. הרבי אז דיבר עם רבי ניסן נמנוב שהישיבה בצרפת צריכה לפתוח את השערים ולקבל עשרות ומאות, ואכן מאות ואלפי בחורים ממרוקו באו אז ללמוד בישיבת חב"ד בצרפת. עוד יותר מזה, אפילו הבבא סאלי זכר צדיק לברכה המפורסם, גם הוא בעצמו היה מגיע כל שנה לתקופה של כמה שבועות והיה יושב ולומד בצרפת. היה להם קשר מאוד, מאוד מיוחד. רבי ניסן המשפיע היה אצל הרבי באותה תקופה, ובאחת ההתוועדויות התקרב לרבי והוא ביקש ברכה בשביל הבחורים יוצאי מרוקו. הוא התחיל לבקש שהם יהיו חסידים, שיהיו עובדי השם שיקבלו. הוא ביקש כל מיני ברכות, ברכות ברכות שונות, והרבי אמר לו שתי מילים: שיהיו נרות להאיר. החסיד המשיך לבקש עוד כמה וכמה ברכות, והרבי עוד הפעם חזר: שיהיו נרות להאיר. בברכה הזאת נמצא הכול, שיהיו נרות להאיר, לחנך ולהדריך את הילדים שלנו, את התלמידים שלנו, לשים את הדגש להיות נר להאיר. לא להיות

21:50 רק עם עצמך. זה שאתה יושב ולומד ואתה מתפלל ומקיים מצוות זה נפלא. זה יפה, אבל אל תשכח את התפקיד המרכזי והמטרה העיקרית. התפקיד שלנו זה תפקיד האור. להיות נר להאיר, לחפש אצל כל יהודי את הנר, הנשמה, להדליק אותו על ידי נר מצווה, על ידי תורה אור, במיוחד על ידי פנימיות התורה והמאור שבתורה. המאור שבה מחזירו למוטב, שעל ידי זה אנחנו יכולים להאיר עוד נשמה ועוד נשמה ועוד נשמה, ואז אנחנו נאיר את כל העולם. מישהו פעם שאל את הרבי ביחידות, שאל: רבי, מה בדיוק החלום של החיים שלך? מה המטרה? בשביל מה? מה? איך אתה מסתכל על החלום של החיים שלך? והרבי אמר לו: החלום של החיים שלי זה להצליח להדליק עוד נר של יהודי, עוד נר של נשמה של יהודי, עד שביחד כל הנרות של עם ישראל יהפכו לאבוקה, ללהבה, יאירו את כל העולם ויגמרו עם החושך, וכל המציאות של העולם שלנו יהפוך למקום של אור. אותו יהודי שבאותה תקופה הוא עדיין היה, אפשר להגיד, קצת מרדן, לא היה כל כך קרוב לעבודת השם, בקיום התורה והמצוות, ובסוף אותה שיחת יחידות שהיה לו עם הרבי הוא שאל את הרבי האם הרבי חושב שהוא הצליח להדליק את הנר שלו. הרבי בחיוך ענה לו: לא, לא הצלחתי, אבל כן, נתתי לך את הגפרור. עכשיו זה בידיים שלך. וזה בעצם התפקיד של כל אחד ואחד מאיתנו: להביא אור לעולם, להאיר, להאיר את הנר, הנשמה שלנו, ולהביא אור בכל מקום מסביב. להביא את האור של היהדות, אור התורה, להאיר. לא להיות שקוע בחושך, גם לא להילחם בחושך. את החושך לא מגרשים עם מקלות, לא עם מלחמות. מה שהרבי לימד

24:04 אותנו: להוסיף עוד פעולה טובה, עוד עשייה טובה, עוד נר נשמה, עוד נר מצווה, וככה אנחנו בעזרת השם נזכה לגרש את החושך, להביא את האור האלוקי בעולם, להאיר את העולם כולו, ואז כל המציאות של העולם יהפוך להיות למקום של אור וקדושה, "והיה השם לך לאור עולם", באור של גאולה שלמה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.