איך לחיות בשמחה גם בזמנים קשים | פרשת ויחי לאור החסידות

00:00 אנחנו מסיימים ספר בראשית, וכשאנחנו קוראים את הפסוק האחרון של ספר בראשית כולם קמים ביחד, וכפי הנהוג דופקים על הבימה ובהתרגשות מסיימים את הפסוק. הבעל קורא, החזן, קורא בקול גדול, ואז כל הקהילה, כל הקהל ביחד צועקים: חזק חזק ונתחזק. כן, זה השבת חזק. ויש נוהגים גם לעשות קידוש מיוחד, התוועדות מיוחדת. הרבי דיבר על זה גם כן, על מנהג חסידים לערוך התוועדות מיוחדת בקשר לשבת חזק. אבל כאן יש דבר פלא שאולי יש כאלה שלא שמים לב אליו. אנחנו אומרים חזק חזק ונתחזק, פירושו שאנחנו מקבלים חיזוק. הגמרא אומרת דברים שצריכים חיזוק. תורה צריכה חיזוק. אז אנחנו מתחזקים בזה שאנחנו מסיימים את התורה, לוקחים מזה חיזוק ומברכים ומאחלים אחד לשני שאנחנו נתחזק ונמשיך הלאה בהמשך התורה. אבל בדרך כלל החיזוק שבן אדם לוקח מהתורה קשור גם כן עם התוכן של מה אנחנו קוראים פה. מה הם דברי התורה? מה התורה אומרת לנו? כשאנחנו מתבוננים מה כתוב בפסוק האחרון של ספר בראשית, אז דווקא הפסוק האחרון הוא לא כזה פסוק מחזק על פניו. הפסוק גומר, התורה מספרת לנו, מסיימת שיוסף הצדיק מת, "ויישם בארון במצרים". התורה מספרת לנו על זה שיוסף הצדיק, זה שהיה משביר בר בכל הארץ, ששמר על האחים שלו ודאג להם וכולי וכולי, הוא מת. ולא רק זה, "ויישם בארון", איפה? במצרים. כשאנחנו חושבים על זה, אז לא רק שזה על פניו לא נותן לנו חיזוק, זה עוד יכול לגרום לחלישות מסוימת, כי הנה אנחנו קראנו בפרשה זאת עצמה, פרשת ויחי, איך שיעקב אבינו מתחנן לבנו ליוסף ואומר לו בבקשה אל תשאיר אותי במצרים, "אל נא תקברני במצרים, ונשאתני ממצרים". הוא מתחנן אליו שהוא ייקח אותו החוצה.

02:26 הוא רוצה ללכת, ללכת לארץ ישראל, שיפעיל את כל הקשרים שלו עם פרעה, כל הסיפור עם השבועה שהוא דורש ממנו שהוא ייקח אותו לארץ ישראל. ויוסף נשבע לו והוא עושה את כל מה שצריך. הפרשה מספרת לנו את כל התהליך הזה. ויוסף מסכן, אין לו מי ש-- מה שאומרים, יוסף עצמו אין לו את היוסף. כלומר שאין לו מי שיפעיל קשרים בשבילו. המסכן נשאר במצרים, ועם זה אנחנו מסיימים את ספר בראשית, את פרשת ויחי, ועל זה אנחנו אומרים חזק חזק ונתחזק. אז על זה אנחנו היום נדון, נדבר, נסביר מה יש בפסוק האחרון שבפרשה שגורם לנו לחיזוק. ואנחנו-- השאלה היא כפולה יותר. השאלה היא בעצם דבר ראשון למה אנחנו-- איך אנחנו אומרים חזק חזק ונתחזק על כזה פסוק? השאלה היא גם עצם העניין, איך זה שהתורה מסיימת עם כזה פסוק? בדרך כלל יש כלל שמסיימים בטוב. ידוע שהרבה דברים משתדלים תמיד לסיים בברכה, לסיים בטוב, לסיים במשהו חיובי, וכאן התורה לא מתחשבת עם זה. מסיימת עם סיפור שלכאורה הוא שלילי, וכששאלנו, ועל זה עצמו אנחנו אומרים חזק חזק ונתחזק. מה הולך פה? מה הסיפור? אז היום אנחנו נדבר על שני ביאורים שהרבי דיבר שנה אחרי שנה. שני הביאורים האלה נאמרו אחד בשנת תשמ"ו, לפני ארבעים שנה בדיוק, והשני בשנת תשמ"ז, שנה אחר כך. כל אחד מהם קובע ברכה לעצמו, אבל ההסברים הם הסברים נפלאים שאנחנו יכולים לקחת מהם כמובן גם ככוח לימינו אלה. אחד מהדברים שהרבי לימד אותנו, שזה בעצם מיוסד על אדמו"ר הזקן, שאדמו"ר הזקן לימד אותנו את הנושא של פרשת השבוע, לחיות את הפרשה, לא רק ללמוד אותה. אז גם בנקודה הזאת, כשאנחנו-- השאלה הזאת היא לא

04:37 רק שאלה שקשורה עם, עם, עם מנהג ישראל, עם פשט, אלא גם יש פה מסר והוראה ולקח לחיים שלנו בימינו אלה. אז בעצם אנחנו נדבר היום על שני הביאורים ונראה גם כן עד כמה הביאורים האלה חשובים לנו לחיים היומיום. אז הביאור הראשון, הסיפור של יוסף הצדיק וזה שיוסף הצדיק מת במצרים ויישם בארון במצרים. אז בעצם כשאנחנו לוקחים את הפסוק הזה לעומק, אז זה מסמל את כל התוכן של ספר בראשית. וזה מובן מהרש"י הראשון בהתחלת ספר בראשית. כאן אנחנו נראה את הדבר הנפלא הזה, מה שנקרא מקשרים תחילה לסיום. כידוע שכשעושים סיום מסכת אז יש את המנהג לחבר את ההתחלה עם הסוף על פי מה שכתוב בספר יצירה, נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, שבדברים של קדושה סוף והתחלה יש להם קשר. אז גם פה יש קשר מאוד מאוד מעניין, שההבנה של הפסוק האחרון, ולהבין מהי הברכה ומהו החיזוק שאנחנו לוקחים מהפסוק האחרון בסיפור של יוסף הצדיק, בעצם מתקשר עם הפסוק הראשון בתורה. התורה פותחת "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". רש"י עומד על זה, רש"י הראשון, אמר רב יצחק. רש"י שואל את השאלה המפורסמת: אמר רב יצחק, אומר רש"י, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם. מה עושה הסיפור של בראשית בתורה? השאלה של רש"י זה שתורה היא הוראה, מלשון הוראה. תורה זה ספר של הוראות, של חוקים, של מצוות, של דרך בעבודת השם לעם ישראל. אז התורה צריכה להתחיל מאיפה שמתחיל העם היהודי וההוראות לעם היהודי, שזה פרשת החודש הזה לכם. אחרי שהיהודים היו במצרים כל הגלות מצרים הארוכה, ואז הגיעה הבשורה הטובה, משה רבינו אומר להם יוצאים מהגלות ואז הוא נותן

06:48 להם את התחלת המצוות. מצוות קידוש החודש, מצוות הפסח, המצות. מה שאנחנו נלמד בפרשת בא. שם התורה הייתה צריכה להתחיל. שאלת רש"י: למה התורה מספרת לנו את כל הסיפור הארוך היפה של בריאת העולם והאבות? ורש"י אומר לנו שזה משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". רש"י מביא את הפסוק הזה מתהילים שאומר לנו שהתורה מספרת לנו את סיפור בראשית כדי להסביר לעם ישראל על השליטה שיש לעם ישראל על ארץ ישראל, שאם יבואו אומות העולם והם יגידו ויתלוננו לעם ישראל ויגידו להם "ליסטים אתם", אתם גזלנים, לקחתם מאיתנו ארץ שבעה אומות, לקחתם מאיתנו ארץ ששייכת אלינו. אז אנחנו נענה להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, הוא ברא אותה, הוא נתן אותה לאשר ישר בעיניו ונתן את זה תחילה להם, ואז הוא לקח את זה מהם ונתן את זה לנו. זה הרש"י הראשון, רש"י מפורסם. רש"י שהוא אקטואלי מתמיד. רש"י כזה זה חי ונושם בימים שלנו, כמו שהרבי דיבר על זה כל כך הרבה פעמים, שרש"י לומד עם ילד בגיל חמש. כידוע שרש"י הוא ספר של פשוטו של מקרא. רש"י הוא המלמד, המורה הכי טוב, ורש"י לומד עם ילד יהודי שגר בצרפת ובזמן של ימי הביניים, בתקופות החשוכות שאנחנו מכירים, כן, את התקופות הקשות שרש"י חי בהם, מסעי הצלב, ורש"י לומד עם ילד יהודי ונותן לו את הגאון יעקב ואומר לו: התורה מתחילה בבראשית כדי לתת לנו את הכוח של יהודי, שהוא ידע מה לענות לאומות העולם שטוענים לו שהוא גזלן. אבל כאן נשאלת שאלה פשוטה: ולכאורה, מה כאן התשובה? מה הסברו? השאלה היא למה התורה צריכה להתחיל עם זה? למה התורה פותחת עם הסיפור הזה?

08:54 איפה התשובה לשאלה הזאת? שאם יבוא גוי וישאל, בשביל זה התורה צריכה להתחיל עם הסיפור הזה? כי אם יבוא גוי וישאל אותנו שאלה ויצעק עלינו שאנחנו גזלנים, שיהיה לנו מה לענות, לכן התורה צריכה להתחיל עם הסיפור הזה. נניח שזה נושא חשוב, שזה נושא שיש לזה. יש פה תשובה לשאלה, אבל למה זה צריך להיות בהתחלת התורה? ולמה התורה צריכה להתייחס עם זה בראשית, שעל זה כל הסיפור הארוך בתורה, רק בשביל שאם גוי יבוא ויתלונן שיהיה לנו תשובה על זה. אלא מה, יש פה משהו הרבה יותר עמוק. השאלה הזאת היא לא סתם שאלה, היא שאלה יסודית ביותר, שהיא בעצם מעמידה ונותנת לנו להבין את כל המהות של התורה והמהות של העם היהודי והתכלית שלנו בעולם. כי בעצם עומק השאלה היא לא שאלה ספציפית רק על שטח. על פניו אתה לומד את הרש"י ואומר: יש פה מריבה על השטח של ארץ ישראל. יש ערבים, יש אומות העולם, באים ורוצים, טוענים שזה שלהם, ואנחנו אומרים זה שלנו, ורבים, רבים על שטח. זאת שאלה הרבה יותר עמוקה. יש לה, יש כאן שאלה שורשית ויסודית שהגוי שואל, ובעצם זה לא רק של אומות העולם. תראו ברש"י, רש"י לא אומר שהכנענים התלוננו. רש"י אומר אומות העולם. זאת שאלה כללית שכל העולם שואל את זה. כל אומות העולם ובכל המקומות בעולם. השאלה היא הרבה יותר עמוקה ממה שהיא נראית על פניו. שורש השאלה היא: גם אומות העולם יודעים שעם ישראל הוא עם מיוחד. גם אומות העולם יודעים את האמת שעם ישראל הוא עם הנבחר. אין להם ספק בזה. הם יודעים את זה. הם יודעים שהקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל ונתן לנו את התורה. הם

10:55 יודעים, כמו שכתוב במדרש, שכשהיה מתן תורה כל העולם ידע מזה. ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם. כל אומות העולם באו לבלעם, שאלו אותו מה קורה פה? הוא סיפר להם: מתן תורה, יציאת מצרים. אנחנו יודעים מהפסוקים, מהמדרשים, שכל אומות העולם ידעו שהקדוש ברוך הוא בוחר בעם ישראל. התלונה של הגוי, התלונה של אומות העולם, שבעצם לא רק תלונה של אומות העולם, אלא גם שלפעמים מה שנקרא הגוי שבנפש. היצר הרע לפעמים גם שואל את השאלה במילים כאלו או אחרות. מה הקשר שלנו עם העולם? מה הקשר שלנו עם ארץ? עם ישראל הוא עם רוחני. עם ישראל הוא עם של תורה, הוא עם של קדושה, הוא עם אלוקי. מה יש להם עם ארץ גשמית, עם שטח? זה לא שייך אליהם. כל המושג הזה של כיבוש, של מדינה, של שטח, של טריטוריה, זה דברים ששייכים לאומות העולם. אומות העולם הם אומות העולם, שייכים לעולם, קשורים עם הבריאה, קשורים עם המציאות של העולם. אז אומות העולם בונים את המדינה שלהם. הם צריכים שטח, הם צריכים להיות שייכים למשהו, מקום גשמי זה הגדר שלהם, זה האופי שלהם, זה המציאות שלהם. אבל עם ישראל הוא לא עם של מדינה. עם ישראל הוא עם קדוש, הוא עם רוחני. הם לא אמורים לחיות במדינה מסוימת, הם לא אמורים להיות קשורים עם ארץ בכלל. הם עם שצריכים לחיות בעולם רוחני. הם עם שצריכים לחיות במצבים רוחניים, קשורים עם דברים רוחניים. אבל למה שהם ייקחו שליטה על ארץ, על שטח, על גשמיות, על מקום? זה לא קשור אליהם, זה לא המקום שלהם. הם בני עולם הבא, הם לא בני עולם הזה בכלל. השאלה הזאת היא שאלה של

12:51 כל אומות העולם. השאלה הזאת היא שאלה של בן אדם ששואל את עצמו: מה ליהודי ולעולם? יהודי הוא משהו אחר, וזה מה שרש"י בא ואומר לנו בפסוק הראשון: אדרבה, להפך. בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. כמו שרש"י ממשיך הלאה ואומר בפסוק הבא, בראשית, ב' ראשית, בשביל התורה ובשביל ישראל כל הבריאה נבראה בשביל עם ישראל והתורה. כלומר, רש"י מלמד אותנו בפסוק הראשון שהתורה פתחה בבראשית כדי להסביר לנו בדיוק להפך. עם ישראל, עם התורה, הוא לא עם שמנותק מהעולם. כל המושג של תורה ומצוות ויהדות והקדושה של עם ישראל זה להפוך את החומר למקום של קדושה, להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך החומר, לתוך העולם, לתוך החומריות, לעשות מהעולם דירה לקדוש ברוך הוא. זה בעצם המטרה של יהודי. אז בעצם זה לא רק שזה לא סתירה, להפך, זה בעצם כל תכלית הבריאה. זה בעצם כל תכלית ירידת הנשמה, החלק אלוק ממעל ממש. הקדוש ברוך הוא הוריד אותה ממקום גבוה, מעולם, גם מגן עדן בעולמות עליונים, לעולם הזה הגשמי, והתלבשה בגוף כדי להפוך את העולם למקום של קודש, להביא את קדושת האלוקות לתוך המציאות, לתוך הבריאה. ולכן מתן תורה לא הולכת להיות בעולם רוחני. מתן תורה זה בעולם הגשמי. עם ישראל נמצא בעולם הזה ועם ישראל כובש את ארץ ישראל, והתפקיד שלנו זה להפוך בעצם את כל העולם לדירה לקדוש ברוך הוא. כמו שהמדרש אומר לנו, שכל התכלית זה שנתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בעולם הזה התחתון, שנעשה מהעולם הגשמי דירה לקדוש ברוך הוא. זה תכלית הבריאה, וזה בעצם כל המושג של ספר בראשית. זה בעצם נותן לנו רש"י ברש"י הראשון להסביר מה בדיוק

14:58 הסיפור של ספר בראשית מתחילתו ועד סופו. האבות אברהם, יצחק, יעקב. מה הם עשו פה בעולם? הם עשו את העולם דירה לקדוש ברוך הוא. כל סיפורי האבות מספרים לנו איך שאבותינו נסעו ממקום למקום, ואיפה שהם באו הם הביאו את השם של הקדוש ברוך הוא בעולם. ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם. אברהם אבינו, היהודי הראשון, מסתובב כבר בחרן, ואחר כך הוא עולה לארץ ישראל, ואחר כך הוא יורד למצרים. ואיפה שהוא בא ואיפה שהוא הולך הוא מביא את הקדוש ברוך הוא לכל מקום. זה אברהם. אחר כך יצחק באופן שלו, ואחר כך יעקב בסיפור שלו. האבות. התפקיד שלהם זה, כמו שכתוב במדרשים ובחסידות, הם היו מרכבה לקדוש ברוך הוא, והם גילו איך שהעולם בעצם הוא המקום של הקדוש ברוך הוא, וזה בעצם המהות של ספר בראשית. ולכן מכל אלו שחיו באותה תקופה, מכל אבותינו, כשאנחנו מגיעים ליוסף אנחנו מוצאים את הדבר הזה בצורה הכי עמוקה. אצל יוסף הצדיק עוד יותר מהאבות, דווקא בפרט הזה שיוסף, בתור אחד מהשבטים, הוא כבר לא אחד מהאבות. הוא נחשב לשבטי ישראל, אבל בתוך השבטים יוסף מתייחד בנקודה הזאת שהוא זה שיורד למצרים, לעיר, למדינה של טומאה, למדינה מלאה גילולים, כמו שכתוב, לערוות הארץ, ושם במקום הזה הוא מכניס קדושה. יוסף נמצא במקום הכי חומרני שהיה באותה תקופה. ארץ מצרים היה סמל של עבודה זרה, סמל של טומאה. ויוסף לא רק שהוא לא מתרגש, הוא נמצא שמה, הוא חי שמה, הוא פועל שמה, הוא מביא טהרה, קדושה, רוחניות, מכין את המקום הזה שעוד מעט יבואו עם ישראל ויצטרכו להיות תקופה ארוכה בגלות, גם כן עם אותה מטרה להביא את הקדושה לתוך מציאות העולם, להפוך

17:14 את כל העולם. כמו שאמרנו, זה לא רק שבע אומות. כל אומות העולם שואלים את השאלה. בעצם יהודי יש לו תפקיד בכל מקום בעולם. כידוע, הפתגם המפורסם של האדמו"ר הצמח צדק, שבכל מקום שיהודי נמצא הוא צריך לעשות שמה ארץ ישראל, להפוך את המקום איפה שהקדוש ברוך הוא נתן לך בהשגחה פרטית ששם אתה נמצא, לא רק כדי ששמה תעשה את הפרנסה שלך או מה שיהיה, אלא להפוך את המקום לארץ ישראל, להביא את הקדושה למקום הזה. זה בעצם תכלית הבריאה וזה ספר בראשית. זה מה שהתורה אומרת לנו בסיום הפרשה. בגלל שזה היה תפקיד המיוחד של יוסף הצדיק. בנוסף לאבות, אצלו זה היה עוד יותר חזק. לכן יעקב אבינו אומר ליוסף: "אל נא תקברני במצרים". יעקב, בגלל שהוא היה אחד מאבות העולם, הוא היה צריך להיות למעלה ממצרים. הוא היה צריך לחזור לארץ ישראל. הוא היה צריך להיות במערת המכפלה. זה המקום שלו בתור חלק מאבות העולם, אדם, אברהם, יצחק ויעקב, ארבעה זוגות, שזה היה הם אלו שהיו צריכים להיות במערת המכפלה, במקום שמעל מצרים, ומשמה לשמור על עם ישראל ולדאוג להם, להתפלל בשבילם. כי ידוע שמערת המכפלה זה המקום שבו כל תפילות ישראל עולים ומתחברים עם הקדוש ברוך הוא, לכן זה נקרא חברון מלשון חיבור. יוסף אבל היה לו את התפקיד להיכנס לתוך הגלות ולהיות עם עם ישראל בתוך הגלות, ושמה לתת להם את הכוח לעבוד את הקדוש ברוך הוא. הזוהר אומר את זה בפרשת השבוע. זוהר נפלא. הזוהר אומר שיעקב אבינו הסביר ליוסף: אני צריך להיות בארץ ישראל כדי להשלים את המבנה של ארבעה וארבעה, להשלים את מערת המכפלה, להשלים את זה, זה המקום שלי.

19:09 אני צריך להיות במקום שמעל. זה התפקיד שלי. אבל אתה, יוסף, יש לך תפקיד אחר. אתה צריך להיות עם עם ישראל בתוך הגלות, ושמה לתת להם את הכוח לעשות את מצרים למקום של קדושה. יוסף התחיל עם זה, וזה מה שפעל על עם ישראל בכל שנות הגלות, שהם יכלו לעשות את זה. ולכן כאן זה להפך. הפסוק האחרון ממצה את המהות של ספר בראשית. למה התורה פתחה בבראשית, אנחנו שואלים? למה לא הולכים ישר ל"החודש הזה לכם"? למה? כי זה תכלית התורה. זה תכלית הבריאה וזה תכלית עם ישראל: לעשות ממצרים מקום של קדושה. יוסף מת והוא לא עולה ישר לארץ ישראל, "ויישם בארון במצרים", כשעם ישראל עכשיו מתחיל תקופה של שנים קשות בגלות מצרים. לא רק לא להתרגש ממצרים, להפך: היהודים במצרים יעשו, איך שכתוב, "כמצולה שאין בה דגים, כמצודה שאין בה דגן". הם עבדו שמה בירור הניצוצות, הפכו את מצרים למקום של טהרה וקדושה על ידי עבודת עם ישראל. בכוח של מי? בכוח של "ויישם בארון במצרים". ועל זה אנחנו אומרים חזק חזק ונתחזק. כי ספר בראשית בכלל, שנקרא הספר הישר על שם האבות, ובמיוחד הפסוק האחרון של ספר בראשית, נותן ליהודי את החיזוק, את הכוח, את המסר: איך יהודי חי בעולם הזה, איך יהודי חי בזמן הגלות, ואיך יהודי יודע את המטרה שלו לעשות מארץ העולם, לעשות ארצות גויים, לעשות מהם ארץ הקודש, לעשות את העולם שלנו ארץ של קדושה. זה היה ביאור שהרבי הסביר בשנת תשמ"ו בהתוועדות שבת פרשת ויחי. שבת שנה אחר כך, תשמ"ז, הייתה שנה מאוד מיוחדת. ההסבר שהרבי נתן שנה אחרי זה הולך מאוד חזק עם ה... אם אנחנו יודעים את רוח

21:14 התקופה. תשמ"ז, בחודש טבת, היה הניצחון הידוע של הספרים, משפט הספרים. זו הייתה תקופה מאוד שמחה, מאוד מאושרת, מאוד גדולה. הרבי היה בשמחה גדולה ביותר, כשהרבי הסביר אז זה היה קטרוג גדול על כל הנושא של פרסום חסידות בעולם, של הכנת העולם לגאולה. זו הייתה תקופה קשה של חושך, שברגע שהיה ניצחון זה היה שבירה מסוימת שהפכה, הביאה אור, אור לחסידים ואור לעולם. בשבת פרשת ויחי הרבי התוועד וחזר לאותה שאלה שהוא דיבר שנה שעברה. למה התורה מסיימת עם זה שיוסף מת והוא נשאר קבור במצרים? ולמה אנחנו אומרים על זה חזק חזק ונתחזק? וכאן הרבי הצביע על הסבר נוסף נפלא, שברוח אותם ימים זה היה משהו עצום ביותר. הרבי דיבר על זה גם בהתלהבות מיוחדת. זה היה משהו עצום. הרבי כאן הצביע על הנקודה שיהודי נמצא בחושך הגלות. אנחנו עכשיו בפרשיות האלה מתחילים את הגלות. בוא ניכנס קצת לנעליים של עם ישראל. יעקב אבינו מת בפרשת השבוע ועם ישראל מתחיל לחיות חוויות מסוג אחר. נכנסים לגלות חשוכה וארוכה בעבודת פרך. אנחנו מתחילים ספר שמות. "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". פרעה מתחיל לעשות גזרות איומות וקשות על עם ישראל. יהודי נמצא במצב של חושך הגלות, חושך קשה. הוא לא רואה את האור, הוא לא רואה את האור בקצה המנהרה. הוא שואל את עצמו: מה הולך להיות פה? איפה אני נמצא? הוא יכול להרגיש דיכאון, בדידות, חושך ואפלה. אבל פתאום הוא נזכר שאני לא לבד. יוסף הצדיק נמצא יחד איתי במצרים. כשיהודי נמצא במצרים ונכנסות לו כל מיני מחשבות קשות של בדידות וחושך, ולפתע נכנסת אליו בהירות במוח ובלב, הוא שם לב: רגע, אני לא לבד. יוסף הצדיק לא עזב אותי.

23:47 הוא ביקש להישאר פה יחד איתי במצרים. הוא נמצא פה איתי במקום שלי, אז אני יודע שאני רגוע. גם זה נאמר בזוהר שהזכרנו קודם, שזה מה שיעקב הסביר ליוסף. אתה תהיה במצרים, כי בכוח הזה יהודים לא יסבלו את הגלות. בכוח הזה יהודים, גם כשהם יהיו בגלות מצרים, עם כל הקושי, עם כל הפרך, הם יהיו גאולתיים בנפש. הם יהיו במקום אחר, זה ירומם אותם, יחזק אותם, ייתן להם כוח. הרבי אז דיבר על זה בצורה חזקה ביותר, והרבי אמר בקשר לרבי הקודם, הרבי הריי"צ. אותם ימים כל הנושא שמדברים על הקטרוג והמשפט שהיה אז על הספרים היה קשור עם אדמו"ר הריי"צ. הרבי הזכיר שלאדמו"ר הריי"צ קוראים יוסף, בדיוק כמו יוסף הצדיק, וגם בנוגע לרבי הריי"צ רואים דבר נפלא: שהוא הגיע לאמריקה, חי באמריקה עשר שנים האחרונות של שלב החיים, וכשהוא נפטר הוא ביקש להישאר באמריקה. הוא היה יכול לסדר ולבקש שיעלו אותו לארץ ישראל, אבל לא. המקום, האוהל, הציון, מקום קבורתו של אדמו"ר הריי"צ, זה דווקא איפה? בחוץ לארץ, במקום לא חיובי, מחוץ לארץ ישראל, של כל מה שאנחנו יודעים, מה שהחכמים היו אומרים בשבחה של ארץ ישראל וקבורה בארץ ישראל וכל מה שכתוב. ואף על פי כן זה יוסף הצדיק, שהוא אומר: אני רוצה להיות יחד איפה ששם נמצאים עם ישראל בגלות שלהם, איפה שנמצא צאן מרעיתו. הוא נשאר יחד איתם לשמור עליהם. כשיהודי נמצא בחוץ לארץ, משיח עדיין לא הגיע, והוא עדיין נמצא בגלות, ויש לו תפקיד קשה וחשוך בין אומות העולם, כשהוא יודע שהצדיק נמצא יחד איתו, שהצדיק לא עוזב אותו, גם גופו הגשמי של הצדיק נמצא פה יחד איתו בחוץ לארץ, במצרים. אז זה

26:04 החיזוק של חזק חזק ונתחזק בצורה הכי גדולה. הוא יודע: אני לא לבד. הרבי שלי נמצא יחד איתי, והוא יחד איתי סובל את הצער שלי. ואם הרבי נמצא איתי, אז אני לא בצער. אם הרבי פה, אני יודע שאני למעלה מהגלות. אני למעלה מהחושך. אני חי באווירה של גאולה למרות שמסביבי המצב הוא מצב של גלות. זה המסר, זה הכוח, זה החזק חזק ונתחזק שהמילים האחרונות של פרשת השבוע נותנות לנו. הרבי התייחס לזה שעשרה בטבת, שזה השבוע, נמצאים בזמן של עשרה בטבת, מתחיל גם כן שלושים ימים לפני העשרה בשבט, יום ההסתלקות של האדמו"ר הריי"צ. וזה הרבי דיבר אז על הכנה של שלושים יום להתכונן ליום, היום הגדול הזה, שאנחנו חושבים על זה. ההתבוננות בנושא הזה, שהצדיק נמצא יחד איתנו, ההתבוננות בעניין הזה, זה נותן לנו את הכוח לדעת להיות, לחיות ויחי גם ברגעים הקשים של הגלות, נותן לנו את הכוח להתמודד עם החושך של הגלות, להיות בשמחה, לעבוד את השם בשמחה, באהבה ובטוב לבב, ולהכין את עצמנו לחיים של גאולה. וזה בעצם מה שאנחנו רואים שהרבי בתקופה הזאת. כמובן שהמסר הזה זה מסר שבימינו אלו כל כך חזק, כל כך ברור, כל כך בהיר, כשאנחנו מתבוננים בזה. כמובן גם כשאנחנו לומדים יחד בקר של הרבי וסידורנו, באותו אופן שהוא נמצא יחד איתנו, שהוא נמצא יחד איתנו ברגעים האלה האחרונים של הגלות, והוא מלמד אותנו איך יהודי, גם כשהוא בגלות, הוא לא בגלות. גם כשהוא נמצא בגלות, הוא נמצא באווירה של גאולה. כמה הרבי לימד אותנו בשיחות שלו, במאמרים, בתורה, בדוגמה שלו, שיהודי לא מתרגש מהגלות. יהודי חי באווירה של גאולה על ידי זה שאנחנו לומדים על הגאולה.

28:15 על ידי זה שאנחנו לומדים בדברי מדרשים, מאמרי חז"ל ותורת החסידות. יהודי יכול להיות פה ולהתרומם לאווירה אחרת לגמרי, וזה המסר של חזק חזק ונתחזק. כשאנחנו עכשיו בעת הזאת קוראים שבת פרשת ויחי, שם הפרשה זה ויחי, לקחת חיות מהפרשה, ואנחנו מסיימים את הפרשה ואומרים ״ויישם בארון במצרים״, ועל זה אנחנו אומרים חזק חזק ונתחזק. זה נותן לנו, לכל אחד ואחד, את הכוח ברגעים האלו האחרונים של הגלות, שלפעמים יש רגעים של חושך, רגעים של קושי, רגעים שבן אדם מרגיש את עצמו במצרים. אבל הידיעה והשימת לב וההכרה שיוסף הצדיק נמצא יחד איתנו במצרים, והוא נותן לנו את היכולת לחיות מעל הגלות, מעל החושך, מעל המְצָרִים. אז זה נותן לך את הכוח באמת להחדיר את הגאולה לתוך הגלות ולהיכנס לאווירה של גאולה, שנזכה באמת שהימים האלה שאנחנו באים עכשיו, עשרה בטבת, הימים שקשורים עם גלות, שיהפכו לימי גאולה, כמו שכתוב בפסוק, שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, אמן.