סעודת משיח - הסוד העמוק של אחרון של פסח ומה שהבעש"ט גילה

00:00 מהו הסיפור של סעודת משיח? מתי זה התחיל? מה, מה זה אומר לנו? מה המנהגים שלה ומה הסיבה של המנהגים שלה? בשנת תרס"ו בעיירה ליובאוויטש, שנת אלף תשע מאות ושש, הרבי היה אדמו"ר הרש"ב, המייסד של הישיבה. הישיבה נוסדה רק כמה שנים קודם, בשנת תרנ"ז, אלף שמונה מאות תשעים ושבע. בחודש אלול נוסדה הישיבה. תוך כמה שנים הישיבה קיבלה שם כל כך גדול ומיוחד בכל רחבי רוסיה, שכבר בשנת תרס"ו כבר היו שמה יותר משלוש מאות בחורים, שלוש מאות תלמידים שבאו מכל ערי רוסיה כדי ללמוד בישיבה הזאת שבה למדו לא רק תורת הנגלה, גמרא והלכה, אלא גם כן ישיבה ראשונה בה למדו תורת החסידות. לא סתם לימוד, אלא לימוד מעמיק כל יום כמה שעות, גם בבוקר גם בערב. לימוד מעמיק בתורת החסידות. אדמו"ר הרש"ב, מייסד הישיבה, הוא זה שהנהיג את סדרי הלימוד לחבר את לימוד הנגלה ולימוד החסידות. לימוד החלק ה-ה-הגמרא וההלכה יחד עם תורת החסידות בצורה מעמיקה, ובזה עצמו הוא השקיע. והוא אמר מאמרי חסידות ונתן לתלמידים שפע של תורה שיוכלו להבין את עמקי תורת החסידות ויסוד-יסודותיה. באחרון של פסח אדמו"ר הרש"ב ציווה שיכינו את הסעודה סוף היום שנקרא סעודת משיח. הסוד של סעודת משיח התחיל כבר אצל הבעל שם טוב. הוא זה שהנהיג לתלמידים שלו שבאחרון של פסח בסוף היום יעשו סעודה מיוחדת, למרות שאין עניין לעשות סעודה שלישית ביום טוב. אף על פי כן, באחרון של פסח הנהיג סעודה מיוחדת בסוף היום. בסעודה הזאת היו נוטלים ידיים, אוכלים מצות ומסיימים את החג בשמחה גדולה. הסעודה הזאת הבעל שם טוב קרא לזה סעודת משיח. אבל מיד נסביר את הסיבות לזה. ואז אדמו"ר הרש"ב הגיע בעצמו להשתתף בסעודה

02:38 יחד עם התלמידים, ואז בתוך הסעודה הוא ביקש שגם כן יתנו לתלמידים ארבע כוסות של יין שבמשך הסעודה שהתארכה עם התוועדות ודברי חסידות, שהתלמידים גם כן יקבלו ארבע כוסות של יין שבמשך הסעודה ישתו אותה, כמו שאנחנו עושים בלילה הראשון של פסח, שאוכלים לא רק מצות, אלא גם כן שותים ארבע כוסות של יין. אז אותו דבר זה הנהיג אדמו"ר הרש"ב באותו מעמד, ומאז זה הפך להיות למנהג קבוע שסעודת משיח אנחנו נוטלים ידיים בסוף יום, סוף היום של אחרון של פסח ואוכלים מצות וגם כן שותים ארבע כוסות של יין. והסעודה הזאת נקראת סעודת המשיח. אז מאוד מעניין שכל הנושא הזה של סעודת משיח זה עניין שהנהיג מורנו הבעל שם טוב הקדוש. הוא זה שהתחיל את זה, ואחר כך הנושא של שתיית היין, ארבע כוסות של יין, הנהיג אותו אדמו"ר הרש"ב. אז בואו נסביר היום מה באמת המהות, מה זה מסמל, מה מלמד אותנו? מה העניין שדווקא בעל שם טוב הוא זה שהתחיל את המנהג הזה של סעודת המשיח? ומה הסיבה שאדמו"ר הרש"ב הוא זה שהנהיג את העניין של שתיית ארבע כוסות, ודווקא בישיבת תומכי תמימים בשנת תרס"ו? והדברים האלה מאוד מעניינים בשבילנו גם כן היום, כדי שאנחנו נוכל לקחת מזה הוראות לחיי היומיום שלנו כעת. אז א-אנחנו יודעים שהימים של חג הפסח זה ימי גאולה. התחלת הפסח אנחנו חוגגים את גאולת מצרים. כשמגיע שביעי של פסח אנחנו חוגגים את יום קריעת ים סוף, וקריעת ים סוף זה היה בעצם הסיום של יציאת מצרים. אנחנו יודעים שעם ישראל יצאו ממצרים, הגאולה עדיין לא הייתה מושלמת, עדיין היה להם פחד המצרים. הרי כך באמת היה שהמצרים רדפו אחריהם, ואז הגיעו

04:59 עד הים, ואז קרה הסיפור, הנס הגדול של קריעת ים סוף, ושם היה הסוף של המצרים, סוף גלות מצרים. בקריעת ים סוף עם ישראל עמד מול הים אחרי שראו את הנסים הגדולים שלא נשאר בהם עד אחד. כל הנסים הגדולים, איך שהקדוש ברוך הוא קרע לנו את הים ועברנו בחרבה, ואז עם ישראל הלכו בתוך הים ביבשה, ואז הקדוש ברוך הוא הטביע את כל המצרים וכולי. כל הסיפור של יציאת מצרים, זה גרם לעם ישראל לשיר את השירה הזאת, שירת הים. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, השירה הנפלאה של שירת הים שבו כשאנחנו מעיינים, מסתכלים בתוכן של שירת הים, אנחנו לא רק מדברים שם. בני ישראל לא רק שרים ושמחים על הגאולה ממצרים על כל פרטיה, אלא מדברים גם כן על הגאולה העתידה. אנחנו רואים בסיום שירת הים מסיים, מסיים בבקשה ״תביאמו ותטעמו בהר נחלתך״, ואחר כך הוא ממשיך הלאה ״מקדש ה' כוננו ידיך״. מדברים על בניין בית המקדש, כניסה לארץ ישראל ובניין בית המקדש ועד למילים ״ה' ימלוך לעולם ועד״. כמו שרש"י אומר על הפסוק הזה שזה הולך על המלוכה של מלך המשיח. זאת אומרת עם ישראל ידע שגאולת מצרים זה רק התחלה של תהליך. זה התחלה של גאולה מתמשכת שהתחיל בגאולת מצרים, וכאן הם ראו את הנסים הגדולים, אבל הם ידעו שכאן זה עדיין לא נגמר, זה רק ההתחלה. יש לנו מטרה. המטרה היא להגיע לארץ ישראל, לבנות את בית המקדש, והמטרה הסופית זה ״ה' ימלוך לעולם ועד״, שמלכותו של הקדוש ברוך הוא באופן נצחי ובכל העולם, ובכל מקום ובאופן נצחי לנצח, יתגלה מלכותו של הקדוש ברוך הוא, שזה יקרה באופן סופי בימי מלך המשיח, שאז

07:06 והייתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כמו שאנחנו נוהגים בכל תפוצות ישראל, בכל בוקר להגיד את שירת הים, ובסופו אנחנו מוסיפים את הפסוקים האלה שאומרים לנו שבעצם שירת הים נגמרת יחד עם הגאולה השלמה שכולנו מחכים לה. ולכן, הימים האחרונים של פסח אנחנו חוגגים בהם לא רק את יציאת מצרים וקריעת ים סוף, אלא בימים האחרונים של פסח אנחנו חוגגים גם כן את הגאולה העתידה, גאולת המשיח, ואת זה אנחנו רואים גם כן בהפטרה. הן בהפטרה של שביעי של פסח, אנחנו רואים שאחרי שאנחנו קוראים את שירת הים ביום שביעי של פסח, אז אנחנו נוהגים לקרוא את ההפטרה שירת דוד מכל השירות. יש כמה שירות. חז"ל אומרים שיש תשע שירות, ואף על פי כן, השירה שאנחנו שרים וקוראים בהפטרה של שביעי של פסח זה דווקא שירת דוד המלך, שדוד המלך הוא הסבא שממנו יוצא מלך המשיח, משיח בן דוד. ומסיים גם כן "מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם". כך הסיום של ההפטרה של יום שביעי של פסח, שמדברים על, על, על, על המלכות של דוד המלך עד סוף מלכותו, "מגדול ישועות מלכו", שזה הולך על ה-- כשהקדוש ברוך הוא יביא את מלך המשיח לדוד ולזרעו עד עולם. ואחר כך גם כן בחוץ לארץ מוסיפים גם כן באחרון של פסח, ואז גם כן יש את ההפטרה המיוחדת של הנביא ישעיהו, "עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו על ירושלים". ההפטרה המיוחדת והנפלאה שמדברת בקשר לגאולה השלמה, גאולת המשיח. שמה בהפטרה מדובר על "ויצא חוטר מגזע ישי" וכל פרטי הפרטים. מיהו יהיה מלך המשיח, מה יהיה הגדלות שלו, "ונחה

09:15 עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', והריחו ביראת ה' ושפט בצדק דלים". ואז התנ-- הנביא ממשיך ומספר מה הולך לקרות באותה תקופה, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". ואחר כך ממשיך הלאה ומספר את כל הדברים הנפלאים, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". והמשך ההפטרה, אחת מההפטרות הנפלאות ביותר שמדבר על, על ייעודי הגאולה שכולנו מחכים אליה. אז זה יוצא שבעצם הימים האחרונים של פסח מסמלים את הגאולה השלמה, את הכמיהה, את הכיסופים, את הצימאון, את הגעגועים של בני ישראל, שאנחנו מבינים שהגאולה של מצרים לא נגמרה עדיין עד שאנחנו נזכה לגאולה השלמה. והבעל שם טוב רצה להביא את זה באופן יותר ממשי ומוחשי. את האמונה הזאת שיוקדת אצל כל יהודי ולמרות הגלות הארוכה והמפרכת, אף על פי כן יש אצל כל יהודי את האמונה הזאת בביאת המשיח, כמו שאנחנו אומרים גם כן בנוסח המפורסם של "אני מאמין" באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. יהודי מחכה כל יום שמשיח יבוא היום. לא שהוא מחכה כל יום שיבוא מתי שיקרה, אלא יהודי בעצם מחכה כל יום שהיום תבוא הגאולה. והאמונה הזאת יש אצל יהודי כל הזמן, בכל הדורות, בכל המצבים, בכל המקומות ובכל הזמנים. כשמגיע אבל ימי הפסח וכלל חודש ניסן, שהגמרא אומרת, "בניסן נגאלו בניסן עתידין להיגאל", בפרט בימי הפסח, כשחוגגים את הגאולה של יציאת מצרים, ובאופן מיוחד עוד יותר בימים האחרונים של פסח, אז מתעורר אצל כל יהודי האמונה הזאת היוקדת בביאת המשיח. אז הבעל שם טוב, שהוא היה מאלו שזכו והתחיל את התנופה האדירה להכין את העולם לקראת

11:35 המשיח. כולם יודעים את הסיפור המפורסם שהבעל שם טוב בעצמו כותב את זה במכתב לגיסו, שהיה בראש השנה בשנת תק"ז. הוא עשה עליית נשמה ועלה לשמיים, ושם הוא נכנס להיכל המשיח והוא נפגש עם הנשמה של מלך המשיח, והוא שאל אותו, "אימתי קאתי מר?", מתי יבוא היום המיוחד הזה שכולנו מצפים ומחכים לו? מתי יהיה הגילוי של מלך המשיח? אימתי קאתי מר? ומלך המשיח אמר לו, "כשיפוצו מעיינותך חוצה". כשהמעיינות של תורת הבעל שם טוב, מעיינות החסידות הולכים להתפשט בכל מקום ובכל פינה, אז תהיה ביאת המשיח, כמו שהוא מספר בפרטיות במכתב הנפלא שלו. לכן הבעל שם טוב לתורה שלו, שרואים בכל עד כמה הוא מסביר ונותן לנו את הטעימה בתורת הבעל שם טוב שאנחנו נמצאים בתקופה, בהתחלה, בכיוון של כבר להכין את עצמנו לגאולת המשיח. אז אחד הדברים שהבעל שם טוב התחיל ו-- ייסד זה הנושא הזה שבאחרון של פסח, הוא אמר שבאחרון של פסח מאיר אצל כל יהודי גילוי הארת המשיח. אחד מהסודות הנפלאים שהבעל שם טוב גילה שביום הזה, ביום הזה, באחרון של פסח, מאיר אצל כל יהודי גילוי הארת המשיח. זאת אומרת שיש איזה משהו נפלא שמתעורר ומתגלה ומאיר בעולם. מהתגלות של מלך המשיח מאיר ביום הזה, וזה מתבטא בזה כמו שאמרנו, שההפטרה שאנחנו קוראים על זה ושה-- ביום הזה מתעורר אצל כל יהודי האמונה בביאת המשיח. כדי להביא את זה באופן יותר מוחשי, אז הבעל שם טוב הנהיג את הנושא של סעודה. לאכול את המצה בסוף היום. הסעודה הזאת של לאכול את המצה בסוף היום. מה בעצם הנקודה? כשעושים את הדברים באופן מוחשי, באופן גשמי, אז גם כן פועלים שהדברים יתגלו בעולם הגשמי ובעולם המוחשי. אחד מהדברים

13:57 שהאדמו"ר הזקן אמר שהוא שמע בשם רבו, הרב המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב, שהוא היה נוהג שכשהיה נופל לו במוח איזושהי מחשבה, איזה עניין, הוא היה מוציא את זה בפה, היה אומר את זה גם אם זה לא היה נוגע לאנשים מסביב. הוא אמר שכשבן אדם אומר דברים ומוציא את זה בפה, אז יש איזה ביטוי גשמי. זה עושה שהדברים יתקיימו בעולם הזה הגשמי. ואותו דבר גם כן רואים בנבואות שהנביאים-- נביאים הרבה פעמים כשהיו אומרים איזו נבואה, היו עושים איזושהי פעולה גשמית בעולם הזה. לקחת מקל, לקחת צמח. בתנ"ך אנחנו מוצאים כל מיני פעולות שהנביאים עשו כשהיו דיברו את הנבואה שלהם. מה המטרה של התפיסה בדברים גשמיים? מוסבר בתורת החסידות שבעצם זה הנקודה. הנקודה היא שצריכים להביא את הדברים לעולם הגשמי, שזה לא יישאר רק במישור הרוחני. ולכן הבעל שם טוב אמר את סעודת המשיח בסוף יום שמיני של פסח, נוטלים ידיים, אוכלים מצה לחזק את האמונה. אנחנו יודעים שהרי שהמצה, כתוב בזוהר שהמצה נקראת מיכלא דמהימנותא. המצה זה לחם של אמונה. המצה היא גם כן לחם של רפואה. הזוהר מסביר את זה באריכות שכל הנושא של אכילת המצה בליל הפסח זה לרפא את בן המלך שנמצא במצב של חולי רחמנא ליצלן, שהוא נפל לתוך הטומאה של מצרים, לתוך המחלות הרוחניות הנפשיות של מצרים, ועל ידי שבני ישראל אכלו את המצה, על ידי זה יתרפאו מהטומאה של מצרים והתחזקה אצלם האמונה בהקדוש ברוך הוא, ולכן יצאו במצרים-- ממצרים בביטחון גמור. איך כתוב בפסוק, "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שבני ישראל האמינו בקדוש ברוך הוא, בטחו במשה רבנו

16:00 ויצאו ממצרים למרות שלא היה להם שום דבר מוכן כי הייתה להם אמונה וביטחון בהקדוש ברוך הוא. זה היה בגאולה הראשונה. אכילת המצה, יש לזה כוח מיוחד לחזק את האמונה, וזה מוסבר בתורת החסידות באריכות. מה יש באכילת המצה, דווקא במצה הזאת שאין לה טעם, אין לה מלח, אין לה נפיחות. המצה הזאת שהיא רק מבטאת את הנושא הזה של ההתבטלות המוחלטת של יהודי לקדוש ברוך הוא. אז יש בכוח המצה שאנחנו אוכלים בשבעת ימי הפסח לחזק אצל יהודי את כוח האמונה בהקדוש ברוך הוא. כמו שזה בקשר לאמונה בקדוש ברוך הוא, אז גם כן יש את האמונה בגאולה השלמה. אחד מהשלושה עשר אני מאמין. יהודי מאמין בביאת המשיח ויהודי מאמין בתחיית המתים. אז כשאנחנו אוכלים את המצה ביום השביעי של פסח, מתחזקת אצלנו האמונה וההכרה שהנה באמת משיח, עוד מעט מגיע. קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות, הנה זה עומד אחר כותלינו, שהנה כבר מלך המשיח נמצא פה, ואנחנו כולנו מוכנים, מוכנים לקבל אותו. אז זה בעצם התחיל אצל הבעל שם טוב, חיזוק האמונה בביאת המשיח. כמה דורות אחר כך מגיע אדמו"ר הרש"ב בישיבת תומכי תמימים, והוא מנהיג עוד תוספת למנהג הזה: לא רק לאכול את המצה, גם לשתות את היין. זה ארבע כוסות של יין. ההסבר של הארבע כוסות של יין בקשר לימים האחרונים של פסח. אז כפי שכתוב הרי במדרש שכמו שישנן ארבע לשונות של גאולה, שזה כתוב בפרשת וארא, יש ארבע לשונות של גאולה, שזה קשור עם הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, שכנגדן חכמינו תיקנו ארבע כוסות של יין. אז יש גם כן ארבע כוסות של פורענות לעתיד לבוא. זאת אומרת

18:14 יש בפסוקי התנ"ך ביחזקאל המילה כוס, שמדובר בקשר לכוסות שהקדוש ברוך הוא יביא, כוסות של פורענות על אומות העולם, ויחד עם זה גם כן כוסות של גאולה לעם ישראל, כוס ישועות ועוד כל מיני פסוקים שמוזכרת ארבע פעמים המילה כוס בקשר לישועתם של עם ישראל בגאולה השלמה, גאולת המשיח. ולכן אומר אדמו"ר הרש"ב, כדי להוסיף עוד יותר, מכיוון שאנחנו מתקדמים עוד יותר לקראת הגאולה, אז לא מספיק רק אכילת המצה. יש גם את העניין של שתיית היין בתור הכנה להפנים, להחדיר את האמונה בגאולה באופן יותר פנימי. מה בעצם הסיבה? מה מוסיף הנושא של היין לגבי המצה? מה ההבדל בין אכילת מצה לשתיית יין? וזה אנחנו נבין גם כן למה הבעל שם טוב תיקן את הנושא של אכילת המצה לפסח, והרבי הרש"ב ייסד את הנושא של שתיית היין לפסח. ההסבר לכך הוא בגלל שכל הנושא של מצה, כמו שדיברנו, זה אמונה. המצה אין לה טעם. והנושא של המצה שדווקא אין לה טעם זה בגלל שהתחלת עבודת השם צריכה להיות אמונה פשוטה. יהודי, הקשר הראשון של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה אמונה פשוטה, בלי חשבונות, בלי חוכמות, בלי הסברים, בלי הבנה. ההתמסרות וההתבטלות המוחלטת לקדוש ברוך הוא. זה כמו שקורה כל יום כשאנחנו קמים בבוקר. יהודי קם בבוקר, הראש שלו עדיין לא פעיל, הוא עדיין לא מתעורר לגמרי, הוא עדיין לא מרגיש, אבל הוא אומר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. המודה אני זה האמונה הפשוטה. זה אכילת המצה פועלת האמונה הפשוטה. אבל להישאר באמונה לעולם ועד זה גם כן לא המטרה. המטרה היא שצריך להיות "ורעה אמונה", כמו שכתוב בפסוק, "ורעה אמונה".

20:20 ע'. זאת אומרת, את האמונה צריכים לפרנס, להאכיל, כמו רועה צאן שהוא לוקח את הצאן שלו ונותן להם לאכול כדי שיגדלו, שיתפתחו. אותו דבר, זה נקרא רעיא מהימנא, רועה אמונה, ל-ל-לפרנס, להאכיל, להפנים, להגדיל את האמונה. שהאמונה לא תישאר רק נקודה מופשטת ערטילאית של אמונה. אנחנו יכולים לראות לפעמים בן אדם מאמין, אבל האמונה נמצאת מנותקת מהמציאות שלו. כדי שהאמונה באמת תחדור בכל חלק מאיתנו, מהבן אדם, שמה צריך להיות הנושא של הבנה, הלימוד, ההסבר. יש תורה נפלאה מהשל"ה הקדוש שהוא אומר על שירת הים, מה שאנחנו אומרים בשביעי של פסח, הוא אומר הפסוקים שאנחנו אומרים בשירת הים. בין הפסוקים יש ״זה אלי ואנוהו, אלוקי אבי וארוממנהו״, שבעצם זה כפל הלשון: ״זה אלי ואנוהו, אלוקי אבי וארוממנהו״. מה ההבדל בין החלק הראשון של הפסוק לחלק השני של הפסוק? ודאי יש כאן הרבה פירושים, אבל יש פה פירוש נפלא של השל"ה הקדוש. הוא אומר, יש יהודי שכל הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא זה רק הקשר של אמונה. הוא ירש את האמונה מאבא שלו, ואבא שלו ירש את זה מאבא שלו וסבא שלו, עד לאברהם אבינו, ראש המאמינים. זה נקרא אמונה שקיבלנו בירושה. כשהאמונה היא בירושה זה נשאר משהו מאוד גבוה, מרומם, מנותק, נפלא. למרות שזה חשוב מאוד, זה הבסיס. אבל להשאיר את זה בזה זה לא מספיק. צריך לקחת את האמונה ולנסות ללמוד עליה, לנסות להתעמק בה, להתבונן בה, להבין אותה עד כמה שבן אדם יכול להבין. וזה אומר הפסוק, ״זה אלי״, שהקדוש ברוך הוא יהיה אלי, אלוקים שלי, שאני למדתי עליו, הבנתי, התבוננתי עד כמה שאני יכול להבין, ואז ״ואנוהו״, אומר השל"ה הקדוש, אני והוא, ״ואנוהו״ זה

22:39 צירוף של שתי מילים, אני והוא ביחד. אנחנו נעשים דבר אחד, אבל כשזה ״אלוקי אבי״, אבא שלי האמין ולכן אני מאמין. ״וארוממנהו״, זה מרומם, זה נשגב, אבל זה לא נהיה חלק ממני. וזה בעצם הנקודה של היין ביחס אל המצות. המצה זה האמונה, כמו שאמרנו. חכמים תיקנו את היין כי היין להיפך. יין נכנס, יצא סוד. היין מגלה את הסוד, מביא את זה לכלל גילוי. היין יש בו טעם. היין מביא שמחה. יין המשמח אלוקים ואנשים, כמו שאומר הפסוק. זאת אומרת שכשמביאים את זה לתוך היין, אז זה עושה שהדברים לא יישארו רק בנקודת האמונה המופשטת, אלא שזה יבוא גם כן בטעם ודעת והבנה והשגה, באופן שהבן אדם באמת מתאחד עם זה. ואז הבן אדם כל כולו נהיה חדור עם האמונה. זה חודר בו וזה לוקח אותו, ואז זה מביא אותו לכלל שמחה ואהבה, שזה הכוח שיש ביין המשמח אלוקים ואנשים. ולכן גם כן, ונגיע לאמונה בגאולה, אמונה בביאת המשיח. הבעל שם טוב, שהוא היה מייסד תורת החסידות, הוא גילה את האמונה. כולנו יודעים ההיסטוריה של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב הגיע לעולם לחזק את האמונה של עם ישראל. אחת מהסיבות שהבעל שם טוב קראו לו בשם ישראל, השם שלו זה לא היה שם רגיל באותה תקופה. היום זה הפך להיות הנפוץ. באותם שנים זה לא היה בכלל שם נפוץ. הבעל שם טוב קראו לו בשם ישראל, כידוע, כמו שבן אדם כשהוא מתעלף, כשקוראים לו בשם זה עוזר להעיר אותו מההתעלפות, מהעילפון. השם של הבעל שם טוב זה על ידי זה שקוראים אותו ליהודי בשמו לעורר את האמונה אצל עם ישראל. כולנו יודעים ההיסטוריה של עם ישראל

24:36 באותה התקופה, לפני שלוש מאות שנים, זו הייתה תקופה חלשה מאוד באמונה. בני ישראל היו בתקופה של הרבה הרבה מרירות, הרבה חלישות בכל הנושא של האמונה. אחרי הסיפור של שבתאי צבי ועוד כל מיני פוגרומים שעברו אז בפולין, באירופה, ועם ישראל היו בתקופה קשה ביותר. הבעל שם טוב הפיח אור חדש של חיות ואמונה בעם ישראל. הוא החזיק את-- הוא חיזק את כוח האמונה בעם ישראל, ולכן באחרון של פסח שבו אנחנו מקבלים השראה של אמונה במשיח לכל השנה, אז הוא תיקן את העניין של אכילת מצה. אבל אחרי דורות של חסידות חב"ד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו"ר מהר"ש, הגיע אדמו"ר הרש"ב, וידוע שאצל אדמו"ר הרש"ב כל הנושא של חסידות חב"ד הגיע להתפתחות בממדים עצומים. הסברים נפלאים. אדמו"ר הרש"ב עם המאמרים שלו, מה שהיה נקרא המשכים, ביאורים שלמים ועמוקים בתורת החסידות, עם משלים, הסברים באופן שכל אחד יכול להבין אותם. במיוחד בשנה השישית, בשנת תרס"ו שעליה אנחנו מדברים עכשיו. שנת תרס"ו, ידוע ספר שלם שאדמו"ר הרש"ב דיבר שנה שלמה של מאמרים עמוקים, רחבים ונפלאים, שמסביר את מטרת בריאת העולם, מסביר את הנושא של ביאת המשיח, איך זה משתלב עם כל מה שאנחנו עושים בחיי היומיום שלנו. אחד מהספרים הנפלאים ביותר בתורת החסידות. הרבי הרש"ב אמר אז שיש משהו בספרים שבשנת תרס"ו זו שנה של קץ. אנחנו יודעים שבכל מיני ספרים של מקובלים וכיוצא בזה אז עושים חשבונות, ויש שנים מסוימות שזה עת רצון. כמובן שמשיח צריך להגיע כל רגע וכל הזמן אנחנו מחכים לו. אבל יש שנים מסוימות שלפי חשבונות מסוימים זה סוג של עת רצון, שהשנה הזאת יותר משנה רגילה, אז יש יכולת להביא את הגאולה

26:40 בפועל. תרס"ו היה אחד מהקיצים האלה, והרבי הרש"ב השקיע אז את כל השנה בבניית המאמרים הנפלאים שמסביר את מטרת הגאולה, את מטרת בריאת העולם, את את כל הנושא של הדירה שאנחנו עושים לו בעולם הזה ואיך שעל ידי תורה ומצוות ועבודה של יהודי עושים את זה. מאמרים נפלאים ורחבים, ולכן אז באותו אחרון של פסח אדמו"ר הרש"ב מגיע לישיבה תומכי תמימים, פה בישיבה הזאת, כמו שאמרנו, המקום הראשון ששם בחורים צעירים יושבים ולומדים גם את החלק הנגלה של התורה וגם את החלק הנסתר של התורה. לומדים תורת החסידות בעיון והרחבה והעמקה. ואז אומר הרבי הרש"ב: הגיע הזמן לא רק לאכול את המצה, אלא גם לשתות את היין. שהאמונה בגאולה לא תישאר אמונה מופשטת, ערטילאית ומנותקת, אלא שהיא תהיה באמת משהו שאנחנו טועמים אותה, מרגישים אותה, נהנים ממנה ושמחים בה. רק כשבן אדם באמת לומד את תורת הגאולה באופן פנימי, עמוק ורחב, הוא יכול באמת להתחבר לזה בצורה אמיתית ועמוקה, וזה הנושא של שתיית היין וארבע כוסות באחרון של פסח. ולכן, מכיוון שאנחנו נמצאים כבר ברגעים האחרונים של הגלות, אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה שאנחנו מרגישים כבר שכל העולם כבר הולך לכיוון של הגאולה. זה הזמן הכי הכי מתאים אחד ואחד מאיתנו ינצל את הימים הגדולים האלה, את הימים האחרונים של חג הפסח, לנצל במיוחד את יום שביעי של פסח, יום אחרון של פסח, לעשות את הסעודה המיוחדת הזאת ולספר גם כן למכרים שלנו, מי שעדיין לא יודע מזה. לאכול, לעשות את הסעודה בסוף היום, זה לאכול את המצה ולשתות את היין, ארבע כוסות של הגאולה, ולכוון, אה, בכל רגע לכוון, לדבר, לעודד ולחזק, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, להתחזק

28:48 ולחזק בנושא של גאולה וגאולת וביאת המשיח, ולדעת שאנחנו כבר, הנה עוד, עוד כבר מגיע הרגע שמלך המשיח הולך להתגלות, ושנזכה שהשנה הזאת, בחודש ניסן, אז יתקיים מה שחכמינו אומרים לנו: בניסן עתידין להיגאל, שנזכה כבר לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו, ושיתקיימו כל דברי הנבואה, כמו שהזכרנו, כל דברי הנבואה ש"ונחה עליו רוח ה'", שכל יהודי ויהודי מגלה את הניצוץ משיח שהבעל שם טוב מדבר על זה. לגלות את זה בנפש, ועל ידי זה נביא את המשיח הכללי לכל העולם, ואז יהיה העולם מלא ש-- עולם של שלום, עולם של אחדות, וגר זאב עם כבש, אפילו מבעלי החיים, קל וחומר להגיע לבני ישראל ואומות העולם, שיהיה שלום בארץ, ושנזכה כבר ל"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". אמן כן יהי רצון. חג שמח לכולם.